תגית: פנטזיה

אז למה להם פוליטיקה עכשיו? (שובן של הדרמות הפוליטיות)

בית הקלפים

פורסם במקור בגיליון אפריל של "בלייזר"

מאות מאמרים מלומדים כבר נכתבו על הטלוויזיה שאחרי "הסופרנוס"; טלוויזיה של סיפורים מורכבים ורחבי יריעה על סקס, שקרים ואקדחים, בסגנון בוטה וברמת גימור קולנועית. כולם רוצים להיות הסופרנוס, וכולם משתמשים באותו המתכון: להתקין ציר תאוות שררה בקדירה משפחתית, לתבל בנדיבות בפירורי שחיתות, להוסיף הרבה סקס, לבחוש באלימות ולבשל על אש גבוהה. בסופו של דבר, כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, וכל משפחות האצולה הפוליטית — יקראו להן קורלאונה, סופרנו, טיודור או בורג'ה — מסובבות על כל הראש.

טוני סופרנו הוליד צאצאים מורכבים ואפלים כמותו בדמותם של גיבורים כגון ויק מאקי ("המגן") או וולטר ווייט ("שובר שורות"). אבל כשהטלוויזיה האמריקאית ביקשה לשרטט אילנות יוחסין רקובים של שחיתות ורשע, היא נאלצה שוב ושוב להרחיק עדות אל העבר. כך התגלגלו המאפיונרים בטריינינג מניו ג'רזי בדמויותיהם של לגיונרים בשריון קשקשים ב"רומא", אקדוחנים במגפי בוקרים ב"דדווד", אצילים באדרות ב"שושלת טיודור", קרדינלים בגלימות ב"הבורג'ס" וגנגסטרים בחליפות ב"אימפריית הפשע". מזל שלהפקרות מינית, לתאוות בצע ולאלימות אכזרית תמיד נמצא מקום בהיסטוריה האנושית.

התוצאה שהתקבלה הייתה מבט מרוחק יותר על העולמות הרקובים האלה. אם "הסופרנוס" הציגה עולם אלים ויצרי שקיים ממש כאן, מעבר להאדסון, יורשותיה הנ"ל התקבלו כמעין תיעוד היסטורי רופף, מוקצן, לא פורמלי ולא מחויב למציאות, של עולמות אלימים ויצריים שלכאורה היו ואינם עוד. הקונוטציות האקטואליות והאלגוריות החברתיות ברורות כשמש, אבל הפילטר התקופתי עושה את הצפייה לנוחה יותר. ועם זאת, המסר שמגולם בהן מדאיג: בעוד שסדרות כגון "המגן" ו"שובר שורות" מציגות כיסים של פשע ושחיתות המתקיימים בתוך עולם מוסרי שמבקש למגר אותם, הרי שסדרות כגון "הבורג'ס" ו"אימפריית הפשע" מלמדות שהשררה היא המאפליה.

סופרנוס

ואני מרגיש שמרק היום הוא…

החזרה של הטלוויזיה האמריקאית לעבר אינה מקרית. היא לא נובעת ממצוקת חומרים או מייאוש מהזמנים הפסטורליים והמשעממים שבהם אנו חיים. העת החדשה בטלוויזיה — והימים ימי HBO, איש הישר בעיניו יעשה, ועדיף שיעשה זאת בעירום — מאפשרת ליוצרים להסתנכרן סוף סוף עם הנורמות הקלוקלות של ימים עברו, שבהם אלימות הייתה מכשיר פופולרי ליישוב סכסוכים, חטאים מיניים התקבלו כדחפים גבריים מובנים, ושחיתות פוליטית לא הייתה אופציה אלא ברירת מחדל.

אין סדרה שעושה את כל זה טוב מ"משחקי הכס", שחוזרת כעת לעונה שלישית אחרי פגרה בת עשרה חודשים שנדמתה למעריציה ארוכה כחורף בווסטרוז. מי שטרם התוודע לסדרת הדגל המופתית של HBO עלול להתרשם בטעות שמדובר בסדרת פנטזיה — ככלות הכל יש בה אבירים ונסיכות, חרבות וכשפים, ואפילו דרקונים — אלא ש"משחקי הכס" היא עוד חוליה בשושלת הסופרנואית, שבמקרה לא מתרחשת בעולם המודרני או באיזה עידן היסטורי אקזוטי, אלא בעולם בדיוני לחלוטין שבו יש גם כוחות מכושפים ומפלצות מסתוריות.

בעצם, לא לגמרי בדיוני. ווסטרוז של "משחקי הכס" מבוססת באופן די ברור על אנגליה המבותרת פוליטית של מלחמות הוורדים. התוצאה היא סדרה שנראית פחות כמו "הארי פוטר" ויותר כמו "בית הקלפים" פוגש את "שר הטבעות" בליל הסכינים הארוכות: הממדים אפיים (גם התקציב); הפנטזיה מינורית (יש מפלצות ומכשפות, אבל זה לא העיקר); האינטריגות הפוליטיות לא מביישות את הימים היפים של ביתן 28 במרכז הליכוד; וההורמונים משתוללים כמו בספרינג ברייק אמריקאי. והכי כיף: כולם מאבדים את הראש. חלקם פשוטו כמשמעו.

למי קראת שימדון?

למי קראת שימדון?

"משחקי הכס" הפנטסטית תרתי משמע היא אכן עוד נצר יפהפה לעידן הפוסט־סופרנואי, אבל נדמה שדווקא עכשיו הולכת הטלוויזיה האמריקאית ומשתחררת מכבלי העבר. אחרי שבמשך תקופה ארוכה חיפשה התעשייה את משפחת סופרנו בכל תקופה בתולדות המין האנושי, היא חוזרת לחפש אותה מתחת לפנס. הרי לא צריך לגלגל את הסופרנוס לכל אורך ההיסטוריה כדי להבין את מה שאנחנו יודעים עוד מהגיבורים של שייקספיר ומלורד אקטון: הכוח משחית, וכוח מוחלט משחית באופן מוחלט.

בחודשים האחרונים אנחנו עדים למתקפה פוליטית שאפילו ספינולוגים מדופלמים היו מתקשים לתזמר. "כן, אדוני ראש הממשלה" זכתה לגלגול חדש; סיגורני וויבר וביל פולמן הגיעו לגבעת הקפיטול ב"חיות פוליטיות" וב־1600 Penn (בהתאמה); ארון סורקין (מאבות הז'אנר עם "הבית הלבן") חזר לנאום בפני האומה ב"חדר החדשות" (חוזרת ביוני לעונה שנייה). החודש תוכלו למצוא ב־Yes לצד "משחקי הכס" גם את "בית הקלפים" המשובחת ואת העונות השניות של "בורגן" ושל "ויפ".

"ויפ" היא סאטירה שנונה וצולפת, אך בכל זאת, קומדיה. "בית הקלפים", לעומתה, היא דרמה פוליטית שאפשר לזהות בה בקלות את טביעות האצבעות של הסופרנוס. הסדרה — מופת של עשייה טלוויזיונית שכמעט קשה להאמין שהיא צעדה הראשון של נטפליקס בעולם ההפקות — מעמידה במרכזה את פרנק אנדרווד, טוני סופרנו בטוקסידו. אנדרווד, אחת הדמויות המרתקות שנראו על המסך (בגילומו הממגנט של קווין ספייסי), הוא פוליטיקאי דורסני שחי על אמביציות ואדרנלין כמו שאנשים רגילים חיים על חמצן. נסיך מקיאווליאני, מאסטר של פוליטיקה, משחקי כס של איש אחד. ב"הסמויה" — סדרה שהצטיינה יותר מכל סדרה אחרת בשרטוט מעגלי הכוח — היה נהוג לדבר על "המשחק", מערך הכוחות היומיומי שבו כולם ממלאים תפקידים (שייקספיר אמר את זה, קצת אחרת, ב"כל העולם במה" שלו). במשחק הקלפים הפוליטי אין פוקר פייס ערמומי מאנדרווד, ואין ג'וקר עוצמתי ממנו.

ואז היא אומרת לה: "נרחיב בנושא אחרי הפרסומות"

ואז היא אומרת לה: "נרחיב בנושא אחרי הפרסומות"

"בורגן" הדנית היא מקרה מעניין לא פחות מאחיותיה האמריקאיות. בניגוד ל"בית הקלפים" או ל"חיות פוליטיות", היא אינה מציבה במרכזה גיבור כוחני ונכלולי מבית מדרשו של טוני סופרנו (ושל שייקספיר: "הרע שבגדולה הוא שהעוצמה מפרידה אותה מן המצפון"). להפך. בירגיטה ניובורג (סידסה באבט קנודסן המרשימה) היא פוליטיקאית מזן שאפשר רק לחלום עליו, ציפי לבני אחרי כביסה בהרתחה מלאה. היא באה לשנות, כמו שאומרים בפוליטיקה החדשה. ובמובן הזה, "בורגן" מלמדת אותנו כמה לקחים לא מפתיעים על ההתנגשות הערכית בין פוליטיקה ישנה לחדשה ובין טוב לרע. למשל, אם לעשות פראפראזה על המוטו של גיבור עם דני אחר, טרול בשם הוגו: הטוב לא מוכרח לנצח.

כמו סדרות סקנדינביות נוספות, למשל "הגשר", "בורגן" מבהירה שסקנדינביה היא לא רק ארץ החלומות של מומחי ה־OECD. זה נחמד מאוד שיש לך ראש ממשלה אישה (נבואה טלוויזיונית שהתגשמה) וממשל שמאמין בשקיפות מלאה, אבל המשחק הפוליטי הוא עדיין קרב מלוכלך של שקרים, תרגילים וקריצות. גם בממלכת דנמרק יש משהו רקוב. הנה עוד משהו ששייקספיר כבר אמר לנו.

בין "בורגן ל"בית הקלפים" ול"ויפ" ולמה שלא יבוא אחריהן, אי אפשר שלא להצר על מנהיג פוליטי אחד שהודח בטרם עת: טום קיין, הבוס של "בוס". קיין — קלסי גראמר בתפקיד חייו — היה מבשרו של אנדרווד. בעוד שאנדרווד החלקלק הוא מעין יאגו, משרת ערמומי וצבוע, הרי שקיין הוא המלך ליר, השליט הכעוס והחלוש שנאבק על כיסאו ובעצם על קיומו. "בית הקלפים" היא מעין גירסה מהוקצעת ומתוחכמת של "בוס" התאטרלית והתובענית. שתיהן ניזונות מאותם החומרים: סקס בחלונות הגבוהים, שחיתות בצמרת, כל דאלים גבר. אבל טום קיין קיבל את צו הבוחר — רייטינג נמוך — והלך הביתה אחרי שתי עונות בלבד. הוא לא יכול היה כנראה לחיות לצידו של פרנק אנדרווד. גם את זה לימד אותנו שייקספיר: אם שני אנשים רוכבים על סוס אחד, אחד מהם חייב להיות מאחור.

(מתוך,"Funny or Die")

(מתוך "Funny or Die")

קטנות אפריל 2013: "משחקי הכס 3", "שובר שורות", "משפחה בהפרעה", "שני גברים וחצי" ו"סדנת עצבים"

משחקי הכס 3

כמה פרטים שיגרמו לכם לצפות בעונה השלישית של "משחקי הכס": היא כוללת את הסצנה שגרמה ליוצרים להחליט לעבד את סדרת הספרים לטלוויזיה; יש בה פרק (השביעי) שכתב הסופר ג'-ר-ר מרטין בעצמו; דיאנה ריג המיתולוגית ("הנוקמים") מצטרפת לקאסט; והמתופף של קולדפליי, וויל צ'מפיון, מופיע בתפקיד אורח של מתופף. אה, ויש גם את חאליסי, ואת השימדון, ואת העניין הזה שמדובר בסדרת מופת.

*****

"משחקי הכס 3", עכשיו ב-Yes Oh וב-VOD

שובר שורות

עונות חדשות הן תירוץ טוב לערוצי הטלוויזיה למלא את משבצות השידור בשידורים חוזרים של העונות הקודמות, כמעין הכנה לצפייה. בדרך כלל זה משתלם גם לצופה. הנה, לקראת העונה האחרונה בהחלט של "שובר שורות" ולקראת הקאמבק המרגש של "משפחה בהפרעה" אנחנו מקבלים את כל הטוב הזה מההתחלה. שלא נשכח שיש למה לחכות.

משפחה בהפרעה*****

"משפחה בהפרעה" מההתחלה, החל מה-21.4 ב-Yes Comedy

*****

"שובר שורות" מההתחלה, החל מה-28.4 ב-Yes Oh וב-VOD

 סדנת עצבים

שני גברים וחצי

 

סדנת כעסים (משודרת ב-Hot)

שני גברים וחצי (משודרת בסי-בי-אס)

עונה

ראשונה (בארה"ב משודרת העונה השנייה)

עשירית (בארץ משודרות עונות שונות בלופ מבולגן)

סיפור מקורי

צ'ארלי, מטפל בכעסים, והצרות שלו עם נשים

צ'ארלי, רווק מושבע שחי עם אחיו, והצרות שלו עם נשים

מבוסס על

הסרט של אדם סנדלר

החיים של צ'ארלי שין

בתפקיד צ'ארלי שין

צ'ארלי שין

אשטון קוצ'ר

והפעם הוא

חרמן נרגן

החליף את הדייר הקודם, החרמן הנרגן

מופרכות עלילתית

צ'ארלי שין, ד"ר

אשטון קוצ'ר בסדרה שמבוססת על צ'ארלי שין

חבר שנותן עצות לחיים

המטפלת-מאהבת קייט (סלמה בלייר)

השותף אלן (ג'ון קרייר)

מתבגר שאפשר לקלקל

הבת סם (דניאלה בובדילה)

בן השותף ג'ק (אנגוס טי. ג'ונס)

הורה שמציע ביקורת מושחזת

האב מרטין (מרטין שין)

אם השותף אוולין (הולנד טיילור)

גרושה שיודעת יותר טוב ממך

ג'ניפר (שוני סמית')

גרושת השותף ג'ודית (מרין הינקל)

אישה גדולה ומצחיקה שמגישה לך אוכל מתובל בתובנות

ברטה (קונצ'טה פרל)

ברט (ברט באטלר מ"גרייס על הכוונת")

הופעות אורח של אנשים מחייו האמיתיים של שין

דאבל צ'ק: האבא מרטין והגרושה דניס ריצ'ארדס

טריפל צ'ק: תוסיפו את האח אמיליו אסטאבז

הופעת אורח מסקרנת של כוכבת צעירה ופרובוקטיבית

צ'ארלי מטפל בלינדזי לוהאן

אלן מתאהב במיילי סיירוס

הופעת המה-לעזאזל-אתה-עושה-פה

בראיין אוסטין גרין (דייויד מ"בברלי הילס 90210")

שון פן

בכורה מוצלחת

פרמיירת הסיטקום הנצפית בתולדות הכבלים

הפרמיירה של קוצ'ר היתה הפרק הנצפה בתולדות הסדרה

שורה תחתונה

תפור על צ'ארלי שין

תפור על צ'ארלי שין, אז מה אשטון קוצ'ר עושה פה?

כמה כוכבים?

***

***

המסע המופלא ("ההוביט: מסע בלתי צפוי" – ביקורת)

ההוביט

החדשות הטובות הן שכל האזהרות מפני מה שפיטר ג'קסון עשה ל"הוביט" היו מוגזמות.

החדשות הרעות הן שצריך לחכות עכשיו שנה עד שההוביט יחזור.

החשש הגדול ביותר של צופי הקולנוע הנרגשים, מעריצי ג'.ר.ר. טולקין, מעריצי פיטר ג'קסון ומעריצי המדיום כאחד, נבע מהעובדה שג'קסון בחר לעבד את הספר הלא עצום בממדיו של טולקין (305 עמודים בתרגום החדש לעברית בהוצאת כנרת זמורה ביתן) לאפוס המתפרש על פני לא פחות משלושה סרטים, שכבר הראשון שבהם מחזיק לא פחות מ-169 דקות. זה נשמע כמו מתכון לכישלון שמעורבבים בו סצנות נמרחות, דמויות מיותרות ויותר מדי שירים.

גרוע מכך: זה נשמע כמו החטאת כוחו של "ההוביט", שהציע הרפתקה פשוטה למדי, ליניארית ממש כמו המסלול שממחילת באגינס ועד להר הבודד. כוחה בכך שהיתה הרפתקה סוחפת, דבר שעלול להיפגם בקלות כשמורחים את הסיפור ומשלבים בו רבדים מורכבים ומעמיקים יותר.

"ההוביט", יש לזכור, נכתב טרם היות סאורון, לפחות בכל הקשור לכרונולוגיית כתיבת ופרסום הספרים. התודעה הקולנועית המודרנית מכירה את "שר הטבעות", האפוס המפואר שמגולל את הפרק המרכזי בתולדות הארץ התיכונה, לפני שהכירה את "ההוביט", סיפור ההרפתקאות הקטן בהרבה. אך לא כך היו פני הדברים עם פרסומם. מי שקרא את "ההוביט" בזמן אמת, כמו גם מי שקרא את טולקין בהתאם למוסכמה הגילית ("ההוביט" לפני "שר הטבעות"), לא יכול היה עדיין לזהות את טביעות אצבעותיו של שר האופל ביצירה הקטנה, העולזת, הכמעט ילדותית, על ההוביט הנאיבי שיצא למאורת הדרקון.

מה היה קורה אם שתי הגרסאות של "שלגיה" היו מאוחדות

מה היה קורה אם שתי הגרסאות של "שלגיה" היו מאוחדות

לפחות בעיניו של צופה זה, שקרא את "ההוביט" בילדותו ואת "שר הטבעות" בבחרותו, הפער בין שני הספרים גדול מהפער בין שני הסרטים. "ההוביט" מעלה בדמיון את "שר הטבעות" בכל פריים, ולא רק משום שהוא מחזיר אל הבד דמויות מהטרילוגיה הגדולה, חלקן אפילו לא היו חלק מהסיפור המקורי (כך למשל גלדריאל ופרודו, ובהמשך גם אראגורן). "ההוביט" מזכיר את "שר הטבעות" משום שיש בו מן התנופה האפית שהיתה בטרילוגיה של ג'קסון, תנופה שמרגישה כמו יותר "שר הטבעות"-הסרט ופחות "ההוביט"-הספר. מתחת לסיפור ההרפתקה של בילבו באגינס וחבורת הגמדים מסתתר הסיפור הגדול על ממלכת הגמדים שחרבה, על קרע בחבורת הקוסמים הגדולים, על יצורים אכזריים שמגיחים מן האופל, על טבעת שכוחה גדול מכפי שנראה, ועל צללים שמעיבים על שלוות הארץ התיכונה.

כך, למשל, טורין (ריצ'ארד ארמיטאג' המרשים מסדרת הטלוויזיה "מכת מחץ"), מנהיג החבורה, לא נראה כמו גמד מן המניין, אלא כמו "נסיך גמדים". פגישת פסגה של מנהיגי הקוסמים (גנדלף וסארומן) והאלפים (גלדריאל ואלרונד) נראית כמו ועידת יאלטה. המפגש האפיזודלי בין בילבו (מרטין פרימן הנהדר) לבין יצור ביצות סכיזופרן נראה כמו רגע מכונן במיתולוגיה. בדיוק כפי שהוא.

אני נגד לגליזציה של טבק הוביטים כי זה לא חוקי

אני נגד לגליזציה של טבק הוביטים כי זה לא חוקי

פיטר ג'קסון הוא במאי נפלא, ו"ההוביט" מזכיר את גדולתו בעבודה על קנבס גדול. אין היום במאי שיכול להתחרות בו בהעמדת סצנות גדולות. המשך הטרילוגיה צפוי עוד להעמיד בפניו אפשרויות לסצנות מלחמה שלפחות יזכירו את הקרבות הגדולים מ"שר הטבעות", אבל כבר בחלק הראשון הוא מצליח להוכיח את יכולותיו. ב"ההוביט" הרפתקה רודפת הרפתקה, וג'קסון מעמיד סצנות סוחפות שמריצות כמעט שלוש שעות בלי להרגיש, אף על פי שמדובר בחלק ראשון בטרילוגיה, כלומר אקספוזיציה, כלומר מכשלה מועדת בפני היוצר.

גם הרמה הטכנית שמפגין כאן ג'קסון מרשימה. רבות כבר דובר על החלטת ה-48 פריימים (יאיר רוה עושה כאן קצת סדר בעניין ההקרנות בארץ). מומלץ לבדוק ולהתרשם בעצמכם, אבל בעיני זה פחות חשוב, והתוצאה זהה גם אם בדרגות שונות – "ההוביט" נראה נפלא. גם השימוש שעושה ג'קסון בתלת ממד מדויק ותואם לדור החדש של השימוש המושכל בטכנולוגיה. ומה שמרשים יותר מכל היא הדייקנות הדיגיטלית. גולום, למשל, מעולם לא נראה טוב יותר. הוא נראה פשוט מדהים. כמוהו גם יצורים דיגיטליים נוספים, כמו מלך הגובלינים, כל כך מכוער ומדויק בפרטים שקשה להתיק ממנו את העיניים.

קבל חיקוי של פואד...

קבל חיקוי של פואד…

אפרופו "להתיק את העיניים", צריך לשבח את ג'קסון גם על ליהוק הגמדים – אוסף פרצופים בעלי נוכחות (חפשו ביניהן את ג'יימס נסביט) שעוזרים להפריד בין שלוש עשרה דמויות שבקושי זוכות למקום המגיע לכל אחת מהן, ושהן הרבה יותר מכמות הגמדים הנוחה לעיכול אליבא דהאחים גרים. הסרט מחזיר לעניינים כמובן גם את איאן מק'קלן, שבדיוק כמו ב"אחוות הטבעת" נושא על כתפיו חלק נכבד מהנטל ומצטיין בקריאת "רוצו!", בדיוק כמו אז, על פי התהום במכרות מוריה. בולט לטובה גם סילבסטר מקוי בתפקיד הקוסם רדגסט החום, שפשוט משווע לספין-אוף (טרילוגיה?). ואת אנדי סרקיס (גולום) כמעט כבר אין צורך להזכיר, חוץ ממשהו על אוסקר.

ציפי או ביבי? אני לא יודע, פרשס...

ציפי או ביבי? אני לא יודע, פרשס…

 Twitsonfilms: "שר הטבעות" לילדים? לא ממש. יותר "שר הטבעות" לאוהדים. יותר "שר הטבעות"-הסרט מ"ההוביט"-הספר, אבל זה נפלא. ½****

"ההוביט: מסע בלתי צפוי" (The Hobbit: an unexpected Journey). בימוי: פיטר ג'קסון. תסריט: פראן וולש, פיליפה בויינס, פיטר ג'קסון וגיירמו דל טורו. שחקנים: מרטין פרימן, איאן מק'קלן, ריצ'ארד ארמיטאג', אנדי סרקיס, הוגו וויבינג, כריסטופר לי, סילבסטר מקוי, קן סקוט, גרהאם מק'טאביש, וויליאם קירשר, ג'יימס נסביט, סטיבן האנטר, דין או'גורמן, איידן טרנר, ג'ון קאלן, פיטר האמבלטון, ג'ד ברופי, מארק הדלואו, אדם בראון, איאן הולם, אלייג'ה ווד, קייט בלאנשט, בארי האמפריז, בנדיקט קמברבטץ'. 169 דקות.

אידיבי כאן, IMDB כאן

סדר פסח: "משחקי הרעב" (ביקורת)

שוב מגיעה סדרת ספרים שהפכה ללהיט בקרב בני נוער לקולנוע, ושוב אני עומד מולה תמה. מה בדיוק הפך את "משחקי הרעב" ללהיט? הביקורת (הקלושה)? האלימות (המרוככת)? הפוריטניות המינית (כן – זה עבד ל"דמדומים")?

"משחקי הרעב" מתרחש במציאות עתידנית בה אמריקה מחולקת למחוזות, המשתתפים מדי שנה – באמצעות צמד נציגים צעירים – במשחק הישרדות אכזרי, שרק אחד יוצא ממנו חי. הרעיון הזה אולי נשמע מבריק, אבל רק עבור מי שלא מודע להיסטוריה האמנותית הארוכה של אותו רעיון, שכבר הופיע בספרים (רוברט שאקלי, ריצ'רד קונל), בסרטים ("Surviving the Game", "הם יורים גם בסוסים") ובסדרות טלוויזיה ("גולשים בזמן"). אם כך, מקוריות היא בודאי אינה המעלה הבולטת של ספריה של סוזן קולינס.

אבל אין בכך כדי לגרוע מהספרים. גם מבלי שהרעיון יהיה מקורי או מבריק, הוא בודאי מניח נקודת מוצא מעניינת לסיפור שהוא גם אלגוריה. נדמה שלשם מכוונת קולינס: משל עתידני על תרבות המערב, על הריאליטי, על החטטנות והסקרנות שאין להן שובע, ועל הצלם האכזרי שהן לובשות בחלוף השנים.

אלא שגם כאן חוטאת קולינס, ו"משחקי הרעב" אינו מציע יותר מאלגוריה פשטנית לחלוטין על כל אותם נושאים שהועלו כאן. אה, הריאליטי חודר לכל מקום. הוא הופך אותנו לאכזריים ולקהי חושים. החיצוניות היא חזות הכל. האלימות היא כלי שרת בידי הבידור. אנחנו מקריבים את ילדינו לטובת סיפוק היצרים של האנושות. פיהוק. לא שזו אינה ביקורת מעניינת וראויה, אבל מה החידוש כאן? ואם כבר בוחרים בדרכים אלימות קיצוניות, איפה הביקורתיות הבוטה שצריכה להתלוות אליה? ואיפה לעזאזל הסאבטקסט? ואם אין כאן תובנות ביקורתיות חריפות, אין מקוריות ואין ברק, מה יש כאן?

מה שיש כאן הוא סרט לבני הנעורים, שנעשה במתכונת "דמדומים" – כלומר, בלי להציע שום דבר פוגעני מדי. אין כאן אלימות קשה, למרות שהאלימות הקשה היא לב לבם של העלילה ושל המשל. אין כאן מיניות, למרות שמדובר בחבורת מתבגרים שרצה ביערות בלי השגחה. יש כאן סרט הרפתקאות חלבי, לא יותר.

כדי להבין את הכישלון של "משחקי הרעב", צריך לחשוב למשל על "בעל זבוב" – אלגוריה כמותו, אך עמוקה ומרתקת פי כמה. "בעל זבוב" בודד חבורת נערים מהציוויליזציה, והניח ליצרים הקמאיים שלהם להשתלט עליהם, לטוב ולרע, כמו בניסוי סוציולוגי נטול בקרה. ל"בעל זבוב" לא היה אלמנט עלילתי שכפה עליו אכזריות, כמו ב"משחקי הרעב", ובכל זאת הוא אכזרי ועוצמתי מהאחרון פי כמה. בניגוד לוויליאם גולדינג, שהניח לגיבוריו לטפס בכוחות עצמם על העץ, קולינס התקינה עבור גיבוריה את הסולם – אבל לא נתנה להם לטפס עליו. סביר להניח שעשתה זאת כדי לשמור על קהל היעד.

(זה המקום להעיר שלא קראתי עדיין את ספריה של קולינס. כתבה ב"ניו יורק טיימס" טענה שהספר מותח "ביקורת נוקבת", ולפיכך יתכן כי כל הביקורת על רעיונותיו ועלילתו של "משחקי הרעב" צריכה להיות מופנית לתסריטאי הסרט, ולא אליה. הבעיה היא שקולינס נזכרת כאחת מתסריטאיות הסרט)

זו קשת ענקית או שאת שמחה לראות אותי? ג'יי-לו

אם ספריה של קולינס חריפים ומורכבים מהסרט המבוסס על הראשון שבהם, הרי שעיקר האשמה נופלת על כתפיו של הבמאי גרי רוס – והמפיקים שבחרו בו. רוס אינו במאי נטול כישרון (ביים את "פלזנטוויל", "דספרו" ו"סיביסקיט", וכתב את "ביג"), אבל הסגנון הדרמטי המרוכך שלו אינו הולם יצירה שאמורה להציע ביקורת חברתית נוקבת. אלא אם אותה יצירה אמורה להיות בלוקבסטר לבני הנעורים. במקרה הזה, ולאור נתוני הקופות, נראה שמדובר בבינגו.

כואב לי במיוחד על ג'ניפר לורנס, שחקנית צעירה מעולה ("קר עד העצם"), שמקבלת כאן תפקיד חד ממדי ועלולה להישאר מזוהה איתו במשך שנים, כמו דניאל רטקליף ("הארי פוטר") וקריסטן סטיוארט ("דמדומים"), אם לא תעשה את הבחירות הנכונות בקריירה. והבחירה הנכונה הבאה בקריירה תהיה להציב דרישה בפני מפיקי "משחקי הרעב": או אני, או רוס.

Twitsonfilms: 'בעל זבוב' פוגש את 'הישרדות'? לא ממש. יותר תאום עתידני ל'דמדומים'. כלומר שטחי, חלבי ואולי מרגש נערות. אולי. ½**

"משחקי הרעב" (The Hunger Games). בימוי: גרי רוס. תסריט: גרי רוס, בילי ריי וסוזן קולינס, על פי ספרה של קולינס. שחקנים: ג'ניפר לורנס, ג'וש האטצ'רסון, וודי הארלסון, אליזבת' בנקס, סטנלי טוצ'י, דונלד סאת'רלנד, ווס בנטלי, לני קרביץ, טובי ג'ונס, ליאם המסוורת', פאולה מלקומסון, אמנדה סטנברג, אלכסנדר לודוויג. 142 דקות.

IMDB כאן

הוא קוסם! ("הוגו" – ביקורת)

אזהרת ספויילר:

הביקורת מכילה מידע על זהותה של דמות מרכזית בסרט. אני לא בטוח עד כמה זה באמת ספויילר, מפני שהמידע הזה מופיע ברוב הראיונות סביב הסרט והספר שעליו הוא מבוסס, ולטעמי הוא גם לא פוגע בחוויה. אם בכל זאת אתם מעדיפים לא לגלות לפני הצפייה, דלגו לשורה התחתונה של Twitsonfilms וחזרו לכאן אחרי שתראו ותיהנו

"סרטים נוגעים בליבנו, ומעוררים את דמיוננו, ומשנים את הדרך בה אנו רואים דברים. הם לוקחים אותנו למקומות אחרים. הם פותחים דלתות ומחשבות. סרטים הם הזיכרון של ימי חיינו. עלינו לשמור אותם בחיים"

(מרטין סקורסזי)

על פניו, הבחירה של מרטין סקורסזי לביים את העיבוד הקולנועי של "התגלית של הוגו קברה", ספרו של בראיין סלזניק, נראתה תמוהה. מה לסקורסזי ולספר ילדים? מה להיפר-ריאליסט המחוספס ולפנטזיה צרפתית קסומה? אבל מי שכבר הכיר את ספרו של סלזניק ידע מיד שאין מתאים מסקורסזי – שהוא לא רק קולנוען דגול, אלא גם סינפיל חסר תקנה, היסטוריון של קולנוע וארכיבר מהלך – לקחת על עצמו את עשייתו של סרט שהוא שיר הלל לראשית הקולנוע.

"הוגו" הוא שמו של הגיבור הצעיר, הוגו קברה (אסה באטרפילד), ילד יתום שמסתובב ללא השגחה בתחנת רכבת פריסאית, גונב מכל הבא ליד, מפקח על פעולתם התקינה של השעונים ומלווה מבין הצללים את העוברים והשבים בתחנה. חלומו הגדול הוא להשלים את מלאכתו הלא גמורה של אביו המנוח (ג'וד לאו), ולתקן את האוטומטון (מעין רובוט מכני, דמוי אדם) שאסף מהמוזיאון. כדי לעשות זאת הוא זקוק לפנקס אותו החרים לו פאפא ז'ורז' (בן קינגסלי היוצא מן הכלל), בעל דוכן צעצועים בתחנה, ולמפתח מוזר בצורת לב. מכאן ואילך מתגלגלת לה ההרפתקה בתחנת הרכבת, במהלכה הוגו לא רק מצליח להפעיל את האוטומטון, אלא גם חושף את זהותו האמיתית של פאפא ז'ורז'.

והנה הספויילר: פאפא ז'ורז' הוא ז'ורז' מלייס. מלייס הוא מחלוצי אמנות הקולנוע, אבל נדמה שהוא לא זכה להכרה הרחבה לה זכו האחים לומייר וד.וו. גריפית'. סטודנטים לקולנוע מכירים ודאי את שמו ואת סרטו המפורסם ביותר – "המסע אל הירח" (Le Voyage dans la Lune), כולל הדימוי האיקוני של הירח דמוי המאפה שבעינו השמאלית ננעץ הטיל (מומלץ לקרוא את אבנר שביט ב"וואלה" על הסרט). אבל הקהל הרחב אינו מכיר את שמו ואת יצירתו.

חבל. מלייס היה במידה רבה חשוב ובוודאי מעניין לא פחות מעמיתיו. אפשר גם לומר שהוא היה הפנטזיונר הראשון של הקולנוע. את הסרטים התיעודיים של לומייר – הגם שהיתה להם השפעה ראשונית מאגית על הקהל (ידועה האנקדוטה על הצופים בסרט "רכבת מגיעה לתחנה" שנרתעו בבהלה מהגעת הרכבת לתחנה על המסך – אנקדוטה שמוזכרת גם ב"הוגו") – שכלל מלייס לסרטים קצרים, פרועים ועשירי דמיון. הסיפורים שלו התפרשו על נושאים מגוונים, והוא לא נתן למגבלות המציאות להפריע לו. מלייס היה קוסם במקצועו, ואת הטריקים של הבמה הפך לאשליות ויזואליות. אפשר לכנותו אבי הז'אנרים הקולנועיים, וגם אבי האפקטים המיוחדים.

יש ביוטיוב ובאינטרנט לא מעט גרסאות של "המסע אל הירח" – כלומר, כמעט אותו הסרט (מחלקם נחתך סיומו של הסרט), רק בליוויים מוסיקליים שונים. אני בחרתי בזה, משום שאהבתי את הליווי המוסיקלי והמקהלתי, ומשום שהוא כולל את סיום הסרט. אבל תוכלו לבחון גם אחרים.

אולם סיפורו של מלייס לא היה קסום ונצחי כמו סרטיו. "סוף טוב יש רק בסרטים", הוא אומר ב"הוגו". מלחמת העולם הראשונה הביאה לקריסת חברתו. סרטיו נקנו והושמדו. את ימיו האחרונים העביר כמוכר צעצועים בתחנת רכבת.

על הסיפור הזה (האמיתי כאמור) הלביש בראיין סלזניק מעשיה, שבה הופך הוגו הצעיר לגואלם של מלייס ושל זכרו. בנחישות, תעוזה וכישרון מכני יוצא דופן, הוא מצליח לגאול את מלייס מהשכחה, ואף להציל כמה מסרטיו. סוף סוף, בערוב ימיו, זוכה הקוסם הזקן להכרה שהוא כה ראוי לה.

מלמעלה למטה: מלייס האמיתי, מלייס של סלזניק ומלייס של קינגסלי

וכאן הופכת ההשקה בין "הוגו" למציאות ובין הוגו קברה למרטין סקורסזי ברורה. כמו קברה, גם סקורסזי היה ילד שהתאהב בקולנוע, ובבגרותו לא רק עסק ביצירת קולנוע אלא גם בשימור המורשת הקולנועית (סקורסזי הקים את ה"Film Foundation", שעוסקת בשימור סרטים. משם גם לקוח הציטוט שבפתיחת הפוסט). כך, למשל, עשה רסטורציה ל"נעליים אדומות" של הבמאים אמריך פרסבורגר ומייקל פאואל (שהיה לזמן קצר, עד למותו, בעלה של תלמה סקונמייקר – העורכת הקבועה של סקורסזי והעורכת של "הוגו"). וב"הוגו" הוא לא רק מוצא את בן דמותו הצעיר – הוא גם גואל שוב קולנוען אגדי, משיב לו את כבודו האבוד ומחזיר אותו לתודעה.

כל זה – מורשת ושימור וזיכרון וכבוד ומחווה ונוסטלגיה – טוב ויפה, אבל זה לא היה עובד אלמלא "הוגו" היה גם סרט נפלא. וכפי שאפשר לצפות מסקורסזי – הוא אכן נפלא. דווקא המעשיה של סלזניק (שעובדה לתסריט ע"י ג'ון לוגאן) היא אולי החלק החלש בסרט (מבחינה עלילתית – משום שהרעיון כשלעצמו מבריק). זו אינה הרפתקה סוחפת ועתירת דמיון כפי שאפשר לצפות, אך בזכות הטיפול של סקורסזי – שכולו אהבת קולנוע טהורה – היא בכל זאת מקסימה ומחממת לב. הרגעים המעולים ביותר בסרט אינם נוגעים כלל לעלילה המרכזית; אלה הרגעים בהם משחזר סקורסזי את עבודתו של מלייס, מדמיין מחדש את סרטיו האבודים, ומדגים – לא מספר ולא מסביר, פשוט מדגים – את יופיה של הפנטסיה המלייסית.

ובזכות סקורסזי, היא גם מרהיבה. זהו ניסיונו הראשון של סקורסזי עם טכנולוגיית התלת ממד. סקורסזי יחגוג בנובמבר הקרוב 70 – לא גיל פשוט ללמוד טריקים חדשים – ומצד שני, הוא היה ילד כשהוליווד התחילה לשחק עם הטכנולוגיה הזו בסרטים כמו "נשקיני, קייט" ו"היצור מהלגונה השחורה". וכמה ראוי שהפעם הראשונה של סקורסזי מתרחשת בסרט אודות האיש שהעשיר את הקולנוע בהמצאות ויזואליות וטכנולוגיות. התלת ממד של "הוגו" אינו בולט ומודגש, וסקורסזי עושה בו שימוש נבון ומתון. הסרט המואר והצבעוני גם אינו נכווה מהחולשה המסורתית של סרטי תלת ממד – צבעים אפלים ועכורים. "הוגו" מצליח להישאר בצבעים נהדרים לכל אורכו.

וכאן נדמה שסקורסזי הקפיד במיוחד, והוא רושם הישג מרשים, משום ש"הוגו" הוא פשוט סרט יפהפה מבחינה ויזואלית. הפריימים כל כך צבעוניים, עשירים ומדויקים, עד שלרגעים היה נדמה לי שאני צופה באנימציית פרפורמנס-קפצ'ר נוסח "רכבת לקוטב" ו"הרפתקאות טינטין". התוצאה פשוט מרהיבה.

בליל ראשון הקרוב צפוי "הוגו" לרוץ בטקס האוסקר בראש בראש מול "הארטיסט". במידה רבה "הוגו" הוא הנגטיב של "הארטיסט": מול סרט צרפתי אילם בשחור לבן שמתרחש בהוליווד מתמודד סרט אמריקאי מדבר וססגוני שמתרחש בפאריס (וצולם בלונדון). אבל המשותף לשניהם חשוב יותר: שניהם מתרחשים בתקופה דומה (שנות השלושים של המאה העשרים), שניהם חוגגים את האמנות השביעית, שניהם עושים זאת באמצעות הכלים שהיא העניקה להם, ושניהם עושים זאת היטב, ביצירות קסומות ומרחיבות לב. זהו ניצחון קולנועי שאין כמותו.

"אייר" מציעים פסקול חדש לגרסה המשוחזרת והצבעונית של "המסע אל הירח" שהוצגה בפסטיבל קאן האחרון

 

Twitsonfilms: סקורסזי עושה סרט ילדים? למה לא? פנטזיה קסומה, מרהיבה ושופעת אהבת קולנוע. סקורסזי שעושה סרט על קולנוע הוא סקורסזי במיטבו. ½****

"הוגו" (Hugo). בימוי: מרטין סקורסזי. תסריט: ג'ון לוגאן (עפ"י ספרו של בראיין סלזניק: "התגלית של הוגו קברה"). שחקנים: אסה באטרפילד, בן קינגסלי, קלואי מורץ, סשה ברון כהן, אמילי מורטימר, הלן מק'רורי, כריסטופר לי, ג'וד לאו, ריי ווינסטון, ריצ'רד גריפית'ס, פרנסס דה לה טור, מייקל סטולברג.

IMDB כאן

תמונות קצרות: פעמיים בקינסייל ("המבריח" ו"מלחמת האופל: התעוררות" – ביקורת)

1. "המבריח" זה מה שקורה כשכוכב קולנוע שתמיד חושב "הי, אני יכול לביים את החרא הזה" פוגש מפיק קולנוע שאומר "הי, אתה באמת יכול לביים את החרא הזה". זה מה שקרה לבלתזאר קורמאקור האיסלנדי, במאי "המבריח" וכוכב גרסת המקור האיסלנדית "רייקיאוויק-רוטרדאם" (שביים אוסקר יונאסון).

2. זה לא בהכרח גרוע. קורמאקור כבר ביים בעבר (בין השאר את "101 רייקיאוויק"), וגם ב"המבריח" הוא לא טובע. ואיך אפשר לטבוע כשג'יי.קיי. סימונס אוחז בהגה הספינה?

3. הבעיה היא ש"המבריח" גם לא מחדש שום דבר. הוא נראה כמו אלף סרטי שוד שכבר ראיתם, מהמניעים של הגיבור הטוב שנאלץ לחזור לפשע כדי להגן על משפחתו ועד לפיתולים העלילתיים הצפויים.

4. ואיכשהו, גם ברגעים שבהם אתה אמור להיצמד לכסא במתח – אתה לא. הקצב גבוה, העלילה זורמת, וולברג נהדר (אבל עובד על אוטומט) – אבל הסרט פשוט לא מותח.

5. אני חושב שלמארק וולברג יש לא יותר מחמש שורות דיאלוג בתסריט. כל השאר זה "פאק".

פאק!

6. הי, גם רוברט וולברג (אח של) פה!

בתפקיד ג'וני דרמה: רוברט וולברג

7. לקייט בקינסייל יש כאן את אחד התפקידים הכי מבוזבזים שהיא עשתה בקריירה כנראה: להיות יפה.

8. כמובן שהיא עושה את זה נהדר.

קייט בקינסייל משחקת

9. בדיוק כמו שהיא עושה ב"מלחמת האופל: התעוררות". שם, אמנם, התפקיד שלה משמעותי בהרבה – היא הגיבורה והכוכבת – אבל זה לא אומר שהוא עמוק, מורכב או מעניין יותר.

10. טוב, ממילא אני חושב של"מלחמת האופל" מעולם לא היו אמביציות שחרגו מ"להראות את קייט בקינסייל בבגדי עור צמודים".

What you see is what you get

11. ואם היו אמביציות גבוהות יותר, נדמה שב"מלחמת האופל: התעוררות" הן נעלמות. שימו בצד את העלילה המיותרת (משהו עם ילדה היברידית שצריך להציל), ותקבלו אקשן ברמה מספקת, עם לא מעט רגעי Gore ראויים לשמם. "מלחמת האופל: התעוררות" רידד את עצמו באופן סופי לרמה של משחק וידאו, ולא מהמשובחים שבהם, אבל לפחות יש בו כמה סיקוונסים של אקשן שמצדיקים את עצמם.

12. וככל שעובר הזמן וחולפים הפרקים, "מלחמת האופל" הופכת יותר ויותר לגרסת הפנטזיה של "האויב שבפנים": עלילה חסרת משמעות (ערפדים נגד אנשי זאב – שום דבר מהותי לא השתנה בחלוף ארבעה סרטים), אקשן ופצצה קטלנית בבגדים צמודים.

13. ואם על "האויב שבפנים 4" כתבתי שהשורה התחתונה היא "מילה ג'ובוביץ' בשלושה ממדים", אין סיבה שאכתוב משהו אחר על "מלחמת האופל 4".

קייט ומילה: מצא את ההבדלים. רגע, מה היתה השאלה?...

14. חוץ מעניין הממדים. כי "מלחמת האופל: התעוררות" מציג את עצמו כתלת ממד ומחלק משקפיים לא נוחים בכניסה, אבל מכל בחינה אחרת – מהעומק הויזואלי ועד לעומק הדמויות – לא ברור להיכן נעלם הממד השלישי.

15. אולי לישבן של קייט בקינסייל.

לא, ברצינות, יש לי פה שלוש תמונות של קייט בקינסייל בעור צמוד, אני לא זוכר על מה דיברנו...

16. בחזרה ל"המבריח":

17. דייויד או'הרה הוא שחקן לא מנוצל. שמישהו יתפוס אותו ויעשה ממנו ריי ווינסטון (שניהם שיחקו ב"השתולים". וגם וולברג)

אני רוצה תפקיד גדול. עכשיו.

18. מזמן לא ראיתי בקולנוע את גיבור רע מוכה כמו ג'ובאני ריביסי.

19. גם בן פוסטר חוטף מכות. ובאחד הרגעים הקומיים שראיתי בקולנוע לאחרונה, הוא חוטף מכות רצח, ואז – תוך כדי המכות – נכנס קולגה לחדר ושואל אותו: "אתה בסדר?".

20. ואני מתפלא איך לא שמתי לב עד היום לדמיון בין ריביסי לבן פוסטר. הרי לשניהם יש פרצוף מוכה.

חשבנו לעשות את "אחים" עם סוזן בייר, אבל לא התקבלנו אז הלכנו על "המבריח"

21. למארק וולברג, לעומת זאת, יש פרצוף מכה. זה מה שאני אוהב במארק וולברג. אתה יודע בדיוק מה תקבל ממנו.

22. מכות.

רוצה מכות?

Twitsonfilms (המבריח): 'הג'וב הפנמי' החדש של וולברג? לא ממש. כמו הג'וב האיטלקי, רק בהילוך ראשון. וולברג עושה שודים כאלה בעיניים עצומות. ***

Twitsonfilms (מלחמת האופל: התעוררות): קייט בקינסייל בבגדי עור צמודים? למה לא? יש פה גם סרט, אקשן, Gore, ערפדים נגד אנשי זאב. הכל תפאורה למידות היפות של קייט. ***

המבריח (Contraband). בימוי: בלתזאר קורמאקור. תסריט: ארון גוזיקובסקי (לפי התסריט המקורי ל"רייקיאויק-רוטרדם" מאת אמלדור אינדריואסן ואוסקר יונאסון). שחקנים: מארק וולברג, קייט בקינסייל, ג'ובאני ריביסי, בן פוסטר, קיילב לנדרי ג'ונס, ג'יי.קיי. סימונס, לוקאס האס, דייגו לונה, דייויד או'הרה, וויליאם לאקינג. 110 דקות.

אידיבי כאן, IMDB כאן

מלחמת האופל: התעוררות (Underworld: Awakening). בימוי: מאנס מרלינד וביורן סטיין. תסריט: לן ווייזמן, טום רוזנברג, גארי לוצ'סי וריצ'ארד רייט. שחקנים: קייט בקינסייל, סטיבן ריאה, ת'יאו ג'יימס, צ'ארלס דאנס, אינדיה אייסלי, מייקל אילי, כריס הולדן ריד. 84 דקות.

אידיבי כאן, IMDB כאן

מי צריך להוריד כשיש יוטיוב? (המלצות צפיה)

סגרו לכם את אתרי ההורדות, מסכנים? קצת משעשע, כל המאמץ הזה, בזמן שאתרים כמו Megaupload ו-Rapidshare עובדים במלוא המרץ. אפילו מפרץ הפיראטים שוקק פעילות כרגיל.

מעניין לקרוא בהקשר זה את עו"ד אוריה ירקוני ב"חורים ברשת".

בכל אופן, אני פה מסיבה אחרת. אני פה כדי לספר לכם שגם אם סגרו לכם את wnet והורדות.נט, יש פתרון לא רע בהישג יד (חוץ מהפתרונות המובנים מאליהם כמו טלוויזיה, קולנוע ואוזן שלישית): סרטים מלאים לצפייה ביוטיוב. זה עניין מוכר, גם אם לא ידוע לכל.

ב-Buzzfeed הרכיבו רשימה נאה של 74 אוצרות שכאלה. הרשימה הזו מלאה בהפתעות, לא מעט מהן מפתיעות בעיקר משום שהן חדשות יחסית (מ"ספרות זולה" דרך "שודדי הקאריביים: קללת הפנינה השחורה" ועד "גשם של פלאפל"), ואחרות נראות כמו ערב צפייה קלאסי מול MGM. בקיצור, מדובר בעונג.

הנה עשירייה מעניינת ומומלצת במיוחד שבררתי עבורכם מתוך 74 הסרטים, שילוב מאוזן בין קלאסיקות מוכחות לאוצרות נסתרים למחצה. הקישור בשם הסרט הוא לצפיה, הקישור בטקסט הוא לעמוד ב-IMDB, אם אתם צריכים עוד קצת פרטים.

1. "אדם בעקבות גורלו": ג'ק ניקולסון בעקבות פיטר פונדה ודניס הופר ההיפים.

2. "גבעות הפחד": הסרט המקורי מ-1977 של ווס קרייבן. לא האמנתי שהוא כאן.

3. "פנטזיה": האם אני צריך להוסיף משהו על המילה "פנטזיה"?

טוב, את "פנטזיה" אני לא משחרר מפה בלי זה:

4. "צלב הברזל": סם פקינפה. האם אני צריך להוסיף משהו על המילים "סם פקינפה"?

מזהים את השיר?

5. "סינקדוכה, ניו יורק": סרטו המאתגר כרגיל של צ'ארלי קאופמן דילג על בתי הקולנוע בארץ, וזו ההזדמנות שלכם להשלים פערים.

6. "ייאוש": פסבינדר עושה נבוקוב. ביוטיוב!

7. "במקום בו הבפאלו משוטט": חשבתם שהאנטר תומפסון זה רק ג'וני דפ? הנה, האנטר תומפסון זה גם ביל מאריי. כמה מתבקש.

8. "ההרג": כנראה הקובריק האהוב עלי.

9. "שיפוי כפול": כנראה הוויילדר האהוב עלי.

10. "נשיקת מוות": כנראה האלדריץ' האהוב עלי.

 

אגב: היה פה גם את "הסיוט שאחרי חג המולד", מהפייבוריטים הגדולים שלי, אבל הוא כבר הוסר בהוראת דיסני. הנה הפיצוי שלי: ברוכים הבאים להולואין.