תגית: קוונטין טרנטינו

קולות מן הארכיב (ספיישל טרנטינו): "כלבי אשמורת" ומדיניות הטיפים של מיסטר פינק

"אני לא משאיר טיפ. אני לא מאמין בזה"

"אתה יודע כמה הבחורות האלה מרוויחות? הן מרוויחות חרא"

"אל תתן לי את השטויות האלה. אם היא לא מרוויחה מספיק, היא יכולה להתפטר".

"תן לי להבין: אתה לעולם לא משאיר טיפ?"

"אני לא משאיר טיפ בגלל שהחברה אומרת לי לעשות את זה. אם למישהו מגיע טיפ, אם הוא באמת התאמץ, אני אתן לי משהו אקסטרה. אבל לתת אוטומטית טיפים – זה חסר ערך. מבחינתי, הם רק עושים את העבודה שלהם"

הפילוסופיה הנועזת שלעיל שייכת, אם לא זיהיתם, למיסטר פינק (סטיב בושמי), מגיבורי "כלבי אשמורת" של קוונטין טרנטינו. היא הגיונית, סדורה ונון קונפורמיסטית, אבל אין כמעט איש מאיתנו שיאמץ אותה. אנחנו משאירים טיפ אוטומטית. כי ככה התרגלנו. כי ככה אנחנו יודעים. כי זו הנורמה. כי זה, כמו שאומר מיסטר פינק, מה שהחברה אומרת לנו לעשות. וכי אנחנו לא רוצים להיות הקמצנים, המגעילים, אלה שדופקים את הנדפקים. אנחנו לא אמיצים כמו מיסטר פינק.

בסוף השבוע האחרון התגלה ביפו לקוח אמיץ אחד. אולי הוא בכלל היה חמור, קמצן או גועלי, אבל הצעד שלו היה חריג: הוא לא השאיר טיפ. התוצאה: המלצר התלונן, הלקוח התלונן בפני המנהל על כך שהמלצר מתלונן, והמלצר יצא אחריו, הכה אותו נמרצות ואשפז אותו במצב בינוני. לפחות אפשר להגיד שהוא קיבל שירות אישי.

קשה למצוא מי שיגונן על המלצר. גם עמיתיו למקצוע מוקיעים את המעשה האלים. ועם זאת, באופן לא מרומז כלל, ניכרת אצלם גם הבנה עמוקה לתסכול ולכעס שהניעו אותו. שיחות עם מלצרים בעקבות האירוע מעלות הסכמה כמעט גורפת: ללקוח שלא משאיר טיפ מגיעה תגובה הולמת, גם אם לא אלימה. המלצרים מספרים על התגובות שלהם לאירועים דומים, שלרוב נועדו להעמיד את הלקוח במבוכה: שאלה "תמימה" ("משהו היה לא בסדר?"), הערה צינית ("שכחת את העודף" בתגובה לטיפ נמוך), ואפילו מרדף אחרי הלקוח אל מחוץ למסעדה כדי לתהות מה גרם לו לדלג על ההליך המקובל. להפתעתי גיליתי שרבים מהם כלל לא חשים אי נוחות או אי נעימות מפעולה גסה שכזו, שמטרתה לתקוף לקוח על כך שלא השאיר תשלום בעבור שביעות רצון מהשירות. הדברים אמורים, אגב, גם לגבי ברמנים שמוזגים כוס בירה ומיד מבהירים לך שהשירות לא כלול במחיר, כדי שתוכל להתחלק עם המעסיק בשכרם כבר במעמד התשלום. במקרה הזה אפילו לדבר על שביעות רצון מהשירות יהיה מגוחך.

"שביעות רצון מהשירות" – זוהי נקודה מרכזית בדיון. משום שטיפ לא ניתן בעבור עצם השירות, שהוא מובן מאליו ואמור להיות מתומחר בתפריט (כמו הוצאות על תחזוקה, מצרכים או עבודת הטבח). טיפ ניתן בעבור שביעות רצון מהשירות שסופק. לקוח שאינו מרוצה מהשירות, אינו אמור להשאיר טיפ. למען האמת, הוא גם לא אמור להשאיר משוב בידיו של המלצר (בהנחה שמה שמעניין את המלצר הוא המשוב ולא הטיפ). הטיפ הוא בונוס.

אלא שבמקומותינו, הטיפ הפך לסטנדרט, ואין עוד כל קשר בינו לבין טיב השירות. על פי הנורמה ועל פי רוב, המלצר מתוגמל לפי האחוזים המקובלים, ויהא השירות שלו סטנדרטי, טוב מאוד או מאכזב. שירות יוצא מן הכלל עשוי במקרים חריגים להניב טיפ יוצא דופן (אבל מה כבר יכול להיות שירות "יוצא מן הכלל"?). שירות מחפיר, לעומת זאת, יזכה לרוב בטיפ הסטנדרטי – אם מחמת ההרגל, אי נעימות או רחמים על המלצר. לא פעם אכלתי במסעדה שבה רמת השירות היתה מאכזבת. לעתים זה באשמת המטבח, לעתים באשמת המלצר, לעתים אינך יודע במי האשם. כך או אחרת, לעולם לא גלגלתי זאת על המלצר האומלל (ואפילו המלצר הגרוע), שמשכורתו בנויה על אותם טיפים. איכות השירות ושביעות הרצון שלי מהמסעדה מעולם לא ניכרו בטיפ.

השכר הוא כמובן הסיבה המרכזית שאותם מלצרים שהוזכרו מרגישים בנוח לתקוף (לא פיזית) לקוחות סוררים. מבנה השכר שלהם מחייב אותם להילחם על אותם טיפים. מי שמתבייש – כיסו יתייבש.

הגיע הזמן להפסיק עם הפארסה הזו. את הנורמה הנפסדת הזו, שאינה נהוגה כמעט בשום תחום נותן שירות אחר, צריך לשרש. לא רק שהיא איבדה את ההצדקה המקורית שלו (תשורה על שירות), אלא שהיא מנציחה תרבות עבודה נצלנית ומשחררת מעבידים מאחריות.

מובן שלרובנו (לרבות הח"מ) לא יהיה האומץ לא לתת טיפ. הנה תרגיל מחשבתי שאולי ישחרר אותנו מעכבות: נניח שנפסיק לתת טיפים. הכנסתם של המלצרים תצנח – הרי רוב משכורתם מבוססת על הטיפים. המקצוע יאבד אטרקטיביות – והרי כל האטרקטיביות שבו היא הטיפים. המלצרות היא עבודה מייגעת, ובלי הטיפים היא גם לא מתגמלת. מלצרים יתפטרו מעבודתם. בעלי המסעדות יאלצו להעסיק בשכר הנמוך מלצרים מוכשרים פחות, אדיבים פחות, מיומנים פחות. לקוחות יפסיקו להגיע למסעדות שבהן השירות יהיה ירוד. בעלי המסעדות שירצו להתאושש ולהתבלט, ישפרו את תנאי המלצרים, יגייסו כוח אדם טוב יותר ויחזירו את הלקוחות. בסופו של התהליך, כולם ירוויחו: המסעדות ישובו לשגשג, המלצרים יהנו משכר קבוע והולם, הלקוחות יהנו משירות טוב, והטיפ יחזור להיות טיפ: ינתן במקרים החריגים בהם הוא ראוי להינתן.

האם זה יתכן? אולי. דרושה כאן חזית צרכנית אחידה, מהסוג שאנו רואים רבות בחודשים האחרונים, ואולי גם גיבוי כלכלי למלצרים (מטעם ההסתדרות, נניח, שודאי תשמח לקפוץ על העגלה). דרושה גם הבנה של המלצרים עצמם שפגיעה בכיסם בטווח הקצר תבטיח את תנאיהם בטווח הארוך. ואז אולי נוכל להגיע למצב שנשמע דמיוני, אבל בעצם גם הגיוני: המצב שבו השירות, כמו כל דבר אחר במסעדה – וכמו בכל מקום אחר המציע סחורה – כלול במחיר. זו זכות לתת שירות – וזו לא חובה לשלם עליו בנפרד.

פורסם במקור בערוץ הבלוגים של "מאקו" ובבלוג "שולחן שישי"

קולות מן הארכיב (ספיישל טרנטינו): "ספרות זולה"

ספרות זולה

פורסם במקור במסגרת "פולחן במבחן" ב"וואלה", לצד קובי ניב ודין מובשוביץ', תחת השאלה: "'ספרות זולה' – קלאסיקה עמוקה או נפיחה ריקה?"

הבון-טון היום הוא לזלזל ב"ספרות זולה". אוהבי טרנטינו כבר בחרו יצירות אחרות שלו – קצת יותר בסיסיות ("כלבי אשמורת"), קצת יותר כבדות ("ג'קי בראון"), עוד יותר יומרניות ("להרוג את ביל"). שונאי טרנטינו ממילא זלזלו בסרט שהוא כל הטרנטינואיות בהתגלמותה, ערב רב של רפרנסים תרבותיים, ניים-דרופינג וציטוטים קולנועיים על סף הגניבה, מתובלים באלימות ומוגשים עם דיאלוגים פסבדו-פילוסופיים על המבורגרים. אבל "ספרות זולה" היה ונשאר אחד הסרטים המרהיבים, המלהיבים והטובים שנעשו מעולם.

קוונטין טרנטינו הוא בראש ובראשונה עכבר קולנוע נלהב, שמדבר על סרטים כמו שאנשים נורמלים מדברים על בחורות, וכמו שדמויות של טרנטינו מדברות על מדונה וסופרמן. הקולנוע שלו הוא "קולנוע של קולנוע". הדמויות שלו לקוחות מעולמות קולנועיים, מצטטות גיבורים קולנועיים וקורצות לסצנות קולנועיות. היצירות שלו מתנהלות בתוך העולם הסגור, הבדיוני והקסום של התרבות הפופולארית כמו הלוגו החבוט של ווינדוז בין ארבע קירות המסך. אבל זה לא "קולנוע של קולנוע" סנובי ומנוכר בנוסח המאסטרים האירופאים, אלא "קולנוע של קולנוע" מגניב ופופולארי בנוסח הפאלפ פיקשן.

"ספרות זולה", לפיכך, היא אולי היצירה היציגה ביותר של טרנטינו (גם אם לא הטובה ביותר) – מלאכת מחשבת של יצירת עולם מקביל, שלם ומורכב, עם דמויות פנטסטיות, סיפורים מבדרים והמצאות מבריקות. אפשר להסתכל עליו בהנאה תוך הישענות לאחור בכסא; אפשר להביט בו בהתלהבות כמו בנסיעה ברכבת הרים; ואפשר להתבונן בו מקרוב כדי לעמוד על כל הפרטים הקטנים של האמריקנה המרכיבים אותו. הקולנוע של טרנטינו הוא לא רק "קולי" – ואין קול ממנו – אלא גם שנון, מצחיק, מלומד וכתוב לעילא. "ספרות זולה" מורכב הרבה יותר מהקרדיט שנותנים לו – והראיה לכך נמצאת בעובדה שהפך לתופעה המגובה במאמרים, אתרי אינטרנט וספרות מחקרית. כולם מנסים לפצח את מה שהוא לכאורה לא יותר מג'וירייד מבדר, אבל הוא בעצם חתיכת קלאסיקה מודרנית מורכבת ועמוקה. אם זו ספרות זולה, אני לא יודע מה זו ספרות עשירה.

קולות מן הארכיב (ספיישל טרנטינו): "חסין מוות"

חסין מוות

קוונטין טרנטינו הוא אדם שראוי לקנא בו. זה לא הכסף, התהילה או ההערצה שצריכים לשמש כמושא לקנאה. זה המעמד אליו הגיע – בזכות ולא בחסד – שמאפשר לו כיום ליצור את הקולנוע שהוא אוהב – הקולנוע הכי קולנועי שיש – מבלי לחוש ברגשי נחיתות מול שום יצירה אליטיסטית כלשהי. קוונטין טרנטינו, סרט אחרי סרט, מרים את ראשם של עכברי הקולנוע – זבנים נלהבים בספריות וידאו, יושבי קבע בסינמטקים שמסמנים לעצמם דווקא את ההקרנות הנידחות מכולן, ציידי קאלט מהדור החדש של מורידי הסרטים – טרנטינו משיב להם כגמולם ונותן להם לראות את הקולנוע שלהם בהצגה המרכזית של הערב, באולם הגדול, במושב האמצעי. בלי בושה.

במקום אחר (נאמר, ארה"ב), בזמן אחר (נגיד, שנות השבעים), היו אותם עכברים שורצים ב"גריינדהאוס", אותם בתי קולנוע שהוגלו לאזורים המוקצים של הערים הגדולות והקרינו טראש להמונים, שניים במחיר אחד לרוב. כזה עכבר היה גם טרנטינו, וסרטו החדש – חציו המורחב של פרויקט מפוצל לו שותף גם רוברט רודריגז – הוא כולו מחווה מלאת אהבה לימים ההם ולקולנוע הזה.

בהתאם לכך, "גריינדהאוס" יצא בארה"ב כדאבל-פיצ'ר – שני סרטים במחיר אחד, כשנוספים אליהם טריילרים פיקטיביים מסקרנים (אותם אפשר למצוא ביוטיוב) לסרטים של אלי רות' ("הוסטל"), רוב זומבי ("בית 1000 הזומבים"), אדגר רייט ("מת על המתים") ורודריגז עצמו – אך הפרויקט נחל כישלון מסיבות שונות (בין השאר, רבים לא הבינו את הקונספט החדש-ישן ועזבו את האולם לאחר סיום סרטו של רודריגז, שאף נחשב לפחות טוב מבין השניים). בצאתן להקרנות מחוץ לארה"ב הופרדו שתי היצירות, למגינת ליבם של שוחרי הקאלט. בלאו הכי נראה כי צופי הקולנוע מחוץ לארה"ב אינם מיודעים עם מסורת ה"גריינדהאוס", אך כל בוגר "ששת המופלאים" בתחנה המרכזית יכול להבין במה מדובר.

"חסין מוות" הוא סרט שמתרחש בהווה, אך חי בעבר. שלל האזכורים התרבותיים – מאנג'לינה ג'ולי ועד מארי אנטואנט של סופיה קופולה – וכמה מסימני התקופה, ובראשם הטלפון הסלולרי והאייפוד, מבהירים שמדובר בסרט בן זמננו. אולם נשמתו של הסרט חיה ובוערת בשנות השבעים, כמו הוקפא "חסין מוות" בסבנטיז ונעור לחיים במילניום החדש (בזריקת אדרנלין ישירות ללב, אולי?). ולא רק הסטייל הוא סבנטיזי. בראש ובראשונה מדובר בחוויית הצפייה, שמבקשת לשחזר את חוויית הצפייה של צופי ה"גריינדהאוס". בעידן הקומפלקסים המפוארים והמהוקצעים, אין עוד מקום לנפלאות הצפייה הזוועתיות של פעם. עותק מהוה, פילם שרוט, הצבע בורח, הסאונד חורק, וכמובן שהגלגל של סצנת הסקס חסר (נא לחפש בביתו של המקרין). רק חסר מסך עשן סמיך מעל ראשי הצופים וקצת נוזל זרע על המושב שלפניך כדי שהחוויה תהיה מושלמת. נכון, זה לא היה נעים וסטרילי כמו היום, אבל זה היה אמיתי. היתה בזה נשמה.

וזה ממשיך בסרט עצמו, שכולו שיר הלל לעידן שטרם היות ה-CGI. "חסין מוות" הוא סרט נטול אפקטים וזיקוקים דיגיטליים. סצנת האקשן המרכזית שלו כוללת מרדף מכוניות ארוך ומתמשך שנעשה כולו ללא דיגיטציה, ואף על פי כן מצליח להיות סוחף, מסעיר ועוצר נשימה. לא פלא שבחזיתו – בחזית המכונית, ליתר דיוק – הציב טרנטינו את זואי בל, פעלולנית אמיתית ששימשה בין השאר ככפילתה של אומה תורמן ב"להרוג את ביל". טרנטינו יודע לחלוק את הכבוד גם לגיבורים שמאחורי הקלעים, ומרוויח על הדרך סצנת אקשן שלא מאלצת להסתיר את הגיבורה – זואי בל רוכבת על מכסה המנוע בגאון, כמו שהיא עושה מאז ומתמיד, רק שהפעם היא באמת הכוכבת.

ואכן, "חסין מוות" הוא (בין היתר) סרט על האנשים שמאחורי הקלעים של התעשייה ההוליוודית. גיבורו הוא "סטאנטמן מייק", פעלולן שהעשייה הקולנועית המזויפת לא מספקת אותו די צורכו, ולכן הוא מוצא את הקיק שלו בכבישים האמיתיים של אמריקה. והקיק שלו הוא קיק דאון עצבני לתוך פגוש של מכונית עמוסת בחורות שנבחרו בקפידה. יריב אמיתי הוא מוצא רק בבני מינו – לא גברים, אלא חבורת פעלולניות (ומאפרת) שמוכיחות שגם נשים יודעות לנהוג (לפחות בפנטזיות של טרנטינו). וסביר יותר להניח, שכל עניין "האנשים שמאחורי הקלעים" הוא, מלבד פלירטוט פנים-קולנועי אופייני לטרנטינו, גם אלגוריה. לכן גם האישה, שמקובל לומר עליה שהיא הכוח השקט שמאחורי הגבר, תופסת את המקום המרכזי בסרט (שכולל שתי חבורות בנות ארבע נשים כל אחת מול גבר בודד – מה שנקרא בשכונה "לא כוחות").

יכולתי להמשיך ולהפליג ברבדים נוספים המסתתרים ב"חסין מוות", ובעיקר בדיאלוג הפורה שהוא מנהל עם תרבות השוליים והפופ האמריקאית, כבכל יצירה של טרנטינו, באמצעות שלל אזכורים, מחוות (כולל מחוות עצמיות) והצדעות למאסטרים של הבי-מוביז (רוג'ר קורמן, וויליאם וויטני, מונטי הלמן ועוד), אבל קוצר היריעה מחייב שלא אחטא לעיקר. "חסין מוות" הוא סרט טראשי מענג שקולע בדיוק למטרותיו של יוצרו המבריק, שממשיך להפוך את פח האשפה ההוליוודי למכרה זהב. הוא משחזר כמעט מכל הבחינות את החינניות המבדרת של סרטי האקספלויטיישן (סקס סליזי, אלימות גרפית ורוח נעורים פרועה) ואת חוויית הצפייה בהם, ואף מוסיף עליהם את מגע הקסם הטרנטינואי שלא ניתן לטעות בו. ביחד נוצר סרט שלא רק מספק פאן טהור, אלא גם מזכיר שאפשר לעשות פאן כזה גם בלי תעלולי CGI ותקציבי ענק שמתפוצצים באוויר. הוא מוכיח שביום טוב, ועם הידיים הנכונות על ההגה, דודג' צ'רג'ר עדיין יכולה לנצח כל הונדה סיביק שתגיח מולה. טוב שההגה בידיים של טרנטינו.

עודף מעשרים מילה: טראש לפנים במיטב מסורת הגריינדהאוס. זול ופולחני, מהיר ועצבני. מומלץ לראות בקולנועים מעופשים להשלמת חוויית הצפייה.

עבד כי ימלוק ("ג'אנגו ללא מעצורים" – ביקורת)

דג'אנגו ללא מעצורים

החדשות הרעות הן ש"ג'אנגו חסר מעצורים" אורך 165 דקות.

החדשות הטובות הן שזה לא הפריע לי לשניה: ג'אנגו, אקדוחן ספגטי שחור וטרנטינואי ממגף ועד כובע בוקרים, רץ לי מול העיניים, והוא רץ ללא מעצורים.

קוונטין טרנטינו עושה סרטים מגניבים. הוא לא עושה סרטים עם אמירות חברתיות מעמיקות או עם כוונה אוסקרית נפוחה מחשיבות עצמית. הוא עושה סרטים "קוליים", סרטים שכיף לו לעשות, סרטים שהוא בעצמו היה נהנה לראות.

טרנטינו הגיע למעמד שבו הוא יכול לממש כל פנטזיה שעולה על דעתו. סרט נקמה אולטימטיבי? קול. מחווה לסרטי הגריינדהאוס? קול. יחידת חיילים יהודים שנוקמת בנאצים בצרפת הכבושה? קול. ועכשיו: מערבון, אבל כזה עם צייד ראשים שהוא רופא שיניים גרמני ועם כושי על סוס. סופר-קול.

טרנטינו, עכבר קולנוע מהרמות הפסיכוטיות של הסקאלה, מעיד על עצמו כמעריץ מערבוני ספגטי. "הטוב, הרע והמכוער" ניצב בראש רשימת הסרטים הגדולים של כל הזמנים על פי טרנטינו. לפיכך, הפלישה שלו למערב נראית טבעית, מתבקשת ומגרה את הדמיון. אלו טוויסטים מתוחכמים ורפרורים תרבותיים ייצוק טרנטינו לז'אנר העתיק והנשכח למדי?

זאת הפעם האחרונה שאני קונה ריהוט לאחוזה באיקאה

זאת הפעם האחרונה שאני קונה ריהוט לאחוזה באיקאה

זאת ההזדמנות להבהיר מראש למעריצי "ג'אנגו" המקורי, הנפלא והאהוב (לרבות הח"מ, שהוא סאקר מערבונים בכלל וספגטי בכללם), שאין כל קשר בין היצירה של סרג'יו קורבוצ'י הגדול לזאת של טרנטינו. חוץ מקריצה טרנטינואית שמתרחשת כשפרנקו נרו, ג'אנגו המקורי, מתיישב על הבר ליד ג'יימי פוקס, ג'אנגו החדש, ומקבל ממנו הסבר איך מבטאים את שמו. "אני יודע".

הסיפור של טרנטינו (תסריט שהוא חתן גלובוס הזהב הטרי ואפשר לקרוא ולהוריד אותו כאן) מציע טוויסט נחמד על סרטי המערבונים: עבד שחור (פוקס) משוחרר מכבליו על ידי צייד ראשים גרמני (כריסטופר וולץ המעולה) כדי לסייע לו ללכוד שלושה מבוקשים. כשהקשרים בין השניים מתהדקים, מציע הגרמני, ד"ר שולץ, לעבד ג'אנגו "פרימן" (משעשע) לצאת ביחד ולשחרר את אשתו השפחה מחזקתו של האריסטוקרט הדרומי מיסייה קנדי (לאונרדו דיקפריו), שמארגן בחוותו קנדילנד קרבות מנדינגו לחיים ולמוות בין עבדים בריונים אך כנועים.

צייד ראשים גרמני, שהוא בכלל רופא שיניים במקור ומסתובב בעגלה עם שן על קפיץ על הגג, זה ואריאציה מערבונית מצוינת ומאוד טרנטינואית (כי היא "מגניבה"). עבד שחור שהופך לבאונטי האנטר ויוצא למסע נקמה זאת כבר הברקה.

גיבור שחור, כמעט מיותר לציין, הוא עניין חריג בז'אנר כל-לבן (מקסימום אדום-עור) כמו מערבונים. ראשית, המערבון הקלאסי מתרחש, בטח ניחשתם, במערב, ולא בארצות הדרום. שנית, שני דגמי הדו-קרב הבסיסיים של המערבונים הם אנשי חוק נגד פושעים ולבנים נגד אינדיאנים. השחורים נשארו מחוץ לתחום. לא מעט סרטים עסקו בחיילי הבאפלו (כמו סרט הטלוויזיה "חיילי הבפאלו" עם דני גלובר מ-1997), אבל מעט סרטים העמידו אקדוחן שחור לדו קרב בצהרי היום. אני נזכר למשל במריו ואן פיבלס שעשה את זה ב"נקמתו של ג'סי לי" (Posse, 1993). סידני פואטייה נכנס למערבונים כבר ב-1966 ב"דו קרב בדיאבלו" של ראלף נלסון, והמשיך דרך "באק והמטיף" עם הארי בלפונטה (1972) ועד למערבון הטלוויזיוני "ילדי האבק" (1995). שנה לפני שפואטייה חגר את אקדחיו הופיע בחוברות קומיקס הקאובוי השחור הראשון, "לובו". וישנו שריף בארט מ"אוכפים לוהטים", אבל זאת היתה כמובן פארודיה על מערבונים, ודי בכך כדי להבהיר עד כמה מדובר ברעיון לא שגרתי.

"70 שקל כניסה בשביל להחליק על שקית ניילון? אתה נורמלי?!"

80 שקל כניסה בשביל להחליק על שקית ניילון? אתה נורמלי?!

הבעיה היא שלא די ברעיון מגניב כדי ליצור סיפור טוב. "ג'אנגו חסר מעצורים" (להלן "ג'אנגו", ברשותכם) מורכב משלושה חלקים. בראשון, ג'אנגו unchained, כשמו המקורי של הסרט, ולומד להפוך לבאונטי האנטר; בשני, ג'אנגו ושולץ יוצאים לאתר את שלושת המבוקשים, שגם אחראים באופן אישי לצלקות על גבו של העבד ולאות הקין הצרוב על לחיו; בשלישי, צמד הרעים יוצא לשחרר את אשתו של ג'אנגו, ברומהילדה (קרי וושינגטון).

החלקים האלה אינם מאוזנים משום בחינה. החלק הראשון בונה באופן קצת איטי את הסט-אפ של הסיפור; החלק השני, לעומתו, ממהר להגיע אל המטרה (הוא נפתח עם ביקורם של ג'אנגו ושולץ בחווה בה מסתתרים הפושעים ונגמר לא הרבה אחר כך); החלק השלישי הוא מרכז הכובד של הסיפור, אבל הוא מגיע אחרי זמן רב כל כך שהוא עלול להיראות ארוך ומתיש מדי (אם כי הוא לא היה כזה עבורי. אני בכלל מחכה לגרסת הבמאי, טרנטינו הבטיח שיש לו עוד הרבה רצועות פילם על רצפת חדר העריכה).

מפתיע גם ש"ג'אנגו" זכה בגלובוס על התסריט למרות שיש בו לא מעט בורות והנחות. למשל, ציר מרכזי עליו נשען הסיפור נראה כמהלך מיותר ומסורבל: מדוע ג'אנגו ושולץ מתכננים להערים על קנדי במקום להציע לקנות ממנו את ברומהילדה? גם העובדה שמשרתו של קנדי, סטיבן (סמואל ל. ג'קסון בתפקיד מצוין), חושד בקשר בין ג'אנגו לברומהילדה אבל איש לא משגיח בעובדה שלשניהם יש סימן זהה על הלחי (אותו אות קלון של נמלטים), תמוהה. ובכלל, כשהחשד הזה נחשף – לא ברור למה זה בדיוק מפריע לקנדי. למה הוא לא מוכר את השפחה, או פשוט זורק את הרמאים מביתו? על מה כל הסצנה (שהיא סצנה מצוינת, אגב)?

אם מוכנים לתת לקצוות הלא משויפים האלה להחליק, ביחד עם עוד כמה רגעים פחות מוצלחים (כמו שימוש מיותר בהילוך איטי או הגזמות מסוימות בסצנות האקשן), מקבלים מערבון כיפי לחלוטין שמצטיין בכל מה שטרנטינו מצטיין בו: דמויות נפלאות (מג'אנגו רב הפאסון, דרך שולץ הפיקח וקנדי המזויף, ועד לסטיבן רב הפרצופים); דיאלוגים שנונים (גם אם סצנת קו-קלאקס-קלאן אחת מיותרת ונמרחת); ציטוטים תרבותיים ("ג'אנגו" עשיר בהם עד להתפקע, ואפשר למצוא מילון רחב למדי כאן, באדיבות אבנר שביט); ופסקול נהדר (כולל יצירה חדשה של אניו מוריקונה, עניין ששווה כשלעצמו יצירת סרט). "ג'אנגו" גם נראה מצוין (צילום שווה-אוסקר עתיר מעברים בין זומים ללונג-שוטים סינמסקופיים של רוברט ריצ'רדסון) ומצליח לשחזר לא פעם פריימים שנראים כאילו נלקחו מהמערבונים הקלאסיים של ג'ון פורד, ממערבוני הספגטי של קורבוצ'י וסרג'יו לאונה, וממערבונים מאוחרים כמו "הקלפן והיצאנית".

"ג'אנגו" הוא אמנם מערבון לפי הגדרתו, אבל הוא מערבון על העבדות. אם תרצו, "ג'אנגו" הוא מה שקורה כשמערבון פוגש בלקספלוייטשן. הוא מתרחש שנתיים לפני מלחמת האזרחים ומציג דרום ששרוי עמוק בתוך תרבות מסואבת של אדונים ומשרתים. יש פה את כל הדימויים הקלאסיים של העבדות: עבדים כבולים בשלשלאות, הצלפות שוט על הגב, עבדות שחורה וכנועה משרתת אצילות דרומית מפוארת באחוזות ענק. חלק מהדימויים האלה מובאים בנועזות גרפית יוצאת דופן: עבד נקרע לגזרים בידי כלבים, עבדים נלחמים עד המוות למצהלות אדוניהם הלבנים. ו"ניגר" היא בוודאי המילה הנפוצה ביותר בתסריט לצד "ג'אנגו" (ב"ווראייטי" ספרו 109 פעמים).

"ג'אנגו" אף מזכיר שגם בעבדות יש דרגות, וכל עבד אומלל על פי דרכו. יש את עבדי החצר ויש את עבדי הבית. יש את השפחות העובדות בשדה ויש את אלה שנדרשות לענג את האדונים הלבנים. יש את העבדים מן השורה, ויש את רב המשרתים, שהוא הבזוי מכולם.

ג'אנגו עצמו הוא עבד שמקבל דרגה חדשה עם שחרורו. החברה הלבנה מתקשה לעכל את היותו אדם חופשי, בהיותו עדיין אדם שחור. אנשים מביטים בו ברחוב במבט מופתע, בעל מסבאה מסרב לשרת אותו, בעל חווה מסרב להכניס אותו לביתו. התגובה החריפה מכולם היא דווקא של סטיבן, העבד השחור שהשתכנז ושמתקשה לקבל את השינוי הפתאומי בכללי המשחק, אף שהוא אמור לגלות אמפטיה כלפי השינוי ולהתמלא גאווה. סטיבן, גרסה מתקדמת ואקסצנטרית של הדוד תום של הארייט ביצ'ר סטו, הפנים לחלוטין את תרבות העבדים, ובתמורה זכה למעמד מיוחד בעיני אדונו, שרואה בו משרת נרצע אך גם ידיד נאמן. זה הפרס שמקבל עבד נאמן על שיתוף הפעולה, בניגוד לצלקות על עורו של עבד סורר כג'אנגו.

מנגד, ליחס האנושי ביותר, כזה שלא רואה בו אפילו לרגע אדם פחות ערך, זוכה ג'אנגו דווקא מד"ר שולץ, שעושה רהביליטציה לנבל הנאצי של וולץ מ"ממזרים חסרי כבוד". בהשוואה בין העבדות לשואה (השוואה שהיא חלק מהסערה סביב הסרט בעקבות התבטאויות של ספייק לי) מעניין לראות את דמות הגרמני אצל טרנטינו דרך וולץ, שמגלם נבל שפל ב"ממזרים" ואילו עכשיו מגלם את הגרמני הטוב, שרק הולך והופך לטוב יותר ככל שהעלילה מתקדמת.

תגיד לי עוד פעם אחת ללכת לעשן בחוץ. עוד פעם אחת!

תגיד לי עוד פעם אחת ללכת לעשן בחוץ. עוד פעם אחת!

ג'אנגו, מצדו, מתחיל בשינוי קיצוני של אורחות חייו. ההופעה הראשונה שהוא בוחר לעצמו נראית כאילו נלקחה מחצרות אירופה הפאודלית. בהמשך, כשהוא מתחזה לסוחר עבדים שחור (השחור הבזוי מכולם, לדבריו), הוא הופך לעבד כי ימלוך, נוגש בגסות בעבדים אחרים ומתעמת עם הלבנים שסביבו בחוצפה ובתעוזה כמו היה שווה להם. סיום הסרט מוצא אותו בבגדיו של קנדי, הסיגריה עם הפומית בזווית פיו. המהפך הושלם: ג'אנגו המשוחרר הפך לאדם לבן בצבע שחור. ואם זה חזון השחרור של טרנטינו, לא פלא שהוא עורר את חמתו של ספייק לי.

טרנטינו, בתגובה, אחרי שאמר משהו כמו "אין תגובה" ואז שהביקורת "מגוחכת", הסביר שביקש להיות דווקא נאמן לאמת. "זה היה משהו אחד אם אנשים היו אומרים 'הגזמת עם זה (עם העבדות, נ.ש) בסרט לעומת מה שהיה ב-1858 במיסיסיפי'", אמר בראיון לחוקר התרבות הנרי לואי גייטס ג'וניור, "אף אחד לא אומר את זה. ואם אתה לא אומר את זה, אתה בעצם אומר שאני צריך לשקר, שאני צריך למתן את זה, שאני צריך לעשות את זה יותר קל לעיכול. לא, אני לא רוצה לעשות את זה קל לעיכול".

משעשע לשמוע את טרנטינו, יוצר שמניפולציות בידוריות הן חלק מרכזי בקולנוע שלו, מדבר על נאמנות למציאות. אבל אפשר להבין למה הוא מתכוון, ו"ג'אנגו" אכן לא עושה הנחות לצדדים המכוערים של העבדות. לי כינה את העבדות "השואה" של השחורים; מובן מדוע לטרנטינו, שכבר נכנס לטריטוריה של השואה ב"ממזרים חסרי כבוד" ויצא עם שריטות קלות, לא מתרגש (טרנטינו אגב מדבר על "ממזרים" ו"ג'אנגו" כשני חלקים בטרילוגיה, שחלקה השלישי יעסוק בקבוצת חיילים שחורים שלוחת רסן המחסלת חיילים לבנים בשווייץ ב-1944).

טרנטינו אמנם מדבר על נאמנות לאמת, אבל הוא לא מבקש לעשות צדק היסטורי. הוא מבקש לספר סיפור. "ג'אנגו" הוא אגדה, לא פיסת חיים אותנטית מתקופת העבדות האמריקאית נוסח "אוהל הדוד טום". הוא אפילו נתלה באגדה הגרמנית העתיקה מ"טבעת הניבלונגים" על זיגפריד שהציל את אהובתו ברונהילדה (נכון, דומה לשם אשתו של ג'אנגו, שהיא, אגב, פון שאפט – והשאפט מרמז כמובן לגיבור השחור הקולנועי המיתולוגי בעצמו). גם הפסקול העדכני לפרקים מחבר את "ג'אנגו" לזמנים אחרים.

בשביל דרמטיזציה של ההיסטוריה אנחנו לא צריכים מספר סיפורים שנון ומוכשר כמו טרנטינו. בשביל זה יש לנו מישהו כמו סטיבן ספילברג, ש"לינקולן" שלו יצטרף ל"ג'אנגו" על המסכים בשבוע הבא, והוא עוסק בעבדות מזווית שונה לחלוטין (ספילברג עשה גם את "אמיסטד" על אותה תקופה, ואפשר להכניס גם את "הצבע ארגמן" לדיון). לעומת ספילברג, טרנטינו מספר סיפור תקופתי מבלי להיות מחויב באמת לתקופה במובנה הרחב, ההיסטורי והמכונן. זה לא הסיפור רחב ההיקף של "שורשים" או הסיפור הפרטי שהוא הסיפור הלאומי של הארייט טאבמן, פרדריק דאגלס, נט טרנר או חמדת (גיבורת ספרה של טוני מוריסון וסרטה של אופרה ווינפרי).

טרנטינו מתעניין בפרטים המסעירים, "האקזוטיים": בעבד השחור שמשתחרר, באציל הדרומי האכזרי, בקרבות העבדים. בתוכם הוא מחפש את הסיפור המעניין, ומספר אותו בדרכו הטרנטינואית, המדממת והמהדהדת בתוכה את כל תולדות התרבות הפופולרית. הוא עושה מתקופת העבדות ספרות זולה, למגינת ליבו המובנת של ספייק לי, ולתשואות הקהל שמריע לקאובוי שחור שמנצח את הנבל הלבן, בגרסה אלטרנטיבית ומהנה של ההיסטוריה.

וכך, בזמן שספילברג מספר סיפור לאומי על גיבור לבן שמציל את הגזע השחור, טרנטינו מספר סיפור פרטי על גיבור שחור שמציל את אהובתו. אלה סיפורים שיכולים לחיות זה בצד זה כפי ש"רשימת שינדלר" יכול לחיות לצד "ממזרים חסרי כבוד". וממילא גורלם ההיסטורי לא יהיה זהה: "לינקולן" יקבל אוסקר, ו"ג'אנגו" ישאר עוד סרט מגניב, מצוטט ואהוב, בפילמוגרפיה הפולחנית של קוונטין טרנטינו. אני יכול לחיות עם זה.

טרנטינו

Twitsonfilms: מערבון פוגש בלקספלויטיישן בדרום הגזעני? למה לא? טרנטינו נכנס בעבדות במערבון נקמה מדמם שהוא, כמו בסרט של קורבוצ'י, "חופן דינמיט". ½****

"ג'אנגו ללא מעצורים" (Django Unchained). תסריט ובימוי: קוונטין טרנטינו. שחקנים: ג'יימי פוקס, כריסטופר וולץ, לאונרדו דיקפריו, קרי וושינגטון, סמואל ל. ג'קסון, דון ג'ונסון, ג'ונה היל, וולטון גוגינס, ג'יימס רמר, דניס כריסטופר, קוונטין טרנטינו, דייויד סטין, דנה מישל גורייה, ניקול גליסיה, לורה קיוטה, אטו אסנדו, אסקלנטה לאנדי, מרים פ. גלובר, דון סטראוד, טום וופט, ברוס דרן, מ. ס. גייני, קופר האקבי, דוק דוהיים, מייקל פארקס, ג'ון ג'ארט, זואי בל, ראס טמבלין, אמבר טמבלין, פרנקו נרו. 165 דקות.

IMDB כאן

דג'אנגו ללא מעצורים - פוסטרים

מי הנערה הזאת?

פורסם במקור ב"פרומו" של "מעריב", נובמבר 2008

"קוונטום של נחמה" ממשיך לפשוט את ג'יימס בונד מנכסיו – כבר אין גאדג'טים, אין Q, אין מאניפני – אבל דבר אחד מסרב בונד לשחרר מזרועותיו החסונות: את נערת בונד התורנית. אלא שהתפקיד הנחשק צופן גם סכנה – סכנת הכחדה. כפי ששחקנים רבים (יואן מקגרגור וקולין פארל, למשל) נרתעו מגילום דמותו של הסוכן החשאי, מחשש שלא יוכלו בהמשך לגלם דמויות אחרות, עתיד מעורפל ולא מבטיח מרחף גם מעל ראשיהן של נערות בונד. כפי שהתבטאה בעבר בריט אקלנד – מרי גודנייט ב"האיש בעל אקדח הזהב" – "זה אחד התפקידים המהנים ביותר שעשיתי… אך הוא לא עזר במאומה לקריירה שלי".

סקירה של הקריירות שפיתחו לעצמן נערות בונד לאחר מה שהיתה אמורה להיות "הפריצה הגדולה" עבורן, לא תעודד את נערת בונד הנוכחית, אולגה קורילנקו. כמו קורילנקו, רבות מהנערות נשלפו מתוך אלמוניות יחסית, אך רבות מהן גם שבו אליה. אורסולה אנדרס, אם כל הנערות, תיזכר לעד כהאני ריידר העולה כוונוס ממימי האוקיאנוס, נוטפת מים וסקס, ב"ד"ר נו". היא עוד הספיקה לשחק עם אלביס פרסלי, פרנק סינטרה ולורנס אוליבייה, אך לא עשתה הרבה מעבר לקטיפת תארים סקסיים. לצדה של אנדרס, אגב, שיחקה זינה מרשל כמיס טארו. אם השם לא אומר לכם דבר – זה אומר הכל.

על מי אמרת נעלמה? אורסולה אנדרס

קריירת המשחק של דניאלה ביאנצ'י ("מרוסיה מאהבה") הסתיימה כעבור עשר שנים, כשהישג השיא שלה הוא פיסת טריוויה אזוטרית: היא שיחקה בסרט לצדו של אחיו של שון קונרי, ניל. שירלי איטון סיימה את דרכה ב"גולדפינגר" כגופה מוזהבת, באקט שנראה היום כנבואה מטאפורית שהתגשמה. בסופו של דבר, היא פרשה כדי להתמסר למשפחתה – בדיוק כפי שעשתה ברברה באך ("המרגלת שאהבה אותי"), שנישאה לרינגו סטאר. אבל יש משפחות שבונד רק חירב: אלו של מוד אדאמס ("האיש בעל אקדח הזהב"), ג'יין סימור ("חיה ותן למות"), קארין דור ("אתה חי רק פעמיים") ולויס צ'יילס ("מונרייקר") – כולן נטשו את בעליהן בשנה שלאחר צאת הסרט.

גורלה של צ'יילס היה כה מר, עד שאפילו מהפרודיה הבונדית "אוסטין פאוארס", בו הגיחה להופעת אורח, נחתך תפקידה (בגרסה שהופצה בארה"ב). אולי היכרותה עם קוונטין טרנטינו, שכבר ליהק אותה לפרק שביים ל"CSI", עוד תציל אותה.

אדאמס, אגב, חזרה לבונד כאוקטופוסי בסרט בשם זה (למעשה, היא גם היתה ניצבת ב"רצח בעיניים"). היא סיימה את הקריירה כמנחת טלוויזיה בשבדיה. גם ג'יל סט. ג'ון ("יהלומים לנצח") מצאה עצמה בטלוויזיה, מבשלת בתוכנית הבוקר "בוקר טוב אמריקה". הישגה הגדול היו נישואיה לרוברט ואגנר, כפי שלקארי לאוול ("רישיון להרוג") אין במה להתפאר מלבד הבעל ריצ'ארד גיר.

ורשימת הכשלונות נמשכת: הונור בלקמן (פוסי גאלור ב"גולדפינגר"), מרים ד'אבו ("007 באזור המסוכן"), לין הולי ג'ונסון ("לעיניך בלבד").

הן כולן נעלמות? אתה רציני? דניס ריצ'ארדס

ויש גם מעט ניצולות. ג'יין סימור היתה ל"ד"ר קווין, רופאה במערב", לפני שנמוגה לאלמוניות; דיאנה ריג ("בשירות הוד מלכותה") המשיכה לקריירת תיאטרון מצליחה, וזכתה לתואר "דיים"; טרי האצ'ר ("מחר לנצח") עושה חיל ב"עקרות בית נואשות"; פמקה ג'נסן ("גולדנאיי") זכתה להצלחה בזכות סרטי "אקסמן", כמו גם האלי ברי ("למות ביום אחר"), אחת השחקניות המצליחות והיקרות בהוליווד היום; גם מיני דרייבר ("גולדנאיי"), מישל יאו ("מחר לנצח"), סופי מרסו ודניס ריצ'ארדס ("העולם אינו מספיק") עדיין בסביבה. מצד שני, אווה גרין ("קזינו רויאל") עדיין בשלב ההוכחות, והפעם האחרונה ששמענו על רוזמונד פייק ("למות ביום אחר") היתה כששיחקה ב"הארץ המובטחת" של עמוס גיתאי. מישהו מוכן להתחייב על כך ש"קירות" של דני לרנר לא תהיה הפעם האחרונה בה נשמע על אולגה קורילנקו?

צדקת, גודאמט. אולגה קורילנקו

בונוסים:

1. נערות בונד עם השמות הכי מצחיקים

2. הטאמבלר המופלא "פאק יה בונד גירלס"

קולות מן הארכיב: ג'יימס בונד, לא מי שחשבתם ("קזינו רויאל", ביקורת)

פורסם במקור ב"NRG מעריב", נובמבר 2006

העולם נחלק למעריצי ג'יימס בונד ולשונאיו. לאלה גם לאלה מיועדת הבשורה הבאה: "קזינו רויאל", הצאצא ה-21 לשושלת המפוארת, הוא הרבה דברים, ובעיקר סרט אקשן מבדר, אבל הוא לא ממש סרט ג'יימס בונד. לכל הפחות, זה "ג'יימס בונד: לא מי שחשבתם".

אחרי שהצעתו של טרנטינו לביים נדחתה, נראה שמרטין קמפבל, האיש שפתח את הרנסאנס הבונדי עם "גולדן איי", ביקש להוכיח כבר בפתיחה שגם הוא יודע לעשות טרנטינו, בסצנת שחור-לבן אלימה שמבהירה שלושה דברים:

1. קמפבל זה לא טרנטינו.

2. בונד של דניאל קרייג זה בונד שעוד לא ראינו.

3. אם בונד קיבל את ה-00 בשירותים ציבוריים, אז גם ל-MI6 יש חוש הומור.

סרטי בונד בעידן פירס ברוסנן ביקשו לשחזר את קסמה של הסדרה. "קזינו רויאל" הוא ניסיון מודע, גם אם מופרך לרגעים, לברוא אותה מחדש. הסרט חוזר לרגע כינונו של הסוכן החשאי המפורסם ביותר בעולם, על פי הספר הראשון שכתב אודותיו איאן פלמינג. אחרי 44 שנים ו-20 סרטים, תלמדו סוף סוף איך בונד קיבל את הטוקסידו שלו, מאיפה הגיעה האסטון מרטין האגדית, והאם הוא תמיד שתה מרטיני מנוער ולא מעורבב (התשובה היא לא, או ליתר דיוק: "נראה לך שאכפת לי?"). ובסוף הוא יסנן, לראשונה, את ה"בונד. ג'יימס בונד", ונשקע בנוסטלגיה לצלילי הנעימה האהובה.

טוב, כשדיברנו על מקלחת משותפת, חשבתי יותר על, אה… בלי הבגדים.

אין כינוי שיהלום פחות את בונד החדש מאשר "ג'יימס בלונד", הכינוי שהודבק לקרייג כשנבחר להיכנס לנעליים הגדולות והמבריקות. זה הבלונד הכי מלוכלך שיש. M (ג'ודי דנץ') רוצה שיהיה "חצי נזיר, חצי רוצח שכיר", אבל הוא רחוק מזה כרחוק ד"ר נו מד"ר איוול. אם כבר, הוא חצי נוכל, מין פושע מקסים, חצוף ויהיר (ג'ורג' קלוני היה יכול לעשות כאן בונד נפלא). לא בכדי בונד מתחיל את דרכו המחודשת במשחק פוקר, משחק הרמאים הקלאסי. כשמדובר בבונד, גם בגלגולו החדש, נזירות זו לא אופציה (הוא מעדיף נשים נשואות, אם תהיתם).

רבבות מעריצים בעולם כבר הרימו קול זעקה, אבל עושה רושם שמדובר דווקא בצעד נבון (ואמיץ): לנתץ את פסל הגיבור הישן, ולבנות אחד חדש תחתיו. הסרטים האחרונים שידרו תחושה כבדה של אנכרוניזם, וחבו את הצלחתם המסחרית לא לרוח החדשה שפיעמה בהם, ואף לא לברוסנן האלגנטי, אלא לאקשן המעולה, ולמותג "ג'יימס בונד" שכבר עושה את העבודה בכוחות עצמו. אבל כל השאר היה שייך לעידן אחר, עידן שגווע זה מכבר, ולא סיפק את ההנאה שסיפקו בשעתם מעלליו הראשונים של בונד. בעולם הקולנועי שאחרי ג'ון מקליין, היה משהו מיושן בגיבור פעולה שעדיין יוצא מכל פרשה חלק כאהוד ברק אחרי צאלים ב', עם תלתל שנופל היטב על המצח ובלי פירור אבק על הטוקסידו המצוחצח.

וכעת לפנינו בונד שחוטף בלי הכרה, כולל עינויים שפוגעים במקום שהכי כואב לו – בגבריות. קמפבל ביים אקשן מצוין, ששיאו בסצנת פתיחה מרהיבה. גם כשהקצב נשבר לרבע שעה מתמשכת של רומנטיקה קיטשית, מתברר שבעוד שזו בדר"כ נקודת הסיום של סרטי בונד, הפעם זו רק ההמתנה לקינוח – קינוח שמסתיים כמו טיזר לזוועתון אימה.

כן, יש לי שערות באוזן. אני כבר כמעט בן פאקינג ארבעים, למה ציפית?

התסריט של ניל פרוויס ורוברט ווייד אמנם בורא בונד חדש, אבל לא מרוקן את המותג מכל תוכנו, ושומר על הנוסחה, בעדכונים קלים: הרשע ניחן בפיזיונומיה גרוטסקית (דומע טיפות דם), אבל הוא בעצם רק כלי שרת בידי כוחות גדולים ממנו; הקונספירציה חובקת עולם (מימון ארגוני טרור), אבל הארכי נבל נותר באפילה; לנערה התורנית (אווה גרין) יש שם לא שגרתי (וספר לינד), אבל היא מסתירה לא מעט במחשוף הנדיב. חבל שהשכתוב של פול האגיס המוערך לא גאל את התסריט מהסתבכויותיו בין עבר להווה. מצד אחד, זה הבונד הראשון. מצד שני, M מדברת על היום שלמחרת ה-11/9. מצד שלישי, קוהרנטיות כרונולוגית אף פעם לא היתה הצד החזק של בונד.

בונד החדש מבשר טובות. נכון, אין לו עדיין שארם, הוא לא מספיק סקסי, ואת הגאדג'טים שלו יש לכם במשרד כבר מזמן. אבל הוא אלים, וממזרי, ועדיין סקסיסטי ככל שהפוליטיקלי קורקט מותיר לו (הימים ימי קצב, ולפלרטט עם מאניפני זה כבר מסוכן), ושייך לימינו אנו. הוא עוד ישתפר. רק התחלנו, לא?

עודף מעשרים מילה: הצד האפל של בונד. אלים, פרחחי ונקמני. אז מה אם זה לא הבונד שהכרתם? תתנו לו צ'אנס.

היו זמנים במערבון

פורסם במקור בגיליון אוגוסט של "בלייזר"

בחסות HBO הפך Yes Oh למנהרת זמן טלוויזיונית – לא עמוקה במיוחד, אבל כזו שממחזרת (בצדק גמור) יצירה משובחת שעזבה אותנו זה מכבר. בחודש שעבר עלתה באוב של הערוץ סדרה נפלאה שהלכה לעולמה בגיל הצעיר מדי של שלוש עונות, וטוב לראות אותה שולחת יד מהקבר: "דדווד", סדרת המערבון המופתית של HBO, שרון מיברג כתב עליה פעם ש"צפייה מרוכזת בעונה הראשונה (…) היא מה שהייתה קריאה ראשונה ב'מלחמה ושלום' לבני דורו של טולסטוי".

אם אתם חושבים שהוא הגזים, אולי תסתפקו בסופרלטיבים קצת יותר מתונים כמו "שייקספירית" ("Volture"), "דיקנסיאנית" (שיקגו טריביון), "לא דומה לאף סדרה אחרת" (וראייטי) ו"הסופרנוס במערב הפרוע" (כל השאר). אז אני רק אוסיף שהכל נכון; שזו הייתה סדרה מרתקת, ריאליסטית, עמוקה, אלימה, אפלה ועוצמתית, שעשתה למערבון את מה שלא עשה לו איש מאז שוויל מאני (קלינט איסטווד), גיבור "הבלתי נסלח" (1992), נכנס למסבאה וניער לז'אנר המאובן את הצורה.

מצד שני, בטח איבדתי אתכם ב"מערבון".

בשבילי וויסקי, והבחור פה שנראה כמו הגרסה המטרוסקסואלית של הברון מינכהאוזן יקח כנראה קוסמופוליטן

אם אבחר בגישה האפולוגטית, שמקבלת כתכתיב תרבותי את חוסר העניין המקומי בז'אנר מועדף עלי, אספר לכם ש"דדווד" לא הייתה (רק) מערבון – בדיוק כפי ש"משחקי הכס" אינה (רק) סדרת פנטזיה. "דדווד" הייתה סדרה על כוח, על יחסים בין-גזעיים, בין-מעמדיים ובין-מגדריים – ועל אמריקה. אמריקה שנולדה שם, בעיירות נידחות כמו דדווד, צפון דקוטה; שעלתה מתוך שממת המדבר וצחנת הרחובות; שגדלה מתוך מפגשים הרסניים בין האנרכיה של המערב להון של המזרח; שנבנתה על כתפיהם של מיתוסים מהלכים שבוססו בבוץ ובצואת סוסים. שם נולדה אמריקה השסועה מרוב פרדוקסים, שלא מצליחה עד היום להחליט אם היא ליברלית או פוריטנית, שכלואה בין הכוכב של שריף סת' בולוק לבין הפה המלוכלך של אל סוורנג'ן.

אבל אם אבחר בגישה הישירה והלא מתנצלת, אספר לכם ש"דדווד" היא היפר-מערבון, נציגה מודרנית, אותנטית וריאליסטית של ז'אנר שכל גבר שמכבד את עצמו חייב לראות לפחות פעם בשנה, בין שתהיה זו מרקחת ספגטי של סרג'יו לאונה ובין שיהיה אפוס נפוח חזה של ג'ון פורד או אופרה מדממת של סם פקינפה. אני יכול להתחיל לשכנע אתכם למה אתם צריכים לראות מערבונים, אבל יהיה פשוט יותר לשלוח אתכם לראות (שוב, אני מקווה) את אחד מסרטי טרילוגיית האיש ללא שם כדי שתבינו לבד.

אבל לאונה או לא, המערבון נותר מיושן. גם אם התגברתם על חסמי התודעה המקומיים שמרחיקים את הצופה הישראלי הממוצע מהז'אנר האמריקאי ממגף ועד כובע, יתכן שעדיין תתקשו להתחבר אליו. לצופה המודרני יש פחות סבלנות לקולנוע מיושן. צריך להודות שעם כל האהבה לג'ון וויין וההערצה לגארי קופר, יש אלמנטים בסיסיים מיושנים להחריד בדמויות שגילמו, בסיפורים שסיפרו ובקולנוע שבו שיחקו. והמערבון נותר למרבה הצער ז'אנר מעט מיושן, כיוון שבקולנוע הוא כמעט ומת.

אני תמיד מתבלבל, זה עץ או פלי?

המערבון – ז'אנר שגילו כמעט כגיל הקולנוע – חווה גסיסה ארוכה מאז תחייתו הרוויזיוניסטית בשנות ה-60 וה-70 בידיהם של רבי אמן כפקינפה, ארתור פן ורוברט אלטמן. "הבלתי נסלח", שהיה בה בעת מערבון ומטא-מערבון שאתגר את הז'אנר, בישר על בואו של הניאו-מערבון: תת-ז'אנר מרתק ששאל את האלמנטים הקלאסיים למציאות המודרנית. בעשורים האחרונים יכולנו לראות כמה ניאו-מערבונים משובחים – "ההצעה" האוסטרלי, "כוכב בודד", "שלוש הלוויות של מלכיאדס אסטרדה", "ארץ קשוחה". לצד הניאו-מערבון, התגלגל המערבון והתפתח לתת-ז'אנרים חדשים (מערבוני קומיקס, מערבוני חלל), פגש בז'אנרים אחרים (מד"ב, אנימציה) והגיע לשווקים זרים (מערבוני קארי ומערבוני נודלס).

ובאותה העת, נכחד המערבון הקלאסי כמו שבט אינדיאני במאה ה-19. נסו להיזכר מתי בפעם האחרונה ראיתם בקולנוע מערבון לפני או אחרי "אומץ אמיתי" ב-2010. ולא, "הפלישה למערב" זה לא מערבון, ואני לא אתייחס לשאלות נוספות בעניינו כי זה מביך את כולנו. היו אמנם כמה מערבונים בעשור האחרון, חלקם אפילו מצוינים, כמו "אפלוסה", "3:10 ליומה" ו"ההתנקשות בג'סי ג'יימס ע"י רוברט פורד הפחדן". אבל אלה היוצאים מן הכלל שנתוני הקופות שלהם מלמדים על הכלל. והכלל אומר שהמערבון הקולנועי מת, כשם סרטו הגדול של ראול וולש, עם המגפיים על הרגליים.

תזכיר לי איזה עין אני אמור לעצום?

החדשות הטובות הן שהמערבון מת, והוא חי בטלוויזיה. "דדווד" – הגם שהלכה לעולמה כמו אחד מגיבורי המערב הפרוע, שמעולם לא ידעו מאיפה יגיע הכדור שישלח אותם למיתולוגיה – הניחה את מסילת הברזל שעליה דוהרים קרונות עמוסי מערבונים חדשים. בארה"ב חוזרת החודש "גיהנום על גלגלים" לעונה שנייה. הסדרה, שהיא מערבון שמתרחש דווקא במזרח ארה"ב ומשלב בין דרמה היסטורית לסיפור נקמה, היא אמנם לא "דדווד", אבל היא הצליחה לתפוס קצב עם התקדמותה. היום, תאמינו או לא, זו הסדרה השניה הכי נצפית של AMC: לפני "מד מן", לפני "שובר שורות". במקביל לחזרתה, יסיים את עונתו הראשונה המערבון המודרני Longmire של A&E, בדרך לעונה שניה.

בעקבות "גיהנום על גלגלים" נדמה שהיום כל רשת שידור אמריקאית מחזיקה מערבון בנרתיק האקדח: "ראלף למב" (של ניקולס פילג'י, תסריטאי "החבר'ה הטובים", וג'יימס מנגולד, במאי "הולך בדרכי") ו"The Rifleman" (רימייק של כריס קולומבוס לסדרה משנות ה-50 של פקינפה הצעיר) ב-CBS; "Hangtown" (של רון מור, יוצר "באטלסטאר גלקטיקה") ואולי גם "Gunslinger" של דייויד זאבל ("אי.אר") ב-ABC; "The Frontier" (של שון קסידי, "פשע מן העבר") ומערבון מנקודת מבט נשי של פיטר ברג וליז הלדנס ("אורות ליל שישי") ב-NBC; Tin Star של ברוס מק'נה (תסריטאי "הפסיפיק") הגיעה לפיילוט (שלא צלח) ב-TNT; אלכס קורצמן ורוברט אורסי הלוהטים (שאחראים על "סטאר טרק", אבל גם על "הפלישה למערב") עובדים על סדרה על ווייט ארפ עבור פוקס; רון הווארד ועקיבא גולדסמן (הצמד שאחראי בין השאר על "נפלאות התבונה" ו"סינדרלה מן") עונים עם מערבון על ידידו דוק הולידיי ל-HBO. ב-AMC יאבדו בקרוב את "שובר שורות", אבל ישמחו בוודאי לעבוד על הפרויקט הבא של וינס גיליגאן. כן, מערבון.

המערבונים לא זרים לטלוויזיה. בראשית פריחתה, בשנות ה-40 וה-50, היא מיהרה לאמץ את הז'אנר הקולנועי עם שורה של מערבונים מצליחים כמו "Rawhide", שהנעילה את איסטווד במגפי בוקרים; "The Lone Ranger", שתזכה בשנה הבאה לרימייק קולנועי שני באדיבות אנשי המערבון המצויר "רנגו", ג'וני דפ והבמאי גור ורבינסקי; "Gunsmoke", שהייתה הסדרה הארוכה בתולדות הטלוויזיה האמריקאית (20 עונות) עד ל"משפחת סימפסון"; ו"בוננזה" האגדית. שתי האחרונות, שמתו בזו אחר זו באמצע שנות ה-70, סימנו את תום עידן המערבון הקלאסי בטלוויזיה. בשנים הבאות עלו סדרות שנשענו על התבנית המערבונית אבל התרחקו מהז'אנר, כמו "בית קטן בערבה", שהייתה דרמה לכל המשפחה, ו"קונג פו", שהייתה מערבון עם נזיר שאולין בתפקיד הקאובוי. בשנות ה-90 עוד נצפו פה ושם מערבונים קלאסיים כמו "הרוכבים הצעירים" (עם סטיבן בולדווין וג'וש ברולין הצעירים) ו"ד"ר קווין, רופאה במערב", אבל נדמה שעד ל"דדווד" המערבון הכי טוב בטלוויזיה התרחש בכלל בחלל וקראו לו "פיירפליי".

אני די בטוח שהוא הרגע קרא לנו "זקנים"

לא מפתיע, אם כן, שגם המערבון הכי טוב בטלוויזיה היום, בין "דדווד" למה שלא יהיה בשנה הבאה, מתרחש בקנטאקי של ימינו. קוראים לו "צדק פרטי", והכוכב שלו הוא טימוטי אוליפנט, שחבש את כובע הבוקרים שלו ב"דדווד" ולא הוריד אותו מאז. אוליפנט הוא הדבר הכי קרוב לקלינט איסטווד בתעשייה האמריקאית; כל כך קרוב, שכשב"רנגו" ביקש ורבינסקי לעשות מחווה לאיסטווד, הוא השתמש בקולו של אוליפנט.

אם ב"דדווד" אוליפנט היה מרשל (לשעבר) שהסתובב במערב הפרוע של המאה ה-19, כעת הוא מרשל שמסתובב בדרום הקרתני והגזעני של המאה ה-21. חוץ מזה, לא הרבה השתנה: ריילן גיבנס שלו עדיין נוהג לפי הקודים של האולד ווסט, מהשנינויות המלוטשות המוגשות בטון צונן ועד לשליפה הכי המהירה במזרח קנטאקי. "צדק פרטי" היא סינתזה נהדרת בין שני ז'אנרים אמריקאיים קלאסיים – המערבון והפילם נואר – שתחת המקלדת המושחזת של הסופר אלמור לנארד מתחברים לכדי עונג צרוף. היא גם משלבת בהצלחה בין מאפיינים של דרמת Serial (שמציגה קשת סיפורית רחבה) לבין אלמנטים של דרמת Procedural (שבה כל פרק מציג סיפור בודד). כך אפשר להתחבר לסיפורים המעולים שהיא מציגה בכל שלב. אבל עם גיבור כל כך מגניב, אין שום סיבה שלא להתחיל בהתחלה.

ובזמן שגרהאם יוסט, יוצר "צדק פרטי", עובד על עונתה הרביעית, והטלוויזיה האמריקאית כולה עומדת בפני הסתערות חיל הפרשים, ניצת זיק של תקווה גם לתחייתו הקולנועית של המערבון. "The Lone Ranger" צפוי לצאת לאקרנים רק בקיץ הבא, אבל כבר בסוף השנה נזכה לראות את הואריאציה על הז'אנר של קוונטין טרנטינו – אחד שיודע לשחק בז'אנרים, וש"הטוב, הרע והמכוער" הוא הסרט האהוב עליו בכל הזמנים. "Django Unchained" נשמע בדיוק כמו מערבון של טרנטינו – מגניב, אלים, קצת טראשי ועמוס רפרורים תרבותיים. לא בטוח שזה יחזיר לחיים את המערבון הקולנועי, אבל אולי זה יחזיר לחיים את דון ג'ונסון.