תגית: קולנוע

לא עוד פרצוף יפה (במלאת שלושים למותו של ג'יימס גנדולפיני)

James Gandolfini

פורסם במקור בגיליון יולי של "בלייזר"

בראשית היה אנדי סיפוויץ. סיפוויץ היה בלש בגיל העמידה מהלואר איסט סייד של מנהטן עם קרחת שחוצה את הגולגולת, שפם טבול באלכוהול וכרס מלאה בתובנות גזעניות. דמות מרתקת וחריגה, אבל לא פורצת דרך. לא היו בטלוויזיה סיפוויצ'ים לפני ההוא שעשה דניס פרנץ, ולא היו הרבה אחריו. בקושי ג'ורג' קוסנטזה. וגם זה בסיטקום, וגם זה בתפקיד משנה.

ואז בא טוני סופרנו.

כבר שמעתם הכל על טוני סופרנו. ואת מה שלא שמעתם כשטוני חי, שמעתם בחודש שעבר כשגנדולפיני מת. בזמן שדייויד צ'ייס המציא מחדש את הטלוויזיה כז'אנר איכותי ומכובד וכמקבילה המודרנית של הספרות, גנדולפיני המציא מחדש את הגיבור הטלוויזיוני כגבר שלא יצא מהפקת אופנה של GQ.

גנדולפיני – פולי גולטיירי ייקום דמו – חייב הרבה לפרנץ, אבל טוני לקח את סיפוויץ' צעד קדימה. הטלוויזיה הפוסט-סופרנואית, בעיקר זאת של הכבלים האמריקאיים, היא טלוויזיה של גיבורים עם עמוד שדרה מוסרי של ראש עירייה ישראלית מסדר גודל בינוני. אבל הגיבורים הפוסט-סופרנואים הם לא רק אפלים יותר מקודמיהם; לא אחת הם גם מכוערים מהם. פרנץ לא רק הפך אלכוהוליסט גזען לגיבור אהוד של סדרת טלוויזיה. הוא הפך גם גבר כרסתן ומקריח לגיבור כזה.

אלא שלפרנץ הנפלא היה יתרון בסיסי על גנדולפיני: הוא גילם שוטר. אמנם מקלל, אמנם מרביץ, אבל אחד מהחבר'ה הטובים. וגנדולפיני – הוא היה "החבר'ה הטובים". אלו היו נתוני הפתיחה שלו: גבר שמן, קירח, עם סקס אפיל של דוב גריזלי בחלוק בית, שחונק אנשים למוות בזמן שהוא מחפש קולג' לילדה. ואיכשהו, הוא צלח אותם. לראיה, הפיד שלכם בפייסבוק ביום שהוא מת.

כן, טוני סופרנו סיבך את כולנו. לא רק שמצאנו את עצמנו מריעים לנבל; הוא אפילו לא היה סקסי. לנבלים מותר להיות לא אטרקטיביים – לפעמים אלה אפילו כישורים נדרשים – אבל כשהנבל הוא הגיבור שלך, ואתה מחפש ליצור הזדהות בינו לבין הצופה, מראה לא אטרקטיבי עשוי להיות מכשול מיותר. אלה אם כן קוראים לך דייויד צ'ייס ואתה מלמד את כולנו איך עושים טלוויזיה.

אחרי טוני סופרנו הגיעו עוד כמה חבר'ה ששילבו ידיים מלוכלכות עם פרצוף מטונף: ויק מאקי ("המגן") חלק עם טוני משקל עודף וקרחת, וולטר ווייט ("שובר שורות") הציג חזות ממושקפת ומשופמת עם כריזמה מתפרצת של מורה לכימיה. השיא הוא כנראה נאקי תומפסון מ"אימפריית הפשע", גיבור וארכי-נבל שמגולם על ידי אחד הפרצופים הפחות קלים לעיכול בהוליווד, סטיב בושמי, קומפלט עם קו השיער המובס והעיניים שמחזיקות מם אינטרנטי משלהן. ואני כבר לא מדבר על זה שהגיבור הכי בולט בטלוויזיה היום הוא גמד.

זה עוד אחד מהמקומות האלה בהם הטלוויזיה מראה לקולנוע בשנים האחרונות שאת כל מה שהוא יודע לעשות בגדול, היא יודעת לעשות בעמוק. הסחף המתמשך של כוכבים הוליוודיים לכיוון אולפני הטלוויזיה נובע מהאתגרים הבלתי רגילים שהאחרונה מציעה להם. הוליווד הבלוקבאסטרית היא טריטוריה נוצצת של פרצופים יפים שנשלטת על ידי אותם פרצופים: בראד פיט, ג'ורג' קלוני, טום קרוז, וויל סמית'. אפילו ברוס וויליס קשישא. לתעשייה הזאת יש מעט מאוד תפקידים רציניים ו/או מכניסים להציע למאותגרים גילית ורפרזנטטיבית. פיליפ סימור הופמן, אולי השחקן הגדול בדורו, בקושי מצליח לגרד תפקידים ראשיים בצנטרום של הוליווד. כך גם פול ג'יאמטי הנפלא. את תור הזהב של הקולנוע האמריקאי בסבנטיז הם היו גומרים כאל-פאצ'ינואים ודסטין-הופמנים, הפרצופים הלא מלוקקים של אז. היום, איש לא מניח על כתפיהם את הסרטים הגדולים של התקופה. וזה לא רק ספקטקלים: בזוכי האוסקר האחרונים כיכבו בן אפלק, ז'אן דוז'ארדן, קולין פירת' וג'רמי רנר, קאדר פוטנציאלי לרשימת הגברים הסקסיים של פיפל מגזין. אם צריך גיבור יפה תואר כמו גטסבי, מלהקים את לאונרדו דיקפריו. אם צריך גיבור מזדקן ומכוער כמו ג'יי אדגר הובר, מלהקים את דיקפריו.  יש מעט מאוד שון-פנים בהוליווד.

הנה עוד משהו שהטלוויזיה חייבת לג'יימס גנדולפיני. בחייו ובמותו ציווה לנו את הגיבורים המכוערים.

קטנות מאי ("המתחזה", "בייטס מוטל", ספיישל מורגן ספרלוק)

המתחזה

פורסם במקור בגיליון מאי של "בלייזר"

נניח שיום אחד הילד שלכם היה נעלם. ונניח שאחרי שלוש שנים וחצי פתאום הייתם מקבלים טלפון מספרד: "הילד נמצא". רק שעכשיו הילד הזה, שהיה אמריקאי בן 13 עם שיער בלונדיני ועיניים כחולות, הפך לנער עם עיניים חומות. וחתימת זקן של בחור אחרי צבא. עם זיפים כהים. ומבטא צרפתי.

אני מניח שלו הייתי נתקל בנער הזה, כשכולי נרגש ונסער וגם מפורק מטיסה טרנס-אטלנטית, הייתי מוריד לו סטירה שהייתה מעיפה אותו בחזרה למיטה שלו בבית היתומים. אבל אני לא משפחת דולורהייד מסן אנטוניו, שבנה ניקולס בארקלי נעדר. משפחת דולורהייד בחרה לאמץ את הנער הזה אל ליבה ולקרוא לו בנה. ולא במובן המטאפורי, אלא במובן של לקרוא לו ניקולס.

את הסיפור הלא יאומן של האיש שהתחזה לניקולס בארקלי לא הייתם אוכלים בלי הלוגו של Yes דוקו בפינת המסך. בשביל סרטים כמו "המתחזה" המציאו את הקולנוע התיעודי; בשביל להציג את הסיפורים שהקולנוע הבדיוני לעולם לא יוכל להציג. אפילו עם תגית ה"מבוסס על סיפור אמיתי" לא תהיה לזה אותה העוצמה. יצירות בדיוניות יכולות לעסוק בחייזרים, בדרקונים ובזומבים, אבל הן לא יכולות לגולל דרמות אנושיות שדוחפות את גבול הסבירות אל מעבר למתקבל על הדעת. אם "המתחזה" היה סרט הוליוודי הייתם נוחרים לעומתו בבוז אחרי שלוש דקות. אבל "המתחזה" הוא סרט דוקומנטרי, ואחרי שלוש דקות אתם נשאבים אליו. ואז, אחרי קצת יותר משעה, הוא גם מתהפך לכם בפרצוף.

"המתחזה" הוא לא רק סיפור בלתי רגיל, אלא גם עבודה קולנועית מהמעלה הראשונה. הבמאי בארט לייטון יכול היה לגולל את הסיפור כעלילת מתח סטנדרטית, כפי שהיו עושים רוב היוצרים שהיו מוצאים חומר מדהים שכזה: מיהו הנער ששב לאמריקה? האם הוא ניקולס האובד? מתחזה? מרגל? לייטון בוחר לפרק את המתח הזה כבר בהתחלה: "המתחזה" הוא מתחזה, חד משמעית, בלי סימני שאלה. נדמה שהיחידים שלא מולכים שולל בסרט הזה הם הדולורהיידים.

ואז – כשאתה כבר בטוח שאתה יודע יותר מגיבורי הסרט, שאתה יודע מי הנבל ומי הקורבן – לייטון לוקח פנייה חדה ומפתיעה, ומותחן הזהויות הלא רגיל הופך לסרט אימה של ממש, שבו כבר לא ברור מי משקר למי. המתח של חלקו הראשון של "המתחזה", שהיה מתח נוסח הפצצה מתחת לשולחן של היצ'קוק – האם, מתי ואיך תתגלה זהותו של המתחזה – מתפוצץ באופן בלתי צפוי לחלוטין, כזה שהופך סרט תיעודי מרתק למותחן אימה מבריק.

*****

"המתחזה", 12.5 ב-22:00, Yes דוקו ו-Yes VOD

בייטס מוטל

רשמי ביקורי במלון בייטס: נורמה בייטס הייתה אמא פולנייה; מים קרים זה לא הדבר הכי גרוע שיכול לקרות לך במקלחות של המוטל; פרדי היימור הוא יופי של נורמן; ורה פרמיגה היא יופי של נורמה; ניקולה פלץ (הבת של השכן) היא יופי; אלפרד היצ'קוק יש רק אחד; אבל הפריקוול של "פסיכו" לא רע בכלל.

****

"בייטס מוטל", החל ב-16.5 ב-Hot3 וב-Hot VOD

מורגן ספרלוק

מורגן ספרלוק הוא דוקומנטריסט שנוי במחלוקת. מי שטרם התוודע לאיש שקנה את שמו באכילת ביג-מקים מוזמן לעשות זאת בספיישל שיציג את "לאכול בגדול" לצד סרטיו האחרים של ספרלוק, שבהם הוא מנסה לממן סרט שלם מפרסום סמוי, בוחן את הגבריות החדשה, משתתף בבחינת תיאוריות הפריקונומיקס ויוצא לפסטיבל קומיק-קון. לא תמיד קל עם ספרלוק, אבל בדרך כלל מעניין איתו.

****

ספיישל מורגן ספרלוק, 26-30.5 ב-22:00, Yes דוקו ו-Yes VOD

התמונה מסתכלת עלי: "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש"

שליחותו של הממונה

פורסם במקור ב"NRG" (אוקטובר 2010), ועולה כאן לרגל הקרנתו בערוץ 2 אמש

עובדים זרים

כמה מאיתנו מכירים עובדים זרים? מכירים באמת, לא מתוך עיתונים ומבזקי חדשות, לא דימויים מתווכים של ילד ניגרי בבית ספר תל אביבי, להקת פיליפיניות מקשקשות על ספסל בסמוך ללהקת הקשישים שהן מלוות, או נער סודאני מר גורל מאחורי הסורגים?

זה לא מפריע לנו (בדמיון מסוים לסכסוך הישראלי-ערבי, אך גם עם שוני רב) לקבוע עמדה נחרצת בעדם או נגדם, בעד השארתם בארץ או נגדה, בעד מדיניות שר הפנים אלי ישי או נגדו. קלות הדעת הזו, חריצת דינם של בני אדם משל היו סחורות מיובאות מאסיה ומאפריקה (להלן "יבוא עובדים זרים"), מקוממת. אך היא גם עולו הכבד של ממשל, הנדון לחרוץ דיני נפשות מתוך חשיבה קרה, מושכלת, משוקללת היטב, שלעיתים קרובות מידה של הומניזם אינה בצדה, או לכל הפחות מינוניה דלים בהשוואה ליתר המרכיבים בהחלטה. עיין ערך מלחמה.

ועם זאת, חמלה צריך שתהיה פה. תמיד צריך שתהיה פה חמלה.

האם אנחנו באמת צריכים להכיר אדם כדי לגלות כלפיו אנושיות? האם עלינו להכיר עובד זר כדי לדעת כיצד עלינו לנהוג בו?

באותה מידה יכול הייתי לשאול, האם אנחנו באמת זוכרים מה הרגשנו כגרים במצרים? אותו ציווי מקראי, הקורא לנו לאהוב את הגר "כי גרים הייתם בארץ מצרים", לא מבקש שנזכור איך היה שם. הוא מבקש שנזכור שהיינו שם. הוא מבין שההקשר האמוציונלי יבוא מאליו.

"שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" הוא מעשה שכזה, באדם ללא פנים: עובדת זרה שנהרגה בפיגוע בירושלים. היא העובד הזר היציג, שאיש כמעט אינו מכיר, עוברת אורח במדינה לו לה. אין לה איש, היא מוכרת בשמות שונים, במקום עבודתה לא משגיחים בהיעדרה. במצב קיצוני – כמו מוות פתאומי – אין מי שידאג לה.

לא חמלה מניעה את הממונה על משאבי אנוש לדאוג למנוחה. מבחינתו, העסק יכול היה להסתיים מיד עם תום ההליכים הביורוקרטיים – שגם אותם הוא מבצע בחוסר רצון מופגן. זו אפילו לא הבושה, זו שבוערת על ראשו בתחקיר המקומון שחשף את חדלון המפעל בו הוא מועסק, זו שניבטת אליו מפני הגוויה הקרים שהוא מסרב להישיר אליהם מבט. זה הציווי, הציווי החזק בעולם המודרני – זה של הבוס. ומה באשר לבוס? הבוסית, לא די לה בהכאה על חטא. היא זקוקה לכפרה.

כמו בלש מיוסר ומתוסכל נע הממונה על משאבי אנוש (מארק איווניר) בין תחנות חייה של המנוחה, מקושש פרטים על אודותיה. אך גם בסופה של החקירה, הוא לא ידע עליה כמעט דבר. היא לא תהיה עבורו דבר מלבד אותה עובדת זרה שעבדה כך וכך חודשים במפעל, עזבה ונהרגה. אבל היא תהיה אדם, אינדיבידואל. היא תהיה מה שהיתה עוד בתחילת הדרך – האדם היחיד בסיפור שיש לו שם (ואפילו שניים), ולא רק תפקיד מוגדר במערכת ההיררכית שהוא משרת. כמו הממונה על משאבי אנוש, ששכח שאנוש נשאר אנוש גם כשאינו משאב.

הדיון בגירוש העובדים הזרים מורכב, אבל נקודת המוצא צריכה להיות נקודת הסיום של שליחותו של הממונה על משאבי אנוש. שתי נקודות הסיום, אם לדייק. זו שבסרט, וזו שמעבר לו. זו שנעטפת בכבוד האנושי, האוניברסלי, וזו שמהבהבת בחמלה היהודית, בחסותה של עיר הקודש.

הם לא צריכים פנים, העובדים הזרים. אין צורך שנכיר אותם באופן אישי. די אם נזכור שהם עובדים. ומכאן, שהם בני אדם. שהם לא רק משאבי אנוש, אלא גם אנשים. ולעיתים אפילו אין להם משאבים. סיומו של "שליחותו של הממונה של משאבי אנוש", זה שחורג מגבולות הסרט, מלמד שיש בנו מקום לא רק לאהוב את הגר, אלא גם למצוא לו חלקה בקרבנו.

שליחותו של הממונה מארק איווניר

אחריות

כמה שהמושג הזה הפך זר עבורנו, אחריות. זר כמו אותה יוליה רגאייב המנוחה. הורים אינם אחראים עוד על מעשי ילדיהם, על אלימות, סמים ופשע. מעסיקים אינם אחראים עוד על תנאי העסקתם הירודים של פועליהם, זרים או סתם עלובי חיים. מנהיגים אינם אחראים עוד על דבר שאינו הצלחה או למצער הון פוליטי.

הבוס של הממונה על משאבי אנוש, שהפך לבוסית בסרט – אולי להזכירנו ש"הכל מן האישה", אולי פשוט משום שגילה אלמגור היא ליהוק מושלם – לוקחת אחריות. בתחילה זה נראה כצעד ניהולי מתבקש, מובן מאליו, מזעור מהיר של הנזקים, ניקיון זריז של הלכלוך ושליחת העוול לדרכו בליווי הודעה סטנדרטית וחפה מרגש של הבעת צער והבעת תודה על חשיפת התקלה.

אלא שבעלת המפעל – האלמנה, המבוגרת, שיש בה גם חוכמת חיים, גם תבונה עסקית וגם רוחב לב, כזה שגרם לה להעביר את הממונה על משאבי אנוש לתפקידו הנוכחי כדי להקל על חייו האישיים – לא עוצרת במקום בו עוצר הממונה. לא די לה באיתור העובדת, במודעת אבל ובפיצוי כספי כקבוע בחוק. לא די לה בכך שהכתבה על העוולה שנעשתה לעובדת הזרה תעומעם בהתנצלותו הנכלמת של המפעל, עטופה בזר פרחים. הדיו הארסית, לא נטולת הצביעות, של כתב המקומון, לא הכתימה רק את כיכרות הלחם של המאפיה. היא הכתימה גם את מצפונה.

אשר על כן, היא שולחת את הממונה על משאבי אנוש כנציגה, שומר שמו הטוב של המפעל, ללוות את הארון בדרכו לקבורה במולדתה של המנוחה, מלווה בפיצויים כספיים ברוחב יד, נטולי מגבלות ביורוקרטיות קטנוניות כמו "בעל לשעבר", ובלחם מארץ הקודש, תנובת האדמה שלא מקבלת את המנוחה אל זרועותיה.

כך נושא עליו הממונה את כפרתה של בעלת המפעל, כל הדרך מירושלים אל מדינה חסרת שם, קרה ונחשלת. הוא יוצא לשם מתוקף אחריותו המקצועית, וחוזר לשם מתוקף זו האנושית. זו גם זו, מוטב שנלמד שוב את ערכן.

שליחותו של הממונה (2)

קונטקסט

בעקבות תגובות אחדות שקיבלתי למדור שפורסם בשבוע שעבר על "וול סטריט: הכסף מדבר", שמקורן בהבנת הטקסט שלא בקונטקסט המתאים, נדרשת הבהרה: המדור הנ"ל אינו מבקש להציג ביקורת קולנוע מן הזן הסטנדרטי. כזו תוכלו למצוא, בנפרד, באתר זה ובמקומות אחרים.

הביקורת הזו היא אחרת. אין בה תקציר עלילה, חוות דעת על רמת המשחק וניתוח הכלים הסינמטיים. היא לא עוסקת בבחירות הקולנועיות של הבמאי, ולא מדרגת את הסרט בדירוג כוכבי. בעצם, היא לא ממש ביקורת קולנוע.

היא מבקשת, כטור אישי במסווה של ביקורת קולנוע, לתת את הכבוד למסר. לרעיונות שמניעים סרטים. להתכחש לפוסט מודרניזם משוחרר הרסן, ולהזכיר שבסרטים (בעלי ערך, יש להוסיף) יש גם אמירות שראוי לדון בהן. משום שיצירות אמנות שכוונתן טובה מבקשות לומר לנו משהו. על החברה, על עצמנו. יצירות אמנות טובות, אגב, הן אלו שיודעות לעשות זאת באמצעות הכלים האמנותיים שבידיהן, אך זה כבר עניין אחר.

המדור הזה שייך למחשבות שבעקבות סרטים. הוא משקף את דעתו של הכותב, את הנשקף לו מן המסך, ואת הדיאלוג שבין שני הצדדים. כפי שהיטיבו לנסח חברי להקת תערובת אסקוט, אני רק יושב ומסתכל על התמונה מסתכלת עלי. ואתם מוזמנים להצטרף למשחק המראות הזה.

"שליחותו של הממונה על משאבי אנוש". במאי: ערן ריקליס. תסריט: נח סטולמן (עפ"י ספרו של א.ב. יהושע). שחקנים: מארק איווניר, גורי אלפי, נאוה סילבר, רוזינה קמבוס.

איפה אוסי? ("כוננות עם שחר": ביקורת)

כוננות עם שחר

החדשות הרעות הן שאתם יודעים שהוא מת בסוף.

החדשות הטובות הן שזה לא מפריע לרגע.

"לא נשקוט עד שנמצא אותו"

(ג'ורג' וו. בוש, 13 בספטמבר 2001)

לעתים, כאשר מדובר ביצירה המטפלת בנושא רגיש, קשה לשפוט את אופי הטיפול בה על פי התגובה הציבורית המתלהמת. קחו את "שומרי הסף", למשל. בעיני רבים (בעיקר רבים שכלל לא צפו בו) הסרט התיעודי המראיין שישה מראשי השב"כ לשעבר נתפס כסרט תעמולה שמאלני שמוציא את דיבתה של ישראל ברבים (מובן שזה לא נכון, ומתעלם מהשאלה החשובה, שהיא: אם שישה ראשי שב"כ מדברים כשמאלנים, מה משמעות הדבר?). אי אפשר להבין מכך האם הסרט מעניק טיפול ראוי ומורכב לכל סוגיית ביטחון הפנים של מדינת ישראל ולהתנהלותה מול הפלשתינים, או שהוא אכן מציג תמונה חד-ממדית.

לעומת זאת, "כוננות עם שחר" עורר עליו ביקורות נזעמות משני צדי הקשת. הדמוקרטים מצאו בו (במידה מסוימת של צדק) תמיכה במדיניות העינויים של ארה"ב, כאשר הוא קושר בין עינויי עצירים לבין גילוי מידע שמוביל בסופו של דבר ללכידת אוסאמה בן לאדן; הרפובליקאים מצאו בו (במידה מסוימת של צדק) תמיכה בממשל אובמה, שקצר את התהילה על חיסול מנהיג אל קאעידה. ואם שני הצדדים מבקרים את הטיפול בנושא בו בחרת, סימן שלכל הפחות הצגת תמונה מורכבת.

שמעת חדשות? העבירו את החוק לשוויון בנטל?

שמעת חדשות? העבירו את החוק לשוויון בנטל?

"כוננות עם שחר" (שם עברי נטול קשר לסרט שמנסה לחקות באופן לא מוצלח את המקור, Zero Dark Thirty, שפירושו "שלושים אחר חצות". מה רע ב"אפס אפס שלושים"?) עוקב אחר המצוד הארוך של ארצות הברית אחרי היישות הטרוריסטית שרדפה אותה מאז ה-11 בספטמבר 2001 ועד ל-2 במאי 2011: אוסאמה בן לאדן. כשהחלה העבודה עליו, בן לאדן היה עדיין רוח רפאים שטורפת את ימיה ולילותיה של אמריקה. לכידתו והריגתו ב-2011 לא רק הוסיפו לסרט את החלק הטוב ביותר שלו – סיקוונס אקשן מרתק בעיר הפקיסטנית אבוטבאד – אלא גם שינו את אופיו. מסרט שעוסק במרדף סיזיפי, שעשוי היה להעלות ביקורת כלפי האובססיה האמריקאית לרב המרצחים (בדומה לביקורת שהועלתה ב"מטען הכאב" כלפי המלחמה בעיראק), הוא הפך לסרט גבורה שחוגג את הנחישות והעיקשות האמריקאיים. "אמריקה לא תשקוט", שהיה נשאר כאיום סרק נלעג בגרסה אחת, הפך למשפט ניצחון בגרסה השנייה. בסופו של דבר, מדיניות הביטחון נשפטת במדד ההצלחה. הכישלון של בוש להביא אקדחים מעשנים מעיראק צייר את המלחמה בעיני רבים כמיותרת (אף על פי שהיא שיחררה את העם העיראקי מרודנות אכזרית רבת שנים); חיסולו של בן לאדן הכתירה את המצוד בן העשור שהתנהל אחריו, מצוד שדרש תשומות אדירות ושעלה לאזרח האמריקאי 3 טריליון דולר (3,000 מיליארד, וזה לפי ההערכות השמרניות יותר), כהצלחה.

"כוננות עם שחר" מצליח לתאר באופן מרשים ומותח את המצוד המדובר. הוא מתחיל מחדרי העינויים ומשם פותח במסע חוצה מדינות ויבשות בניתוב המסלול הפתלתל אחר בן לאדן, מסלול שלעתים מסתיים בדרך ללא מוצא. עבודה מודיעינית יכולה להיות עסק משעמם ולא קולנועי בעליל; איסוף פיסות מידע, מעקבים בטלים ושעות ארוכות של ברירת מוץ מבר. קת'רין ביגלו והתסריטאי מארק בול (שעבד איתה גם ב"מטען הכאב") מצליחה למצות מעבודת המודיעין את רגעיה המסעירים והמרתקים – עינויים, ניסיון לאתר רכב ולאכן שיחת טלפון בלב פקיסטן, פיגועים כנגד אנשי ביון. התוצאה היא דקות ארוכות של מתח המלוות את טוויית רשת הקורים סביב בן לאדן, איפה שלא יהיה.

במרכז הסרט עומדת גיבורה יחידה, מאיה (ג'סיקה צ'סטיין המעולה). אולי היא מגלמת סוכנת בודדה, שאכן הביאה בנחישות ובעקשנות חסרות מעצורים ללכידתו של בן לאדן; סביר יותר שהיא מגלמת, לצרכים דרמטיים, את כל אנשי המודיעין שנטלו חלק במאמץ. כך או אחרת, זו אחת הדמויות הנשיות המרשימות שנראו על המסך. במידה רבה, היא המשך טבעי לקרי מת'יסון, גיבורת "הומלנד" וגיבורת המולדת כמוה: סוכנת שפועלת בסביבה גברית ומאצ'ואיסטית, נשואה לעבודתה, מצליחה לראות את שהגברים סביבה לא רואים, מסתמכת על האינטואיציות שלה (קרי מאמינה שברודי משקר, מאיה מאמינה שאבו-אחמד כלשהו הוא החוט לבן לאדן) ולבסוף מתגלה כצודקת. ההבדל הבולט ביניהן הוא העובדה שקרי סובלת מהפרעות פסיכיאטריות, בעוד מאיה היא אדם שפוי, ככל שהמצב מאפשר זאת.

וישנו הבדל חשוב יותר: קרי, בסופו של דבר, מתנהגת "כאישה". היא נופלת בקסמיו של ברודי, אלמנט עלילתי שבאופן מפתיע לא גורר ביקורת פמיניסטית זועמת (אולי כי סוף סוף יש גיבורה נשית שאפשר להתגאות בה ולהזדהות איתה). מאיה, לעומתה, לא מערבת כמעט לרגע רגשות. המרדף אחר בן לאדן הופך אמנם גם לוונדטה אישית מרגע שאחת מעמיתותיה נהרגת בפיגוע, אבל הוא היה נותר מפעל חייה בכל מקרה. הפיגוע נותן נופך נוסף ואישי לפעולתה של מאיה, אך לא משנה אותה באופן מהותי.

יתר על כן: מאיה לא קושרת קשרים רומנטיים עם הגיבור הגברי המקביל לה, דן (ג'ייסון קלארק). זה נראה כל כך מתבקש בסרט אמריקאי, אבל ביגלו חולפת על פני הדרישה "הבסיסית" הזאת בלי להתאמץ בכלל, והסרט לא נפגע כהוא זה. בזמן שמאיה מלמדת את גברברי ה-CIA איך ללכוד טרוריסטים, גם לביגלו יש מסר צנוע יותר לגברברי הוליווד: אם הסיפור טוב, הוא עובד גם בלי רומנטיקה.

יאללה, שיביאו את הגופה ונעלה את זה לאינסטגרם

יאללה, שיביאו את הגופה ונעלה את זה לאינסטגרם

כמו "מטען הכאב", "כוננות עם שחר" נוטל סיפור אינדיבידואלי והופך אותו למשל על אמריקה במלחמה. זאת אמריקה פצועה, פגועה ובעיקר תאבת נקם. אמריקה של "לא נשכח ולא נסלח". רק לרגע צצה ועולה השאלה האם לא מוטב להשקיע את הכסף והמאמץ שמוקצים לתפיסת בן לאדן במניעת פיגועים. אמריקה של מאיה רוצה את בן לאדן, והיא גם משיגה אותו, אך תוך כדי שהיא משלמת מחירים כבדים בדרך: בחיי אדם, בכסף, בעמימות מוסרית. "כוננות עם שחר" נופל מ"מטען הכאב" בניסוח האמירות ובעומקן, אבל מצליח כמוהו לשרטט את דמותה של אמריקה כמעצמה במשבר שמחפשת את רגעי התהילה שלה. זאת אמריקה של כוח ושל רוח. אמריקה שהאמריקאים, גם אם הם זועמים על ביגלו, בעצם אוהבים לראות.

Twitsonfilms: "מטען הכאב" 2.0? לא בדיוק. קצת פחות מורכב ומעמיק, קצת יותר מותח וסוחף – ומצוין. עוד מסע ניצחון על חשבון בן לאדן. ****

"כוננות עם שחר" (Zero Dark Thirty). בימוי: קת'רין ביגלו. תסריט: מארק בול. שחקנים: ג'סטיקה צ'סטיין, ג'ייסון קלארק, ג'ואל אדגרטון, מארק סטרונג, ג'ניפר אהל, קייל צ'נדלר, ג'יימס גנדולפיני, יואב לוי, סקוט אדקינס, הרולד פריניו, רדה קאטב, פארס פארס, לורן שואו, פרדריק להן, אדגר רמירז, ג'ון בארומן. 157 דקות.

אידיבי כאן, IMDB כאן

נמרים על סירות, הוביטים על סוסים וכלבים על הבד: סיכום 2012 בקולנוע

עלייתו של האביר האפל

כמעט ולא סיכמתי את השנה. קודם כל, אין לי זמן. שנית, אני קצת משתעל. שלישית, לבושתי ואחרי שנים של הופעות סדרתיות בבתי הקולנוע, פספסתי לא מעט סרטים השנה. הרשימה שערורייתית כמעט כמו זו של הליכוד-ביתנו, ורק מלהעלותה על הכתב עולה סומק בלחיי: "פרנורמן", "הוואלס האחרון", "עד החתונה זה יעבור", "שטח פראי", "זיכרון גורלי 3", "האחות של אחותך", "פיץ' פרפקט", "פרוג'קט X", "ראלף ההורס". אלה רק כמה, מהראש. ועוד לא דיברתי על הסרטים הזניחים ועל הסרטים הזרים שפספסתי. עזבו את זה – לא ראיתי את "מחוברים לחיים"!

מבטיח להשלים, בחיי.

ובכל זאת, זה מפעל שאני מעמיד (נדמה לי שבהפסקות) מאז 2006. ולכן, הנני כאן, ועמדי הסיכום, שיהיה קצר אך קולע. מעולם לא הצטיינתי בהגבלת הבחירות (ראה סיכום 2011), אז אני מרשה לעצמי יריעה רחבה של בחירה ויריעה קצרה של הסברים. ביקורות מורחבות תוכלו למצוא בקישורים.

הכלל בעינו עומד: רק סרטים באורך מלא שהוצגו במהלך שנת 2012 בבתי הקולנוע המסחריים בישראל הועמדו לבחירה. וזה אומר שהסרטים שלא הופצו כאן או שנגאלו רק בזכות סינמטקים ופסטיבלים נותרו בחוץ, ושיש כאן גם סרטים ששייכים באופן רשמי ל-2011, אם לא למטה מכך.

במשפט אחד: זאת לא 2011, השנה של "דרייב" ו"אומץ אמיתי" ו"ברבור שחור" ו"כוכב הקופים: המרד" ו"קר עד העצם" ו"מאניבול" (וואו). אבל זאת אחלה שנה.

הוגו

סרטי השנה

עלייתו של האביר האפל

הוגו

ההוביט: מסע בלתי צפוי

היו זמנים באנטוליה

הארטיסט

החמישייה השנייה, בפער ניכר:

הרוג אותם ברכות

פרידה

ניצוד

ממלכת אור הירח

סקייפול

והעשירייה השנייה, כבר לא לפי סדר חשיבות:

אופטימיות היא שם המשחק

הבלתי אפשרי

היורשים

חיי פיי

ארץ יבשה

חיות הדרום הפראי

המאסטר

ג'יי. אדגר

לופר

הנוקמים

THE HOBBIT: AN UNEXPECTED JOURNEY

הכי אוברייטד

"ענן אטלס" ו"סוס מלחמה"

דווקא השנה לא זיהיתי אוברייטד מובהק כמו בשנים קודמות ("העזרה" ב-2011, למשל). אני לא אוונגרדי בטעמי, אבל בדרך כלל יש סרט או שניים שאני מופתע לראות את ההשתפכות בפניהם. בשנה שעברה, למשל, לא הבנתי את ההתלהבות מ"האנה", שבעיני רוב המבקרים נראה נורא מגניב ובעיני הזיע ממאמץ להיות נורא מגניב. השנה, אני מודה, מצאתי את עצמי קולע לטעם הרוב, או להיפך.

וישנו "ענן אטלס". שבעיני חלק מהמבקרים הוא יצירת מופת, ובעיני אחרים בלוף. אני חושב שהוא סרט שקופץ הרבה מעל לפופיק ושלא מצליח לעמוד ברף הציפיות שהוא עצמו מציב. אין ספק שהתשואות היו מוגזמות.

Twitsonfilms: ניאו-מטריקס? לא ממש. יצירת אינדי מגלומנית ושלם שאמור להיות גדול מסכום חלקיו אך קטן ממנו. ובכל זאת – מאתגר ומעניין. true-true. ***

וישנם גם אלו שמחכים לשובו בסערה של סטיבן ספילברג. זה לא קרה עם "סוס מלחמה", שהיה רכיבה מתישה על סוס מסוכר (מה שלא מנע שש מועמדויות לאוסקר). יש לי הרגשה (תקווה) שעם "לינקולן" זה יגמר אחרת. יותר טוב.

Twitsonfilms: הם יורים גם בסוסים מגויסים? לא אם זה תלוי בספילברג. אפוס הרפתקאות רומנטי מרשים אך אפיזודלי, מתקתק ונטול עניין וערך. ½***

הכי אנדרייטד

"שלגיה והצייד"

אולי בגלל הסמיכות המוזרה שבין הקרנתו לבין הקרנת "מראה, מראה", גרסת שלגיה לכל המשפחה; אולי בגלל קריסטן סטיוארט המעצבנת; ואולי כי קצת קשה לשפוט בהגינות סרט שיוצא במקביל ל"עלייתו של האביר האפל". כך או אחרת, "שלגיה והצייד" זכה לכתף ביקורתית קרירה, ולא בצדק. הוא אמנם חטא במידה רבה לאגדה של האחים גרים, אבל בה בעת הרים יצירה אפית, קצת ז'אן-דארקית, לא רעה בכלל. בסוף הערב יכולתי אפילו להריע לסטיוארט בדרכה לקרב האחרון. הישג לא מבוטל.

עוד באנדרייטד: "פרנקוויני" של טים ברטון. כן, הוא ארוך מדי, ומרגיש ארוך מדי (בדיוק כפי שהוא: סרט קצר שנמתח), אבל יש בו סיפור נהדר, רפרנסים קולנועיים משעשעים ואנימציה מקסימה. כן, אני סאקר של ברטון, תהרגו אותי. בעצם, חכו לסעיף הבא.

Twitsonfilms: עוד סיפור שלגיה? למה לא? במקום סרט לכל המשפחה – דרמה אפית קודרת עם יער אפל באמת ושלגיה בתפקיד ז'אן ד'ארק. ****

הכי אוברייטד-אנדרייטד

"ג'יי. אדגר"

אני גם סאקר של קלינט איסטווד. בקטגוריה החביבה עלי במיוחד מופיעים סרטים שמגיעים עם שק ציפיות, עולים על המסך וחוטפים מהמבקרים סנוקרת. השנה זה קרה לאדם שקרוב ללבי במיוחד: קלינט איסטווד, האגדה והאגדה. "ג'יי. אדגר" חטף על ימין ועל שמאל, ולא בצדק. בעיני הוא היה סרט שצייר דיוקן מרתק של אדם מרתק. התסריט (של דאסטין לאנס בלאק) עמד לעתים בעוכריו, אבל איסטווד, בכישרונו יוצא הדופן לייצר קולנוע שהוא קשוח ורך בעת ובעונה אחת, התגבר עליו.

ודיקפריו שוב הוכיח שהוא שחקן מעולה.

עוד באוברייטד-אנדרייטד: "נערה עם קעקוע דרקון". גם פינצ'ר בינוני זה סרט מצוין.

Twitsonfilms: דיוקנו של השטן כלובש שמלות? לא ממש. פרופיל מקיף, מורכב ומרתק של גיבור-נבל שניסה להוציא את אויבי האומה מהארון וננעל בפנים. ****

הכי חבל שלא באתם

"כרוניקה בזמן אמת"

יש לי הרגשה שלכמה מה"הכי חבל שלא באתם" של השנה גם אני לא באתי. ככה זה, כשנאלצים לוותר על סרטים מתחילים עם אלה שנראים זניחים, ודווקא אז מפסידים את התענוגות הכיפיות באמת. איך היה "That's my boy"? ואיך "שומרים על השכונה"? ו"סוף המשמרת"? משהו אומר לי שהייתי נהנה בכולם, אבל אצטרך לחכות ולבדוק את זה ב-2013.

ובכל זאת, הנה אחד שלא באתם אליו, וחבל: "כרוניקה בזמן אמת". כמו פריקוול על הולדת מסדר הג'דיי, רק עם תיכוניסטים ומעודדות. ואם זה לא מספיק לכם כדי לרוץ לראות, אז אני לא יודע מה כן.

עוד חבל שלא באתם: "קוריולאנוס". רייף פיינס עושה שייקספיר.

Twitsonfilms: "גיבורים" פוגש את "קלוברפילד"? למה לא? אפס דמויות ועלילה, שפע בידור ואקשן. כמו קומדיית התבגרות בכיכובם של אבירי ג'דיי. ½***

IMG_3074.CR2

הכי שיר השנה

"סקייפול"

שיר בונד כמו ששיר בונד צריך להיות.

הכי כיף לשמוע

"ארץ יבשה"

נו, מה? ניק קייב.

עוד שירים כאן.

הכי גיבור על

"עלייתו של האביר האפל"

כל הנוקמים שבעולם וכל הקורים שבעולם לא יוכלו לאפילוג המנצח של טרילוגיית המופת.

Twitsonfilms: סיום מנצח לטרילוגיה מופתית? בהחלט כן. טור דה פורס קולנועי, צדק חברתי ותחייה עטלפית. ½****

הכי נסיכה

"אמיצה"

שתי שלגיות רבות והג'ינג'ית הסקוטית מנצחת. קריסטן סטיוארט היתה שלגיה מעצבנת בסרט לא רע ("שלגיה והצייד"), לילי קולינס היתה שלגיה חביבה בסרט קצת ילדותי ("מראה מראה"), אבל הנסיכה הטובה מכולן היתה בכלל בחורה מצוירת עם רעמה אדמונית אדירה. "אמיצה" לא היה הסרט הכי טוב של פיקסאר, אבל הוא בהחלט עמד בסטנדרט והבהיר שגם כשפיקסאר נאלצים לעשות "דיסני", עם נסיכה ומכשפה והכל, הם עושים את זה כמו פיקסאר. בחוכמה.

Twitsonfilms: "מולאן" פוגשת את "שלגיה" ביערות סקוטלנד? למעלה מכך. סינרגיה קרובה לשלמות בין השורשים הקלאסיים של דיסני לטאץ' האינטליגנטי של פיקסאר. ½****

הכי נבל

ביין ("עלייתו של האביר האפל")

סילבה מ"סקייפול" היה אחד הנבלים הגדולים בתולדות ג'יימס בונד, אבל ביין הוא אחד הנבלים הגדולים בתולדות באטמן, וזה שווה יותר. נולאן לקח אותו למקומות חדשים עם השילוב בין הגוף הבריוני של טום הארדי וקול השון-קונרי המכובד שבקע מתוך המסכה ונשמע כאילו הגיע מעולם אחר, שהפך את ביין למעין דמון מיתולוגי מטיל מורא. וכשביין פירק את באטמן כמו מתאבק WWE – זה היה רגע קולנועי עוצר נשימה. רגע שמסביר את המשפט הנהדר שאומר ביין לבאטמן: "אתה רק אימצת את האפילה. אני נולדתי לתוכה".

עוד בנבלים: סילבה ב"סקייפול" (חביאר בארדם ב"סקייפול"), אזוג ("ההוביט"), ג'קי (בראד פיט ב"הרוג אותם ברכות"), פורסט (טום הארדי ב"ארץ יבשה"), לנקסטר דוד (פיליפ סימור הופמן ב"המאסטר"), ג'יי. אדגר הובר (לאונרדו דיקפריו ב"ג'יי. אדגר").

עלייתו של האביר האפל - ביין

הכי אנימציה

"מדגסקר 3" ו"עידן הקרח 4"

אני מת על סרטי אנימציה, והפסדתי השנה לפחות ארבעה מהיותר מסקרנים שבהם ("פראנורמן", "רלף ההורס", "מלון טרנסילבניה" ו"שומרי האגדות"). בלעדיהם, ובלי "אמיצה" שכבר הוזכר, נשארתי עם שני מתחרים דומים להפליא – "מדגסקר 3" ו"עידן הקרח 4" – שני סרטי המשך שמוותרים על עומק דרמטי לטובת הנאה צרופה. שניהם עמדו היטב במשימה.

עוד באנימציה: "הלורקס", "פרנקנוויני".

Twitsonfilms: שוב החיות בסכנת הכחדה? למה לא? הן הרי תמיד יודעות להוציא מעצמן את המיטב עם הגב לקיר. משב קפוא של בידור קיצי מהנה. ****

Twitsonfilms: אלכס בורח עם הקרקס? כן, וזה עושה לו רק טוב. החיות מניו יורק מלהטטות באירופה, ונותנות שואו מרהיב ומשעשע. ****

הכי חיה

אוגי ("הארטיסט")

היו מתחרים ראויים. הסוס ב"סוס מלחמה" היה מרגש. הטיגריס הדיגיטלי ב"חיי פיי" היה מפעים (אבל דיגיטלי). אבל אוגי היה שחקן.

הכי גילטי פלז'ר

"באטלשיפ"

"באטלשיפ" מבוסס על רעיון מטופש: לעבד את המשחק "צוללות" לסרט. פיטר ברג הפך את זה לסרט ארמגדוני עם מודעות עצמית גבוהה, כזה שאומר לעצמו מדי פעם "מי מדבר ככה?". שובר קופות הוליוודי מדבר ככה. וזה בסדר.

עוד גילטי פלז'רס: "בלתי נשכחים 2", "ג'ק ריצ'ר".

Twitsonfilms: סרט אסונות ארמגדוני? למה לא? מי רוצה לשחק צוללות עם נייר ועיפרון כשאפשר לשחק עם טילים וחייזרים? ½***

הכי מאכזב

"פרומתיאוס"

מתבקש להגיד "ג'ון קרטר", אבל אני לא הגעתי ל"ג'ון קרטר" עם ציפיות גבוהות. למען האמת, גם ל"פרומתיאוס" לא הגעתי עם ציפיות גבוהות. בכל זאת, רידלי סקוט, האיש והיומרה. זה נגמר ביותר מדי התקשקשות פילוסופית ומחשבה שזאת התחלה לא רעה לסדרה חדשה של "הנוסע השמיני", כל עוד מישהו אחר יתפוס את הגאי הספינה בסיקוול. הי, כריסטופר נולאן בדיוק התפנה!

Twitsonfilms: ה"אודיסיאה בחלל" של "הנוסע השמיני"? לא ממש. סקוט מכוון לכוכבים ומפספס יותר מדי חייזרים רצחניים בדרך לטובת פסבדו-פילוסופיה. ½***

הכי מחכה לסיקוול

"האביר האפל"

כן, זה נגמר. אבל הי, ג'וזף גורדון-לוויט הפך לנייטווינג, לא?

עוד מחכה לסיקוול: "ההוביט", "לופר", "פרומתיאוס".

הכי ברוך שפטרנו

"דמדומים: שחר מפציע, חלק 2"

את כל מה שיש לי להגיד על "דמדומים" כבר אמרתי בחלק הראשון. כולל: " הדבר הכי טוב שיצא מ'דמדומים' זו אנה קנדריק". וזה עוד לפני שראיתי את "פיץ' פרפקט".

דמדומים - רוברט פטינסון

הכי וואו

סצנת הצונאמי ב"הבלתי אפשרי"

ל-2011 היתה סצנת צונאמי נפלאה. הנה היא כאן, מתוך "מכאן והלאה":

סצנת הצונאמי של 2012 לא נופלת ממנה. הנה היא קצת כאן, בטריילר:

חואן אנטוניו באיונה עושה עם הצונאמי דברים נפלאים. הוא עושה מנעמי ווטס בובת סמרטוטים פצועה. הוא עושה מהלב של הצופה קווץ'.

עוד בוואו: סקורסזי משחזר את צילומי "המסע אל הירח" בהוגו, ביין שובר את באטמן ב"עלייתו של האביר האפל", הסיום הקתרטי של "לופר" ואיזה עשר סצנות מופלאות של חואקין פיניקס ב"המאסטר".

Twitsonfilms: סרט אסונות מניפולטיבי? לא ממש. מפחיד ומטלטל, ותסלחו לי על משחק המילים על חשבון הצונאמי, אבל זה פשוט קולנוע סוחף. ****

הכי מפתיע

דיסני רוכשת את לוקאספילם

יש מעריצים שהריעו. יש כאלה שהתחילו למכור את כל הממורביליה. יש כאלה שבשבילם זו מכה ניצחת לאימפריה. יש כאלה שבשבילם זו תקווה חדשה.

לפחות קיבלנו מלא ממים מעולים.

מלחמת הכוכבים ודיסני - מלחמות החנונים

הכי ישראלי

"הבלדה לאביב הבוכה"

אחרי פתיחת שנה צולעת ("נמס בגשם", "סרק סרק", "רסיסי אהבה") הלכה השנה והשתפרה מבחינת הקולנוע הישראלי. שמי זרחין הגיע עם סרט חדש ("העולם מצחיק"), ערן קולירין חזר מ"ביקור התזמורת" עם סרט חריג ("ההתחלפות"), אסי דיין חזר ("ד"ר פומרנץ"), איתן פוקס הקים לתחייה את יוסי וג'אגר ב"הסיפור של יוסי", דינה צבי-ריקליס עלתה עם "ברקיע החמישי". מני יעיש ("המשגיחים") ורמה בורשטיין ("למלא את החלל") הרשימו בסרטי ביכוריהם. וכן, היה שם גם את דובר קוסאשווילי ("רווקה פלוס").

אבל ההפתעה הנעימה חיכתה בסוף השנה, עם סרטו החדש של בני תורתי, שלא דומה לשום דבר שרואים כאן בדרך כלל. מעין מערבון ים-תיכוני, עם הרבה סגנון, הרבה רפרורים והרבה אומץ להיות אחר.

עוד בישראלים: "למלא את החלל", "ההתחלפות", "המשגיחים".

הכי זר

"היו זמנים באנטוליה"

הסרט הזה מסתובב בעולם מ-2011. הוא גם עבר בארץ בפסטיבלים, פעמיים. אבל השנה הוא הגיע להקרנות מסחריות, בזכות סרטי אורלנדו, וצריך להצדיע להם על כך. סרט מופתי.

עוד בזרים: "פרידה", "בושה", "אהבה"', "ניצוד" וגם כמה סרטים עם יותר ממילה אחת בשמם.

היו זמנים באנטוליה

הכי גבר

ג'וזף גורדון לוויט

2011 היתה השנה של ראיין גוסלינג עם "משחקי שלטון", "טיפש, מטורף, מאוהב" וכמובן "דרייב". ב-2012 הוא הוריד פרופיל ופינה את הבמה ליריב הבולט ביותר שלו על כתר "השחקן הצעיר הגדול של דורו". לגורדון לוויט היתה שנה נהדרת עם "לופר" ו"עלייתו של האביר האפל", וזה עוד לפני שראיתי את "Premium Rush" ועוד לפני שראינו את "לינקולן". יצויין שאני מעריץ עוד מ"בריק".

עוד גבר: טום הארדי ממשיך לנסוק עם שנה נהדרת ("ארץ יבשה" ו"עלייתו של האביר האפל"), רגע לפני שהוא הופך להיות מקס הזועם ואל קאפון.

Twitsonfilms: "שליחות קטלנית" לעניים? לא בדיוק. ג'ונסון רוקח מהחומרים המוכרים מותחן פשע מהנה, לא נטול פגמים אך מעורר מחשבה. ****

הכי גבירה

קייט בקינסייל וג'ניפר לורנס

קייט בקינסייל היא אחת הנשים המועדפות עלי, ולא משנה כמה היא מנסה לאתגר אותי עם בחירות הסרטים הבעייתיות שלה. השנה היא עשתה את זה שלוש פעמים. ב"המבריח" היא עשתה את אחד התפקידים המבוזבזים בקריירה שלה: להיות יפה. מובן שהיא עשתה את זה נהדר. וזה בדיוק מה שהיא עשתה גם ב"מלחמת האופל: התעוררות", עם תפקיד הרבה יותר משמעותי, אבל אפילו לא טיפה יותר מורכב. טוב, ממילא תמיד חשבתי של"מלחמת האופל" לא היו מעולם יומרות שחרגו מ"מלהראות את קייט בקינסייל בבגדי עור צמודים". הריעו לזה.

את "זיכרון גורלי 3" עוד לא ראיתי. תנו לי לנחש: עוד מאותו הדבר. כלומר, בקינסייל מדהימה. סליחה, אני חייב ללכת לראות איזה סרט.

מלחמת האופל התעוררות - קייט בקינסייל

הבחורה השנייה שעבדה יפה השנה כיכבה בשני סרטים שעדיין לא ראיתי ("Devil you know" ו"הבית בקצה הרחוב") ובשניים שכן ("משחקי הרעב" השטחי ו"אופטימיות היא שם המשחק" הנפלא). אז תנו לי לספר לכם משהו: ג'ניפר לורנס היא נסיכה. אני שבוי בקסמיה מאז "קר עד העצם" בשנה שעברה. והיא לא עוזבת אותי.

ג'ניפר לורנס - הבית בקצה הרחוב

הכי שחקן

חואקין פיניקס

בדור שמעל לגוסלינג ולגורדון לוויט, חואקין פיניקס הוא השחקן הגדול של דורו. ההופעה שלו ב"המאסטר" היא עבודת מופת מחשמלת של שחקן טוטאלי, שלוקחת את התפקיד האדיר שלו ב"הולך בדרכי" עוד שלושה צעדים אל הפנתיאון. לא להאמין מה צמח מהאח הקטן והכאילו פחות מוכשר של ריבר פיניקס. מרלון ברנדו, זה מה שצמח.

פרס המשנה הולך לאנדי סרקיס, שוב באחד התפקידים הקולנועיים הגדולים של השנה (גולום ב"ההוביט") ושוב בלי שאף אחד יכיר בכך.

הכי שחקנית

מישל וויליאמס

לא ראיתי אל מישל ב"הוואלס האחרון", אבל כן ראיתי אותה עושה מרלין מונרו נפלאה ב"השבוע שלי עם מרילין". אז נכון שזאת היתה השנה שבה מריל סטריפ עשתה תפקיד מעורר התפעלות ב"אשת הברזל", אבל וויליאמס מרשימה אותי יותר. דווקא משום שהוא לא סומנה לגדולה, ויכולה היתה בקלות להפוך לעוד בלונדה מן המניין בהוליווד. אבל היא טיפסה מ"דוסון קריק" במעלה סרטים קטנים ותפקידים מעולים ("וונדי ולוסי", "סינקדוכה, ניו יורק", "בלו ולנטיין"), והיא תמשיך לטפס גם בשנים הבאות. הבטחה.

וחוץ מזה, תראו אותה.

מישל וויליאמס GQ

הכי נערת השער

ברוקלין דקר

על התואר הידוע גם כ"התחלתי לראות ממך קצת השנה ואני מצפה לעוד" התחרו, כרגיל, הרבה נערות יפהפיות. אני עדיין רוצה לשמוע עוד על רוקסי מקי מ"משחקי הכס", על האנה ווייר מ"בוס" ועל ג'נסיס רודריגז מ"אדם על הקצה", למשל. גם אחרי שיילין וודלי מ"היורשים" אני ממשיך לעקוב (איפשהו ב-2013 היא תשחק אצל גרג אראקי, איפשהו ב-2014 היא תהפוך למרי ג'יין ווטסון ב"ספיידרמן המופלא 2").

אבל עד אז, מי שהראתה צעדים קלילים ועדינים של התקדמות בתעשייה היא ברוקלין דקר, שאחרי הופעה אחת בשנה שעברה ("תזרום עם זה") השתדרגה לשתי הופעות חסרות משמעות השנה ("למה לצפות כשאתה לא מצפה" ו"באטלשיפ"). וזו סיבה מספיק טובה להביא כאן תמונה שלה, נכון?

ברוקלין דקר

הכי 2011

"הארטיסט"

לא להאמין שהחוויה הקולנועית הזאת היתה השנה.

Twitsonfilms: סרט אילם? למה לא? מחווה שנונה, אוהבת ורבת קסם לקולנוע האילם. קולנוע מסוגנן, תמים ומרומם לב. אין מילים. ½****

הכי 2013

"ארגו"

Didn't make the cut. תזכירו לי אותו בסיכום השנה הבאה. אם הוא לא יהיה בעשירייה, תדעו ש-2013 היתה שנה גדולה.

הכי מחכה לו ב-2013

"דג'אנגו חסר מעצורים". ברור שדג'אנגו.

אבל גם "לינקולן", "כוננות עם שחר", "ההוביט: ישימון סמוג", "ארץ אוז", "והרי החדשות: האגדה ממשיכה", "A Good Day to Die Hard", "Evil Dead", "מלחמת העולם Z", "סוף העולם" (על פי סיימון פג ואדגר רייט), "The Wolverine", "סטוקר" (ההוליוודי של פארק צ'אן ווק), "Pacific Rim" (דל טורו), "ג'ק מחסלים הענקים" (סוף סוף משהו חדש מבראיין סינגר), "קיק אס 2" (בעיקר בגלל ג'ים קארי), "איירון מן 3" (בעיקר בגלל שיין בלאק), "הפרש הבודד", "הקבר" (סטאלון ושוורצנגר בשיתוף פעולה עם קצת יותר משקל מ"בלתי נשכחים"?), "שבעה צעדים" (גרסת ספייק לי), "עיר החטאים: עלמה להרוג בשבילה", "המשחק של אנדר", "רונין 47" (קיאנו ריבס!) ו"Star Trek into Darkness". ויש עוד מלא, חפשו כאן (דן אוף גיק) או כאן (av club), או במדריך הסיקוולים של "נקסט מובי". ויש גם את המדריך הענק של אמפייר.

אבל דג'אנגו. ברור שדג'אנגו.

הנה 2012 בקולנוע. נתראה בעוד שנה.

50 גוונים של איפור: "ענן אטלס" – מדריך צפייה*

ענן אטלס

"מה לעזאזל אני עושה פה?"

(לואיזה ריי)

"ענן אטלס" הוא סרט יומרני כמו ברק אובמה לפני קמפיין בחירות ראשון. יומרות כשלעצמן אינן דבר רע. להיפך – הן מחיות, מכוונות ומעוררות השראה. גם יומרות ללא כיסוי אינן דבר רע – הן דבר טבעי. אבל יומרות שמרחפות כל כך גבוה עד שכבר אינן רואות את הקרקע ושמכתיבות התנהלות נפוחה מחשיבות עצמית ומתחושת עליונות נטולת בסיס – הן דבר רע.

"ענן אטלס" הוא סרט אינטלקטואלי כמו שיחת בית קפה בין סארטר לקאמי. טוב, אולי קצת פחות. זה אמנם קולנוע אינטלקטואלי – כזה שמחייב אותך לחשוב בצאתך מאולם הקולנוע – אבלך הוא הרבה יותר קומוניקטיבי. הוא לא אינטלקטואלי כמו סרט של גודאר, נניח, וגם לא טריפי ומוזר כמו "המעיין" של ארונופסקי. הוא מורכב משישה סגמנטים שמגוללים סיפורים לא מורכבים כשלעצמם, אבל החיבור ביניהם הוא שאמור לתת לסרט את המשמעות. וזה לא ממש עובד. התחושה הראשונה שמעוררת הצפייה ב"ענן אטלס" היא שמדובר בסרט שלא מובן עד סופו מה הוא בדיוק מנסה להגיד, וזה בדיוק הסיבה – רק בסופו, בחיבור הסיפורים, אפשר לזקק מתוכו את האמירה (הלא-גדולה, אגב). התחושה השנייה שמעוררת הצפייה בסרט היא שמדובר בסרט שיכול היה להיות קצר בהרבה. לכן הוא גם נתפס כיומרני – זה הפער שבין הנפח שלו (שלושה במאים, אנסמבל שחקנים, שישה סיפורים, מאות שנים, שלוש שעות ומאה מיליון דולר) לבין המשקל הסגולי שלו. זהו סרט שעל שכמותו נאמר: "השלם גדול מסכום חלקיו". סיפוריו כשלעצמם אינם גדולים ואף אינם אחידים ברמתם. אלא שגם השלם אינו עולה על סכום חלקיו, ובדרך לחוויה האינטלקטואלית נרמסת לחלוטין החוויה הרגשית. יש ב"ענן אטלס" שישה גיבורים (לפחות) שנמצאים במצוקה, אבל לא ממש אכפת לך מאף אחד מהם.

"ענן אטלס" הוא סרט שזקוק לפרשנים. הוא סרט שהמפגש שאחריו בין צופה למבקר תיטיב איתו, תאיר את מעלותיו ותקהה מעט את פגמיו. לפיכך, הנה כמה מפתחות שאולי יכולים לעזור בפענוחו, ומוטב לקרוא אותם רק לאחר הצפייה בו (כאן, אגב, יש חמישה דברים ש-eonline מציעים לדעת לפני הצפייה).

מדריך-נספח לסיפורים, לשחקנים ולדמויות מופיע בסוף מדריך זה. לצורך הקלת ההבנה אני מתייחס לדמויות בצירוף שמות השחקנים המגלמים אותם, ומכנה את הסגמנטים הסיפוריים כך: הספינה (ספינת העבדים באוקיאנוס השקט, 1849); המלחינים (ביתו של מלחין באדינבורו, 1936); הקונספירציה (העיתונאית החוקרת בסן פרנסיסקו, 1973); בית האבות (המו"ל המזדקן בלונדון ובאדינבורו, 2012); ניאו סיאול (המותחן המטריקסי בסיאול העתידנית, 2144); ואחרי הנפילה (השבטים בהוואי הפוסט-אפוקליפטית, 2321).

* הקרדיט לכותרת אינו שלי, אלא של מרלו סטרן מ"הדיילי ביסט". בעברית זה נשמע אפילו יותר טוב, אז לא יכולתי לוותר על זה.

ענן אטלס סטרג'ס וביי

חופש.

זו התמה המרכזית של "ענן אטלס". התמה הזאת עולה מכל הסיפורים: מסיפורו של העבד המשתחרר מכבליו על סיפון הספינה באוקיאנוס השקט ומסיפורו של הפרקליט הצעיר המשתחרר מעריצות החברה העסקית והנוגשת בעבדים (באותו סגמנט); מסיפורה של המשרתת המשתחררת מתפקידה בניאו-סיאול; מסיפורו של המלחין הצעיר המשתחרר מרודנותו של פטרונו המבוגר; מסיפורה של העיתונאית המשתחררת מאימתו של איש עסקים עשיר וחושפת מזימה לשואה גרעינית; מסיפורו של בן השבט העתידני שמשתחרר מעריצותה של כנופיית ברברים אלימה; ואפילו מסיפורה של חבורת הזקנים הנמלטת מבית האבות בו היא כלואה.

בכל הסיפורים מופיעה חברה, או מיקרוקוסמוס חברתי, שמגבילה את הפרט: לעתים באמצעות דפוסים חברתיים (הספינה); לעתים באמצעים דכאניים (בית האבות); לעתים במכשירים אלימים (הקונספירציה); לעתים בהתנהגות קניבלית ממש (השבטים, ניאו-סיאול). ובמרכז כל סיפור עומד גיבור שקורא תגר על החברה הזו ועל האופן שבו היא מתנהלת ויוצא לחופשי, ואף למעלה מכך: מניע תהליך הנפרש על פני תולדות האנושות, תהליך של יציאה מעבדות לחירות.

ענן אטלס גרנט

זהויות.

"ענן אטלס" נשען על קאסט גרעיני של עשרה שחקנים שחולקים ביניהם כמה עשרות תפקידים (ראה הנספח שבסוף מדריך זה). חלק מהתפקידים האלה רחוקים מלהיות מובנים מאליהם. ג'ים סטארג'ס מגלם לוחם חופש קוריאני; דונה ביי מגלמת אישה ג'ינג'ית; בן ווישו מגלם אישה; יו גרנט מגלם זקן; האלי ברי מגלמת רופא קוריאני; הוגו וויבינג מגלם אחות בלונדינית. ככה זה ב"ענן אטלס": אין גזעים, אין מינים, אין גילים. זאת לא רק אמירה דרמטית (שחקנים טובים יכולים לגלם כל תפקיד); זאת אמירה חברתית שמבקשת לטשטש את ההבדלים. וכשנזכרים בפרט מטא-קולנועי כמו זהותו של אחד מהאחים וושאובסקי – לארי שהפך ללנה – מבינים במידה מסוימת גם מהיכן זה הגיע.

אגב: זאת נקודה מעניינת שבה נבדל הסרט מהספר עליו הוא מבוסס – שהרי בספר כל דמות עומדת בפני עצמה, ואילו בסרט העובדה ששחקן מגלם מספר דמויות קושרת ביניהן.

ענן אטלס וויבינג

גלגולים.

ובכל זאת, יש מרכיב אינדיבידואלי חזק ב"ענן אטלס", והוא מובע היטב לא רק בסיפוריהם של גיבוריו אלא גם בעובדה שסיפורי הדמויות מתגלגלים מסיפור לסיפור דרך השחקנים המגלמים אותן. זיהוי השחקנים (מלאכת צפייה מהנה כשלעצמה) יכול לשמש כמפתח להבנת הסיפורים, אבל לא תמיד.

טום הנקס, למשל – בסרטו הטוב ביותר מזה שנים, סוף סוף נראה שהוא נהנה מעבודתו – מגלם רופא חמדן (על הספינה) וסופר בריטי תאב פרסום (בסגמנט בית האבות), אבל גם רועה צאן מוג לב שמתגבר על פחדיו ועומד מול רוצחי עמו (השבטים) ופיזיקאי שעוזר לעיתונאית לחשוף שחיתויות במפעל בו הוא עובד (בסגמנט הקונספירציה).

כמוהו גם ג'ים ברודבנט הנפלא (שתמיד נותן לי את התחושה הנעימה שאני צופה בפרק של "וואלאס וגרומיט"). הוא קברניט נוקשה (הספינה) ומלחין קשה עורף (המלחינים), אבל גם מו"ל שמתעשר בפתאומיות, נקלע דווקא אז לקשיים כלכליים ולאיומים, ומוצא תאוות חיים חדשה מתוך זיכרון עבר ואפיזודת הווה משעשעת (בית האבות).

הוגו וויבינג, לעומתו, הוא סמלה האכזרי של החברה בכל הסיפורים: הוא אב נוקשה וסוחר עבדים (הספינה), הוא נאצי (המלחינים); הוא אחות מרשעת (בית האבות); הוא רוצח (קונספירציה) והוא שד דמיוני וחורש רעה (השבטים). כשמזהים את וויבינג על המסך, יודעים שזה לא יכול להיות טוב.

יו גרנט, בליהוק הפוך-על-הפוך מצוין, נבל אף הוא: בעל מפעל בעל תוכניות זדוניות (קונספירציה); מנהל מסעדה קוריאני ששוכב עם העובדות שלו (ניאו-סיאול); זקן שמאשפז בכפייה את אחיו (בית האבות); מנהיג כנופיית רוצחים (השבטים). לרוב הוא נראה בתחילה כאדם הגון וחביב, אך מתחת למסכה מתגלה הלב הקר.

הצד השני הוא דונה ביי, שמגלמת תמיד את האישה המשוחררת, בין אם היא רעייה סקוטית שמתייצבת לצד בעלה ונגד אביה (הספינה); אישה מקסיקנית שמשיבה לגבר שהורג את הכלב שלה כגמולו; או משרתת שהופכת למנהיגת מרד (ניאו-סיאול).

כשבוחנים את "ענן אטלס" דרך השחקנים והתפקידים שהם מתגלגלים ביניהם, אפשר להבין טוב יותר את התמאטיקה ואת הרעיונות שחוזרים על עצמם. כמו השחקנים, הרעיון האנושיים האוניברסאליים האלה חוצים גזעים, מינים וגילים. זה לא מבריק, זה פשוט שימוש חכם בכלי הדרמטי שנקרא שחקן.

(קיימת כמובן גם האפשרות שזאת פשוט דרך לחסוך בתקציב. אני רוצה להאמין שלא, וכך או כך – זה משרת את הסרט)

ענן אטלס ווישואו וברודבנט

כתם לידה.

המקבילה הספרותית המסוימת של השימוש בשחקנים לגילום מספר דמויות הוא כתם הלידה. בספר (שאותו לא קראתי, אך כך קראתי על אודותיו) משמש כתם הלידה לזיהוי הנפש המתגלגלת בין הדורות.

מיהם הנפשות "המסומנות" בסרט? רועה הצאן הנקס (אחרי הנפילה); עורך הדין הצעיר סטארג'ס (הספינה); המלחין הצעיר ווישואו (המלחינים); העיתונאית ברי (הקונספירציה); המוציא לאור ברודבנט (בית האבות); והמשרתת ביי (ניאו-סיאול). קל לזהות את המשותף לכולן, תמטית ודרמטית. הן מגולמות על ידי כל השחקנים (למעט שני הנבלים, וויבינג וגרנט; וד'ארסי ודייויד, שהינם גיבור-משנה); נפרשות על פני כל הסיפורים; והן גיבורות סיפורן.

נקל להבין מכך שזו אותה הנשמה המתגלגלת מסיפור לסיפור. ומיהי אותה נשמה? "פרי ספיריט", נשמה חופשית, זו שיוצאת כנגד החברה שבה היא חיה, חושפת את הרע שבה ומובילה את המרד נגדה. אלו הם ששת הגיבורים המגלים התנגדות והקוראים לחופש. קו ישיר נמתח מהפרקליט הצעיר המתריס כנגד העבדות אל המשרתת שהופכת לנביאת החופש של חברת העתיד.

ובל נשכח מהי צורתו של כתם הלידה – כוכב שביט. גרם שמיים עצמאי, סוליסט ברקיע, נע בחופשיות בין האורות הרחוקים העומדים כסדרם. אות של חופש.

ענן אטלס ברי

ז'אנרים.

זו אחת החולשות הבולטות של "ענן אטלס", סרט שנע לא רק בין סיפורים, אלא גם בין ז'אנרים: מותחן קונספירציה מהסבנטיז, מותחן סייברפאנקי סטייל "מטריקס", דרמת עבדים היסטורית, דרמת מד"ב שבכלל נראית כמו סרט אקשן היסטורי, קומדיית בריחה מהכלא בריטית קלילה. זה חוסר אחידות סגנונית שמשתקף למרבה הצער גם בחוסר אחידות איכותית. זה כבר עניין קולנועי. הבעיה העמוקה יותר היא שהסיפורים מלכתחילה אינם שווי ערך, כך שהצגתם זה לצד זה (ליתר דיוק, זה בתוך זה) לא עושה חסד עם הסיפור הגדול. איך יכול להיות שקומדיית הקשישים החביבה בכיכובו של דרבונט דרה לצד האפוס המשיחי בכיכובם של הנקס וברי, למשל?

ערבוב הז'אנרים מקביל לערבוב הדמויות והשחקנים כדי לייצר את אותה אמירה המבטלת גבולות. רק שבמקרה הזה הוא אינו תורם לה.

ענן אטלס ווישואו

ענן אטלס.

הגיע הזמן לשאול על פירוש שמו של הסרט (שהוא גם שם הספר עליו הוא מבוסס). מקור השם, בסרט, ב"שישיית ענן אטלס" – יצירת המופת שעליה שוקד המלחין פרובישר-ווישואו, ושאת הקרדיט עליה מבקש לעצמו גם פטרונו איירס-ברודבנט (אגב: את היצירה המוזיקלית הלחין לצרכי הסרט טום טיקוור עצמו, ביחד עם ג'וני קלימק וריינהולד הייל).

מה בין הקונצ'רטו לבין התמאטיקה של הסרט שנקרא בשמו? זוהי יצירת מופת, המגנום אופוס של המלחין הצעיר. למעשה, זו יצירתו (לפחות המשמעותית) הראשונה. למעשה, זו גם יצירתו האחרונה. אבל כוחה איתן, הזמן לא יכול לה. זו כוחה של יצירה, והוא כמו מהדהד את כוחה של הנשמה החוצה את הדורות והזמנים בסרט. גם כשהגופים האנושיים מתים, נרקבים ומתחלפים זה בזה, ענן אטלס ממשיך לרחף ממעל.

"ענן אטלס" הוא גם שמה של התחנה אליה עושים דרכם זאכרי-הנקס ומרונים-ברי (אחרי הנפילה). מתחנה זו יוצרת מרונים קשר עם האנשים שנטשו את כדור הארץ, ובתחנה זו נחשף זכארי למסרי החופש החתרניים (נגיד. בינינו, מדובר בקלישאות) של סונמי-ביי (ניאו-סיאול). זוהי הנקודה הרחוקה ביותר בסגמנט הרחוק ביותר (בכרונולוגיה ההיסטורית של הסרט), זו שחותמת את מסעה של הנפש שהתגלגלה לבסוף אל זאכרי. כל מה שהוטבע בנשמה בחלוף הסיפורים מובא כאן לכדי העצמה והערה עד שזכארי חוזר לכפרו ומשתחרר מאימת הכובש הברברי קונה-גרנט. זהו, לפיכך, שיאו של התהליך. וזהו גם מפגש בין-דורי של אותה הנשמה, כשזאכרי צופה בגלגולה הקודם של נשמתו בגופה של סונמי. אף זהו שיאו של תהליך: הרפלקציה של הנפש.

ומה פירוש ענן אטלס? אטלס במיתולוגיה היה הטיטאן שנשא על כתפיו את העולם. נדמה שכמוהו מנסה הסרט היומרני כאמור לשאת בחובו סיפור אנושי אוניברסאלי עמוק ועשיר (ועושה זאת בהצלחה חלקית בלבד). אבל יש פה גם ענן, צבר מים שמרחף מעל העולם. השילוב הזה, שהוא ממש ניגוד פיזי (האחד למטה, השני למעלה), כמו עוטף את העולם כולו. למצער, הוא הולם את יומרותיו של הסרט.

בעולם הזה, בכדור הכחול, מביט זאכרי הזקן בסיומו של הסרט. כמו ענן אטלס הוא מתבונן בו ממרחק, עוטף אותו במבטו שאנו כבר יודעים שמתגלמים בו כל הזמנים כולם. מהמרחק הזה, מכוכב אחר, לא רואים שום אטלס שנושא את הכדור, וגם לא ענן שמעיב עליו. אולי אין עוד תקווה לעולם הזה, אבל יש עוד תקווה לאנושות שחיה בו.

ענן אטלס ווישואו וד'ארסי

Twitsonfilms: ניאו-מטריקס? לא ממש. יצירת אינדי מגלומנית ושלם שאמור להיות גדול מסכום חלקיו אך קטן ממנו. ובכל זאת – מאתגר ומעניין. true-true. ***

<div style="background-color:#000000;width:520px;"><div style="padding:4px;"><p style="text-align:left;background-color:#FFFFFF;padding:4px;margin-top:4px;margin-bottom:0px;font-family:Arial, Helvetica, sans-serif;font-size:12px;">Get More: <p class="nextmovie_seo_wrapper" style="color:white;"><a href="http://www.nextmovie.com/?xrs=vrl_player">NextMovie.com</a&gt;: <a href="http://www.nextmovie.com/video/featured/?xrs=vrl_player">More Videos</a> | <a href="http://www.film.com/trailers/?xrs=vrl_player">Trailers</a&gt; | <a href="http://www.nextmovie.com/category/blog/?xrs=vrl_player">Movie News</a> | <a href="http://www.nextmovie.com/dvd/?xrs=vrl_player">New on DVD &amp; Blu-Ray</a></p></p></div></div>

"ענן אטלס" (Cloud Atlas). בימוי: אנדי וושובסקי, לאנה וושובסקי וטום טיקוור. תסריט: אנדי וושובסקי, לאנה וושובסקי וטום טיקוור (על פי ספרו של דייויד מיצ'ל). שחקנים: טום הנקס, האלי ברי, דונה ביי, ג'ים סטארג'ס, ג'ים ברודבנט, בן ווישואו, ג'יימס ד'ארסי, יו גרנט, הוגו וויבינג, סוזן סרנדון, דייויד קית', דייויד ג'יאסי, ז'או שון, ברודי ניקולאס לי, רוברט פייף, מרטין ווטקה. 172 דקות.

אידיבי כאן, IMDB כאן

נספח: מדריך דמויות, שחקנים וזמנים

שחקן

הספינה (1849)

המלחינים (1936)

הקונספירציה (1973)

בית האבות (2012)

ניאו-סיאול (2144)

אחרי הנפילה (2321)

טום הנקס

ד"ר הנרי גוס (רופא)

מנהל מלון

אייזיק סאקס (עובד במפעל הגרעיני)

דרמוט הוגינס (סופר)

שחקן המגלם את קבנדיש בסרט

זאכרי (רועה צאן)

האלי ברי

שפחה אבוריג'ינית

ג'וקסטה איירס (אשתו של המלחין ויויאן)

לואיזה ריי (עיתונאית)

אורחת היפית במסיבה

אוביד (רופא)

מרונים (נוסעת מתרבות מתקדמת)

ג'ים ברודבנט

קפטן מולינקס (רב חובל)

ויויאן איירס (מלחין)

טימות'י קאבנדיש (מו"ל)

מוזיקאי קוריאני

חוזה

הוגו וויבינג

האסקל מור (חותנו של יואינג)

תדאוס קסלרינג (נאצי)

ביל סמוק (מתנקש)

האחות נוקס

בורדמן מפי (סמכות עליונה שרודפת אחרי סונמי)

אולד ג'ורג'י (שד)

ג'ים סטארג'ס

אדם יואינג (עו"ד)

אורח במלון

אב

אוהד כדורגל

היי ג'ו צ'אנג (לוחם חופש)

אדם (גיסו של זאכרי)

דונה ביי

טילדה יואינג (אשתו של אדם)

אם/אישה מקסיקנית

סונמי (מלצרית-רפליקנטית)

בן ווישואו

נער סיפון

רוברט פרובישר (מלחין צעיר)

מוכר בחנות תקליטים

ג'ורג'ט (אשתו של דנהולם)

בן שבט

ג'יימס ד'ארסי

רופוס סיקסמית' הצעיר (מאהבו של פרובישר)

רופוס סיקסמית' המבוגר (פיזיקאי במפעל)

האח ג'יימס (מטפל בבית האבות)

הארכיבאי

קית' דייויד

קופאקה (עבד)

נפייר (מנהל אבטחה במפעל)

אן-קור אפיס (מנהיג המורדים)

חוזה

ז'או שון

מנהלת מלון

יונה (מלצרית-רפליקנטית)

רוז (גיסתו של זאכרי)

דייויד ג'יאסי

אאוטאה (עבד)

לסטר ריי (אביה של לואיזה)

דאופיסייט (אחד החוזים)

סוזן סרנדון

מדאם הורוקס (אשתו של הכומר)

אורסולה (אהובת נעוריו של קאבנדיש)

יוסוף סולימן (פיזיקאי המופיע בוידאו)

הכוהנת הגדולה

יו גרנט

ג'יילס הורוקס (כומר)

לויד הוקס (בעל המפעל)

דנהולם קאבנדיש (אחיו של טימות'י)

סיר רי (בעל המסעדה)

קונה (מנהיג הברברים)

ויה Cinemablend

ויה Cinemablend

טום הנקס

הלי ברי ג'ים סטארג'ס בן ווישואו דונה ביי הוגו וויבינג יו גרנט ג'ים ברודבנט ג'יימס ד'ארסי קית' דייויד

תמונות קצרות: קרוז קונטרול ("ג'ק ריצ'ר")

 ג'ק ריצ'ר

1. "יש את הבחור הזה. הוא סוג של שוטר. לפחות היה. הוא לא שם על הוכחות, הוא לא שם על החוק. רק צדק מעניין אותו. הוא יודע מה עשיתי. את לא יכולה להגן עלי. אף אחד לא יכול".

2. ידוע שג'ק ריצ'ר הוא בחור שנושק לשני מטר. ידוע גם שטום קרוז הוא בחור בגובה 1.72 מ'. גם אם תוסיפו לו סטאר קוואליטי לא תגיעו ליותר מ-1.85. על ריצ'ר יש גם 100-115 קילו. על קרוז, לפי גוגל, יש משהו כמו 77 קילו. הי, לפחות בגיל הם קרובים (ריצ'ר נולד ב-1960, קרוז שנתיים אחר כך). ריצ'ר גם בלונדיני, קרוז לא.

ההבדלים הפיזיים בין קרוז לריצ'ר כבר הצליחו לעורר לא מעט ביקורת. בצדק; הגודל של ריצ'ר הוא עניין משמעותי. תחשבו על צ'אק נוריס – עם כל הכבוד המיתולוגי לצ'אק נוריס, ויש כבוד כזה – עושה את הטרמינייטור. זה פשוט לא מסתדר.

3. לכן, אגב, סטיבן סיגל היה יכול להיות ג'ק ריצ'ר לא פחות טוב מקרוז. גם אם הרבה פחות רווחי.

4. לי צ'יילד (הוא ג'ים גרנט) סיכם זאת כך: "המידות של ריצ'ר בספרים הן מטאפורה לכוח בלתי ניתן לעצירה, וקרוז עושה זאת בדרכו שלו". טוב, שילמו לו הרבה כדי להגיד את זה.

5. "ג'ק ריצ'ר הוא רוח רפאים. אתה לא מוצא את הבחור הזה אלא אם הוא רוצה שימצאו אותו"

6. ג'ק ריצ'ר הוא גיבור פעולה כלבבי. הוא גיבור שהוא צאצא ישיר לשושלת של גיבורי על כמו באטמן וגיבורי מערבונים כמו האיש ללא שם, שאיש אינו יודע מאין באו, אבל הם תמיד שם כשצריך אותם. והם מאוד חזקים. ומאוד קולים. ומאוד שנונים.

7. "סנדי עובדת כאן?"

"מי אתה, שוטר? אני צריך שתראה לי תעודה"

"לך תקרא לסנדי"

"אני צריך לראות משהו"

"מה בקשר לבפנים של אמבולנס?"

8. כן, שנינויות רצות על ימין ועל שמאל ב"ג'ק ריצ'ר". אם הסרט הזה מרגיש כמו מותחן אקשן משנות השמונים זה בעיקר בגלל שאין בו דיאלוג שלא הושחז באבן. כן, ג'ק ריצ'ר הוא לא רק בריון מסוקס, אלא גם בדרן חד לשון. הוא בעצם פיליפ מארלו עם ימנית קטלנית.

9. "נולדתי באוקטובר. כשאגיע ליום ההולדת שלי, אירה. אחת, שתיים…"

10. עוד תכונה שג'ק ריצ'ר הביא מהאייטיז: לשמור שורות מנצחות לטיימינג המושלם. למשל, לא לענות בזמן על השאלה מה המספר הסידורי של הרובה של הרוצח. כמו שלימד אותנו בארני סטינסון – Wait for it. ואז זה יהיה לג'נדרי.

11. "אני מתכוון לפרק לך את הצורה ואז לשתות את הדם שלך ממגף"

12. ועוד משהו: כשצריך להסביר משהו, מסבירים. למשל, כשריצ'ר צריך להסביר אם הוא היה באמת הורג אדם עליו איים (ולמעשה, להסביר למה האדם הזה נשבר אחרי שתי שניות), הוא מסביר ("הוא ידע שאני לא מבלף"). כי הלן רודין (רוזמונד פייק) שאלה, כלומר הצופה שאל. כלומר, התסריטאי שאל, כי הוא הבין שזה קצת קלוש ושעדיף לשים את זה על השולחן ולגמור את זה, אפילו במחיר של דיאלוג מטופש. הי, ככה עשו סרטים פעם, deal with it.

13. קראתי ראיון עם צ'יילד שבו הוא ציין את אחת הבעיות בעיבוד של ריצ'ר לקולנוע: "איך מוציאים דברים מתוך הראש שלו ומעבירים אותם אל המסך?". מקווארי בחר לפעמים בדרך הגרועה ביותר: בדיאלוג ישיר. האמת? צריך להיות מאוד פתוח לקולנוע מיושן ב-2013 כדי לקבל את זה. בחיוך.

מה זאת אומרת "אין בסקר את המפלגה של אלדד יניב?"

מה זאת אומרת "אין בסקר את המפלגה של אלדד יניב?"

14. "מה עושה בכלל שוטר צבאי?"

"מה שאתה עושה, בהבדל אחד – כל חשוד הוא רוצח מאומן"

15. יש סיפור. תמיד יש סיפור. הפעם (כי יהיו עוד פעמים), בסיפור המבוסס על "הצלף", ג'ק ריצ'ר מגיע לעבוד עם פרקליטה שמתגייסת להגן על צלף מטורף שהרג חמישה עוברי אורח תמימים. ומובן שמה שנראה כמו תיק סגור מתגלה כתיק מאוד פתוח.

16. האמת? סיפור לא רע.

17. טרם קראתי ספר של ג'ק ריצ'ר. סביר להניח שזה בגלל שלכל חמשת הראשונים שבספריו קוראים (בעברית) "משהו קטלני". האמת? עכשיו אני אתחיל.

18. אם בשביל זה עזב טום קרוז את סדרת "משימה בלתי אפשרית", אז זה בסדר מבחינתי. בעיקר בגלל שאני שמח שג'רמי רנר יקבל את "משימה בלתי אפשרית", אבל גם בגלל שאני רוצה לראות עוד ג'ק ריצ'רים.

19. וחוץ מזה, קרוז הוא עדיין אית'ן האנט, רק אחרי שהפשיטו אותו מכל הטכנולוגיה וזרקו אותו לבד בשטח. הי, הוא בכלל הסמוראי האחרון! או שזה הנוסע?…

20. לטום קרוז יש שני סרטים. האחד זה "אהבה בשחקים", השני זה "הסמוראי האחרון". כל השאר זה ואריאציות.

21. לכן קרוז תמיד עובד כמו על אוטומט, משחק ללא מאמץ. נוסע על קרוז קונטרול.

אוקיי, ברגע שהיא יוצאת, תירה בה. ואז אני רץ, תופס את סורי ובורח.

אוקיי, ברגע שהיא יוצאת, תירה בה. ואז אני רץ, תופס את סורי ובורח.

22. כריסטופר מקווארי כתב את "החשוד המיידי". בעיני זה מספיק כדי שאראה כל סרט שהוא מעורב בו.

23. מה שמזכיר לי – לאן נעלם בראיין סינגר?

24. אה, ל"ג'ק קוטל הענקים". אני כל כך מתפלל למענו. אני כל כך לא אופטימי.

25. רוזמונד פייק, נערת בונד לרגע, לא מצליחה לפרוץ להוליווד. זה לא קרה עד עכשיו, וזה גם לא יקרה. צוננת מדי. אני נותן לה חודשים ספורים לפני שהיא חותכת לטלוויזיה.

26. וורנר הרצוג, לעומת זאת – וואו. אני תמיד נהנה לראות במאי מפציע לתפקיד בסרט. אני שמח במיוחד כשזה מישהו כמו וורנר הרצוג. מישהו שחנך את קלאוס קינסקי. אני חושב שאם קינסקי היה חי, הוא היה גאה היום בהרצוג.

27. גם רוברט דובאל וריצ'ארד ג'נקינס פה. הם מצוינים, כצפוי, רק שקצת מפתיע למצוא כל כך הרבה שחקנים טובים בסרט אקשן שהיה שגרתי כבר לפני עשרים שנה.

28. אלקסיה פאסט. נערה בשער.

29. האמת? סתם סרט.

30. האמת? נהניתי לאללה.

31. "אתה חושב שאני גיבור? אני לא גיבור. אני נווד שאין לו מה להפסיד. ואם אתה חכם, זה מפחיד אותך. כי אני אהיה בשטח המת שלך, ואין לי שום דבר אחר לעשות".

Twitsonfilms: טום קרוז בתפקיד בלש בריון בגובה שני מטר? למה לא? אולד סקול אקשן שעושה את העבודה כמו שקרוז עושה אותה בדר"כ. ½***

"ג'ק ריצ'ר" (Jack Reacher). בימוי: סטיבן מקווארי. תסריט: סטיבן מקווארי (על פי "הצלף" מאת לי צ'יילד). שחקנים: טום קרוז, רוזמונד פייק, ריצ'רד ג'נקינס, דייויד אויילוו, ג'יי קורטני, ג'וזף סיקורה, ורנר הרצוג, רוברט דובאל, ולדימיר סיזוב, אלקסיה פאסט, ג'וש הלמן. 130 דקות.

IMDB כאן

http://www.imdb.com/title/tt0790724/