תגית: עלייתו של האביר האפל

נמרים על סירות, הוביטים על סוסים וכלבים על הבד: סיכום 2012 בקולנוע

עלייתו של האביר האפל

כמעט ולא סיכמתי את השנה. קודם כל, אין לי זמן. שנית, אני קצת משתעל. שלישית, לבושתי ואחרי שנים של הופעות סדרתיות בבתי הקולנוע, פספסתי לא מעט סרטים השנה. הרשימה שערורייתית כמעט כמו זו של הליכוד-ביתנו, ורק מלהעלותה על הכתב עולה סומק בלחיי: "פרנורמן", "הוואלס האחרון", "עד החתונה זה יעבור", "שטח פראי", "זיכרון גורלי 3", "האחות של אחותך", "פיץ' פרפקט", "פרוג'קט X", "ראלף ההורס". אלה רק כמה, מהראש. ועוד לא דיברתי על הסרטים הזניחים ועל הסרטים הזרים שפספסתי. עזבו את זה – לא ראיתי את "מחוברים לחיים"!

מבטיח להשלים, בחיי.

ובכל זאת, זה מפעל שאני מעמיד (נדמה לי שבהפסקות) מאז 2006. ולכן, הנני כאן, ועמדי הסיכום, שיהיה קצר אך קולע. מעולם לא הצטיינתי בהגבלת הבחירות (ראה סיכום 2011), אז אני מרשה לעצמי יריעה רחבה של בחירה ויריעה קצרה של הסברים. ביקורות מורחבות תוכלו למצוא בקישורים.

הכלל בעינו עומד: רק סרטים באורך מלא שהוצגו במהלך שנת 2012 בבתי הקולנוע המסחריים בישראל הועמדו לבחירה. וזה אומר שהסרטים שלא הופצו כאן או שנגאלו רק בזכות סינמטקים ופסטיבלים נותרו בחוץ, ושיש כאן גם סרטים ששייכים באופן רשמי ל-2011, אם לא למטה מכך.

במשפט אחד: זאת לא 2011, השנה של "דרייב" ו"אומץ אמיתי" ו"ברבור שחור" ו"כוכב הקופים: המרד" ו"קר עד העצם" ו"מאניבול" (וואו). אבל זאת אחלה שנה.

הוגו

סרטי השנה

עלייתו של האביר האפל

הוגו

ההוביט: מסע בלתי צפוי

היו זמנים באנטוליה

הארטיסט

החמישייה השנייה, בפער ניכר:

הרוג אותם ברכות

פרידה

ניצוד

ממלכת אור הירח

סקייפול

והעשירייה השנייה, כבר לא לפי סדר חשיבות:

אופטימיות היא שם המשחק

הבלתי אפשרי

היורשים

חיי פיי

ארץ יבשה

חיות הדרום הפראי

המאסטר

ג'יי. אדגר

לופר

הנוקמים

THE HOBBIT: AN UNEXPECTED JOURNEY

הכי אוברייטד

"ענן אטלס" ו"סוס מלחמה"

דווקא השנה לא זיהיתי אוברייטד מובהק כמו בשנים קודמות ("העזרה" ב-2011, למשל). אני לא אוונגרדי בטעמי, אבל בדרך כלל יש סרט או שניים שאני מופתע לראות את ההשתפכות בפניהם. בשנה שעברה, למשל, לא הבנתי את ההתלהבות מ"האנה", שבעיני רוב המבקרים נראה נורא מגניב ובעיני הזיע ממאמץ להיות נורא מגניב. השנה, אני מודה, מצאתי את עצמי קולע לטעם הרוב, או להיפך.

וישנו "ענן אטלס". שבעיני חלק מהמבקרים הוא יצירת מופת, ובעיני אחרים בלוף. אני חושב שהוא סרט שקופץ הרבה מעל לפופיק ושלא מצליח לעמוד ברף הציפיות שהוא עצמו מציב. אין ספק שהתשואות היו מוגזמות.

Twitsonfilms: ניאו-מטריקס? לא ממש. יצירת אינדי מגלומנית ושלם שאמור להיות גדול מסכום חלקיו אך קטן ממנו. ובכל זאת – מאתגר ומעניין. true-true. ***

וישנם גם אלו שמחכים לשובו בסערה של סטיבן ספילברג. זה לא קרה עם "סוס מלחמה", שהיה רכיבה מתישה על סוס מסוכר (מה שלא מנע שש מועמדויות לאוסקר). יש לי הרגשה (תקווה) שעם "לינקולן" זה יגמר אחרת. יותר טוב.

Twitsonfilms: הם יורים גם בסוסים מגויסים? לא אם זה תלוי בספילברג. אפוס הרפתקאות רומנטי מרשים אך אפיזודלי, מתקתק ונטול עניין וערך. ½***

הכי אנדרייטד

"שלגיה והצייד"

אולי בגלל הסמיכות המוזרה שבין הקרנתו לבין הקרנת "מראה, מראה", גרסת שלגיה לכל המשפחה; אולי בגלל קריסטן סטיוארט המעצבנת; ואולי כי קצת קשה לשפוט בהגינות סרט שיוצא במקביל ל"עלייתו של האביר האפל". כך או אחרת, "שלגיה והצייד" זכה לכתף ביקורתית קרירה, ולא בצדק. הוא אמנם חטא במידה רבה לאגדה של האחים גרים, אבל בה בעת הרים יצירה אפית, קצת ז'אן-דארקית, לא רעה בכלל. בסוף הערב יכולתי אפילו להריע לסטיוארט בדרכה לקרב האחרון. הישג לא מבוטל.

עוד באנדרייטד: "פרנקוויני" של טים ברטון. כן, הוא ארוך מדי, ומרגיש ארוך מדי (בדיוק כפי שהוא: סרט קצר שנמתח), אבל יש בו סיפור נהדר, רפרנסים קולנועיים משעשעים ואנימציה מקסימה. כן, אני סאקר של ברטון, תהרגו אותי. בעצם, חכו לסעיף הבא.

Twitsonfilms: עוד סיפור שלגיה? למה לא? במקום סרט לכל המשפחה – דרמה אפית קודרת עם יער אפל באמת ושלגיה בתפקיד ז'אן ד'ארק. ****

הכי אוברייטד-אנדרייטד

"ג'יי. אדגר"

אני גם סאקר של קלינט איסטווד. בקטגוריה החביבה עלי במיוחד מופיעים סרטים שמגיעים עם שק ציפיות, עולים על המסך וחוטפים מהמבקרים סנוקרת. השנה זה קרה לאדם שקרוב ללבי במיוחד: קלינט איסטווד, האגדה והאגדה. "ג'יי. אדגר" חטף על ימין ועל שמאל, ולא בצדק. בעיני הוא היה סרט שצייר דיוקן מרתק של אדם מרתק. התסריט (של דאסטין לאנס בלאק) עמד לעתים בעוכריו, אבל איסטווד, בכישרונו יוצא הדופן לייצר קולנוע שהוא קשוח ורך בעת ובעונה אחת, התגבר עליו.

ודיקפריו שוב הוכיח שהוא שחקן מעולה.

עוד באוברייטד-אנדרייטד: "נערה עם קעקוע דרקון". גם פינצ'ר בינוני זה סרט מצוין.

Twitsonfilms: דיוקנו של השטן כלובש שמלות? לא ממש. פרופיל מקיף, מורכב ומרתק של גיבור-נבל שניסה להוציא את אויבי האומה מהארון וננעל בפנים. ****

הכי חבל שלא באתם

"כרוניקה בזמן אמת"

יש לי הרגשה שלכמה מה"הכי חבל שלא באתם" של השנה גם אני לא באתי. ככה זה, כשנאלצים לוותר על סרטים מתחילים עם אלה שנראים זניחים, ודווקא אז מפסידים את התענוגות הכיפיות באמת. איך היה "That's my boy"? ואיך "שומרים על השכונה"? ו"סוף המשמרת"? משהו אומר לי שהייתי נהנה בכולם, אבל אצטרך לחכות ולבדוק את זה ב-2013.

ובכל זאת, הנה אחד שלא באתם אליו, וחבל: "כרוניקה בזמן אמת". כמו פריקוול על הולדת מסדר הג'דיי, רק עם תיכוניסטים ומעודדות. ואם זה לא מספיק לכם כדי לרוץ לראות, אז אני לא יודע מה כן.

עוד חבל שלא באתם: "קוריולאנוס". רייף פיינס עושה שייקספיר.

Twitsonfilms: "גיבורים" פוגש את "קלוברפילד"? למה לא? אפס דמויות ועלילה, שפע בידור ואקשן. כמו קומדיית התבגרות בכיכובם של אבירי ג'דיי. ½***

IMG_3074.CR2

הכי שיר השנה

"סקייפול"

שיר בונד כמו ששיר בונד צריך להיות.

הכי כיף לשמוע

"ארץ יבשה"

נו, מה? ניק קייב.

עוד שירים כאן.

הכי גיבור על

"עלייתו של האביר האפל"

כל הנוקמים שבעולם וכל הקורים שבעולם לא יוכלו לאפילוג המנצח של טרילוגיית המופת.

Twitsonfilms: סיום מנצח לטרילוגיה מופתית? בהחלט כן. טור דה פורס קולנועי, צדק חברתי ותחייה עטלפית. ½****

הכי נסיכה

"אמיצה"

שתי שלגיות רבות והג'ינג'ית הסקוטית מנצחת. קריסטן סטיוארט היתה שלגיה מעצבנת בסרט לא רע ("שלגיה והצייד"), לילי קולינס היתה שלגיה חביבה בסרט קצת ילדותי ("מראה מראה"), אבל הנסיכה הטובה מכולן היתה בכלל בחורה מצוירת עם רעמה אדמונית אדירה. "אמיצה" לא היה הסרט הכי טוב של פיקסאר, אבל הוא בהחלט עמד בסטנדרט והבהיר שגם כשפיקסאר נאלצים לעשות "דיסני", עם נסיכה ומכשפה והכל, הם עושים את זה כמו פיקסאר. בחוכמה.

Twitsonfilms: "מולאן" פוגשת את "שלגיה" ביערות סקוטלנד? למעלה מכך. סינרגיה קרובה לשלמות בין השורשים הקלאסיים של דיסני לטאץ' האינטליגנטי של פיקסאר. ½****

הכי נבל

ביין ("עלייתו של האביר האפל")

סילבה מ"סקייפול" היה אחד הנבלים הגדולים בתולדות ג'יימס בונד, אבל ביין הוא אחד הנבלים הגדולים בתולדות באטמן, וזה שווה יותר. נולאן לקח אותו למקומות חדשים עם השילוב בין הגוף הבריוני של טום הארדי וקול השון-קונרי המכובד שבקע מתוך המסכה ונשמע כאילו הגיע מעולם אחר, שהפך את ביין למעין דמון מיתולוגי מטיל מורא. וכשביין פירק את באטמן כמו מתאבק WWE – זה היה רגע קולנועי עוצר נשימה. רגע שמסביר את המשפט הנהדר שאומר ביין לבאטמן: "אתה רק אימצת את האפילה. אני נולדתי לתוכה".

עוד בנבלים: סילבה ב"סקייפול" (חביאר בארדם ב"סקייפול"), אזוג ("ההוביט"), ג'קי (בראד פיט ב"הרוג אותם ברכות"), פורסט (טום הארדי ב"ארץ יבשה"), לנקסטר דוד (פיליפ סימור הופמן ב"המאסטר"), ג'יי. אדגר הובר (לאונרדו דיקפריו ב"ג'יי. אדגר").

עלייתו של האביר האפל - ביין

הכי אנימציה

"מדגסקר 3" ו"עידן הקרח 4"

אני מת על סרטי אנימציה, והפסדתי השנה לפחות ארבעה מהיותר מסקרנים שבהם ("פראנורמן", "רלף ההורס", "מלון טרנסילבניה" ו"שומרי האגדות"). בלעדיהם, ובלי "אמיצה" שכבר הוזכר, נשארתי עם שני מתחרים דומים להפליא – "מדגסקר 3" ו"עידן הקרח 4" – שני סרטי המשך שמוותרים על עומק דרמטי לטובת הנאה צרופה. שניהם עמדו היטב במשימה.

עוד באנימציה: "הלורקס", "פרנקנוויני".

Twitsonfilms: שוב החיות בסכנת הכחדה? למה לא? הן הרי תמיד יודעות להוציא מעצמן את המיטב עם הגב לקיר. משב קפוא של בידור קיצי מהנה. ****

Twitsonfilms: אלכס בורח עם הקרקס? כן, וזה עושה לו רק טוב. החיות מניו יורק מלהטטות באירופה, ונותנות שואו מרהיב ומשעשע. ****

הכי חיה

אוגי ("הארטיסט")

היו מתחרים ראויים. הסוס ב"סוס מלחמה" היה מרגש. הטיגריס הדיגיטלי ב"חיי פיי" היה מפעים (אבל דיגיטלי). אבל אוגי היה שחקן.

הכי גילטי פלז'ר

"באטלשיפ"

"באטלשיפ" מבוסס על רעיון מטופש: לעבד את המשחק "צוללות" לסרט. פיטר ברג הפך את זה לסרט ארמגדוני עם מודעות עצמית גבוהה, כזה שאומר לעצמו מדי פעם "מי מדבר ככה?". שובר קופות הוליוודי מדבר ככה. וזה בסדר.

עוד גילטי פלז'רס: "בלתי נשכחים 2", "ג'ק ריצ'ר".

Twitsonfilms: סרט אסונות ארמגדוני? למה לא? מי רוצה לשחק צוללות עם נייר ועיפרון כשאפשר לשחק עם טילים וחייזרים? ½***

הכי מאכזב

"פרומתיאוס"

מתבקש להגיד "ג'ון קרטר", אבל אני לא הגעתי ל"ג'ון קרטר" עם ציפיות גבוהות. למען האמת, גם ל"פרומתיאוס" לא הגעתי עם ציפיות גבוהות. בכל זאת, רידלי סקוט, האיש והיומרה. זה נגמר ביותר מדי התקשקשות פילוסופית ומחשבה שזאת התחלה לא רעה לסדרה חדשה של "הנוסע השמיני", כל עוד מישהו אחר יתפוס את הגאי הספינה בסיקוול. הי, כריסטופר נולאן בדיוק התפנה!

Twitsonfilms: ה"אודיסיאה בחלל" של "הנוסע השמיני"? לא ממש. סקוט מכוון לכוכבים ומפספס יותר מדי חייזרים רצחניים בדרך לטובת פסבדו-פילוסופיה. ½***

הכי מחכה לסיקוול

"האביר האפל"

כן, זה נגמר. אבל הי, ג'וזף גורדון-לוויט הפך לנייטווינג, לא?

עוד מחכה לסיקוול: "ההוביט", "לופר", "פרומתיאוס".

הכי ברוך שפטרנו

"דמדומים: שחר מפציע, חלק 2"

את כל מה שיש לי להגיד על "דמדומים" כבר אמרתי בחלק הראשון. כולל: " הדבר הכי טוב שיצא מ'דמדומים' זו אנה קנדריק". וזה עוד לפני שראיתי את "פיץ' פרפקט".

דמדומים - רוברט פטינסון

הכי וואו

סצנת הצונאמי ב"הבלתי אפשרי"

ל-2011 היתה סצנת צונאמי נפלאה. הנה היא כאן, מתוך "מכאן והלאה":

סצנת הצונאמי של 2012 לא נופלת ממנה. הנה היא קצת כאן, בטריילר:

חואן אנטוניו באיונה עושה עם הצונאמי דברים נפלאים. הוא עושה מנעמי ווטס בובת סמרטוטים פצועה. הוא עושה מהלב של הצופה קווץ'.

עוד בוואו: סקורסזי משחזר את צילומי "המסע אל הירח" בהוגו, ביין שובר את באטמן ב"עלייתו של האביר האפל", הסיום הקתרטי של "לופר" ואיזה עשר סצנות מופלאות של חואקין פיניקס ב"המאסטר".

Twitsonfilms: סרט אסונות מניפולטיבי? לא ממש. מפחיד ומטלטל, ותסלחו לי על משחק המילים על חשבון הצונאמי, אבל זה פשוט קולנוע סוחף. ****

הכי מפתיע

דיסני רוכשת את לוקאספילם

יש מעריצים שהריעו. יש כאלה שהתחילו למכור את כל הממורביליה. יש כאלה שבשבילם זו מכה ניצחת לאימפריה. יש כאלה שבשבילם זו תקווה חדשה.

לפחות קיבלנו מלא ממים מעולים.

מלחמת הכוכבים ודיסני - מלחמות החנונים

הכי ישראלי

"הבלדה לאביב הבוכה"

אחרי פתיחת שנה צולעת ("נמס בגשם", "סרק סרק", "רסיסי אהבה") הלכה השנה והשתפרה מבחינת הקולנוע הישראלי. שמי זרחין הגיע עם סרט חדש ("העולם מצחיק"), ערן קולירין חזר מ"ביקור התזמורת" עם סרט חריג ("ההתחלפות"), אסי דיין חזר ("ד"ר פומרנץ"), איתן פוקס הקים לתחייה את יוסי וג'אגר ב"הסיפור של יוסי", דינה צבי-ריקליס עלתה עם "ברקיע החמישי". מני יעיש ("המשגיחים") ורמה בורשטיין ("למלא את החלל") הרשימו בסרטי ביכוריהם. וכן, היה שם גם את דובר קוסאשווילי ("רווקה פלוס").

אבל ההפתעה הנעימה חיכתה בסוף השנה, עם סרטו החדש של בני תורתי, שלא דומה לשום דבר שרואים כאן בדרך כלל. מעין מערבון ים-תיכוני, עם הרבה סגנון, הרבה רפרורים והרבה אומץ להיות אחר.

עוד בישראלים: "למלא את החלל", "ההתחלפות", "המשגיחים".

הכי זר

"היו זמנים באנטוליה"

הסרט הזה מסתובב בעולם מ-2011. הוא גם עבר בארץ בפסטיבלים, פעמיים. אבל השנה הוא הגיע להקרנות מסחריות, בזכות סרטי אורלנדו, וצריך להצדיע להם על כך. סרט מופתי.

עוד בזרים: "פרידה", "בושה", "אהבה"', "ניצוד" וגם כמה סרטים עם יותר ממילה אחת בשמם.

היו זמנים באנטוליה

הכי גבר

ג'וזף גורדון לוויט

2011 היתה השנה של ראיין גוסלינג עם "משחקי שלטון", "טיפש, מטורף, מאוהב" וכמובן "דרייב". ב-2012 הוא הוריד פרופיל ופינה את הבמה ליריב הבולט ביותר שלו על כתר "השחקן הצעיר הגדול של דורו". לגורדון לוויט היתה שנה נהדרת עם "לופר" ו"עלייתו של האביר האפל", וזה עוד לפני שראיתי את "Premium Rush" ועוד לפני שראינו את "לינקולן". יצויין שאני מעריץ עוד מ"בריק".

עוד גבר: טום הארדי ממשיך לנסוק עם שנה נהדרת ("ארץ יבשה" ו"עלייתו של האביר האפל"), רגע לפני שהוא הופך להיות מקס הזועם ואל קאפון.

Twitsonfilms: "שליחות קטלנית" לעניים? לא בדיוק. ג'ונסון רוקח מהחומרים המוכרים מותחן פשע מהנה, לא נטול פגמים אך מעורר מחשבה. ****

הכי גבירה

קייט בקינסייל וג'ניפר לורנס

קייט בקינסייל היא אחת הנשים המועדפות עלי, ולא משנה כמה היא מנסה לאתגר אותי עם בחירות הסרטים הבעייתיות שלה. השנה היא עשתה את זה שלוש פעמים. ב"המבריח" היא עשתה את אחד התפקידים המבוזבזים בקריירה שלה: להיות יפה. מובן שהיא עשתה את זה נהדר. וזה בדיוק מה שהיא עשתה גם ב"מלחמת האופל: התעוררות", עם תפקיד הרבה יותר משמעותי, אבל אפילו לא טיפה יותר מורכב. טוב, ממילא תמיד חשבתי של"מלחמת האופל" לא היו מעולם יומרות שחרגו מ"מלהראות את קייט בקינסייל בבגדי עור צמודים". הריעו לזה.

את "זיכרון גורלי 3" עוד לא ראיתי. תנו לי לנחש: עוד מאותו הדבר. כלומר, בקינסייל מדהימה. סליחה, אני חייב ללכת לראות איזה סרט.

מלחמת האופל התעוררות - קייט בקינסייל

הבחורה השנייה שעבדה יפה השנה כיכבה בשני סרטים שעדיין לא ראיתי ("Devil you know" ו"הבית בקצה הרחוב") ובשניים שכן ("משחקי הרעב" השטחי ו"אופטימיות היא שם המשחק" הנפלא). אז תנו לי לספר לכם משהו: ג'ניפר לורנס היא נסיכה. אני שבוי בקסמיה מאז "קר עד העצם" בשנה שעברה. והיא לא עוזבת אותי.

ג'ניפר לורנס - הבית בקצה הרחוב

הכי שחקן

חואקין פיניקס

בדור שמעל לגוסלינג ולגורדון לוויט, חואקין פיניקס הוא השחקן הגדול של דורו. ההופעה שלו ב"המאסטר" היא עבודת מופת מחשמלת של שחקן טוטאלי, שלוקחת את התפקיד האדיר שלו ב"הולך בדרכי" עוד שלושה צעדים אל הפנתיאון. לא להאמין מה צמח מהאח הקטן והכאילו פחות מוכשר של ריבר פיניקס. מרלון ברנדו, זה מה שצמח.

פרס המשנה הולך לאנדי סרקיס, שוב באחד התפקידים הקולנועיים הגדולים של השנה (גולום ב"ההוביט") ושוב בלי שאף אחד יכיר בכך.

הכי שחקנית

מישל וויליאמס

לא ראיתי אל מישל ב"הוואלס האחרון", אבל כן ראיתי אותה עושה מרלין מונרו נפלאה ב"השבוע שלי עם מרילין". אז נכון שזאת היתה השנה שבה מריל סטריפ עשתה תפקיד מעורר התפעלות ב"אשת הברזל", אבל וויליאמס מרשימה אותי יותר. דווקא משום שהוא לא סומנה לגדולה, ויכולה היתה בקלות להפוך לעוד בלונדה מן המניין בהוליווד. אבל היא טיפסה מ"דוסון קריק" במעלה סרטים קטנים ותפקידים מעולים ("וונדי ולוסי", "סינקדוכה, ניו יורק", "בלו ולנטיין"), והיא תמשיך לטפס גם בשנים הבאות. הבטחה.

וחוץ מזה, תראו אותה.

מישל וויליאמס GQ

הכי נערת השער

ברוקלין דקר

על התואר הידוע גם כ"התחלתי לראות ממך קצת השנה ואני מצפה לעוד" התחרו, כרגיל, הרבה נערות יפהפיות. אני עדיין רוצה לשמוע עוד על רוקסי מקי מ"משחקי הכס", על האנה ווייר מ"בוס" ועל ג'נסיס רודריגז מ"אדם על הקצה", למשל. גם אחרי שיילין וודלי מ"היורשים" אני ממשיך לעקוב (איפשהו ב-2013 היא תשחק אצל גרג אראקי, איפשהו ב-2014 היא תהפוך למרי ג'יין ווטסון ב"ספיידרמן המופלא 2").

אבל עד אז, מי שהראתה צעדים קלילים ועדינים של התקדמות בתעשייה היא ברוקלין דקר, שאחרי הופעה אחת בשנה שעברה ("תזרום עם זה") השתדרגה לשתי הופעות חסרות משמעות השנה ("למה לצפות כשאתה לא מצפה" ו"באטלשיפ"). וזו סיבה מספיק טובה להביא כאן תמונה שלה, נכון?

ברוקלין דקר

הכי 2011

"הארטיסט"

לא להאמין שהחוויה הקולנועית הזאת היתה השנה.

Twitsonfilms: סרט אילם? למה לא? מחווה שנונה, אוהבת ורבת קסם לקולנוע האילם. קולנוע מסוגנן, תמים ומרומם לב. אין מילים. ½****

הכי 2013

"ארגו"

Didn't make the cut. תזכירו לי אותו בסיכום השנה הבאה. אם הוא לא יהיה בעשירייה, תדעו ש-2013 היתה שנה גדולה.

הכי מחכה לו ב-2013

"דג'אנגו חסר מעצורים". ברור שדג'אנגו.

אבל גם "לינקולן", "כוננות עם שחר", "ההוביט: ישימון סמוג", "ארץ אוז", "והרי החדשות: האגדה ממשיכה", "A Good Day to Die Hard", "Evil Dead", "מלחמת העולם Z", "סוף העולם" (על פי סיימון פג ואדגר רייט), "The Wolverine", "סטוקר" (ההוליוודי של פארק צ'אן ווק), "Pacific Rim" (דל טורו), "ג'ק מחסלים הענקים" (סוף סוף משהו חדש מבראיין סינגר), "קיק אס 2" (בעיקר בגלל ג'ים קארי), "איירון מן 3" (בעיקר בגלל שיין בלאק), "הפרש הבודד", "הקבר" (סטאלון ושוורצנגר בשיתוף פעולה עם קצת יותר משקל מ"בלתי נשכחים"?), "שבעה צעדים" (גרסת ספייק לי), "עיר החטאים: עלמה להרוג בשבילה", "המשחק של אנדר", "רונין 47" (קיאנו ריבס!) ו"Star Trek into Darkness". ויש עוד מלא, חפשו כאן (דן אוף גיק) או כאן (av club), או במדריך הסיקוולים של "נקסט מובי". ויש גם את המדריך הענק של אמפייר.

אבל דג'אנגו. ברור שדג'אנגו.

הנה 2012 בקולנוע. נתראה בעוד שנה.

הרולר (17.8.12)

1.

האירוע של השבוע היה זה שנגמר: האולימפיאדה בלונדון. הנה הסקרפבוק המלא של האירוע.

והנה הספורטאיות השוות שלי. והנה גרטל. והנה סיכום ההישגים הישראליים:

ושלא תגידו שאין מדליה (ויה גל"צ):

2.

בטח שמתם לב ש"שובר שורות" חזרה. הנה כמה מחשבות עליה, לפני ואחרי (וגם הרבה לפני).

והנה טוויסט בסיפור שגם וינס גיליגאן לא ראה: באלבמה מחפשים אחר אדם בשם וולטר ווייט בחשד לעבירות סמים. ולא סתם סמים – מת'. המציאות עולה וכו'.

3.

כתבה מעניינת של איתמר ב"ז ב"העין השביעית" על ג'אנקטים, ראיונות עם כוכבים ואתיקה עיתונאית. אפשר להתווכח על העניין של הקורא אם מדובר בראיון אישי, בג'אנקט או במסיבת עיתונאים. אבל נדמה לי שבכל מקרה, כדאי לדעת.

4.

הפכתי לקורא קבוע של הטור של גלעד שליט בספורט ידיעות ביום חמישי. זה קורה מסיבות לחלוטין לא ענייניות – לא עניין בתובנות, לא הערצת סגנון הכתיבה, דבר מאליה. קצת בדומה להרגל שלי לשמוע את רזי ברקאי או את תוכניות הספורט ברדיו.

את רוב מה שיש לי לומר, אני מעדיף שלא לומר. אבל אני חייב לציין שאני מופתע בכל פעם מחדש מפן מסוים בטקסטים של שליט. השבוע, למשל, הוא כתב על וינסנט אניימה שהוא "לבטח אחד השוערים הטובים שהיו פה", ושמכבי "מנסה לחקות את הגנת הברזל של הפועל לפני שנתיים". למרות שאני לא חולק על האבחנות עצמן, אני תמה איך הגיע אליהן גלעד, שכולנו יודעים היכן היה לפני שנתיים, כשהפועל ייצבה הגנת ברזל; ושראה את אניימה אולי עונה אחת בבני יהודה.

צריך להפריד בין גלעד האדם, החטוף לשעבר ו"הילד של כולנו", לבין שליט הכותב. ושליט הכותב צריך עורך, למרות שלאף אחד לא נעים לגעת בו.

5.

אני לא עוקב אחרי "הישרדות" בארץ, אבל שמחתי לשמוע השבוע שבפרו נאלצו משתתפי הגרסה הצ'יליאנית של התוכנית להימלט מהג'ונגל מאימת שבט ילידים מקומי שנעלב מהם. הו! זאת הישרדות!

6.

קוראי ה"ניו יורקר" בחרו את המילים השנואות עליהם בשפה האנגלית. הופתעתי למצוא שם את arguably, מילה שאני שוב ושוב חש בחסרונה בשפה העברית. מילה נוספת שחסרה לי בעברית, אגב, היא accountability. ולא מפתיע כלל שהיא חסרה בשפה כשם שהיא חסרה במרחב הציבורי.

בתגובה העלו ב"הארץ" הגולשים שורה של מילים מאוסות בעברית. בין המילים המשוקצות: בעיקרון (מילה טובה שסובלת משימוש אינפלציוני ולקוי – אגב, מאפיין של מילים רבות בעברית); כביכול (אותו מקרה), הזוי והעצמה (כאן אני מסכים לחלוטין). וכמובן – סוג של. נדמה לי שאין היום מילה או ביטוי בעברית המעידים על דלילות שפה ומחשבה יותר מ"סוג של".

7.

ראיתם את חפיסות הסיגריות החדשות באוסטרליה?

8.

קראתי בעניין על מכשיר הניתוח הרובוטי המכונה "דה וינצ'י". ופתאום המיטה הטיפולית ב"פרומתיאוס" נראתה לי מרשימה הרבה פחות.

9.

ראיתם את "עלייתו של האביר האפל"? יופי. עכשיו תראו איך עשו את ביין (אמפייר אונליין).

ואני חשבתי שזו היתה ההשראה:

והנה ההיסטוריה של ביין (דן אוף גיק).

אי אפשר לסגור את זה על בירה?

והנה הביין ששבר את גב הבאטמן, כפול שלוש.

(ויה fanpop)

10.

השבוע עשיתי בחינת פסיכומטרי בחיבור, מטעם "בלייזר". את מה שיש לי לומר על הפסיכומטרי, עוד אומר. אבל פתאום נתקלתי בסיפור הזה – תלמיד שחיפש ביאהו מישהו שיתן לו סיכום ספר שלא קרא, ומצא במקום את הסופר שכתב את הספר וביקש ממנו לתת לו בכל זאת צ'אנס. קו ישיר מחבר בין התלמיד שלא רוצה לקרוא לטרום-סטודנט שלא יודע לכתוב. קו ישר של בורות.

11.

the empire occupy wall street (ועוד אייקונים נצחיים שצילצלו בפעמון, ב-Blastr)

12.

נעימת "מלתעות" של ג'ון וויליאמס כפי שטרם ראיתם:

13.

הרבה דובר על הדחת "האזרח קיין" מהמקום הראשון ברשימה המסורתית של Sight and Sound, לטובת "ורטיגו" (הדחה ראויה, בעיני). דרך אבנר שביט גיליתי גם מי מהמבקרים בחר מה, ובעיקר – את הבחירות הלא שגרתיות בעליל של סלבוי ז'יז'ק. כי מישהו חייב להיות מיוחד ולבחור את "היטמן".

14.

ובינתיים, איגוד התסריטאים האמריקאי בחר את 101 התסריטים הגדולים בכל הזמנים (ויה עדן גוריון). כאן קיין במקום הרביעי, "ורטיגו" בכלל מחוץ לסגל. קזבלנקה במקום הראשון. אני מבכר, בסדר הפוך, את מקומות 2 ("הסנדק") ו-3 ("צ'יינהטאון").

15.

תייגו תחת "אקסלנט, דוד!": פוסטר ל"ביל וטד 3"!

(מה אתם יודעים? "ההרפתקאה המופלאה של ביל וטד", במלואה, כאן!)

16.

תייגו תחת "?WTF"

יש עוד, למען השם)

17.

מזל טוב לשר להגנת העורף הנכנס. וגם לזה היוצא כל עוד נפשו בו.

מה שבטוח, כשאהיה גדול אני רוצה את הזיכרון הקצר של שאול מופז.

18.

OMG! ביבי עשה מם!

ב"הארץ" היו מתייגים את זה תחת "מסימני האפוקליפסה".

19.

אוקיי, אז זה מה שאהוד ברק חושב (BTW – דה. דעתו בעניין היא סקופ כמו שהעתיד של מפלגת העצמאות הוא ורוד). אבל למה לעזאזל הוא צריך להסתתר מאחורי כינוי מטופש ורמיזות גסות? זתומרת, הוא שר הביטחון, לא? הוא לא חייב דין וחשבון לציבור או משהו כזה?
נגן לנו רקוויאם, יור דה פיאנו מן.

20.

דמוקרטיה זה לחלשים

21.

דרך בני ציפר גיליתי שהשנה מלאו מאה שנים למותו של קארל מאי. דרך ההוצאות המחודשות של "יד הנפץ" ו"וינטו ויד הנפץ" (למרבה הצער, שם זה נעצר) גיליתי גם אני בצעירותי את מאי, והתאהבתי. תמיד התפלאתי איך הוליווד לא עשתה איתם כלום. אני חושב שג'וש הארטנט היה יכול להיות יד הנפץ מעולה.

אלי אשד, יסודי כהרגלו, כתב עליו ב"יקום תרבות".

22.

וזה מזכיר לי שיש מערבונים גרמניים בסינמטקים!

23.

זה מה שזאק בראף ודונאלד פייזון עושים מחוץ ל"סקראבס".

24.

וזה מה שברנדון ודילן עושים היום.

25.

כבר בדקתם את הטאמבלר פטרול פה מימין? כבר בדקתם, נגיד, את "קינג ביבי"?

26.

טריילר לשבת: "Killing them softly"

אנדרו דומיניק מאחד שוב כוחות עם בראד פיט. עוד בתמונה: טוני סופרנו, ג'וני סק והנרי היל. לא יכול לחכות.

הרולר (4.8.12)

1.

לכבוד האולימפיאדה הלא-מי-יודע-מה מוצלחת שלנו עד כה, כדאי לחזור לרגע השיא של הספורט הישראלי:

2.

אני מקווה שבשבוע הבא אתפנה גם להתייחס קצת לשידורי האולימפיאדה. זה לא יהיה טוב, אני מודיע לכם, למרות שאני בא לפרגן.

בינתיים, אי אפשר שלא להתייחס לתופעת משה גרטל. גרטל היה חביב בעיני ביום-יומיים הראשונים לשידורים. ואז הוא הציע לאנשים לשלוח אליו שאלות בסמסים. ואז זה קרה:

(ויש עוד, כמובן).

הרעיון של השאלות בסמסים מבריק – ולא ערוץ-אחדי בעליל – אבל גם מרגיז (כי גרטל פתח את האפשרות רק למי שמחזיק במספר הטלפון שלו). מצד אחד, הוא נתן אפשרות אמיתית לטלוויזיה אינטראקטיבית, ופתח לצופים לקבל את הפרשנות שהם באמת מחפשים; מצד שני, הוא גם נתן להם את האפשרות להסתלבט על גרטל, משמחה ריף ועד אסף לוץ.

זה לא מכובד ולא נעים להסתלבט על אדם מבוגר שלא מזהה את הבדיחה על חשבונו. אבל גרטל לא נקי כפיים בסיפור הזה. בתוך ימים אחדים הוא הפך משדר השואו בבריכה לשואו עצמו. הוא התאהב במעמדו החדש והמשיך לתחזק אותו. במהירה הוא החל להאפיל על התחרות עם לקט האסוציאציות ההזויות שלו. זאת מעבר לנטייה המובנית שלו להתרגשות מוגזמת ("קדימה דנה!" – לדיינה וולמר, כן?), לכישרון המופלא שלו להיות בבריכה ולא לזהות מובילים ומנצחים ("למה להמר? אני אומר שזו סיבום! …פרנקלין…") ולעניין החדש שלו למסור ד"שים לקסם שלו. הסימפטום הבולט ביותר לתופעת גרטל החדשה הוא העובדה שהחל להתייחס לעצמו, שוב ושוב, לפעמים בכוונה ולפעמים בטעות, בגוף שלישי. באחד המקרים אף פנה לבוקי צ'יש כגרטל. ואני שואל – איזה אדם פונה לאדם אחר בשמו שלו? איזו מגלומניה היא זו?

אינני יודע מי בחר לשבץ כל כך הרבה סימני קריאה בראיון של גרטל עם מרב מיכאלי, אבל כולם במקום, ומעידים היטב על סגנונו של האיש. ואין פלא שאתמול כבר קידמה אותו שרון פרי במשפט "עם כל הכבוד לשחיינים, הכוכב האמיתי של הבריכה הוא משה גרטל". תוסיפו עוד סימן קריאה. בעצם, סימן תדהמה.

יכול להיות שאתם חושבים שזה עניין חביב דווקא, כי גרטל הוא אדם חביב דווקא. זה נכון לגבי האדם, כנראה, אבל גרטל האיש אינו אלא פנים אחרות של התופעה המוכרת אצל עיתונאי הספורט שלנו – העיתונאי שהופך להצגה עצמה, בחסות הקהל הנבער.

3.

מה שמזכיר לי שהשבוע רציתי להקיא פעם אחת, וזה לא היה כשוולריה מקסיוטה נפלה מהקורה. זה היה כשקופמן רצח אותו ברדיו.

4.

טקס הפתיחה של האולימפיאדה, בבימויו של דני בויל, היה יוצא מן הכלל. אני לא נוהג לראות את טקס הפתיחה, אבל הפעם ראיתי. באתי כי רציתי לראות את פול מקרטני, נשארתי כי היה באמת מצוין. אם אורי לוי לא היה משדר אותו ומתלהב כמו דודה מדני בויל, סביר להניח שהייתי ממש נהנה.

טייכר וזרחוביץ' ניסחו זאת מצוין:

5.

ייצוג ישראלי מצטיין: השחיין הצרפתי (הלא-יהודי) פביאן ז'ילו.

עניין חוזר שמשגע אותי – איך אתה שעושה קעקוע לא דואג להגהה מינימלית?

זה הסיפור המפורסם של אורי כהן. והנה עוד כמה, ב"חורים ברשת".

6.

מיצג אולימפי יפה של המעצבת הבריטית שרה הינדמן:

(עוד כאן)

7.

אפרופו סעיף 3: הנה עוד קטע שגרם לי להקיא. לא הצלחתי אפילו לצלוח אותו עד סופו.

הסיפור שמאחוריו: קארן קליין, 68, מלווה הסעות בית ספר ברוצ'סטר, ניו יורק, צולמה כשהיא סופגת התעללות אכזרית מידי ילדי ההסעה. כשראיתי את זה – ליתר דיוק, כשניסיתי לראות את זה – התחשק לי פשוט לקחת את הילדים, אחד אחרי השני, ולזרוק אותם מהחלון.

החדשות הטובות כאן: הילדים הושעו לשנה ממערכת החינוך וחויבו לעבודות שירות עם קשישים; ולמעלה מ-30,000 איש מ-84 מדינות גייסו מעל ל-700 אלף דולר כדי לממן לקליין חופשה. קליין, שזכתה גם לטקס מכובד שאורגן לה ע"י תחנת רדיו בבוסטון, החליטה לפרוש. היא אפילו לא כועסת על הילדים. "הם רק ילדים", היא אומרת. אני מצדיע לה.

8.

למד"א יש מיזם נפלא שלא זכה לסיקור הולם: "אמבולנס המשאלות", שמממש לחולים קשים וסופניים את משאלתם האחרונה. לפי הדיווח ב"הארץ", הוא לא עובד יותר מדי. ואני מניח שזה פחות בגלל שנגמרו החולים הסופניים ויותר בגלל שלא מכירים את השירות. אז הנה, תכירו. 1-800-600-101, ותוכלו לעשות מישהו שמח בפעם האחרונה.

9.

גור וידאל נפטר. אורי קליין כותב על תרומתו הקולנועית הצנועה אך המעניינת.

וידאל היה סופר מצוין, אבל התענוג הגדול היה לראות אותו מתעמת חזיתית עם נורמן מיילר (אותו כינה "צ'ארלס מנסון"):

10.

גם שרמן המסלי מת.

אהבתי אותו ב"הכל נשאר במשפחה", אהבתי אותו ב"משפחת ג'פרסון", ואהבתי אותו אפילו ב"הנסיך המדליק מבל אייר".

11.

כל זוכי פרויקט "48 שעות" כאן: חביב הקהל "כוכב נופל" (קבוצת בר מצווה), הזוכה "הכל בסדר" (קבוצת הב"ט), וזוכה פרס הבימוי (איתן ענר) "האיש הצמא" (קבוצת Top Less Productions).

12.

שלשום נפתחה התערוכה "המגירה" של לירון ברייר (גילוי נאות: מכיר באופן אישי את הבחורה המוכשרת). זה קורה ב"בית פנורמה", קומה 6, סטודיו 635, וכדאי שתבואו. עוד פרטים כאן.

13.

אהבתי מאוד את "עלייתו של האביר האפל". ואני מת על מלכת הבלוג מריון קוטיאר. אבל אני לא יכול שלא לספר לכם שסצנת המוות שלה בסרט הפכה לטאמבלר מביך.

14.

אפרופו דברים שאני אוהב: "שובר שורות" עלתה בעונתה החמישית גם אצלנו. הנה מה שכתבתי לרגל חזרתה (והמשך יבוא).

15.

גבירותי ורבותי: מהפך! "ורטיגו" הדיח את "האזרח קיין" מצמרת הרשימה המסורתית של Sight and Sound. העולם כמרקחה.

16.

אתם בטח מכירים אותו בתור הקירח ההוא מ"ההרצאה הכי חשובה שתשמעו אי פעם". אז אולי תתעניינו לשמוע שקוראים לו גארי יורופסקי, ואולי תשמחו לשמוע שהוא מגיע לארץ.

17.

ברכת יום האהבה השנתית שלו, עד להודעה חדשה:

הט"ו באב שלכם הוא הט' באב שלי.

סליחה, בשורה הקודמת נפלה טעות. היה צ"ל:

הט"ו באב שלכם הוא יום העצמאות שלי.

ט"ו באב שמח!

18.

טריילר לשבת: "סופרמן איש הפלדה".

זה כל כך הולך להתחרבן.

המניה נסגרה בעלייה ("עלייתו של האביר האפל" – ביקורת)

החדשות הרעות הן שזה לא הנולאן הכי טוב. זה אפילו לא הבאטמן הכי טוב.

החדשות הטובות הן שזה עדיין סרט אדיר שכמעט ומצליח לעמוד ברף ציפיות בלתי אפשרי.

צריך להודות שלא היה לכריסטופר נולאן למעשה שום סיכוי. בסדרה המופלאה של "האביר האפל" הרים נולאן את הרף לגבהים שקשה, אם לא בלתי אפשרי, לשחזר. אחרי "באטמן מתחיל" המכונן ו"האביר האפל" המופתי (ביקורת כאן), לך תעשה סרט שלישי שיצליח להתמודד איתם כשווה. "האביר האפל" היא הרי טרילוגיה שאם לא שינתה במשהו את פני הקולנוע, אז לפחות היוותה בו חריג בלתי רגיל. אם "ספיידרמן" של סם ריימי נחשב לסרט המכונן של עידן סרטי הקומיקס של המילניום הנוכחי, שבו עמו קיץ גיבורי על אחד אחרי השני, הרי שסרטי "האביר האפל" הם שהוציאו את הסרטים האלה מגטאות הז'אנר והפכו אותם לקולנוע לגיטימי לא פחות מדרמת פשע של קופולה, נניח, אם לא למעלה מכך (בשעתו כתבתי על "האביר האפל" כי כך היה נראה סרט קומיקס בבימויו של מרטין סקורסזי). הגם שלא זכה להכרה האוסקרית המקבילה והראויה, "האביר האפל" הוא "שר הטבעות" של סרטי הקומיקס.

לאור זאת, משא הציפיות על כתפיו של נולאן לקראת חלקה השלישי והמסיים של הטרילוגיה היה כבד מנשוא. אין פלא שהוא התלבט אם בכלל להיכנס לפרויקט. לבסוף, למזלנו ובחסות סיפור שמצא חן בעיניו, הסכים להרים את הגלימה פעם נוספת. התוצאה היא אולי החלש שבסרטי הטרילוגיה – ובכל זאת נפלאה.

"עלייתו של האביר האפל" מוצאת את באטמן (כריסטיאן בייל) במקום אליו מגיעים גיבורי על רבים שכמותו (ספיידרמן בשני של ריימי, למשל): בודד ומנודה. זה תמיד היה גורלו של באטמן: גיבור שנגאליו אינם מכירים בו, אין נביא בעירו. לאחר שלקח על עצמו את מותו של הארווי דנט, הוא מסתגר במערה ותולה את הגלימה, בזמן שברוס וויין מתבודד מהחברה ונותן לאימפריה שלו לשקוע מהר. במקביל עולה כוח חדש בעיר: ביין (טום הארדי), פושע אלים ומטורף שמבקש להסיר את פצעי הריקבון מגות'האם המושחתת וזורע אנרכיה בעיר. ביין לוחם לכאורה למען צדק חברתי, אבל בניגוד לכל מיני פעילים שמקסימום יכולים לזרוע אבן על שמשות בנקים, לביין יש חתיכת נשק ביד: פצצה גרעינית שיכולה להשמיד את העיר, על תושביה. אלא אם האדון האפל יחליט לחזור מפנסיה.

לצד ביין מופיעות דמויות חדשות – תמיד עניין אהוב בסרטי באטמן – כמו סלינה קייל (אן האת'אוויי, אולי בתפקיד הכי פחות מעצבן שראינו ממנה), קאטוומן הערמומית (בלי ספק אשת החתול הטובה בעיבודים הקולנועיים); ג'ון בלייק (ג'וזף גורדון לוויט), שוטר נועז בצלמו של ג'ים גורדון; פולי (מתיו מודין), סגנו של צ'יף גורדון; ומירנדה טייט (מריון קוטיאר), אשת עסקים עשירה שעשויה להציל את "תעשיות וויין". לכבוד סיום הטרילוגיה מחזיר נולאן גם כמה דמויות מן העבר כמו ראס אל גול (ליאם ניסן) והדחליל ג'ונתן קריין (סיליאן מרפי), וכמובן שגם החבר'ה הוותיקים פה, שלושת האבות – גורדון (גארי אולדמן), המשרת הנאמן אלפרד (מייקל קיין) ונשיא "תעשיות וויין" לושיוס פוקס (מורגן פרימן). בהקשר זה, בולט חסרונו הבלתי נמנע של אחד, ג'וקר, שלמרבה הצער כבר לא יחזור, לפחות לא במהדורה המחשמלת של הית' לדג'ר.

הוא עומד מאחורי, נכון?…

האחים כריסטופר וג'ונתן נולאן – האחים-תסריטאים הכי מוכשרים בהוליווד מאז האחים כהן – הם מאסטרים בבניית סיפור קולנועי. טרילוגיית "האביר האפל" דווקא לא מציגה את שיא הברק והתחכום שלהם הם מסוגלים – התסריטים המבריקים של "ממנטו", "יוקרה" ו"התחלה" עולים עליה. אבל דווקא בסרטי "האביר האפל", ששומרים על אופיים המסחרי והלא מתנכר לקהל (לעומת "התחלה" התובעני, למשל), מתגלים האחים במלוא כישרונם לספר סיפור סוחף שמצליח לברוא מיתולוגיה עמוקה, להציג דמויות מורכבות, לפרוש עלילה אפקטיבית, ולנווט מספר רב של דמויות ועלילות לכדי קליימקס ארוך ומפוצץ. גם אם הפעם הם לוקחים כמה קיצורי דרך (אולי אלה קיצורי דרך עריכתיים בלתי נמנעים דווקא – נחכה ל-DVD), אבל ששוב הם מצליחים לנתב את הבאטמוביל הרועם שלהם, ולהניע את הסרט בין סיקוונסים ארוכים ועוצרי נשימה (חטיפה במטוס, מרדף אופנועים) לקראת מערכה שלישית אימתנית שמדביקה את הישבן למושב במשך כחמישים דקות, וסופה בקרשנדו עוצמתי שנותן לסרט את התנופה האפית שחסרה לו בדקות הקודמות.

זו אולי חולשתו המרכזית של "עלייתו של האביר האפל" – בעוד שהוא מפליא להיות סרט חברתי אקטואלי העוסק בנושאים כמו סדר, קפיטליזם ורווחה (הניגוחים ההדדיים שכבר חוטף נולאן מימין ומשמאל מלמדים עד כמה מורכב הטיפול שלו בנושאים החברתיים), הרי שבמשך רוב הזמן חסרים בו הממדים האפיים והמיתולוגיים של באטמן ושל הסרטים הקודמים (אם כי המערכה השלישית היא כולה תנופה אפית – אבל לא בהקשר קומיקסי-באטמני). למעשה, לרגעים ארוכים זה נראה כמו גרסת הקומיקס של "האיש שבפנים", נניח. זו פריבילגיה של מי שכבר שפך שני סרטים, עשרות דקות ומאות מיליוני דולרים על בניית המיתולוגיה, אבל חסרונה בכל זאת מורגש. זהו הסרט הכי פחות "באטמני" בסדרה, ואולי זו שבה באטמן לוקח את המקום הכי פחות מרכזי. הוא עדיין הגיבור, כמובן, אבל הוא כבר לא לגמרי במרכז. נדמה שסיפורו של בלייק, למשל – שנראה בתחילה כדמות זניחה, מתקדם לנעלי ג'ים גורדון, ומסיים כגיבור במשרה מלאה לקראת המשך אפשרי של המיתולוגיה – מרכזי לא פחות.

כנגד זאת, כאמור, עומדות שתי מעלות משמעותיות: הראשונה היא טור דה פורס קולנועי מרהיב, והשניה – דרמה חברתית מרתקת. כששני אלו נפגשים, במערכה השלישית המופתית של הסרט, אי אפשר כבר לעצור את טיסת העטלף הזו. אלו רגעים קולנועיים מסעירים של הרהורים מוסריים-פילוסופיים, של אקשן אדיר מימדים, ובעיקר – של אימה אורבנית חונקת. אלו הרגעים שבהם אתה מפחד מההון הנצלני, מפחד מהאנרכיזם הפרוע, מפחד מכולם. אלו הרגעים שבהם אתה רוצה להרים את אות העטלף.

נולאן ממשיך כאן את קו הריאליזם הנוקשה שהעניק לז'אנר סרטי הקומיקס בטרילוגיה. שיאו של הקו הזה בדמותו של הג'וקר, כפי שהיה ניתן ללמוד אפילו מצבעי האיפור המרוחים על פניו (בניגוד למוטאציה הצבעונית של הג'וקר אצל טים ברטון, למשל). זה נמשך כאן בדמויותיהם של קאטוומן – שאפילו לא זוכה להיקרא כך במפורש, ושחליפת הלייטקס הלוחצת שלה הוחלפה בתחפושת חתלתולה צנועה יחסית אם כי עדיין סקסית – ושל ביין, שבקומיקס (ובהופעתו הזניחה ב"באטמן ורובין") נראה כמתאבק מקסיקני, והפעם נראה פשוט כאיש מאוד מפחיד עם מסיכת פה שאתה לא רוצה לראות אותו מוריד. חניבעל לקטר סטייל.

אתה חושב שהחליפת עור הזו עושה לי תחת?

ביין הוא אחד הארכי-נבלים האהובים עלי בקומיקס של באטמן – בלי ספק סדרת הקומיקס בעלת הנבלים המוצלחים ביותר. מדובר בפושע שמשלב בין פסיכופטיות שלוחת רסן לאינטליגנציה גבוהה, בריון מנופח שיורה שורות כמו "אתה אימצת את האפילה, אני נולדתי אליה". ואם הג'וקר היה סוכן כאוס, ביין הוא פשוט אנרכיסט שקורא תגר על הממסד, על ההון ועל השלטון. נולאן הפך אותו אולי לנבל הטוב בסדרה אחרי הג'וקר. הניגוד בין הארדי מנופח השרירים (העלה לצורך התפקיד ק"ג) לבין קול השון-קונרי המכובד שבוקע מן המסכה, והסאונד שבוקע כאילו מעולם אחר, הופך אותו למעין דמון מיתולוגי וחתיכת אימה מהלכת. החיבור של ביין לאקטואליה – הוא מוביל מעין ורסיה אלימה של Occupy Wall Street על גות'האם – רק מעצים אותו. הסצנה בה ביין מפרק את באטמן, כולל ניפוץ בנוסח מתאבקי WWE, פשוט מדהימה. לא בכל יום רואים נבל עושה קציצות מגיבור על. ועוד מגיבור העל הכי קול שיש.

סיום הסדרה הוא הזדמנות לתת קרדיט גדול להאנס זימר – מלחין הוליוודי גדול שנסק ב"האביר האפל" לגבהים חדשים. הכישרון המופלא של נולאן (קרדיט גם לעורך לי סמית') לביים סיקוונסים גדולים של אקשן שחותכים בין לוקשיינים וסיפורים נשענים גם על הפסקול הנשגב של זימר. כך גם דיאלוגים מלאי פאתוס היו מתקשים לעבור אלמלא התזמור הזימרי המשלים את התזמור הנולאני.

"עלייתו של האביר האפל" הוא סיום הולם למיתולוגיה קולנועית מפוארת. גם אם הוא נופל מקודמיו, צריך לזכור שיש לשפוט אותו ביחד איתם, כמקשה אחת. "באטמן מתחיל" יצק את היסודות ל"האביר האפל" ולסיום דרכו הקולנועית בלהבות.

אפשר רק להתפלל שנולאן לא ירפה ידיו, שהאביר האפל עוד יחזור (הייתי שמח לראות את דייויד פינצ'ר או פיטר ג'קסון, למשל, לוקחים לידיהם את הטרילוגיה הבאה), ושנולאן יצליח איכשהו להציל גם את סופרמן מידיו של זאק סניידר. אם הוא יצליח בכך, הוא באמת יהיה גדול הבמאים של דורו.

נ.ב. צפו בימים הקרובים להמשך חגיגות הסיום של האביר האפל בבלוג.

Twitsonfilms: סיום מנצח לטרילוגיה מופתית? בהחלט כן. טור דה פורס קולנועי, צדק חברתי ותחייה עטלפית. ½****

"עלייתו של האביר האפל" (The Dark Knight Rises). בימוי: כריסטופר נולאן. תסריט: כריסטופר נולאן וג'ונתן נולאן (על פי סיפור של כריסטופר נולאן ודייויד ס. גוייר ועל פי הקומיקס מאת בוב קיין). שחקנים: כריסטיאן בייל, טום הארדי, גארי אולדמן, אן האת'אוויי, ג'וזף גורדון לוויט, מייקל קיין, מריון קוטיאר, מורגן פרימן, מתיו מודין, אלון אבוטבול, אורי גבריאל, טום קונטי, איידן גילן, ג'ון סטיוארט, דניאל סנג'טה, נסטור קרבונל, ברן גורמן, רג'י לי, כריס אליס, ליאם ניסן, סיליאן מרפי. 164 דקות.

IMDB כאן

הרולר (13.7.12)

1.

לא היה רולר כמה שבועות, והצטברו עליו לא מעט דברים. למשל, העניין הזה:

התגלתה כפילה מן העבר של לאונרדו דיקפריו.

בהנחה שאין כאן מעשי פוטושופ, זה די מדהים. אבל זה לא עניין לגמרי חדש. ב"מאקו" מיפו את התופעה, והזכירו את אלה:

אגב, לי יש תיאוריה די מבוססת שגם ניסים זאב כבר הלך על האדמה הזו.

2.

ביבי והפליטים אפשר להיות בעד גירוש מסתננים. אפשר להיות נגד. אבל אי אפשר להבין למה מישהו מתגאה בשליחה של מישהו אחר "למעצר של שנים", במקום להתגאות בעשיית משפט צדק מהיר והגון. לעצור אדם למשך שנים בלי משפט – גם עבריין, גם מחבל, ובטח מהגר עבודה – זו לא סיבה לגאווה במדינה דמוקרטית. לתשומת לב הרפורמטור הגדול.

3.

לכבוד "האמיצה": הזדמנות להזיז על המספרים של פיקסאר ב"נקסט מובי". האם הבחנתם, למשל, בכך ששלושה אנימטורים מ"הסימפסונס" עברו לביים או לכתוב בפיקסאר? והאם ידעתם שגוגל מציע למעלה משני מיליון תוצאות בחיפוש המשולב של "באג לייף" ו"קומוניזם"?

4.

ועוד לכבוד "אמיצה": זוכרים את התחרות שאירגנה המכללה הישראלית לאנימציה, לשילוב גיבורי פיקסאר באגדות מוכרות? אז יש תוצאות, והן מצוינות. כמו זו של בן חבשוש:

הנה האלבום הפייסבוקי של היצירות הנבחרות (עם העדפה מובהקת לגיבורי "מפלצות בע"מ"). את 13 היצירות שעלו לגמר התחרות אתם יכולים לראות על קירות "יס פלאנט".

5.

ולכבוד "ספיידרמן המופלא": הזדמנות לקרוא מה חשבתי עליו. שהוא מהנה אך סתמי, זה מה שחשבתי עליו. בניגוד ל"ספיידרמן 3" המבולגן אך מהנה, למשל.

6.

ולכבוד "עלייתו של האביר האפל": באטמן עושה שטויות.

7.

ולידיעה העצובה של החודש: ג'ורג' הבודד – צב ענק גלפאגוסי והאחרון מבני מינו – מת. כולנו מכניסים את הראש לשריון בעצב.

8.

גם ארנסט בורגניין הגדול הלך לעולמו. "מרטי" נחשב לתפקידו הגדול ביותר, אבל את החותם הוא הטביע עלי בשניים מהסרטים האהובים עלי: "יום רע בבלאק רוק" ו"חבורת הפראים".

9.

פיטר אוטול – עוד שחקן גדול – הודיע על פרישה ממשחק. צריך לקוות שזה לא רציני, והוא עוד יחזור בו. הי – העולם עדיין חייב לו אוסקר!

10.

זה כבר לא המם הכי חדש בשטח, אבל זה עדיין נחמד: הפונטים האנושיים כבשו את הרשת. מפה זה התחיל:

זה אחד הטובים (קונסטנטין לאודי):

ויש עוד הרבה כאן.

11.

הבלוג "נביא שקר" מביא את התשובה שלו ל"יאיר לפיד קומיקס" – "סבא ארצי", על פי הטורים של שלמה ארצי ב"שבעה ימים". כמו שכתוב בבלוג, "כל הקטעים הבאים לקוחים מתוך הטור החדש של מר ארצי, ללא עריכה. הקטעים לא נמשכו בטור המקורי באופן שמבהיר אותם מעבר למה שמובא כאן, ומעל הכל שורה רוח קלה של דמנציה". הנה אחד מתוכו:

12.

ג'רי סיינפלד עובד על תוכנית חדשה: "Comedians in cars getting coffee". היא תעלה כאן ב-19 ביולי, ולפחות עד אז אני מתכוון לתת לה צ'אנס.

13.

קשה היה להתחמק השבוע ממופע האימים של רון קופמן vs בן כספית בתוכנית הספורט של 103FM. קשה, וגם לא צריך. פני הענף כפני התקשורת המסקרת אותו. כספית תקף את קופמן ומאיר איינשטיין בטור ב"מעריב" על סגנונם הבוטה (על רקע רכישת הפועל תל אביב על ידי חיים רמון). קופמן החזיר במתקפה שפרוספר אזגי לא היה מנסח טוב יותר. הקטע הזה גרף יותר למעלה מ-80,000 האזנות רק דרך אתר 103, כך שלפחות את הרייטינג שלהם הם כבר קיבלו (הרשות השניה מאיימת בסנקציות, אבל מי שמעסיק את הפה של קופמן כנראה לא מתרגש מאיומי סנקציות). עכשיו צריך לשאול מה אנחנו קיבלנו.

את האמת בפרצוף. זה מה שקיבלנו. כשמישהו בעיתונות הספורט יתלונן על הפה של אזגי, או של לוזון, או של מאיר יצחקי – הוא מוזמן לחזור לקטע הזה. על חוסר ההבחנה שעושים היום בחלקיה המתלהמים של עיתונות הספורט בין תוכן לסגנון כבר כתבתי כאן. ובאשר לבן כספית: העובדה שלא ממש מעניין אותו מאין מגיע הכסף לקבוצה שלו צריכה להטריד את קוראיו של עיתונאי כל כך בכיר שנודע בביקורתיות הרבה שלו כלפי ראש הממשלה. האם גם כשמדובר בנבחרי ציבור לא מעניין אותו מאיפה הכסף? (מי שרוצה עוד, מוזמן לקפוץ לדקה ה-31 בסרטה המצוין של ענת גורן "כל אנשי הקמפיין")

בקיצור, מהסיפור הזה כולם יוצאים רע. עוד בעניין: אלון עידן ושלמה מן.

14.

תמונת השבוע היא תמונה של אחווה גברית.

צילום: פיטר זקהארי

חגיגות 40 שנה לסרט הנפלא "גברים במלכודת". הנה הגברים מדברים.

15.

ואף מילה על טום קרוז וקייטי הולמס. רק אומר שאין ספק שאלה לא ימים טובים להיות סורי.

הנה קיצור הקריירה של טום קרוז:

16.

טריילר לשבת: "Man with the Iron Fists"

אם זה נראה כמו טרנטינו, וכתוב כמו טרנטינו, אז ברור שיש כאן טרנטינו בתמונה, נכון? (וגם RZA ואיליי רות')

תמונות קצרות: עלייתו של אביר הג'דיי ("כרוניקה בזמן אמת" – ביקורת)

1. שימו לב ל"כרוניקה בזמן אמת". הוא משייט לכם כאן מתחת לאף, בפרופיל נמוך, בלי קמפיין שנפרש על פני שנה כמו "עלייתו של האביר האפל" או טריילרים מפוצצים נוסח "האוונג'רס", אבל הוא אחד הסרטים המצוינים והמהנים שמחכים כרגע בקולנוע הפוסט-אוסקרי.

2. אין סיבה טובה שהוא יעבור לכם מתחת לאף. מדובר בבלוקבאסטר הנוכחי של אמריקה.

3. והוא גם עף גבוה. הרבה מעל לאף שלכם. אני מדבר על ממש גבוה. סופרמן-גבוה.

4. והוא גם במידה רבה (אקשן, בידור, קלילות) סרט קיץ. וזה דווקא נחמד לקבל בשיא החורף סרט קיץ.

5. מדובר באחד מסרטי גיבורי העל המגניבים ביותר שנוצרו אי פעם. הייתי אומר סרט קומיקס, אבל לפעמים מה שנראה כמו סרט קומיקס, מתנהג כמו סרט קומיקס ועובד כמו סרט קומיקס – הוא לא סרט קומיקס. הוא יצירה מקורית.

6. על היצירה המקורית הזו חתומים שני חבר'ה צעירים ומוכשרים: הבמאי ג'וש טראנק (שיחגוג ב-19 לחודש יומולדת 27) והתסריטאי בן גילו מקס לנדיס (הבן של ג'ון, שמריח כמו תפוח שנפל מטר מהעץ – ומאידך, יש לו עוד הרבה עפרונות לחדד, והוא אחראי על הבעיות העיקריות בסרט). את הסיפור הם הגו יחד. לשניהם זהו פיצ'ר ראשון, וזה חתיכת פיצ'ר מרשים.

7. לא צריך לצאת מפרופורציות, כן? לא מדובר בסרט שעומד בקנה המידה של "האביר האפל", ואפילו לא של "ספיידרמן" או "איירון מן". ובכל זאת, מדובר בסרט מגניב באופן יוצא מגדר הרגיל.

8. הסיפור שבמרכזו לא מבריק במיוחד: שלושה נערים נכנסים לבור מסתורי, ויוצאים ממנו כשהם מחזיקים בכוחות על. לא מתוחכם, ובכל זאת מגניב – במיוחד באופן בו טראנק ולנדיס מגוללים את הסיפור, כששלושת הנערים משתמשים בכוחות כדי לעשות שטויות (להחזיר לבריונים של בית הספר, להרים חצאיות של בחורות, להתל בעוברי אורח ועוד שעשועים דביליים של נערים מתבגרים, שהלוואי שהיו לכולנו כוחות העל המתאימים לעשות אותם בגיל 16).

9. מתבגרים דבילים וחרמנים עם כוחות על. זה בדיוק מה שהיה חסר לעולם.

!Hold on to your skirts

10. אומר זאת כך: "כרוניקה בזמן אמת" הוא כמו קומדיית התבגרות בכיכובם של אבירי ג'דיי.

11. הי – זה היה נחמד אם "כרוניקה בזמן אמת" היה בעצם פריקוול של "מלחמת הכוכבים" המספר על הולדת מסדר הג'דיי, לא?

12. זה בטח היה יותר טוב מ"מלחמת הכוכבים: אימת הפאנטום", שחוזר השבוע למסכים בשלושה ממדים (כאילו שניים לא הספיקו ללבנו להחמיץ).

מישהו אמר "אימה"?

13. בסיפור הפשוט הזה, על הנערים שמגלים כוחות על, מתחילה גם הבעיה של "כרוניקה בזמן אמת". סעיף מספר 8, פסקה אחת שהיתה אמורה להיות רק האקספוזיציה לסיפור, מחזיק כשעה מהסרט. אין פה כמעט התפתחות עלילתית. הנערים אמנם לומדים גם על הצד הרע של הכוח (אפרופו אבירי ג'דיי), אבל אל תצפו ליותר מדי גם בעניין הזה.

14. וכך, שעה לתוך הסרט, מתחילה לבלוט גם החולשה השניה שלו, לצד פיתוח העלילה – פיתוח הדמויות. ל"כרוניקה של אמת" יש שלושה גיבורים, ששניים מהם סתמיים לחלוטין, והשלישי, אנדרו (בגילומו של דיין דיהאן), הוא דווקא גיבור מעניין שכתוב ברישול. לנדיס סידר לו איזה משבר אב חסר בסיס ואם נצרכת, אבל זה רחוק מכדי להוות ולהסביר את המהלך שבו הופך אנדרו את עורו.

15. השחקנים, אגב, אינם הבעיה. הם עושים עבודה מצוינת ואמינה מאוד.

16. ומהחולשות, למעלה: "כרוניקה של אמת" הוא ערבוב מוצלח מאוד של ז'אנרים – ז'אנר ה-Found Footage (חומרי תיעוד שנשכחו מאחורי זירת אירוע –"פרויקט המכשפה מבלייר", "פעילות על טבעית"), ז'אנר סרטי הרפתקאות הנעורים ("אני והחבר'ה", "סופר 8"), וכמובן ז'אנר גיבורי העל (ובפרט סרטי ה-Origin stories, שחופרים אל שורשיו של האדם שהופך לגיבור על). והוא רוקם את כל הז'אנרים יחדיו לאריזה מהנה מאוד. מדובר במעין "גיבורים" פוגש את "קלוברפילד".

17. אגב – זה הזמן להגיד שז'אנר ה"שכחנו את המצלמה ומזל שתיעדנו כל רגע באופן אבסורדי" צריך למות. אני לא מצליח להיזכר בסרט שראיתי שבו הרעיון הזה עבד כמו שצריך לכל אורכו. גם הפעם זה לא קורה, למרות היתרון שמאפשר לאנדרו לצלם את המתרחש בזמן שהוא לא מחזיק את המצלמה (כך נדמה לרגעים מהתיעוד האובססיבי וחסר ההיגיון שאופייני לגיבורי הז'אנר).

18. מה שעובד ב"כרוניקה של אמת" נהדר הוא האקשן. כי בניגוד לסרטי Found Footage כמו "פרויקט המכשפה מבלייר" ו"פעילות על טבעית", ובדומה ל"קלוברפילד", "כרוניקה של אמת" לא משתמש באלמנטים הסגנוניים הזולים כדי להציג תקציב דל, אלא להיפך – יש פה סצנות נהדרות שמעוצבות נפלא ומציגות חפצים מרחפים, אנשים טסים ועיר שלמה שהופכת לזירת פוד-פייט של מכוניות. רמת הגימור ב"כרוניקה של אמת" מאוד מרשימה.

19. אז "כרוניקה של אמת" הוא סרט נהדר, שנראה כרגע כמו הפריקוול הארוך מדי למה שהוא באמת צריך להיות. בכנות – ולמרות הפתח שהוא משאיר לכך – זה לא סרט שהייתי רוצה לראות לו המשך. הדמויות, הסיפור והקומיקס שנוצר כאן לא מספיק מעניינים בשביל זה. אסתפק ב"כרוניקה של אמת" כמו שהוא: סרט סופר-הירו סופר מגניב. עד שיגיע "עלייתו של האביר האפל", זה לגמרי לא רע.

לקסם הבא אזדקק למכונית מהקהל

Twitsonfilms: "גיבורים" פוגש את "קלוברפילד"? למה לא? אפס דמויות ועלילה, שפע בידור ואקשן. כמו קומדיית התבגרות בכיכובם של אבירי ג'דיי. ½***

"כרוניקה בזמן אמת" (Chronicle). בימוי: ג'וש טראנק. תסריט: מקס לנדיס. שחקנים: דיין דיהאן, אלכס ראסל, מייקל ב. ג'ורדן, מייקל קלי, אשלי הינשואו, בו פיטרסן, אנה ווד. 83 דקות.

אידיבי כאן, IMDB כאן

הרולר (13.1.12)

1.

היום הוא יום שישי ה-13. אבנר שביט מגיש ב"וואלה" תפריט צפייה: "Kill List" (בפברואר בסינמטקים במסגרת פסטיבל הקולנוע הבריטי), "יעד סופי 5" ו"הוסטל 3". אני קצת מופתע מחוסר ההתייחסות של ערוצי הטלוויזיה לאירוע (חוץ מכמה "מסורים" ב"יס"). אבל תמיד יש את הסינמטקים, שמשתפים פעולה עם MGM ומציעים כמה הצעות מעניינות: בין השאר יהיו שם "פגוע מוחין" הקאלטי בסינמטק תל אביב; "מיזרי" הקלאסי בסינמטק הרצליה, ודאבל פיצ'ר נהדר של "קארי" ו"פיראנה" בסינמטק חולון. בקיצור – יש ממה לפחד, אתם רק צריכים לבחור.

2.

אפרופו אימה: את המדריך ליוצר הקולג'-הורור כבר קראתם?

בובה, אין דרך לברוח מזה: כך או אחרת, את גומרת טופלס. "ליל הכריש"

 3.

השבוע הזה עמד כמובן בסימן כניסתו של יאיר לפיד לפוליטיקה. כמו שאומרים במקרים כאלה – ההצלחה שלו היא ההצלחה שלנו. אולי.

כתבתי על כך ב"עכבר העיר", וכאן זה מוגש עם כמה תוספות בעניין נועם שליט שהחרה-החזיק במרוץ הלפיד.

אם שאלתם את עצמכם למה יאיר הולך לפוליטיקה – זה כאן. בגדול: בגלל הכסף. בערך.

וזה מה שחושבים על כך ב"ארץ נהדרת". "כשאנשים עושים צל גדול – סימן שהתאורה מכוונת לא טוב".

ואני מאוד מקווה שההרפתקה הפוליטית לא תגמר ככה:

4.

אפרופו לפיד: אני לא רוצה אפילו להתחיל עם מה שאני חושב על חוק הצינון, שנגנז (אני מניח שזה רק זמנית, עד שירון לונדון או רביב דרוקר יחליטו להצטרף לפוליטיקה). ספי רכלבסקי כתב על זה יפה כאן. ועמוס בידרמן ביטא את זה יפה כך:

5.

אפרופו חוק הצינון

6.

וגם זה מהכנסת: מיש מציג שרים בגרסה ידידותית למשפחה.

7.

עוד מישהו מפתח קריירה פוליטית ואפילו מפתיע יותר מלפיד הוא ריק סנטורום, שהצליח להתקרב כדי 8 קולות ממיט רומני בבחירות הרפובליקאיות באיווה (ומאז ניגף בניו המפשייר). אם עוד לא שמעתם על כך, אז זו הבעיה המרכזית של סנטורום – גוגל:

שימו לב לתוצאה הרביעית, שמציעה את הפירוש הבא לשם/מושג "סנטורום": "התערובת המקציפה של סיכה וחומר צואתי שהוא לעתים תוצר הלוואי של מין אנאלי". הפירוש השני הוא כמובן "ריק סנטורום".

כל זה פרי מעשיו של עיתונאי ופעיל גאה בשם דן סאבאג', שבתגובה לאמירותיו של סנטורום נגד הומואים ולסביות יצא בקמפיין להענקת משמעות חדשה לשמו. זה היה ב-2003, אבל כפי שאתם רואים, עדיין מחזיק.

מעניין מה היה קורה לסאבאג' אם היה יוזם תחרות דומה בישראל 2012 של לוין ואלקין.

חשבתם שהומואים הם סתם מיעוט נרמס, אה?

8.

אז זהו, שממש לא. הנה, בניו זילנד נפסלה הפרסומת החביבה הזו בעקבות מחאות הקהילה.

איך זה שתמיד למיעוטים הנדפקים יש הכי מעט הומור?

9.

אפרופו הומואים: ברכות לתל אביב, העיר הגאה הטובה ביותר בעולם.

10.

אפרופו הומואים (2): אני זה שאהב את "ג'יי. אדגר"! ואני גאה בזה!

סאקר של קלינט איסטווד. מודה.

והכי מצחיק: בכתובת הטקסט נכתב במקום "ג'יי. אדגר" – "גיי אדגר". זה אפילו יותר טוב מהכותרת שאני בחרתי.

אגב, מצאתי את החוליה החסרה לג'יי. אדגר, מי שהיתה יכולה להכשיר אותו בעיני הציבור:

מיס הובר

11.

אלה ימים יפים, בהם אדם יכול ללכת לקולנוע ולבחור בין סרטו של קלינט איסטווד לסרטו של מרטין סקורסזי לסרטו של דייויד פינצ'ר לסרטו של סטיבן ספילברג (ואני מצטער שלא הספקתי עדיין לכתוב על כולם, למרות שהתחייבתי ביני לבין עצמי לכתוב על כל סרט של במאי חשוב ו/או שאני אוהב. חייב לכם). אף אחד מהם הוא לא פסגת היצירה של יוצרו, אבל כולם ראויים פלוס.

ל"ג'יי. אדגר" כבר פרגנתי. ל"סוס מלחמה" של ספילברג פרגנתי פחות. אני מעדיף את ספילברג של "הרפתקאות טינטין".

12.

ובינתיים עלה השבוע "הארטיסט" הנפלא (ללכת! ללכת! ללכת!). ואחרי שתראו, קפצו לדף הפייסבוק הזה, שמריץ את כלבו הנאמן של הארטיסט לאוסקר. זרקו לו עצם.

ואני אומר – אם כבר הכלב, אז מה אם הקוף מ"כוכב הקופים: המרד", הזיקית מ"ראנגו" והסוס מ"סוס מלחמה"? אם כבר "ממלכת החיות", אז עד הסוף.

אני יפה?

13.

ועוד דבר מצוין בקולנוע – "חייבים לדבר על קווין". קשה להגדירו כסרט "נפלא", כי אלה ממש לא התחושות איתן אתה עוזב את הקולנוע בסיומו. אבל הוא סרט מטריד ומעניין.

ומי שלא רוצה להיות מוטרד ומעוניין, מוזמן להשתעשע מהבדיחה הזו – מה קורה כשרנדי ניומן מדבר על קווין.

14.

אבל הדבר באמת הכי נפלא שקורה כרגע בקולנוע, קורה בסינמטקים – מחווה לבילי וויילדר המבריק (חפשו פרטים נוספים באתרי הסינמטקים הקרובים למקום מגוריכם). יכולתי לפרוש כאן מדריך מקוצר, אבל אבנר שביט ב"וואלה" כבר עשה זאת טוב ממני. אז המדריך המקוצר שלי הוא כזה: לכו לכולם.

15.

השבוע עסק הבלוג בעיקר בהשלמת פערים, וכך תוכלו למצוא כאן טקסט על בראד פיט הלא מוערך; התייחסות לרשימה השחורה של הוליווד (התסריטים הכי טובים שטרם הופקו); ביקורת לקראת העונה השניה של "גברים בגיל הזה" (שכבר לא תזכה לעונה שלישית); קרב תרנגולים בין אדם סקוט לקאם ג'יגנדנט; והמלצות לצפייה בסרטים מלאים שמחכים לכם ביוטיוב – מדניס הופר על אופנוע ועד מיקי מאוס על מטאטא, מביל מאריי שלפני ג'וני דפ ועד לסטנלי קובריק שלפני קוונטין טרנטינו, מפקינפה הגדול ועד ליונתן הקטן.

16.

אמיר בוגן מציע ב-YNET לוח שנה קולנועי ל-2012. אני מניח שאתם יודעים כבר למה לחכות – מ"עלייתו של האביר האפל" דרך "פרומתיאוס" ועד "ההוביט" – אבל עכשיו גם תוכלו להציב את זה על הקלנדר. יש למה לצפות.

17.

אפרופו "האביר האפל": אתם מוזמנים להתרשם מהטאמבלר היפה משמאל, "Greatest Posters". סתם, פוסטרים יפים. מי צריך יותר מזה?

18.

וגם מהבלוג הזה, שבו ארתור משחזר סצנות קלאסיות (תודה ל-Notjustaprettyface).

תודו שאי אפשר לעמוד בפניו

19.

ברכות למדענים שמצאו את טטואין!

20.

במסגרת כתבה שעבדתי עליה לקראת האוסקר, חזרתי לסצנה נהדרת מ"פרח הקקטוס" (1969), עם וולטר מת'או, אינגריד ברגמן וגולדי הון (שזכתה עליו באוסקר לשחקנית המשנה). זה, אגב, הסרט עליו ביסס אדם סנדלר את "לזרום עם זה".

ואני לא יודע מה יותר כיף בסצנה הזו: המוסיקה (גרסה אינסטרומנטלית של קווינסי ג'ונס ל-"She hangs out" של המאנקיז); לראות איך אנשים רקדו פעם; או לראות את אינגריד ברגמן משתוללת.

21.

אורי בלאו הביא במוסף "הארץ" את סיפור ביקורה של אליזבט טיילור בישראל, לרגל צילומי "יהודית". ואני שואל – למה? למה ליהקו אותה, אם תמיד מספרים לנו ש"החיילות הישראליות הכי יפות?". אין נביאים בעירנו.

22.

מסתבר שמגיפת האימה בכלל והזומבים בפרט הגיעה גם לקובה. "חואן של המתים" מוצג כאלגוריה פוליטית על המתים המהלכים תחת שלטון קסטרו. או כפי שאומרת אחת הגיבורות למראה הזומבים: "לא נראה לי שמשהו השתנה".

23.

פוליטיקאים לא צריכים להתערב באמנות. אם הייתם צריכים עוד הוכחה, הגיע ראש ממשלת בריטניה דייויד קמרון לבקר על הסט של ג'יימס בונד, ועודד את תעשיית הקולנוע הבריטית ליצור סרטים מסחריים יותר.

אני מניח שקמרון לא ממש מבין בקולנוע. ואני לא אומר את זה בגלל שהוא אוהב את "ארמגדון" – אני אומר את זה למרות זאת. אבל אף תעשייה בעולם לא צריכה "עידוד" לסרטי מיינסטרים מסחריים. לא מעודדים את המיינסטרים – מעודדים את השוליים, את האמנות שלא חושבת על החשבון. וכמו שענה לקמרון קן לואץ': "יש לממן מגוון רחב של פרויקטים שונים ואז חלק יצליחו, חלק יהיו מקוריים, חלק יהיו יצירתיים, ותקבל תעשייה נמרצת". עכשיו רק להעביר את החזון הזה לישראל ונהיה מסודרים.

24.

אפרופו מימון: אסף פולונסקי מגייס כספים לסרט הגמר שלו ב-AFI (מכון הקולנוע האמריקאי), "סאמנאנג". אתם יכולים לעזור לו כאן.

25.

לייב אין בית שמש:

26.

והשבוע בפינתנו "דברים שקורים רק בפייסבוק":

27.

ירון כהן-צמח ואליחי וידל הרכיבו ב"Marker Week" את רשימת החטאים המודרנית של גולשי האינטרנט. הסיכויים שתמצאו את עצמכם שם גבוהים: הורדת סרטים ומוסיקה, פריצת סמארטפונים וגלישה בפייסבוק במשרד. טוב, תגידו חמש פעמים "הייל סטיב ג'ובס" ואתם בסדר.

28.

בן שלו כתש את נתן גושן בביקורת ב"הארץ" (וכמו שיכול לקרות רק באתר "הארץ" – זוכה לתגובות כמו "כל כך נכון" ולא לטקבוקים הצפויים של "כתב פלצן מה אתה מבין בכלל נתן גושן החתיךךך מתה עליייךךךך").

אבל זה לא העניין. מה שמעניין פה הוא הקליפ שהוא מזכיר, שבו לוקץ' ועמית חשאי כותשים את נתן גושן. משעשע.

29.

הקרבות המוסיקליים לא נגמרים שם. אביב גפן וירון אילן – מוסיקאים ושופטים (האחד ב"The Voice", השני ב"אייל גולן קורא לך") – התכתשו מילולית על מורשתו המוסיקלית המפוקפקת של יוסי גיספן. גיספן קרא למוסיקה של גפן "פח זבל", גפן השיב ב"עדיף להיות פח זבל מאשר לייצר אותו". ואז קם ירון אילן וכתב את התגובה הבאה:

התגובה הזו הפתיעה אותי פעמיים. ראשית, מפני שאילן מסתער על גפן בריב שהתחיל בכלל גיספן. כלומר – הוא בא להגן על מי שהרביץ ראשון. בעייתי.

אבל מה שהפתיע אותי יותר, ואף יותר מהתוכן, הוא הסגנון. ירון אילן הוא שדר רדיו ותיק ועתיר זכויות. האם הוא אמנם חתום על הטקסט המוזר הזה? על ה" ב'לשון המעטה' " (מה פירוש הפיסוק הזה?), השימוש האינפלציוני בסימני קריאה וכל ה"אז ככה" וה"בעיני אביב היקר ובעיני אני מניח כל הדור הזה"? זו העברית של שדר רדיו בישראל?

התגובה שלו ל"עכבר העיר", הנגועה באותן טעויות ("ההתבטאות של לכנות תרבות שלמה זבל" למשל), מעידה שלא היה מדובר במעידה מתוך סערת רוחות. כן, מכל האלימות המילולית שעפה כאן מצד לצד, מה שמטריד אותי הוא שפתו של איש תקשורת פופולארי. ככה אני.

ועוד לא אמרתי אף מילה על יוסי גיספן.

30.

וכמעט באותו עניין: שער מקומון בישראל. "נוח" בשבע שגיאות.

תאמינו לי – בפנים זה יותר גרוע.

ככה נראית עיתונות שלא מבינה את תפקידה החינוכי-תרבותי.

31.

וגם את המודעה הזו ראיתי השבוע. למה לכתוב "עיתון יומי גדול" כשהמייל המופיע הוא haaretz.co.il@?

32.

וגם בעיצוב המשונה הזה נתקלתי (מתנצל על התמונה המטושטשת): סטיקר על הקופה בסופר שמבקש ממני לתרום ל"וראייטי ישראל". מה הסיכוי שלא אעשה זאת כשדארת' מאול מאיים עלי?

33.

טריילר לשבת

Here come the Men in Black