תגית: צה"ל

קו בחול

מקלט חולית

בוקר שבת. אני שוכב על הדשא במכנסיים קצרים. אצבעות הרגליים היחפות שלי ממוללות גבעולים סתורים. ניל יאנג דפק נפקדות מפארק הירקון, אבל מבעד לאוזניות האייפוד שלי הוא עדיין מיילל את "הלם ומורא": "אלפי ילדים מפוחדים לכל החיים/ מיליון דמעות לאשת חיל/ שני הצדדים מפסידים עכשיו".

ציוצי הציפורים סביב ברז המים המטפטף נמהלים בקולו של יאנג. צמרת העץ מטילה חופת צל קרירה על המדשאה, ורוח בוקר עדינה מפילה חללים בין ענפי הזית. מעל העצים נפרש רקיע תכלת בהיר, מעונן חלקית. זאת פסטורליה שכבר אי אפשר למצוא בישראל המתעיירת, המתמגדלת, לבושת שלמת המלט והבטון. פסטורליה שצריך להרחיק למענה אל הספר. וברגע הזה, השקט, הנינוח, הכל נראה נורמלי במקום הזה. וסוף סוף, אחרי לילות שנעו בין שינה טרופה ללובן מוחלט, אני יכול לעצום עיניים. אבל זה רק רגע אחד, וברגע השני מנערת יד את ירכי. הקפצה. "אירוע מורכב", קוראים לזה בצבא. נשמע כמו תיאור מכובס של סקנדל, אבל זה בכלל תיאור נמרץ של תקרית ביטחונית. זה קורה כאן חדשות לבקרים, ולאחרונה בכל הבקרים. בשבת הזאת זה יקרה עוד שלוש פעמים.

אני מסיר את האוזניות. את רעש הרקע שמסביב למדתי להכיר היטב בימים האחרונים: השקשוק המרוחק של זחלי הטנקים, התקתוק המקוטע של צרורות המקלעים, הטרטור הקבוע של המזל"ט, סילון מטוסי הקרב, רחש להבי המסוקים, המיית רשת הקשר, קולות הנפץ של ההפגזות. מעטפת הסאונד של סיטואציה ספק סוריאליסטית, ספק היפר־ריאליסטית. להקת הקצב של המלחמה.

נדרשו לי עשרה ימים כדי להגיע לרגע הנדיר הזה — בלי מדים, בלי נעליים צבאיות, בלי רובה רתום לצוואר — וקצת יותר משלוש דקות כדי להבין שזה קרב אבוד. שהניסיון להיאחז ברגעים של שפיות בתוך המציאות הכאוטית הזאת, שמארגנת את עצמה מחדש מדי דקה, נדון לכישלון. אין שום דבר נורמלי במקום הזה. ואף לא רגע אחד של שקט.

IMG_7333

הנה זה שוב קורה. שבוע לפני שזה שוב קורה שולח המ"פ קריאת כיוון, בודק ערנות, מוודא שהקצינים ומפקדת הפלוגה כבר מוכנים. יום לפני שזה שוב קורה, אני כבר יודע שזה שוב קורה. חותך מוקדם מפגישת עבודה כדי לארגן תיק, לסדר את הבית, לכתוב עוד טקסט או שניים, לתת נגיסה אחרונה בלאפה עם שווארמה לפני פרידה ארוכה. לקחת לריאות שאיפות אחרונות של אזרחות לפני העלייה על המדים. אבל השעות חולפות והטלפון מבושש להגיע, ובערב אני כבר רואה את גרמניה מפרקת את ברזיל בחצי גמר המונדיאל, וזה כל כך מדהים שאפשר לרגע לשכוח שפחות משעה קודם לכן נשמעה אזעקה ורצנו לחדר המדרגות. הנה יש איזו נפילת מתח, ולרגע נדמה שאולי זה בכלל לא יקרה. אולי הפעם יסתדרו בלעדינו. וכך, למחרת, כל הסיפור תופס אותי קצת בהפתעה. אבל אני כבר מתורגל: אורזים את התיק, אורזים את הבית, סוגרים כמה קצוות, אומרים יפה שלום ועוזבים עד להודעה חדשה. כך, בן לילה, אזרח הופך לחייל.

בלילה, בדרך למחסני החירום, אני שומע את ארגנטינה והולנד מתכתשות על זכות ההעפלה לגמר. עוד לא ברור מי מהן תהיה שם, אבל ברור מי לא: אני. ארבע שנים אני מחכה לאירוע ההיסטורי הזה, וכשהוא סוף סוף מגיע, ישראל יוצאת למלחמה. אני יכול לסלוח לחמאס על הרבה דברים, אבל לא בטוח שאני יכול לסלוח על זה.

שידור הרדיו נקטע מדי כמה דקות לטובת דיווחים על אזעקות צבע אדום. לוקח לי יותר משנייה להבין שאזעקה הופעלה באזור שאני נוהג בו עכשיו. כולם ממשיכים לנסוע, אף אחד לא חושב לעצור ולהשתטח, ואולי אף אחד לא יודע חוץ ממני. כשאתה על מדים אוחזת בך לפעמים מין גבורה קצת מטופשת, אבל הפעם זאת לא הסיבה. הפעם זה אלמנט ההפתעה, מה גם שהסיכויים שלי להיהרג בנהיגה גדולים מספיק בלי שתפגע בי רקטה. הקטל בדרכים מעולם לא מנע ממני לעלות על הכביש, אז מה פתאום שחמאס יעשה את זה?

אבל הכל קורה מהר. כאן זה לא המרכז, עם הדקה וחצי הנצחיות של המעבר למרחבים המוגנים. כאן הספקת בקושי לעכל את האזעקה, וכבר היא מתגשמת בקול נפץ. אני עוד מעבד את הנתונים כשכתם אור נע בשמיים, ואחד נוסף אחריו. כעבור שניות אחדות הופך כתם האור להבזק, ותאומו עושה כמותו. עוד יירוט מוצלח לכיפת ברזל, כמה מאות מטרים מהמקום שבו אני נמצא. אני ממשיך לנסוע, מנסה לעכל את המתרחש. מכוניות נוסעות בכביש כהרגלן בזמן שמעליהן מתחולל קרב טילים. אין שום דבר נורמלי במקום הזה.

רכב פרטי קטן נכנס ליישוב שבו מוצבים כוחותינו. הוא עוצר ליד המקלט הציבורי שאנחנו ישנים בו. שני גברים יוצאים מתוכו, מברכים אותנו לשלום. דלת תא המטען מתרוממת. בפנים ניצבים שני ג'ריקנים וסיר גדול. "אייס קפה? אייס תה? סלט פירות?".

התמונה הזאת חוזרת על עצמה שוב ושוב. ההירתמות של העורף למאמץ המלחמתי לא ניכרת רק בעמידה נחושה בפני מתקפות הטילים ("מנצחים בחזית, איתנים בעורף", גורס הסלוגן שהודבק למבצע ושמקדם את פני בצומת הפונה ליישוב), אלא גם באספקה בלתי נדלית של מוצרים לכוחות הלוחמים. מעולם לא נתקלתי בדבר דומה לזה. שמעתי את הסיפורים מ"עמוד ענן" על החיילים שישבו בשטחי הכינוס ונהנו מביקורים יומיים של אזרחים ומקו שוטף של תרומות (והנה קצת על מה שעבר עלי באותו מבצע). האגדות סיפרו שהחיילים ההם החליפו שלושה זוגות תחתונים ביום והתרחצו בקולה. בעמוד ענן ישבתי רק כמה מאות מטרים מהמקום שבו אני נמצא היום, אבל בבסיס צבאי שמיקומו נתפס מעבר לקווי האויב. אזרחים לא הורשו להגיע אליו. קו חלוקת הקרטיבים נעצר לפנינו.

הפעם התרומות שוטפות. אחותו של הסמ"פ, אשתו של הקשר, הדוד של החובש וסתם אזרחים טובים מהדרום, מהמרכז, מהצפון, מהנכר. הטלפון שלי מתמלא מספרים לא מוכרים, ובסוף כל מספר עומד יהודי עם לב גדול ששואל אם אנחנו צריכים תחתונים. אנשים אוספים בשכונות, בבתי הספר ובמקומות העבודה ממתקים, מוצרי מזון והיגיינה, אפילו כסף. דורון ממושב מסלול הקים תחנת הסעדה לחיילים בממדים מפלצתיים. בבית של גלית ממושב ישע אי אפשר ללכת צעד בלי לדרוך על חבילה. קרן פתחה חמ"ל תרומות בראשון לציון. החבר'ה מפתחיה מגיעים ופורשים על הדשא שולחנות של סביח ופריקסה. דוד מארגן על האש. שרון שולח פיצות לשטח. המשרד של טלי מזמין אותנו לארוחת ערב. סיירת האימהות של גל מגיעה לעשות קבלת שבת במחסום. שלושה מסז'יסטים מהמרכז פותחים תחנת הרפיה בפאב של הקיבוץ. אפילו אתניקס מגיעים לביקור במקלט. וזאת רשימת קרדיטים חלקית ביותר שעושה עוול עם עשרות אנשים. אני לא מגזים: עשרות.

IMG_7442

שלושה ימים עברו מאז שהתמקמנו ביישוב שאנחנו מגנים עליו, והמחסן הארעי שלי כבר נראה כמו המרכז הלוגיסטי של אונר"א. המפל"גיסטים מסדרים כמעט מדי יום ארגזי קרטון ומשלחים לחיילים בגדים, ממתקים ומוצרי טואלטיקה. אחרי שבוע אני מוצא את עצמי נאלץ לדחות חלק מהבקשות, להעביר אותן למי שעשוי להזדקק להן, לחלק תרומות לכוחות הפזורים בשטחי הכינוס, לכוון את התורמים לפי צרכי הפלוגה שהולכים ומתמעטים. אני לא מסוגל להכיל יותר סבונים ומגבונים, אבל מל"ט פלוגתי יהיה נחמד.

כשלעצמי, אני קצת מתקשה להתמודד עם עניין התרומות. זה לא רק משום שמכירות וגיוס כספים הן פעולות שמעוררות בי רתיעה, ולא רק משום שקבלת עזרה מביכה אותי. הבעיה שלי היא שהתרומות הללו יוצרות מצב אבסורדי שבו אזרחים נדרשים למלא את הוואקום הלוגיסטי שמשאירים הצבא והמדינה, ובכך למעשה תורמים שלא במתכוון להמשך קיומו של הוואקום. אני מבקר חריף של השירותרום — פרויקט התרמה מעורר חימה למען הגוף השמן ביותר במדינה — ושל כל תרבות הספונסרים שפשתה בצבא ושהפכה אותו לחברה מעמדית עם פוטנציאל סיאוב מסוכן, ע"ע בת מצווה במתקן אדם עם תוכנית אמנותית בהשתתפות חיילי לוט"ר. אלו בדיוק הדברים שמאפשרים לצה"ל להמשיך להתנהל עם מחסנים ריקים, עם כלי רכב פרטיים על תקן רכבי חפ"ק ומנהלה ועם טלפונים סלולריים על תקן מכשירי קשר.

הפער בין העושר שמרעיף הציבור על הלוחמים לבין השמיכה הלוגיסטית הקצרה מדי של צה"ל נראה לי חסר תקדים. מצד אחד, יש לי בפלוגה יותר מברשות שיניים משיניים, וכמות מגבונים לחים שיכולה לפרנס מחלקת יולדות במשך עשור. מצד שני, אני מחכה יותר משבועיים לזוג מדים ומחסנית. אחרי קבלת פנים מעודדת שהעידה על הפקת לקחים מכישלונות עמוד ענן, המלחמה הפכה מהפתעה לשגרה, ודווקא אז התברר שצה"ל כמנהגו נוהג. עקומת השיפור שמגלה הצבא מצו 8 לצו 8 מתונה להפליא; זה תמיד נראה כאילו הצבא הוא בעצמו מילואימניק שמופתע לקבל את הזימון. כאילו הוא מופתע לגלות ש־50 אלף מילואימניקים הם לוחמים לכל דבר שזקוקים למכשירי קשר תקינים, לכמות סבירה של זוגות מדים ולרכב מנהלתי. השלמת ציוד הלחימה והלוגיסטיקה באמצעות אי־ביי ועלי אקספרס היא כבר מזמן לא בדיחה; זה מצב נתון. זה עדיין צבא, אבל עם הזמן נוספים לו עוד ועוד מוטיבים של מיליציה אזרחית על מדים.

אם זה היה תלוי בי, לא הייתי מסכים לקבל אפילו פס של משחת שיניים. אבל אני לא לבד כאן. אלה לוחמים, וזאת מלחמה, ואני ניצב בדילמה ערכית שבה העקרונות שלי ניגפים בפני חייל שנגמרו לו הגופיות או שקץ במנות קרב ובסנדוויץ' פסטרמה. הלוחמים האלה שמו את החיים שלהם בהמתנה בשביל להתייצב כאן. לא הם צריכים לשלם את המחיר על קשייו התפקודיים של הצבא. עם זאת, חבל שאת המחיר משלמים אזרחים. ליתר דיוק, משלמים פעמיים.

יצאתי למבצע הזה ימים אחדים אחרי גילוי גופות שלושת הנערים החטופים, כשבמרחבים הממשיים והווירטואליים של החברה הישראלית התנהלו קרבות פיזיים ומילוליים אלימים ובוטים, כשהאוויר ברחוב עשה לי רע בבטן. כאן הכל נשכח. הסולידריות הזאת, שהאוטומטיות העיוורת שלה מעוררת בי סלידה לא פעם, נוכחת כאן במלוא עוצמתה מאירת הפנים. היא מפגישה בין אנשים טובים שעזבו את כל מה שיש להם רק בגלל שיחת טלפון מחייגן ממוחשב, לבין אנשים טובים שיודעים להוקיר להם תודה באופן
שהביטוי "מחמם לב" נדמה פושר מדי עבורו. לכך התכוון ג'. ק. צ'סטרטון כשכתב ש"החייל האמיתי לא נלחם משום שהוא שונא את מה שלפניו, אלא משום שהוא אוהב את מה שמאחוריו". לא תמיד אני אוהב את מה שיש מאחוריי, אבל בימים האלה אני אוהב אותו מאוד. כשמנתקים את המבצע הזה מההקשרים הרחבים שלו — המדיניים, הצבאיים, הפוליטיים — נשארים עם הגלעין האנושי הזה שהוא הסיפור שלנו: אנשים טובים מגנים על אנשים טובים.

באחת מהחבילות הרבות שנוחתות על מפתננו נמצא גם הגיליון האחרון של בלייזר, עם טקסט שכתבתי על הפוזיציה האידיאולוגית המסובכת של המרכז הפוליטי. על העמידה הבעייתית, מרובת הדילמות והפרדוקסים, בין ימין לשמאל. כתבתי על הצבא כטריטוריה שבה הקונפליקט הרעיוני הזה בא לידי ביטוי בשיא עוצמתו, מקום שדורש מהפטריוט הביקורתי הכרעות מוסריות ואידיאולוגיות מדי יום ביומו. את הטקסט ההוא כתבתי בתחילת יולי. שבוע ויום לאחר מכן הגיע צו 8 טלפוני והטיח את הפרדוקסים האלה בפרצופי.

נכון, אני לא הטייס שמטיל פצצות על סג'עייה או הצלף שמוריד ראשים בבית חנון. אבל אני הלוחם ששומר על היישוב, שמפטרל לאורך הגדר, שקופץ לכל התרעה ושמוכן להיתקלות עם מחבל לפחות פעם ביום. בלילה אני יושב מחוץ למקלט ומקשיב למה שמכונה "ריכוך ארטילרי", כינוי אוקסימורוני לפעולת כתישה מאסיבית. אפשר להתייחס לזה בהומור שחור ("עוד פלסטיני הולך לגור בבית של יעלי", אומר אחד החיילים). אבל כששומעים את זה מקרוב כל כך — ולעתים ההפצצות נשמעות כאילו הן מתרחשות בשכונה הסמוכה — אי אפשר שלא לחשוב על החיים הבלתי נתפסים האלה. אפילו כשאתה בעצמך נמצא בתוך חיים בלתי נתפסים שבהם האדמה עשויה לפעור את פיה בכל רגע ולהקיא מקרבה עשרה מחבלים חמושים וששים אלי טבח.

עמוד ענן, שבו עמדתי ימים רבים תחת הפגזות פצמ"רים וביליתי שעות ארוכות במרחבים מוגנים, פקח את עיני לכל הקשור בחיים הבלתי נסבלים בדרום: כל תקתוק במערכת כריזה דורך אותך, הצבע האדום שולט בשגרת יומך, וכל שריקה ארוכה וצונחת היא שריקתו של המוות. הפעם הפצמורים לא כבדים כמו אז, ואני יכול להטות אוזן למתרחש מעבר לגדר. ומה שמתרחש שם — מוצדק או לא — הוא כתישה. גם החרבה מבוקרת היא החרבה. אני אפילו לא יכול לשער בנפשי איך זה לחיות תחת הפצצות כאלה כמעט בלי יכולת להימלט מהן. איך זה לפחד מהבום העל־קולי של מטוסי קרב. איך זה לחזור אל עיי חורבות. טועים המתלהמים שעולזים כשילדים פלסטינים נהרגים בהנחה שנפטרנו ממחבלים לעתיד. ככה לא נפטרים ממחבלים; ככה מייצרים מחבלים.

האם יש דרך אחרת לעשות זאת? אולי. אולי לא. אני מאמין במחויבות המוסרית של הצבא הזה ושל מרבית חייליו, אבל אני יודע שגם במחויבות הזו נופלים ליקויים. וכשנופלים בה ליקויים, נופלים בה חללים. אין שום דבר מעודד במחשבה הזאת. אין שום דבר מעודד במחשבה שכדי להגן על עצמנו אנחנו נדרשים לייצר כזה הרס וחורבן. אין שום דבר מעודד במחשבה על המציאות שאנחנו חיים בה, ולא משנה מי מנצח בה. והרי אף אחד לא מנצח בה, כי זו האמת האחת והיחידה של המלחמות האלה, כפי שניסח אותה פעם פרז ב"הסמויה": "אף אחד לא מנצח. צד אחד פשוט מפסיד לאט יותר".

אני גאה להיות כאן. אני תמיד רוצה להיות כאן. זה שילוב בין תאוות המספר שבי והאמונה העמוקה שלי בחובה אזרחית. לכן אני כאן, למרות הכל. למרות המעמסות מבית, למרות הקשיים היומיומיים, למרות ההתחבטויות המצפוניות. למרות שלאף אחד אין מושג לאן נוליך את המבצע, למרות שאני חושב שאין לזה תכלית. למרות שאני חושב שההנהגה שלנו חלשה מכדי להשתמש במלחמה כהמשך המדיניות באמצעים אחרים, כמאמר קלאוזביץ'. למרות שאני חושב שאין אסטרטגיה והכל טקטיקה, כמאמר אברום שלום. בכל זאת הגעתי. למרות הכל.

נדמה לי שבכל פעם זה רק הופך לקשה יותר. החיים האזרחיים הופכים לעמוסים ומורכבים מדי, וכל התייצבות למילואים הופכת למשימה קשה מקודמתה. מי שפעם בא רווק, השאיר הפעם אישה דואגת בבית. לבחור שרק התחתן אחרי הקו הקודם יש עכשיו ילד קטן. לסטודנט כבר יש ג'וב. ואני מגיע בפעם הראשונה כעצמאי במשרה מלאה. היה לי קשה במילואים כשכיר וכעצמאי במשרה חלקית, אבל הפעם זה קשה פי כמה, כשאין מעלי בוס שישלם את שכרי במועדו. כשהראש עסוק בקרב אתה בכלל לא חושב על העבודה, על החשבונות, על מי ימלא את חשבון הבנק. אבל החשבון הזה מתרוקן, והפרויקטים נתקעים או נדחים או מתבטלים, והגוף היחיד שאני עובד עבורו כרגע הוא המדינה. ומהיכרותי עם המדינה, היא לא הבוס הכי נדיב ומבין שאתה יכול לבקש לעצמך.

משום מה, כל זה לא חשוב עכשיו. משום מה, ברגעים האלה זה תמיד לא חשוב. ככה זה עם המדינה שלי. היא קוראת לי ואני בא. גם כשהיא מתעמרת בי, גם כשהיא מפנה לי את גבה, היא תמיד יודעת שברגע האמת אתייצב לדגל. שאהיה שם בשבילה ללא תנאים מוקדמים. כי אין שום דבר נורמלי במקום הזה.

(פורסם במקור בגיליון אוגוסט של "בלייזר". ועוד חוויות מ"צוק איתן" כאן, ב"שטנדליאנה", הבלוג שלי ב"הארץ")

סוף צוק איתן

שבר ענן

צילום: שקד המאירי

צילום: שקד המאירי

פורסם במקור בגיליון דצמבר של בלייזר

האמת היא שאני כבר עייף. לא, לא פיזית. בעצם, גם. מובן שאני עייף פיזית. חזרתי מעשרה לילות שברובם לא ישנתי יותר מארבע-חמש שעות, ובחלקם פחות מזה. שניים מתוכם עשיתי על מיטת ברזל צבאית שחוקת קפיצים, אבל בלי המזרון. רק הקפיצים. בימים היטלטלתי כמו עכבר במבוך בין המטבח והחמ"ל, בין מחסן הרס"פ והמרחב המוגן, בין הבסיס הפלוגתי לעורף הגדודי. אז כן, אני עייף פיזית. אבל לא לכך אני מתכוון.

אני גם עייף מנטאלית. רצוץ. יומיים – מהרגע שקיבלתי את הצו 8 הטלפוני בליל חמישי, דרך ההתייצבות בימ"חים והמעבר לצאלים ועד לחתימה על מוצב סופה – שהרגישו כמו שבועיים.  עשרה ימי מילואים שהרגישו כמו חודשיים. המון בקשות, המון דרישות, המון שאלות. חוסר ודאות מוחלט. ערפל קרב טרם קרב. מה אוכלים? מתי אוכלים? איך אני מתקצב את מנות הקרב האלה לפלוגה? כמה חיילים מתגייסים? מי חותם על מה? מתי יגיעו הנעליים? מתי יגיעו האוטובוסים? איפה ישנים? על מה ישנים? מתי ישנים? ישנים?

ופצמ"רים. כל הזמן פצמ"רים. יש "צבע אדום", אין "צבע אדום". אזעקות, כריזות. "ספיגה! ספיגה!". זה תקין? זה לא תקין? זה הפצצות שלנו? זה הפגזות שלהם? כל הזמן אתה דרוך, כל הזמן אתה ערני. עייף וערני. מלא אדרנלין ונטול אנרגיות. הרעש הזה, התקתוק של החמ"ליסט שלוחץ על מערכת הכריזה, רגע לפני שהוא מודיע "ספיגה!", דורך את כל השרירים בגוף. תוך זמן קצר הוא כבר לא צריך להכריז דבר. די ברעש הזה כדי להריץ את כולם למרחבים המוגנים. די ברעש הזה כדי לגרום לי, יום אחרי הפסקת האש, בסופרמרקט בנתיבות, להידרך כשהקופאית הראשית מבקשת לפתוח את קופה שלוש. הגוף מגיב מעצמו. זה כמו לבנון.

בעצם, זה לא כמו לבנון. בלבנון לא הרגשתי ככה. בלבנון זאת הייתה השגרה, אלה היו החיים. היינו שומעים, נופלים לארץ, מחכים וממשיכים הלאה. אני כמעט ולא זוכר את נפילות הפצמ"רים בלבנון. אולי כי זה היה כמעט טריוויאלי. בלבנון לא נתקלתי בחיילים שנתקפו הלם, מה שמכנים בתקשורת "נפגעי חרדה". היינו צעירים, העולם שכב לרגלינו וקו סגול היה אורגזמה גברית. היום, בסך הכל 12 שנים אחרי הנסיגה, זה לא אותו דבר. לאנשים יש מה להפסיד. יש להם אחריות. יש להם משפחה. אנשים שישבו בנצרים ואכלו דייסה עם פצמ"רים פתאום לא מסוגלים לצאת מהמרחב הממוגן. לא מסוגלים להוציא מילה מהפה. לא מסוגלים לתפקד.

אני זוכר את השריקה הזאת. היא לא יוצאת לי מהראש. אני זוכר את הבום הראשון, העמום. אתה אף פעם לא יודע למי שייך הבום הזה, לנו אם לצרינו. אם יש לך שכל, אתה פשוט מתחיל לרוץ. אם יש לך כבר כמה ימים בגזרה, אתה כבר לא רץ בכל בום. אתה מחכה לעוד אינדיקציה. לפעמים האינדיקציה היא שריקה. וזאת האינדיקציה הכי גרועה שיש, כי השריקה היא הרעם שבקצהו ברק, והברק הוא חתיכת ברק. זה הבום השני. וכשהוא קרוב, הוא מפחיד.

בלילה הראשון שאחרי הפסקת האש פגע בבסיס ברק. לא מטאפורית, פשוטו כמשמעו. והרעם שבא איתו היה הבום הכי רועש ומפחיד ששמעתי כל השבוע. זה היה רגע – עוד רגע – שבו הבנתי שזה לא נורמאלי. לשמוע רעם ולחשוב על הפצצה – אלה לא חיים נורמאליים.

עמוד ענן 3

אז כן, אני עייף. אני מותש פיזית ורצוץ מנטאלית. אבל אני גם עייף מלהיות מילואימניק. אני עייף מלהיות הנדפק והפראייר. אני עייף מלהיות המתלונן הסדרתי והמתריע בשער. אני עייף משיחות גנרלים ריטואליות ומתשובות צה"ליות ריקות מתוכן. אני עייף מלשמוע ש"זה המצב". אני עייף מלחזור על אותן בעיות, על אותם כשלים, על אותם לקחים. אני עייף מלרדוף אחרי נעליים חסרות, אוכל חם, נייר טואלט. אני עייף מלחזר על פתחים, אני עייף מלקושש ציוד ניקיון מן היקב ומן הגורן וממחסן הרס"פ של גדוד השריון שממול. אני עייף מלא למלא את תפקידי במלואו, מלא לספק לחיילים שלי את הדרוש להם, מלעשות את המקסימום ולגלות שזה לא מגרד את המינימום.

אני עייף מלהסביר לאנשים למה אני הולך למילואים. לאנשים במרחב שבצבא מכונה "אזרחות" זה נראה תמוה. לאנשים במרחב שבאזרחות מכונה "צבא" זה נראה מובן מאליו. ובפער הזה שביניהם תקוע אני: רעב, עייף, מתוסכל. טוען את הסוללה הפנימית שלי באמונה ובערכים ורואה אותה מתרוקנת יותר מהר מאייפון במילואים.

עברה קצת יותר משנה מאז אותו אימון ארור בצאלים שאת תולדותיו פרשתי על דפים אלה ושבעקבותיו קראתי לי ולאנשים כמותי "מגש הפח". כתבתי אז שבתוך שנה כבר נקום מהריסות האימון ההוא ונתייצב למילואים כרגיל, באיזה בסיס מוכה חולדות על גבול עזה. והנה, אני באותו בסיס על גבול עזה. אפילו החולדות עוד כאן.

בניגוד לאימון ההוא, שבו החלטות פיקודיות מקוממות וכשלים לוגיסטיים חמורים הבעירו את חמתי, הפעם רף הסובלנות היה גבוה. בכל זאת, מלחמה. מנות קרב, מיעוט שעות שינה, אנדרלמוסיה פיקודית – הכל נסלח. העיקר שיש נשק שיורה ושכפ"ץ שסופג. אבל הסובלנות הזאת ננגסת ככל שהימים נוקפים והציוד הבסיסי – המבצעי והלוגיסטי כאחד – עדיין לא זורם בנתיבים הצה"ליים הפקוקים. והפלוגה, שממלאת את משימותיה בדבקות, עדיין תקועה בלי נעליים ואפודים קרמיים מצד אחד, ובלי פחי אשפה וחמגשיות מצד שני.

עמוד ענן 1

ואז מגיעה הפסקת האש. מילואימניקים מתחילים לפנות את שטחי הכינוס ולנוע צפונה. והגדוד שלי נשאר במקומו, מתכונן לעשות עוד שבת צה"לית. אף אחד לא מתלונן; לכולם ברור שחיילי הסדיר ששחרורנו תלוי בהם נשארים בכוננות להפסקת הפסקת האש, ולכן עלינו להמשיך ולתפוס את הגזרה. אבל אז מגיע לשער הבסיס אוטובוס, וממנו יורדים חיילים צעירים במדי א', ערוכים ומגולחים ליציאה הביתה. חיילי מילואים שעזבו את בתיהם לפנות בוקר והשאירו מאחור נשים, ילדים ועסקים, עומדים וצופים המומים במחזה האבסורד. ואז הם נוקטים עמדה, מתייצבים בשער וחוסמים את דרכו של האוטובוס. חיילי הסדיר כלואים בסיטואציה שלא בטובתם ושלא באשמתם. מהומה מתפתחת במקום, המג"ד מנסה להרגיע את הרוחות, המח"ט מגיע לדבר עם הפלוגה. במלחמה שאינה מלחמה, בלי אלפיים הרוגים ובלי ועדת חקירה ממלכתית, זה הכי מוטי אשכנזי שיכול להיות.

שום דבר לא יצא מזה. בטח שלא שבת בבית. אבל זה גם לא העניין. שבת בבית או מזון מבושל אלה ניואנסים וסימפטומים. המחלה בעינה עומדת. בעיני הצבא, המילואימניק אינו אלא חייל סדיר עם טווח שירות מקוצר. בעיני המדינה, המילואימניק אינו אלא משאב שהיא מעמידה לרשות הצבא לזמן מוגבל. בעיני איש משני אלה המילואימניק אינו אזרח שהוא שומר חוק דה יורה ומתנדב דה פקטו. מספר המשרתים השערורייתי אינו מטריד איש משנתו. הצבא דורש שכמילואימניק אפתור את בעיותיי מול המדינה. המדינה דורשת שאתייצב לשירות, בין אם היא פותרת את בעיותיי ובין אם לאו. הגנרל לא חושב שהוא צריך לתת לי תשובות. המדינאי פשוט לא נותן לי אותן. וכשכל המבצע הזה יגמר, מישהו יצטרך לשלם את החשבון המפלצתי. והמישהו הזה הוא אני.

אחרי שירות המילואים האחרון לא פוציתי כראוי על אובדן ההכנסות שלי. ואני לא מדבר על ההפסדים הטריוויאליים כמו חשבון טלפון והוצאות דלק שתפחו בגלל המילואים, אלא על אובדן הכנסה כתוצאה מאובדן ימי עבודה. זה קורה להרבה עצמאים ופרילנסרים, לא המצאתי את הגלגל, רק חטפתי אותו בראש, והחלטתי שיש גבול גם לרוח ההתנדבות. הודעתי למ"פ ולמג"ד שאני לא מגיע למילואים עד שהמדינה לא תשלם לי כמו שצריך. לא ידעתי אם אצליח לעמוד בהצהרה הזאת.

ביום חמישי ה-15 בנובמבר באחת וחצי בלילה צלצל הטלפון. זה היה המ"פ. הוקפצנו. קמתי, ארזתי תיק בלי לדעת כמה זמן איעדר, קפצתי לאסוף ציוד צבאי מההורים והתחלתי לנסוע דרומה. לא הספקתי לישון באותו לילה. ואני עייף. כל כך עייף.

עמוד ענן 2

פסיכוסומטרי: למה מטלת החיבור במבחן הפסיכומטרי היא ציון הנכשל של כולנו

ויה memecenter

פורסם במקור, בגירסה מקוצרת מעט, בגיליון אוקטובר של "בלייזר"

המבחן הפסיכומטרי עומד בניגוד מוחלט לחשיבות המכרעת שלו לעתיד האקדמי הפוטנציאלי שלך. המבחן הזה, שאמור להעריך את יכולתך להצליח בלימודים הגבוהים, הוא בלוף. אוסף של טריקים ופטנטים שמאלץ אותך לפתור בעיות באופן שאין כמעט כל קשר בינו ובין המיומנויות הנדרשות מסטודנט. הוא נותן עדיפות גבוהה להתמקצעות באמנות החרישה על פני אלמנטים כמו ידע כללי, חשיבה יצירתית ויכולות חקר וניתוח. יודעים מה? הוא אפילו לא משקף את יכולת ההצלחה במבחנים, שלרוב אינה אלא תוצאה של שינון חומר, ובמקרה הטוב גם הבנתו ויישומו. למעשה, היכולת היחידה שהפסיכומטרי בוחן במובהק היא מסוגלות הנבחן לשבת על התחת. יש אמנם כאלה שישיגו את ה־600־700 שלהם בלי לפתוח יותר מפעם אחת את מילון המושגים הידוע לשמצה או בלי לדעת מה זה בעיות הספק, אבל כל השאר צריכים לקחת קורסים, לעשות סימולציות, לשנן ביטויים בארמית ולאמץ קיצורי דרך מחשבתיים כדי לצלוח את הבחינה, וגודל ההצלחה כגודל הישבן.

לאור כל זה שמחתי לגלות שבמרכז הארצי לבחינות ולהערכה החליטו להוסיף לבחינה חלק שאינו פסיכומטרי במובן השב־ולמד הקלאסי. מדובר בחיבור: טקסט שנכתב בנושא נתון, אחיד לכל הנבחנים ולא ידוע מראש. חלקו של החיבור בפרק החשיבה המילולית הוא 25 אחוזים, שזה 50 אחוז פחות מהחלק שהייתי נותן לו בבחינה הכוללת, אבל זה לפחות התקדמות. בשביל צעירים שהתרגלו לנסח אס־אם־אסים וסטטוסים תחת תקרת מילים חד ספרתית, לא כולל "חחח" ואמוטיקונים, זאת בהחלט משימה תובענית.

כמה תובענית? בואו נגיד שגם כמה מכותבי בלייזר שהרימו את דף הבחינה שזרק להם מכון "קידום" ועשו את המטלה לא ליקקו דבש. וכאן מדובר באנשים שכל המוניטין שלהם, שלא לדבר על חשבון הבנק שלהם, מבוססים על ההנחה שהם יודעים לכתוב. זאת קבוצת ביקורת בעייתית – אנשים שכותבים לפרנסתם – אבל גם היא גילתה את ההבדלים שבין כתיבת טקסט לעיתון בנושא ובסגנון חופשיים ובין כתיבת חיבור ראוי בנושא נתון בשפה נקייה ובזמן קצוב. אז נכון שלא עברנו הכנה אינטנסיבית כמו החניכים של אפרת ליברמן, מנהלת תחום חיבור וכתיבה בקידום שניהלה את הבחינה; נכון שהנושא היה קידום נשים ואפליה מתקנת – לא בדיוק סוג הנושאים שנדונים במגזין הזה באופן קבוע; נכון שליאור חתם את החיבור בביטוי שאסור לכתוב גם ב"בלייזר" בלי כתב הגנה מנומק, שקמרלינג לא בטוח עד עכשיו מה ההבדל בין צ' סופית לפ' סופית, וששאשו לא יזהה כתיבה אקדמית גם אם היא תתגנב להמנון אוהדים של בני יהודה; ונכון שאת כל זה כתבנו בעיפרון, מיומנות שחלקנו איבד ביחד עם חצי האי סיני, פחות או יותר. ועדיין התחלנו את הריצה הזאת כמה מטרים לפני הנבחן הממוצע, מה שרק ממחיש את הקושי.

ויה memecenter

מטלת החיבור לא נולדה ככה סתם. היא נובעת מהכרה של ראשי האוניברסיטאות בכישורים המילוליים הירודים של הסטודנטים המתייצבים בשערי האקדמיה ולא מסוגלים לנתח טקסט מורכב יותר משיר של קרן פלס. וזאת לא תופעה סקטוריאלית, תלוית מגזר או מעמד סוציו-אקונומי; זאת המציאות הישראלית השוויונית, והיא מוכרת לכולם. כל מי שיש לו חברים צעירים בפייסבוק יודע במה מדובר. כל מי שעובד במערכת עיתון ומקבל בקשות עבודה מכותבים שלא יודעים מה ההבדל בין "ש" ל"כש" יודע במה מדובר. ההוכחה הטובה ביותר הופיעה בחודש שעבר, עם הפסיכומטרי הראשון שהכיל את מטלת החיבור: הוא הציג ירידה של 25% במספר הנבחנים. החבר'ה פשוט נבהלו. במועד הקודם, ביולי, הוצגה עלייה סימטרית של 25%. הסטודנטים לעתיד מיהרו לנצל את הימים האחרונים שלפני גזירת החיבור מטילת המורא.

הנתונים מצטברים, והם נגדנו. במבחני פיזה ופירלס אנחנו מחזיקים כמעט את כל ה־OECD על כתפינו הצרות. בצה"ל פורסם כבר ב־2003 מחקר שמצא ירידה מתמשכת בציוני האיכות של המתגייסים בכלל ובהצלחתם במבחנים הפסיכוטכניים וברמת העברית שבפיהם בפרט. הצבא, כך נמסר אז, מודאג כיוון שהוא מוצא קשר ישיר בין דירוג האיכות ובין ההצלחה בשירות. סביר להניח שמאז הוא כבר השלים עם המצב. הנה קרב שצה"ל הפסיד בו, ואף אחד לא הקים ועדת חקירה.

ויה memecenter

כן, ברוכים הבאים לבוריסטן. בנינו תרבות שמקדמת ערכים ירודים, וכעת אנחנו משוועים לישועה. ביד אחת אנחנו מוחים דמעות תנין על תנועת האנטי־השכלה וביד השנייה מצביעים בשלט. אנחנו עובדים אלילי ריאליטי ומקדשים את המקצוע הכי ריק מתוכן בעולם: הסלב. המטרה היא להיות מפורסם, וכל האמצעים כשרים. תהיה עילג, תהיה המוני, תהיה צבוע, תהיה אלים. תגנוב פסלון, תרכוב על שדים עדתיים כל הדרך לגמר, תבחין בין פרה לעוף כי פרה זה חיה ועוף זה ציפור. החיים בישראל הם מה שקורה לך בזמן שג'קי מנחם נהיה גיבור לאומי.

חידונים סתם כבר לא עושים לנו את זה. תוכניות כמו "פיצוחים" או "מקבילית המוחות" לא היו עוברות היום את השומר בחניון של האולפנים. בשעשועונים כבר לא מספיק לדעת את התשובה. צריך שיקרה לך משהו בזמן שאתה עונה: שתיפול לבור, שיעופו לך השטרות, שישאב לך הכסף. לכל הפחות, תעשה את זה תוך כדי נסיעה במונית ברחבי העיר. העיקר שיקרה משהו. לפעמים אפילו לא צריך לדעת כלום. פשוט לעוף מעצמים ספוגיים ענקיים לקול מצהלות הקהל. לחם ושעשועים. ידע זה כוח? ידע זה לחלשים. ידע זה לאלה שלא יודעים לתחמן, לשקר, לרמות, להעמיד פנים, להצחיק, להביך, להתבזות. "לשחק את המשחק", כמו שאומרים בריאליטי אנשים שאומרים "אני אמיתי" כשהם בעצם צריכים לומר "אני אקסהיביציוניסט". אלה כוכבים שאין להם דבר למכור חוץ מתדמית; ספורטאים שלא מחברים משפט תקין בעברית, זמרים שמטליאים עילגות מביכה לכדי להיטי רחבות. אני מאתגר אתכם לקרוא פעם את מילות שירו של עומר אדם "מאמי זה נגמר" (מילים: מיכאל סמולין). לו הייתי מעתיק אותן לתוך מחברת הבעה של ילד בכיתה ד', לא הייתם מבחינים בזה.

ויה memecenter

אתה יודע שהמצב גרוע באמת כשגם בארזים נופלת שלהבת. ענף הארז הבוער הוא התקשורת, תחום עיסוק שמושתת על יכולת ביטוי גבוהה. לכאורה הוא לא יכול לממש את מטרותיו בלי היכולת הזאת. למעשה הוא מוכיח שאפשר גם אפשר.

הדמוקרטיזציה של הרשת היא האסון של העיתונות, ואני לא אומר את זה כי אני עיתונאי פרינט. לבלייזר דווקא יש מהדורת אייפד מהממת, אם במקרה שכחנו לציין בשלושת העמודים האחרונים. אני אומר את זה כי העיתונות האינטרנטית החפוזה והפזיזה (בהכללה גסה, אבל לא מאוד גסה) הורגת את כל מה שטוב בעיתונות הקלאסית: התוכן המעמיק, התחקירים המושקעים, ולא פחות מכל אלה – השפה. וככה, עם השפה הקלוקלת, התקשורת החדשה הורגת גם אתכם.

ההתפתחות הטכנולוגית הביאה לנו דברים נפלאים. התקשורת האינטרנטית מספקת לנו גוף ידע עצום ונגיש, רבדים בלתי נדלים של תוכן מוסף וחדשות כל כך טריות שהן מגדירות מחדש את המושג "חדשות". אבל בדרך, בשעטת מגה־בייטים, היא רומסת את היסודות. אולי אתם חושבים שזה ניצחון טכנולוגי. זה לא. זה ניצחון פירוס.

העיתונות היא ענף שיורד מנכסיו המקצועיים, והמגיה הוא בעל מקצוע נכחד. מאמרי חדשות כתובים כמו מדורי ספורט, מדורי ספורט כמו מקומונים, ומקומונים כמו עלוני בית ספר. את הסימפטומים האלה אפשר למצוא היום גם בהתלהמויות מעל דוכן הנואמים בכנסת, באוצר המילים המוגבל שצה"ל מספק למפקדיו באפסנאות, בשפה הדלה כסלט קינואה ששולטתתתת בפייסבוק. אפילו אמנות גבוהה כמו הספרות איננה חסינה עוד. מדובר בחטא חברתי, לא פחות, כיוון שעיתונות וספרות, מעבר לערכן החינוכי והתרבותי, גם מקנות שפה. ונער שקורא (אם הוא כבר ניאות לקרוא) עיתון או ספר, ונתקל בעברית קלוקלת, טועה לחשוב שזאת העברית התקנית. הוא כבר לא יקבל את הנקודות שלו במבחן החיבור בפסיכומטרי.

לא מזמן אמרה לי מישהי שהיא לא יודעת לכתוב. עניתי לה שזה לא חשוב. יש אנשים שיודעים לכתוב, אחרים יודעים לפרק שעונים או להזיז דיוויזיות. אהוד ברק יודע לעשות את שני הדברים, אבל הוא משהו מיוחד. מה שכולם צריכים לדעת זה להתנסח, לבטא ברהיטות את מחשבותיהם. מעבר לחשיבות האוריינית הפונקציונאלית של היכולת לבטא את מחשבותיך – תחשבו על תינוק שבוכה עד שמישהו מבין אם מה שמציק לו זה רעב, גזים או הסיווג הטקסונומי של הטלטאביז – שפה היא מדד למחשבה, חלקי לפחות. מידת ההשפעה של השפה על המחשבה נתונה במחלוקת (פולמוס אקדמי סביב היפותזת ספיר-וורף, אל תשאלו), אך ברור כי היא קיימת, ואפשר למצוא קשר בין שפה עשירה ובין רמות גבוהות של חשיבה, הבנה והמשגה. ועל כך הוסיף חיים חפר ז"ל, בהתבטאות אומללה שדווקא מחוץ לקונטקסט הופכת ראויה, כי "חוסר של שפה זה חוסר של רגשות".

כל אלה הם מפתחות להצלחה בחיים, בין שתהיו אנתרופולוגים ובין שתהיו כלכלנים או מדעני גרעין. כל הידע הוויקיפדי שבעולם לא יציל אתכם אם לא תדעו לשאול את השאלה הקולעת, לחפש את הערך הנכון ולעשות את הקישורים המתאימים. והיות שרובו המוחלט של הידע האנושי אצור בטקסטים מאז המצאת הכתב, אתם עדיין נדרשים להבין אותם, לנתח אותם ולהתמודד איתם. אפשר להפקיד את הזיכרון האנושי בענן וירטואלי, אבל אי אפשר לתת למכונה לחשוב בשבילנו. עדיין לא.

אבל מה אני מזיין לכם את השכל. בסך הכל רציתי לספר לכם שעשינו חתיכה של פסיכומטרי, והרי אתם כאן כי הרחתם דם. אז הנה זה, מלמטה למעלה: שאשו קיבל שש נקודות מ-12 אפשריות, ליאור שבע וקמרלינג שמונה. אני קיבלתי תשע, ו-1,370 המילים שקראתן עד כה הן העונש שלי.

אמרתי לכם שהעיתונות פושטת את הרגל.

ויה memecenter

לחיילים מגיע יותר, אבל למה אני צריך לשלם על זה פעמיים?

היום ישודר השירותרום בגלי צה"ל. עניין שדי מרגיז אותי. השנה הוא גם מוקדש למילואים – שגם זה עניין שמרגיז אותי (כמו שאפשר לראות כאן). אז היום אזכר בכך שאני כועס על השירותרום, ומחרתיים אלך למילואים כדי להיזכר שאני כועס גם עליהם. זה יהיה שבוע מבחן לעצבים שלי.

זה מה שכתבתי בשנה שעברה על התופעה המקוממת הזאת.

פורסם במקור ב"עכבר העיר"

זוכרים את "השירושנור"? הפארודיה של "זהו זה", כמו רוב הפארודיות של "זהו זה", לא היתה מבריקה או חריפה במיוחד, אבל היא קלעה, במילה אחת ובהומור זהו-זהי אופייני וקצת מיושן, לעצם הבעיה. זה לא "שירותרום" פטריוטי ומרגש, שבו העם נקרא לתרום מכספו לצבא. זהו "שירושנור" מביך ומביש, שבו הצבא נקרא לדגל כדי להתרים את העם.

קשה להיכנס במפעל החגיגי הזה, השירותרום (גלעד שגב כינה אותו בפירוש "יום חג"). הוא כל כך מקסים, מלבב ומאחד, שקל להתעלם מן הפגמים. הרי איך אפשר להגיד מילה נגד פרויקט שרותם אליו חברות רבות כל כך (אפילו חברת הסלולר השטניות הטו שכם!), מגייס אמנים וסלבריטאים רבים כל כך, מזרים כסף ישירות לחיילים, ומאחד את העם מקצה לקצה. הרי זוהי בבואתו של צה"ל כפי שאנו עדיין אוהבים לראות אותו, בעיקר בדמיוננו, מוסד ציבורי שאינו מבחין בהבדלי דת, גזע ומין, שמתנייע על אידיאלים ונושא על חזהו כעיטורי גבורה סיפורים אנושיים מרגשים.

אם נרפה לרגע מדוושת הציניות, ונתעלם מתגרנות השוק המביכה שמלווה אותו לא פעם, חייבים להודות שהשירותרום הוא אכן מפעל נהדר במובנים רבים. גם אם הוא אינו מציג את התמונה המלאה, הרי שהוא משקף לנו כמה מהתווים היפים בפניה של החברה הישראלית, כאלה שנראים לרוב רק כשהתותחים רועמים. שהות ארוכה ליד מקלטי הרדיו ומסכי הטלוויזיה והמחשב מספקת עשרות סיפורים מחממי לב של אנשים שראויים למפעל הזה, ושמות על שמות של תורמים, בני כל הגילאים, אנשים פרטיים ומנהלי חברות, שפותחים את סגור ארנקם בפני חיילי צה"ל. צריך להיות ציניקן קשה עורף או מתנגד משטר רדיקלי כדי לסלוד מכל אלה.

אלא שמתוך הסיפורים האנושיים המרגשים, שמזכירים למי ששכח שיש עוד כמה עשרות אלפי אנשים נפלאים בעם הזה, עולים דווקא פניו המבישות של מפעל שכולו התרמה למען הגוף השמן ביותר במדינת ישראל. מערכת החינוך מדרדרת כמו רכבת אל התהום, מערכת הבריאות קורסת כמו מגדל קלפים, צירי התחבורה סתומים ומשק המים גווע, אבל לצה"ל כבר תרמתם?

אז זהו, שכן. מדי שנה אתם תורמים לו, וביד רחבה. קוראים לזה, כנהוג בכל מדינה מתוקנת שלא מתרימה את אזרחיה, מסים. ואין מי שנתחו בארוחת המסים הישראלית גדול יותר ממשרד הביטחון.

איך זה שמכל המערכות הקורסות, דווקא מערכת הביטחון היא זו שפושטת את ידה בפנינו? התשובה פשוטה – היא יכולה. אין לך עוד גוף במדינת ישראל שנהנה מאמון הציבור כמו צה"ל, כפי שמלמד סקר שנערך לאחרונה ומצא שצה"ל נתפס כגוף הכי פחות מושחת בישראל, כאילו לא היה בועז הרפז מעולם.

ההתרמה מספקת כלי נאה לרבים לסגור חשבונות נפש פנימיים. כל מי שלא התייצב מעולם לשירות מילואים, שאינו בוש בבנו המשתמט, ששירותו הצבאי הסתכם בפתיחת ממטרות, ממהר לנצל את ההזדמנות ולמרק את מצפונו בכסף, מתייצב בחזית לצד הלוחמים בהווה ובעבר (שגם חלקם בתורמים רב, כמובן). אל התורמים מכספם נוספים התורמים מזמנם, האמנים והידוענים, שחלקם פסחו על השירות הצבאי המיותר, אבל כעת מתנפלים על ההזדמנות להצטרף לחיבוק הקבוצתי.

גבי מקבץ נדבות. שירותרום 2010

אבל האשמים כמובן אינם התורמים, לא הנדבנים ולא האמנים, ודאי שלא החיילים, ואפילו לא צה"ל והאגודה למען החייל, שעושה את מלאכתה כאמור משמה. האשם הוא במדינה, שמשאירה את הצורך במפעל כמו השירותרום, בעת שהיא שופכת את תקציב הביטחון הכבד על משכורות מנופחות, פנסיות מוקדמות, תיקונים בגדר ההפרדה ושאר בזבוזים.

יש שמתרגשים לשמוע על הנער שתרם את מתנות בר המצווה שלו לשירותרום, ועל ילדים מקסימים אחרים שתורמים את דמי הכיס הצנועים שלהם לטובת צה"ל. אני חש צער על כך. המדינה תסתדר גם בלי כספי בר המצווה, שיכולים היו לקנות לנער נסיעה למשחק של ברצלונה או השד יודע מה. ממילא ההורים שלו כבר משלמים גם את חשבון מערכת הביטחון. כשילדה שוברת קופת חזיר כדי לשלם לארגון שקונה מטוסים במיליארדי דולרים, זה מביש.

השנה הרחיב השירותרום את גבולות החיבוק, וכלל בתוכו גם את הכבאים, אנשי מד"א, השב"ס ושאר הכוחות שחירפו את נפשם באסון הכרמל (מרביתם אינם חלק ממערכת הביטחון). גבולות החיבוק של השירותרום הם גבולות החיבוק של העם, וזהו סימן טוב לכוחות ההצלה. סימן שמלמד על המקום שמייעד להם הציבור באגם הגדול המכונה תקציב המדינה, האגם שממנו נהנות חיות היער רק אחרי שהאריה הצה"לי שתה כל צרכו. אולי כעת יוכלו גם הכבאים והחובשים לרכון לידו.

חזי לוי, גיבור אירועי הכרמל, המשיך במיתוג המחודש של הכבאים כ"לוחמי אש". יש בכך מן הצדק – הם אכן לוחמים באש, ובגבורה. אבל מעניין לראות כיצד הפנימו גם הכבאים את כללי המשחק, לפיהם במדינת ישראל כדי לקבל תמורה הולמת למאמציך, מוטב להשתייך לכוחות הלוחמים. גם הם למדו היכן מרוחה החמאה.

הבעיה היא לא השירותרום. הבעיה היא השנור. השירותרום מייצג תופעה רחבה בהרבה. מי שלא משרת בצה"ל אולי לא יודע שהיא קיימת בו מזמן, לכל אורכו ועומקו, ביחידות סדיר ומילואים שמחזרות על פתחי תורמים, חברות שמאמצות יחידות ופערים בלתי נמנעים שנוצרים בין יחידות עלית ומפקדים מקושרים לבין הפרולטריון הצה"לי, לרבות לוחמיו.

והתופעה קיימת גם בחברה הישראלית כולה, בה עמותות תפסו את מקומה של המדינה, שמייצרת ואקום אחר ואקום וסומכת ידיה על המגזר השלישי. ובשירותרום היא כבר פשוט מבקשת מלווה מרצון ומלווה בששון, כמאמר הגשש. אבל לאזרח הקטן אסור לשלוף את הארנק כשהמדינה באה לנקוש על דלתו. גם מול המפגן הפטריוטי המרשים, צריך להתאפק ולהגיד לה את האמת: כבר תרמנו.

הוראות בימוי אלו נכתבו בדם ("מורעלים" – ביקורת)

היום בערב יוקרן בבכורה עולמית "מורעלים", סרט הזומבים הישראלי הראשון, כמדומני. ואם לא סרט הזומבים הישראלי הראשון, אז בטוח סרט הזומבים הצה"לי הישראלי הראשון.

ראשית, עלי לפתוח בגילוי נאות, ולהבהיר שאני מכיר באופן אישי חלק נכבד מרשימת הקרדיטים של הסרט, לרבות יוצרו, התסריטאי והבמאי דידי לובצקי.

אחרי שסיימנו עם הגילוי הנאות, אפשר לומר בלי עכבות ש"מורעלים" הוא סרט מצוין ומומלץ בחום. ההמלצה שלי מימי "כלבת" – ארזו את הפחדים הקמאיים שלכם מקולנוע ישראלי ז'אנריסטי בצנצנת ושטפו אותה באסלה – תקפה גם הפעם. בתעשיית האינדי הישראלית ההולכת ומתפתחת לנגד עיני המזוגגות מדמעות אושר, "מורעלים" היא עוד נקודת ציון ראויה ומענגת. "כלבת", סרטם של אהרון קשלס ונבות פפושדו, שממשיך בסיבוב הופעות עולמי מרשים ומעורר השראה, פרץ את הסכר (וגם במידה מסוימת סרטיו של דני לרנר). ומסתבר שהחריץ הקטן הופך לפתח גדול שמביא עמו נחשול מתעצם של סרטים ישראלים דמויי "כלבת", שלא מפחדים לגעת בז'אנרים, להקפיד על סגנון ולקיים אינטראקציה עם הקולנוע העולמי. אם יש הערות שוליים ל"הערת שוליים", כך הן צריכות להיראות.

אניה בוקשטיין מחוררת את הסכר (מתוך "כלבת")

"מורעלים" מספר על sbh' עובד רס"ר בבסיס צה"לי, שהוא גם נער הכאפות המקומי של היחידה המובחרת המתאמנת במקום. ערב ליל הסדר, אקט שגרתי של מתן חיסונים בבסיס משתבש, והחיילים הופכים לזומבים. דני, שלא קיבל את החיסון, נאלץ להפוך לגיבור שמעולם לא היה (אבל אבא שלו כן), ולהציל את הבסיס – ואת הבחורה, כמובן – ממתקפת הזומבים הירוקים.

"מורעלים" מתכתב עם ז'אנר הזומבים הקומי והפארודי של "מת על המתים" ו"זומבילנד", ומציע קומדיית זומבים משעשעת, מודעת לעצמה ולא טראשית (במובן הזול והעלוב של המילה). הוא בנוי מהחומרים הקלאסיים של הז'אנר: אנטי-גיבור לוזר שמתגלה כנשק הנכון נגד זומבים, בחורה יפה והרבה בשר תותחים זומבי. צה"ל מספק לסרט שדה קרב עם ארסנל נשק כבד, ו"מורעלים" מוסיף עליו כמה הברקות משלו, כמו השימוש המקורי בלוף המיתולוגי ובציוד הגנן של עובד הרס"ר.

תוסיפו לזה רף הפקה מפתיע לטובה (מדובר, כזכור, בסרט זומבים, ולא בדרמה משפחתית שמצולמת בדירה תל אביבית); צילום (דוד מיכאל שחר) ועריכה (הילה מיכוביץ סיטון) שנותנים לסרט קצב מצוין; והליהוק המושלם של דוד שאול – כוכב "השועלים" ועמי סמולרצ'יק חדש, שמחבר כך בין "מורעלים" לקומדיה הצה"לית החביבה של מנשה נוי "פתיחה 1812", בה כיכב סמולרצ'יק – ותקבלו קומדיית זומבים ראויה לכל נגיסה, עם פוטנציאל קאלט לא קטן בבסיסי צה"ל.

החיבור בין צה"ל לזומבים הוא הברקה כשלעצמו. הוא בדיוק מה שהופך סרט ז'אנר קלאסי לפוטנציאל לעיבוד מקומי, ולא לסתם רפליקה ישראלית של הסרטים האמריקאיים. גם "כלבת" ידע להשתמש באלמנטים מקומיים (מוקשים, יערות קק"ל) כדי לרקוד בשתי החתונות ולחסל את כל האורחים בשתיהן.

ועוד לא דיברנו על הרבדים העמוקים יותר שיוצר החיבור בין חיילי צה"ל לזומבים. יודעים מה? לא צריך לדבר עליהם. אני בכלל לא בטוח שיש כאלה. אל תחפשו ב"מורעלים" איזו אלגוריה חברתית. חפשו בו את מה שאתם מחפשים ברוב סרטי האימה האמריקאיים שאתם צורכים – פאן. כיף טהור. יש לו את זה, ובשפע.

לקראת קיצוצים במערכת הביטחון

"מורעלים": ביום ב' ה-17.10 בשעה 21:15 בסינמטק תל אביב במסגרת פסטיבל אייקון, וביום ה' ה-20.10 בשעה 14:00 במועדון הביט בחיפה במסגרת פסטיבל חיפה ומיזם פרינג'ידר.

"מורעלים". תסריט ובימוי: דידי לובצקי. שחקנים: דוד שאול, אורנה שיפריס, רודי סעדה. 43 דקות.

אידיבי כאן