תגית: עיתונות ספורט

פסיכוסומטרי: למה מטלת החיבור במבחן הפסיכומטרי היא ציון הנכשל של כולנו

ויה memecenter

פורסם במקור, בגירסה מקוצרת מעט, בגיליון אוקטובר של "בלייזר"

המבחן הפסיכומטרי עומד בניגוד מוחלט לחשיבות המכרעת שלו לעתיד האקדמי הפוטנציאלי שלך. המבחן הזה, שאמור להעריך את יכולתך להצליח בלימודים הגבוהים, הוא בלוף. אוסף של טריקים ופטנטים שמאלץ אותך לפתור בעיות באופן שאין כמעט כל קשר בינו ובין המיומנויות הנדרשות מסטודנט. הוא נותן עדיפות גבוהה להתמקצעות באמנות החרישה על פני אלמנטים כמו ידע כללי, חשיבה יצירתית ויכולות חקר וניתוח. יודעים מה? הוא אפילו לא משקף את יכולת ההצלחה במבחנים, שלרוב אינה אלא תוצאה של שינון חומר, ובמקרה הטוב גם הבנתו ויישומו. למעשה, היכולת היחידה שהפסיכומטרי בוחן במובהק היא מסוגלות הנבחן לשבת על התחת. יש אמנם כאלה שישיגו את ה־600־700 שלהם בלי לפתוח יותר מפעם אחת את מילון המושגים הידוע לשמצה או בלי לדעת מה זה בעיות הספק, אבל כל השאר צריכים לקחת קורסים, לעשות סימולציות, לשנן ביטויים בארמית ולאמץ קיצורי דרך מחשבתיים כדי לצלוח את הבחינה, וגודל ההצלחה כגודל הישבן.

לאור כל זה שמחתי לגלות שבמרכז הארצי לבחינות ולהערכה החליטו להוסיף לבחינה חלק שאינו פסיכומטרי במובן השב־ולמד הקלאסי. מדובר בחיבור: טקסט שנכתב בנושא נתון, אחיד לכל הנבחנים ולא ידוע מראש. חלקו של החיבור בפרק החשיבה המילולית הוא 25 אחוזים, שזה 50 אחוז פחות מהחלק שהייתי נותן לו בבחינה הכוללת, אבל זה לפחות התקדמות. בשביל צעירים שהתרגלו לנסח אס־אם־אסים וסטטוסים תחת תקרת מילים חד ספרתית, לא כולל "חחח" ואמוטיקונים, זאת בהחלט משימה תובענית.

כמה תובענית? בואו נגיד שגם כמה מכותבי בלייזר שהרימו את דף הבחינה שזרק להם מכון "קידום" ועשו את המטלה לא ליקקו דבש. וכאן מדובר באנשים שכל המוניטין שלהם, שלא לדבר על חשבון הבנק שלהם, מבוססים על ההנחה שהם יודעים לכתוב. זאת קבוצת ביקורת בעייתית – אנשים שכותבים לפרנסתם – אבל גם היא גילתה את ההבדלים שבין כתיבת טקסט לעיתון בנושא ובסגנון חופשיים ובין כתיבת חיבור ראוי בנושא נתון בשפה נקייה ובזמן קצוב. אז נכון שלא עברנו הכנה אינטנסיבית כמו החניכים של אפרת ליברמן, מנהלת תחום חיבור וכתיבה בקידום שניהלה את הבחינה; נכון שהנושא היה קידום נשים ואפליה מתקנת – לא בדיוק סוג הנושאים שנדונים במגזין הזה באופן קבוע; נכון שליאור חתם את החיבור בביטוי שאסור לכתוב גם ב"בלייזר" בלי כתב הגנה מנומק, שקמרלינג לא בטוח עד עכשיו מה ההבדל בין צ' סופית לפ' סופית, וששאשו לא יזהה כתיבה אקדמית גם אם היא תתגנב להמנון אוהדים של בני יהודה; ונכון שאת כל זה כתבנו בעיפרון, מיומנות שחלקנו איבד ביחד עם חצי האי סיני, פחות או יותר. ועדיין התחלנו את הריצה הזאת כמה מטרים לפני הנבחן הממוצע, מה שרק ממחיש את הקושי.

ויה memecenter

מטלת החיבור לא נולדה ככה סתם. היא נובעת מהכרה של ראשי האוניברסיטאות בכישורים המילוליים הירודים של הסטודנטים המתייצבים בשערי האקדמיה ולא מסוגלים לנתח טקסט מורכב יותר משיר של קרן פלס. וזאת לא תופעה סקטוריאלית, תלוית מגזר או מעמד סוציו-אקונומי; זאת המציאות הישראלית השוויונית, והיא מוכרת לכולם. כל מי שיש לו חברים צעירים בפייסבוק יודע במה מדובר. כל מי שעובד במערכת עיתון ומקבל בקשות עבודה מכותבים שלא יודעים מה ההבדל בין "ש" ל"כש" יודע במה מדובר. ההוכחה הטובה ביותר הופיעה בחודש שעבר, עם הפסיכומטרי הראשון שהכיל את מטלת החיבור: הוא הציג ירידה של 25% במספר הנבחנים. החבר'ה פשוט נבהלו. במועד הקודם, ביולי, הוצגה עלייה סימטרית של 25%. הסטודנטים לעתיד מיהרו לנצל את הימים האחרונים שלפני גזירת החיבור מטילת המורא.

הנתונים מצטברים, והם נגדנו. במבחני פיזה ופירלס אנחנו מחזיקים כמעט את כל ה־OECD על כתפינו הצרות. בצה"ל פורסם כבר ב־2003 מחקר שמצא ירידה מתמשכת בציוני האיכות של המתגייסים בכלל ובהצלחתם במבחנים הפסיכוטכניים וברמת העברית שבפיהם בפרט. הצבא, כך נמסר אז, מודאג כיוון שהוא מוצא קשר ישיר בין דירוג האיכות ובין ההצלחה בשירות. סביר להניח שמאז הוא כבר השלים עם המצב. הנה קרב שצה"ל הפסיד בו, ואף אחד לא הקים ועדת חקירה.

ויה memecenter

כן, ברוכים הבאים לבוריסטן. בנינו תרבות שמקדמת ערכים ירודים, וכעת אנחנו משוועים לישועה. ביד אחת אנחנו מוחים דמעות תנין על תנועת האנטי־השכלה וביד השנייה מצביעים בשלט. אנחנו עובדים אלילי ריאליטי ומקדשים את המקצוע הכי ריק מתוכן בעולם: הסלב. המטרה היא להיות מפורסם, וכל האמצעים כשרים. תהיה עילג, תהיה המוני, תהיה צבוע, תהיה אלים. תגנוב פסלון, תרכוב על שדים עדתיים כל הדרך לגמר, תבחין בין פרה לעוף כי פרה זה חיה ועוף זה ציפור. החיים בישראל הם מה שקורה לך בזמן שג'קי מנחם נהיה גיבור לאומי.

חידונים סתם כבר לא עושים לנו את זה. תוכניות כמו "פיצוחים" או "מקבילית המוחות" לא היו עוברות היום את השומר בחניון של האולפנים. בשעשועונים כבר לא מספיק לדעת את התשובה. צריך שיקרה לך משהו בזמן שאתה עונה: שתיפול לבור, שיעופו לך השטרות, שישאב לך הכסף. לכל הפחות, תעשה את זה תוך כדי נסיעה במונית ברחבי העיר. העיקר שיקרה משהו. לפעמים אפילו לא צריך לדעת כלום. פשוט לעוף מעצמים ספוגיים ענקיים לקול מצהלות הקהל. לחם ושעשועים. ידע זה כוח? ידע זה לחלשים. ידע זה לאלה שלא יודעים לתחמן, לשקר, לרמות, להעמיד פנים, להצחיק, להביך, להתבזות. "לשחק את המשחק", כמו שאומרים בריאליטי אנשים שאומרים "אני אמיתי" כשהם בעצם צריכים לומר "אני אקסהיביציוניסט". אלה כוכבים שאין להם דבר למכור חוץ מתדמית; ספורטאים שלא מחברים משפט תקין בעברית, זמרים שמטליאים עילגות מביכה לכדי להיטי רחבות. אני מאתגר אתכם לקרוא פעם את מילות שירו של עומר אדם "מאמי זה נגמר" (מילים: מיכאל סמולין). לו הייתי מעתיק אותן לתוך מחברת הבעה של ילד בכיתה ד', לא הייתם מבחינים בזה.

ויה memecenter

אתה יודע שהמצב גרוע באמת כשגם בארזים נופלת שלהבת. ענף הארז הבוער הוא התקשורת, תחום עיסוק שמושתת על יכולת ביטוי גבוהה. לכאורה הוא לא יכול לממש את מטרותיו בלי היכולת הזאת. למעשה הוא מוכיח שאפשר גם אפשר.

הדמוקרטיזציה של הרשת היא האסון של העיתונות, ואני לא אומר את זה כי אני עיתונאי פרינט. לבלייזר דווקא יש מהדורת אייפד מהממת, אם במקרה שכחנו לציין בשלושת העמודים האחרונים. אני אומר את זה כי העיתונות האינטרנטית החפוזה והפזיזה (בהכללה גסה, אבל לא מאוד גסה) הורגת את כל מה שטוב בעיתונות הקלאסית: התוכן המעמיק, התחקירים המושקעים, ולא פחות מכל אלה – השפה. וככה, עם השפה הקלוקלת, התקשורת החדשה הורגת גם אתכם.

ההתפתחות הטכנולוגית הביאה לנו דברים נפלאים. התקשורת האינטרנטית מספקת לנו גוף ידע עצום ונגיש, רבדים בלתי נדלים של תוכן מוסף וחדשות כל כך טריות שהן מגדירות מחדש את המושג "חדשות". אבל בדרך, בשעטת מגה־בייטים, היא רומסת את היסודות. אולי אתם חושבים שזה ניצחון טכנולוגי. זה לא. זה ניצחון פירוס.

העיתונות היא ענף שיורד מנכסיו המקצועיים, והמגיה הוא בעל מקצוע נכחד. מאמרי חדשות כתובים כמו מדורי ספורט, מדורי ספורט כמו מקומונים, ומקומונים כמו עלוני בית ספר. את הסימפטומים האלה אפשר למצוא היום גם בהתלהמויות מעל דוכן הנואמים בכנסת, באוצר המילים המוגבל שצה"ל מספק למפקדיו באפסנאות, בשפה הדלה כסלט קינואה ששולטתתתת בפייסבוק. אפילו אמנות גבוהה כמו הספרות איננה חסינה עוד. מדובר בחטא חברתי, לא פחות, כיוון שעיתונות וספרות, מעבר לערכן החינוכי והתרבותי, גם מקנות שפה. ונער שקורא (אם הוא כבר ניאות לקרוא) עיתון או ספר, ונתקל בעברית קלוקלת, טועה לחשוב שזאת העברית התקנית. הוא כבר לא יקבל את הנקודות שלו במבחן החיבור בפסיכומטרי.

לא מזמן אמרה לי מישהי שהיא לא יודעת לכתוב. עניתי לה שזה לא חשוב. יש אנשים שיודעים לכתוב, אחרים יודעים לפרק שעונים או להזיז דיוויזיות. אהוד ברק יודע לעשות את שני הדברים, אבל הוא משהו מיוחד. מה שכולם צריכים לדעת זה להתנסח, לבטא ברהיטות את מחשבותיהם. מעבר לחשיבות האוריינית הפונקציונאלית של היכולת לבטא את מחשבותיך – תחשבו על תינוק שבוכה עד שמישהו מבין אם מה שמציק לו זה רעב, גזים או הסיווג הטקסונומי של הטלטאביז – שפה היא מדד למחשבה, חלקי לפחות. מידת ההשפעה של השפה על המחשבה נתונה במחלוקת (פולמוס אקדמי סביב היפותזת ספיר-וורף, אל תשאלו), אך ברור כי היא קיימת, ואפשר למצוא קשר בין שפה עשירה ובין רמות גבוהות של חשיבה, הבנה והמשגה. ועל כך הוסיף חיים חפר ז"ל, בהתבטאות אומללה שדווקא מחוץ לקונטקסט הופכת ראויה, כי "חוסר של שפה זה חוסר של רגשות".

כל אלה הם מפתחות להצלחה בחיים, בין שתהיו אנתרופולוגים ובין שתהיו כלכלנים או מדעני גרעין. כל הידע הוויקיפדי שבעולם לא יציל אתכם אם לא תדעו לשאול את השאלה הקולעת, לחפש את הערך הנכון ולעשות את הקישורים המתאימים. והיות שרובו המוחלט של הידע האנושי אצור בטקסטים מאז המצאת הכתב, אתם עדיין נדרשים להבין אותם, לנתח אותם ולהתמודד איתם. אפשר להפקיד את הזיכרון האנושי בענן וירטואלי, אבל אי אפשר לתת למכונה לחשוב בשבילנו. עדיין לא.

אבל מה אני מזיין לכם את השכל. בסך הכל רציתי לספר לכם שעשינו חתיכה של פסיכומטרי, והרי אתם כאן כי הרחתם דם. אז הנה זה, מלמטה למעלה: שאשו קיבל שש נקודות מ-12 אפשריות, ליאור שבע וקמרלינג שמונה. אני קיבלתי תשע, ו-1,370 המילים שקראתן עד כה הן העונש שלי.

אמרתי לכם שהעיתונות פושטת את הרגל.

ויה memecenter

הרולר (4.8.12)

1.

לכבוד האולימפיאדה הלא-מי-יודע-מה מוצלחת שלנו עד כה, כדאי לחזור לרגע השיא של הספורט הישראלי:

2.

אני מקווה שבשבוע הבא אתפנה גם להתייחס קצת לשידורי האולימפיאדה. זה לא יהיה טוב, אני מודיע לכם, למרות שאני בא לפרגן.

בינתיים, אי אפשר שלא להתייחס לתופעת משה גרטל. גרטל היה חביב בעיני ביום-יומיים הראשונים לשידורים. ואז הוא הציע לאנשים לשלוח אליו שאלות בסמסים. ואז זה קרה:

(ויש עוד, כמובן).

הרעיון של השאלות בסמסים מבריק – ולא ערוץ-אחדי בעליל – אבל גם מרגיז (כי גרטל פתח את האפשרות רק למי שמחזיק במספר הטלפון שלו). מצד אחד, הוא נתן אפשרות אמיתית לטלוויזיה אינטראקטיבית, ופתח לצופים לקבל את הפרשנות שהם באמת מחפשים; מצד שני, הוא גם נתן להם את האפשרות להסתלבט על גרטל, משמחה ריף ועד אסף לוץ.

זה לא מכובד ולא נעים להסתלבט על אדם מבוגר שלא מזהה את הבדיחה על חשבונו. אבל גרטל לא נקי כפיים בסיפור הזה. בתוך ימים אחדים הוא הפך משדר השואו בבריכה לשואו עצמו. הוא התאהב במעמדו החדש והמשיך לתחזק אותו. במהירה הוא החל להאפיל על התחרות עם לקט האסוציאציות ההזויות שלו. זאת מעבר לנטייה המובנית שלו להתרגשות מוגזמת ("קדימה דנה!" – לדיינה וולמר, כן?), לכישרון המופלא שלו להיות בבריכה ולא לזהות מובילים ומנצחים ("למה להמר? אני אומר שזו סיבום! …פרנקלין…") ולעניין החדש שלו למסור ד"שים לקסם שלו. הסימפטום הבולט ביותר לתופעת גרטל החדשה הוא העובדה שהחל להתייחס לעצמו, שוב ושוב, לפעמים בכוונה ולפעמים בטעות, בגוף שלישי. באחד המקרים אף פנה לבוקי צ'יש כגרטל. ואני שואל – איזה אדם פונה לאדם אחר בשמו שלו? איזו מגלומניה היא זו?

אינני יודע מי בחר לשבץ כל כך הרבה סימני קריאה בראיון של גרטל עם מרב מיכאלי, אבל כולם במקום, ומעידים היטב על סגנונו של האיש. ואין פלא שאתמול כבר קידמה אותו שרון פרי במשפט "עם כל הכבוד לשחיינים, הכוכב האמיתי של הבריכה הוא משה גרטל". תוסיפו עוד סימן קריאה. בעצם, סימן תדהמה.

יכול להיות שאתם חושבים שזה עניין חביב דווקא, כי גרטל הוא אדם חביב דווקא. זה נכון לגבי האדם, כנראה, אבל גרטל האיש אינו אלא פנים אחרות של התופעה המוכרת אצל עיתונאי הספורט שלנו – העיתונאי שהופך להצגה עצמה, בחסות הקהל הנבער.

3.

מה שמזכיר לי שהשבוע רציתי להקיא פעם אחת, וזה לא היה כשוולריה מקסיוטה נפלה מהקורה. זה היה כשקופמן רצח אותו ברדיו.

4.

טקס הפתיחה של האולימפיאדה, בבימויו של דני בויל, היה יוצא מן הכלל. אני לא נוהג לראות את טקס הפתיחה, אבל הפעם ראיתי. באתי כי רציתי לראות את פול מקרטני, נשארתי כי היה באמת מצוין. אם אורי לוי לא היה משדר אותו ומתלהב כמו דודה מדני בויל, סביר להניח שהייתי ממש נהנה.

טייכר וזרחוביץ' ניסחו זאת מצוין:

5.

ייצוג ישראלי מצטיין: השחיין הצרפתי (הלא-יהודי) פביאן ז'ילו.

עניין חוזר שמשגע אותי – איך אתה שעושה קעקוע לא דואג להגהה מינימלית?

זה הסיפור המפורסם של אורי כהן. והנה עוד כמה, ב"חורים ברשת".

6.

מיצג אולימפי יפה של המעצבת הבריטית שרה הינדמן:

(עוד כאן)

7.

אפרופו סעיף 3: הנה עוד קטע שגרם לי להקיא. לא הצלחתי אפילו לצלוח אותו עד סופו.

הסיפור שמאחוריו: קארן קליין, 68, מלווה הסעות בית ספר ברוצ'סטר, ניו יורק, צולמה כשהיא סופגת התעללות אכזרית מידי ילדי ההסעה. כשראיתי את זה – ליתר דיוק, כשניסיתי לראות את זה – התחשק לי פשוט לקחת את הילדים, אחד אחרי השני, ולזרוק אותם מהחלון.

החדשות הטובות כאן: הילדים הושעו לשנה ממערכת החינוך וחויבו לעבודות שירות עם קשישים; ולמעלה מ-30,000 איש מ-84 מדינות גייסו מעל ל-700 אלף דולר כדי לממן לקליין חופשה. קליין, שזכתה גם לטקס מכובד שאורגן לה ע"י תחנת רדיו בבוסטון, החליטה לפרוש. היא אפילו לא כועסת על הילדים. "הם רק ילדים", היא אומרת. אני מצדיע לה.

8.

למד"א יש מיזם נפלא שלא זכה לסיקור הולם: "אמבולנס המשאלות", שמממש לחולים קשים וסופניים את משאלתם האחרונה. לפי הדיווח ב"הארץ", הוא לא עובד יותר מדי. ואני מניח שזה פחות בגלל שנגמרו החולים הסופניים ויותר בגלל שלא מכירים את השירות. אז הנה, תכירו. 1-800-600-101, ותוכלו לעשות מישהו שמח בפעם האחרונה.

9.

גור וידאל נפטר. אורי קליין כותב על תרומתו הקולנועית הצנועה אך המעניינת.

וידאל היה סופר מצוין, אבל התענוג הגדול היה לראות אותו מתעמת חזיתית עם נורמן מיילר (אותו כינה "צ'ארלס מנסון"):

10.

גם שרמן המסלי מת.

אהבתי אותו ב"הכל נשאר במשפחה", אהבתי אותו ב"משפחת ג'פרסון", ואהבתי אותו אפילו ב"הנסיך המדליק מבל אייר".

11.

כל זוכי פרויקט "48 שעות" כאן: חביב הקהל "כוכב נופל" (קבוצת בר מצווה), הזוכה "הכל בסדר" (קבוצת הב"ט), וזוכה פרס הבימוי (איתן ענר) "האיש הצמא" (קבוצת Top Less Productions).

12.

שלשום נפתחה התערוכה "המגירה" של לירון ברייר (גילוי נאות: מכיר באופן אישי את הבחורה המוכשרת). זה קורה ב"בית פנורמה", קומה 6, סטודיו 635, וכדאי שתבואו. עוד פרטים כאן.

13.

אהבתי מאוד את "עלייתו של האביר האפל". ואני מת על מלכת הבלוג מריון קוטיאר. אבל אני לא יכול שלא לספר לכם שסצנת המוות שלה בסרט הפכה לטאמבלר מביך.

14.

אפרופו דברים שאני אוהב: "שובר שורות" עלתה בעונתה החמישית גם אצלנו. הנה מה שכתבתי לרגל חזרתה (והמשך יבוא).

15.

גבירותי ורבותי: מהפך! "ורטיגו" הדיח את "האזרח קיין" מצמרת הרשימה המסורתית של Sight and Sound. העולם כמרקחה.

16.

אתם בטח מכירים אותו בתור הקירח ההוא מ"ההרצאה הכי חשובה שתשמעו אי פעם". אז אולי תתעניינו לשמוע שקוראים לו גארי יורופסקי, ואולי תשמחו לשמוע שהוא מגיע לארץ.

17.

ברכת יום האהבה השנתית שלו, עד להודעה חדשה:

הט"ו באב שלכם הוא הט' באב שלי.

סליחה, בשורה הקודמת נפלה טעות. היה צ"ל:

הט"ו באב שלכם הוא יום העצמאות שלי.

ט"ו באב שמח!

18.

טריילר לשבת: "סופרמן איש הפלדה".

זה כל כך הולך להתחרבן.

מי שמברבר

פורסם ב"פנאי פלוס", 7.6.2012

החודש יפתח היורו. מדובר באחד מטורנירי הכדורגל הטובים בעולם, בהשתתפות כמה מהשחקנים הטובים בעולם ובעידודם של כמה מהאוהדים הטובים בעולם. ואת כל האורגזמה הספורטיבית הזאת, שלפרקים נוגעת בתרבות עילית, תלווה מקהלה צעקנית שתשלב בחוסר כישרון מופגן עילגות, התלהמות ולהגנות. כי ככה זה כשצורכים כדורגל אירופי מישראל. ככה זה כששותים נקטר דרך צינור ביוב.

נדמה שקיים יחס הפוך בין האבולוציה של שידורי הספורט בישראל לבין הדבולוציה של הפרשנות שמלווה אותם. בעבר נהגנו לצרוך את הכדורגל שלנו כמעט מבלי להזדקק לתיווכם של פרשנים מרכזיים. פרשני "שירים ושערים" (חנן קריסטל, יהודה שהרבני וכן, גם דני נוימן) ניגנו כינור שני לשדרים הדומיננטיים (דני דבורין, זוהיר בהלול), שקולם מילא את מקום התמונה והכניס אותם למיתולוגיה.

במקביל הלכה והתפתחה הטלוויזיה הישראלית. "מבט ספורט" מיצבה את עצמה כמקבילה של "שירים ושערים", למרות שלא דמתה לה במאום – לא בצבע, לא בלהט ולא באינטנסיביות. היא נתנה לצופה את הסיכום השבועי, אבל במנות תקצירים מרוכזות – מה ששוב הבליט את מקומם של השדרים: יורם ארבל, ניסים קיוויתי, משה גרטל ואחרים. ואז הגיע אבי רצון.

 

רצון הוא כנראה פרשן הכדורגל החשוב הראשון של התקשורת האלקטרונית. במידה רבה הוא שעיצב את דמותו של הפרשן לשנים הבאות: חריף, בוטה ולא לוקח שבויים. רצון אינו אדם נטול זכויות; הוא הוביל את מערכת הספורט של "חדשות", ניסה להקים את המקבילה הישראלית של ה"גאזטה דלו ספורט", וגם הצליח להרגיע את מאיר איינשטיין – הישג לא מבוטל בהתחשב בכך שהיום סביבתו של איינשטיין עסוקה לרוב בהלהטת רוחו. ועם זאת, רצון הוא גם אבי "בטריבונה", שהיא הורתן של כמה טומאות בנות זמננו. כל הפרשנים, או לפחות רובם הקולני והמכריע, יצאו מתחת למיקרופון של רצון. לא כולם יצאו משם טוב.

באיחור מסוים אחרי העולם הנאור החלו גם שידורי הספורט להתפתח. הערוצים המסחריים החלו לנגוס שהיו פעם רשומים בטאבו על שם הערוץ של המדינה, שאיבד אפילו את הקבוצה של המדינה; ערוץ הספורט שינה את כללי המשחק עם עושר תוכני, ריבוי שידורים מחו"ל ומהדורת חדשות יומית; ובהמשך הוא הוליד בנים (השלישייה "פלוס", "לייב" ו"גולד") ובנים חורגים (צ'רלטון, One). גם ברדיו חלה התקדמות: "שירים ושערים" עברה גלגולים ותחנות, ואליה הצטרפו תוכניות יומיות ופופולאריות. ישראל נכנסה לעידן אחר וכמעט יישרה קו נבדל עם העולם: שידורים ישירים על בסיס יומי, דיווחי חדשות שוטפים ועדכניים, "שירים ושערים" טלוויזיוני, רף הפקה גבוה. אז איך זה שככל שהתעשייה התקדמה כך נסוגה הפרשנות לתהומות של בערות וגסות רוח?

 

הגורם הראשון שנהוג להפנות אליו אצבע מאשימה הוא הכדורגל. אם הכדורגל הוא פני החברה – ובמקרה הישראלי, הוא לחלוטין פני החברה הבריונית, גסת הרוח, האגוצנטרית וחסרת הסבלנות – אז למה שעיתונות הספורט לא תהיה פני הכדורגל? זה בוודאי יכול להסביר איך ענף שנתפס כנקי וכסימפטי יותר כמו הכדורסל זוכה לפרשנים אינטליגנטיים ונעימים לאוזן כמו עופר שלח ואביב לביא.

אבל זה לא מסביר, למשל, מדוע הפוליטיקה – מתועבת ומסואבת פי כמה מהכדורגל – דווקא זוכה לעיתונות מצוינת. למעשה, גם הכדורגל זוכה למסקרים מעולים שמתייחסים אליו ברצינות שאינה הולמת את רמתו. הבעיה היא בפרשני הרדיו והטלוויזיה שדווקא הולמים אותה.

כשמדובר בפרשנים שבאו מתוך המשחק זה מובן מאליו. רהיטות, חדות מחשבה ואפילו חוט שדרה מוסרי אינם נמצאים בטופס הבחינה של הסקאוטים ואינם קריטריונים להצלחה על הדשא. לדרוש מכדורגלנים לשעבר – גאוני משחק מבריקים ככל שהיו – להפגין את היכולות האלה מחוץ לגבולות המגרש יהיה משולל היגיון. זו תאונת עבודה שמחכה להתרחש. החריגים – זאביק זלצר שמחפה על חסרונותיו המובנים כאיש תקשורת בידענות וביכולת ניתוח, או עומרי אפק שמשלב כישורי משחק עם כישורי שפה – רק מלמדים על הכלל.

מהכדורגל האנגלי ומהספורט האמריקאי לא נפקד מקומם של פרשנים-שחקנים, אלא ששם ניכר כי לא ניתנו להם הנחות סלב בכניסה. את משחקי הפרמייר ליג מלווים פרשנים שספק אם הצופה הישראלי מכיר בשמם, אבל הוא בוודאי יכול לזהות (כשצוות השידור הישראלי מנמיך פרופיל) את הפרשנות הנבונה והקולחת. בשידורי ה-NBA ניתן להיתקל בטיפוסים כמו צ'ארלס בארקלי וסטן ואן גאנדי, שיכולים ללמד את אייל ברקוביץ' איך להיות צבעוני מבלי להיות רעשני. אלה פרשנים שסמכותם המקצועית לא משמשת כסות לחולשות תקשורתיות והתנהגותיות. עילגות או וולגריות היו מנפים אותם מהסגל. גם פליטות פה, אגב, מהסוג ששלחו את אנדי גריי מ"סקיי" ללשכת האבטלה, אבל לא הצליחו לגרד את דני נוימן מהכסא אליו הוא דבוק.

בצד השני של הקשת נמצאים הפרשנים שלא ניהלו קריירה מקצוענית מפוארת בליגת העל המקומית, שהיא כמובן תו תקן איכותי בסטנדרט אירופי (לפחות בדרגה השישית שלו). אלה מתקבלים לרוב בבוז ע"י הקהילה המכונה "אנשי המקצוע", ורק מתי מעט – עיתונאים ותיקים ובעלי מוניטין כאבי מלר ונדב יעקבי – זוכים להתייחסות סלחנית לכתם בעברם (וגם הם אינם מתפקדים עוד כפרשני משחק). פרשנים צעירים ומוכשרים צומחים בעיתונות הספורט רק מחוץ לגופי השידור (עמיחי שפיגלר הוא היוצא מן הכלל, וגם הוא לא פרשן משחקים). ברדיו ובטלוויזיה תמיד יעדיפו עוד מאמן מובטל מאותגר ורבאלית או שחקן עבר עם חולשה לקלישאות.

הגישה הזו, שמזלזלת בעיתונאים שלא חוו כדורגל מקצועני, בלעדית לספורט הישראלי. מפרשנים פוליטיים לא מצפים להיות ח"כים בפנסיה, מפרשנים צבאיים לא דורשים להיות קצינים בדימוס, וממבקרי קולנוע לא מבקשים להיות במאים עטורי פרסים. רק בעיתונות הספורט ניסיון קרבי מביס כישורים עיתונאיים אלמנטריים כמו עושר לשוני וכושר ביטוי. התוצאה היא שורת פרשנים שידעו לחבר מסירה לגול אבל לא מסוגלים לחבר מילים למשפט.

לא זאת ועוד: פרשנות הכדורגל הפכה לרשת חברתית סבוכה וסמויה מעין של אינטרסים ואינטריגות. אלי אוחנה, מאמן נבחרת הנוער, מתפקד כנציג ההתאחדות לכדורגל ב"יציע העיתונות"; שלמה שרף מגונן על חברים וסונט בצ'ילבות; וניצן שירזי מתוודה כי כפרשן הוא מעדן את הביקורת כלפי הקולגות (מה שהוכח כצעד נבון כשחזר לכסא המאמן). במקום להיות כלב שמירה עיתונאי, עסוקים פרשני הכדורגל בעיקר בשמירה על האינטרסים שלהם ושל מקורביהם, וחוצים את הקווים יותר פעמים משאול מופז ערב בחירות.

וכשסטנדרטים מקצועיים נרמסים בלשון גסה, מה הפלא שצומחת תרבות של נהמות, פרובוקציות וסנסציות בשקל? מה הפלא שתוכנית אחת חורטת על דגלה את עסקי הרכילות, ורעותה מנהלת פאנל צעקות? מה הפלא שהפרשנים מתחרים זה בזה בדלות השפה, בדלות המחשבה ובדלות האתיקה?

בשיאו של גל האירועים האלימים שליוו את סיומה הגועלי של עונת הכדורגל האחרונה, נשאל משה פרימו ע"י העיתונאי שלמה מן אם אינו סבור שיש לפרשנים שכמותו חלק במצב המביש. פרימו, כמובן, ניער חוצנו. פרימו, כמובן, טועה. הוא רושף אש לכל עבר, אך לא נוטל קורת שער מבין עיניו. בעת ובעונה אחת הוא מתפאר בכוחו ("אומרים לי 'אתה גדול'") וממעיט בו. מי שמעיד על עצמו שהוא "נמצא בשתי הבמות המרכזיות של התקשורת" ובאותה נשימה טוען שאין קשר בין הסגנון האלים שלו להתנהלות האלימה של הענף שהוא מסקר מיתמם, עוצם עיניים או לוקה בהבנת תפקידו, כוחו ואחריותו הציבוריים. מי שלא מבין את האחריות שבאה עם הכוח הזה, לא יכול להיות עיתונאי. תשאלו את צלם העיתונות פיטר פארקר.

פרשן הכדורגל המתלהם והוולגרי אינו רק נגזרת של הענף, אלא גם של תעשיית הבידור והחברה שבהן הוא פועל. צעקנות, פרובוקטיביות וריגושים זולים תפסו את מקומם של תחכום, מעודנות ומחשבה מעמיקה. במקום להוביל, לשנות ולהשפיע, הטלוויזיה מהדהדת את החברה ובכך רק מדגישה, מעצימה ואף מאשררת את הפגמים. כשמתייחסים לכדורגל כאל תרבות, כפי שהציעה ועדת טיילור האנגלית ב-1989, מבינים שלאופי הסיקור התקשורתי השפעה שאינה נופלת מאיכות המשחק. שלא יהיה לכם ולפרימו ספק – ילד שרואה דיון טלוויזיוני שמתנהל בצעקות לומד מכך בדיוק כפי שהוא לומד ממשחק כדורגל שמסתיים בוולה לפרצוף. צעיר ששומע פרשן כדורגל שלא מסוגל לנסח משפט תקני בעברית מסיק שהשפה אינה כלי הכרחי לאיש תקשורת. אם אותו צעיר יחשוב שיו"ר ההתאחדות יכול להיות אדם אימפולסיבי שאינו שולט בעצביו, יסבירו לו הפרשנים שזו התנהגות שאינה מקובלת. אבל מי יסביר לו שגם עילגות בטלוויזיה אינה מקובלת?

ויש עוד אשם אחד בכל הסיפור הזה: הצופה. הצופה שמוכן לקבל את זה, שמצביע בממיר, בעכבר ובחוגת הרדיו לטובת המתלהמים והמתבהמים. הצופה שמתפקע מהשטויות של ברקו, שמחכה להחלקות הלשון של שליימה ושמתמוגג מהצעקות של פרימו. הצופה שלא מקבל את ההצעה של אותו פרימו: "מי שלא מוצא חן בעיניו – שיעבור תחנה".

תעברו תחנה. תנמיכו את הווליום. תגידו שמגיע לכם יותר מזה. שמגיע לכם דיון אינטליגנטי כמו זה שמציעים לכם באולפן ליגת האלופות, אפילו כשמדובר בליגת העלובות. שמגיע לכם שיתייחסו אליכם כמו אל צרכנים סקרנים ותאבי דעת של ענף ספורט נפלא שהוא תרבות לכל דבר ועניין. ואם זה לא עובד – פשוט תנו להם בגונג.

כנגד חמישה פרשנים

הצבעוני: אייל ברקוביץ'

ברקו הוא אמנם "קוסם" ססגוני, אלא שמאחורי הצבעוניות מסתתרות כמויות מגלומניה שיכולות להטביע אפילו את אלי אוחנה. ברקוביץ' טוען שהוא אומר את מה שהוא חושב, והוא צודק. הבעיה היא שהוא אינו מבחין בין תוכן לסגנון (לקות אופיינית לז'אנר הצעקנים), ושהוא מאמין שה"דוגריות" והפופולאריות שלו הן קארט בלאנש להשתלחויות וקיצור דרך למימוש מאוויים אישיים.

פלוס: מסוגל לעורר עניין אפילו בכדורגל הישראלי.

מינוס: אמור לפרשן את האירוע, אבל מעדיף להיות האירוע.

תחום הצטיינות: תמיכה נטולת סייגים בכדורגל התקפי חסר אחריות ("אני הייתי עולה עם ארבעה חלוצים!").

ציטוט מיתולוגי: "שופט גרמני? יימח שמו" (ישראל נגד קרואטיה).

משפט אופייני: "כדורגל זה משחק פשוט". לו רק גם הפרשנות היתה כזו.

הפילוסוף: שגיא כהן

בכיר הפרשנים הנעדרים עבר כדורגלני. אפשר היה לצפות שראש נקי ממקורבים, דימוי אשכנזי-אליטיסטי ומוניטין של מבקר מסעדות נשכני ישחררו אותו להתקפה, אבל לא – כהן מעדיף את הגישה השכלתנית וקרת המזג. לפחות עד שעושים פאול ברור על מסי וקופץ לו הפיוז. ככה זה עם איסטניסים – הם יכולים להבין בישול בינוני, אבל תיגע להם בנובל קוויזין והם מאבדים כל רסן.

פלוס: רהוט, אינטליגנטי ומשכיל.

מינוס: כופה על המשחק רציונליזציות מפוקפקות בפסקנות עיקשת.

תחום הצטיינות: חלוקת סופרלטיבים וזיהוי הוראות טקטיות נסתרות.

ציטוט מיתולוגי: "שחקן ארגנטינאי זה שחקן ארגנטינאי. אפילו אם הוא מאורוגוואי" (על רודריגו גולדברג).

משפט אופייני: "זה בדיוק מה שמוריניו אומר לו". הבנאדם קורא שפתיים. בשבע שפות.

 

הסתמי: דני נוימן

דני נוימן לעיתונות הספורט הוא מה שג'קי מנחם לקהילת הסלבס: הוכחה שכל אחד יכול. בפרפראזה על שלמה שרף, מדובר באדם זר לענף. שחקני עבר מתקבלים לרוב כאוטוריטה מקצועית, אבל נוימן לא מצליח לחפות על העילגות, האינטרסנטיות, פליטות הפה והבכיינות הפתטית ("אני לא מהברנז'ה") בתובנה אחת שאיננה קלישאה גמורה. פיו לא יפיק דבר חוכמה גם אם חייו של איציק קורנפיין יהיו תלויים בכך.

פלוס: לא יודע. בחיי שחיפשתי.

מינוס: מחכים כמו חוברת צביעה.

תחום הצטיינות: ירי קלישאות ("הוא לא הוריד את הגוף").

ציטוט מיתולוגי: "שם המשחק הוא הבקעת שערים".

משפט אופייני: "באדיר חופשי" (בקרן). שיטה בדוקה: אם מצביעים על שחקנים פנויים 15 פעמים במשחק, בסוף פוגעים ואומרים להורסקי "אמרתי לך!".

היחצ"ן: אבי נמני

כשמרגול נחשדה בקידום אינטרסים ב"כוכב נולד", המדינה רעשה. בינתיים, סוכן השחקנים אבי נמני מפרשן את בכירי לקוחותיו, והעולם שותק. השפה המוגבלת, הטון היבש והתובנות הריקות מחווירים לעומת ניגוד האינטרסים המשווע. כשהקליינטורה שלך מפוזרת בכל הליגה, אי אפשר לצפות שתשתוק כשמספסלים את מונאס דאבור, לא מוסרים לעמית בן שושן ומפילים הכל על אבירם ברוכיאן.

פלוס: מכיר הרבה שחקנים מקרוב.

מינוס: בגלל שהוא מייצג אותם.

תחום הצטיינות: חלוקת פרסים ללקוחות מצטיינים ("משחק מצוין של אלירן עטר").

ציטוט מיתולוגי: "הפועל תל אביב יכולה לנצח, אבל גם בני יהודה".

משפט אופייני: "הוא יכול להגיע רחוק". סמכו עליו, יש לו טביעת עין של סוכן.

הבהמי: שלמה שרף

שרף הוא איש הכדורגל הבכיר והמנוסה מבין הפרשנים, אבל מתנהג כנחות שבהם. רמת התובנות וכושר הביטוי שלו דומים לאלו של יושב טריבונות גס רוח, ואין פלא שכמו אותו אוהד הוא נוהג לפנות בצעקות ובגידופים לשחקנים, למאמנים ולשופטים. כל עוד הם לא עונים לשם שום יצחק, לא שייכים לטביב אלי ולא גדלו בטוברוק נס.

פלוס: ניסיון מקצועי רב שנים.

מינוס: יכולת אפסית להביא אותו לכדי ביטוי.

תחום הצטיינות: הטחת עלבונות עם הבדלי גזע, מין ורפי כהן.

ציטוט מיתולוגי: "הכדורגלן הישראלי חייב לעשות שינוי של 360 מעלות".

משפט אופייני: "בושה". מושג שהוא מטיח בכדורגל הישראלי – הפרחחי, המשעמם והעצל בעיניו – ללא שמץ מודעות עצמית. טול קיסם מבין שיניך.