תגית: קומדיה

הומור לגיטימי (על Legit של ג'ים ג'פריס)

לג'יט

פורסם במקור בגיליון מאי של "בלייזר" 

פתאום הבנתי ששום דבר בטלוויזיה לא מצחיק אותי יותר. "איך פגשתי את אימא" התדרדרה לקיטש של "חברים" מהר מהצפוי והתמכרה לגימיקים מעייפים, ב"המפץ הגדול" אני ממשיך לצפות רק בשביל הציצי של קיילי קווקו. "משפחה מודרנית" עוד מצליחה להצחיק אותי פה ושם, אבל גם זה רק בזכות ריי דאנפי. "איש משפחה" סוחטת טיפות אחרונות מהלימון הסימפסוני, שלא מתבגר בחן כשלעצמו. ואני אפילו לא מדבר על "שוות בקליבלנד", שאני מתקשה לזהות את הקהל שעשוי גם לצחוק ממנה וגם להיות צעיר מבטי ווייט, ועל "שני גברים וחצי" בגרסת אשטון קוצ'ר. בקצב הזה, הבנתי, אני כפסע מערב מול "הנורמאלים החדשים". בלי "המופע של ריקי ג'רבייס" הקורעת (שכנראה סיימה את תפקידה ההיסטורי), "רוק 30" השנונה (שסיימה אותו בוודאות) ו"לואי" המבריקה (שתחזור רק בעוד שנה), נותרתי חמור סבר ועגום כמו יאיר לפיד ביום הראשון במשרד, נאחז בשידורים החוזרים של "סיינפלד" וממלמל כמוכה שיגעון "גאוני… גאוני…". וככה, אחוז געגועים לימים שבהם בארני סטינסון הצחיק אותי וג'ק דונגי חנך אותי, נפלתי במקרה על Legit.

Legit היא סדרה קומית מבית FX שמעמידה במרכזה סטנדאפיסט לא מאוד אטרקטיבי ומאוד לא מנומס ומתעדת לכאורה את חייו. אם זה נשמע לכם כמו "לואי", אז עשיתם את מנהלי FX מאושרים. נכון שג'ים ג'פריס הוא לא ג'ינג'י קירח ומכריס כמו לואי סי-קיי, אבל הוא אוסטרלי (מה שמזכיר לי שגם "ווילפרד" האוסטרלית במקור לא מצחיקה אותי). ונכון שעדיין אין לו את התובנות החותכות של לואי על החיים, אבל גם ללואי לקח זמן להפוך מסדרה קומית לדרמה המרירה ויוצאת הדופן שהיא היום. ועד שיהיו לו תובנות, ג'פריס פשוט לא שם זין על אף אחד. בפרק הראשון של Legit הוא לוקח את אחיו המשותק של חברו הטוב לזונה. האסקלציה של האירועים, אני יכול להבטיח לכם, תהיה מהירה, ומגע אקראי של יד גבר על הבולבול של רעהו יהפוך בחלוף שני פרקים למגע מרצון, מהתנדבות, אפילו מהקרבה. ורעות שכזאת לעולם לא תיתן את ליבנו לשכוח.

ג'פריס מככב ב-Legit בתפקיד עצמו. מי שכבר מכיר את פועלו מבימות הסטנד אפ, יודע שמדובר באחד הפיות הכי מזוהמים מחוץ לבית של גיא פניני. המופע I Swear to God הוא משהו ששווה לכם לשים עליו את היד, מסוג הדברים שג'ורג' קארלין היה גאה בהם (ג'פריס מאוד מזכיר את קארלין, הן בסגנון הבוטה והן באתיאיזם הבועט). לג'פריס אין מעצורים, ובארסנל שלו הוא מחזיק בדיחות שואה, 11 בספטמבר, צונאמי. יו ניים איט. שלא לדבר על בדיחות על הבדלי דת, גזע ומין. ואת כל זה הוא יורה על הקהל במבטא כבד ובאינטונציה סטלנית במה שנראה כמו הדבר הכי פוגעני שעשתה אוסטרליה לארה"ב מאז החזרת מל גיבסון. כמה ג'פריס פוגעני? באחת ההופעות שלו עלה צופה על הבמה והוריד לו אגרוף. אחרי שאנשי האולם השתלטו על הצופה, ג'פריס חזר לעוד חמש דקות של סטנד אפ. "אם נהניתם מהמופע ואתם רוצים לראות עוד", אמר, "אני אהיה בסמטה בחוץ, חוטף בעיטות בראש".

את המטען החריג הזה מביא איתו ג'פריס ל-Legit, ביחד עם שותפים מוכשרים כמו דן בקדאהל ("הדיילי שואו"), די-ג'יי קוואלס (הבחור המוזר מ"רוד טריפ"), מינדי סטרלינג (פראו פרביסינה מ"אוסטין פאוארס") וג'ון רצנברגר (קליף מ"חופשי על הבר"). התוצאה מצחיקה, מוזרה, ולעתים אפילו נוגעת ללב באופן שמרמז על הליכה בדרכי "לואי". בכל זאת, המעשים שמוכנים ג'ים וחברו סטיב לעשות למען בילי האומלל לא יסולאו בפז ולא יחוטאו באתנול, וקשה להישאר אדיש מול אחווה גברית שכזו.

ואז הגיע איזה כתב ושאל אם הוא הזקנה מהמסדרון והוא נורא נעלב

ואז הגיע איזה כתב ושאל אם הוא הזקנה מהמסדרון והוא נורא נעלב

אף על פי ש-Legit לא ממש מספקת את המספרים (ובארץ אפילו לא קנו אותה לשידור עדיין), ב-FX בהחלט בונים עליה. בספטמבר ישיק הערוץ את FXX, ערוץ הצעירים שלו (צעירים במונחי רייטינג אמריקאים זה 18-34, אגב). את ההשקה תלווה העונה השנייה של Legit, לצד התשיעית של "פילדלפיה זורחת" והחמישית של "הליגה", עוד שתיים מהקומדיות הצעירות והמצליחות של הערוץ (שתיהן אף חודשו לעונה נוספת, ואף אחד לא רואה את הסוף). "פילדלפיה זורחת", על אודות ארבעה חברים פלוס דני דה ויטו ויחסי החברות המוזרים והמעורערים שלהם, אמנם איבדה מרעננותה, אבל היא עדיין אחת הקומדיות הכיפיות והחצופות שיש לטלוויזיה להציע. "הליגה" מזכירה את "פילדלפיה", אלא שהיא רק בחצי הדרך, כך שהיא עדיין שומרת על חדותה. התקציר שלה אמנם נשמע מקורי כמו שיר של משה פרץ – חמישה חברים שמנהלים אחוות גברים ילדותית סביב משחקי פנטזי פוטבול – אבל היא מספיק טובה כדי לקבל פה בעתיד התייחסות נפרדת.

בכלל, כשזה מגיעה לקומדיות, אפשר לסמוך על FX. הערוץ שיחגוג בשנה הבאה 20 שנים להיווסדו מיצב את עצמו בעשור החולף כאחיו הצעיר והמסעיר של HBO, עם סדרות כמו "המגן", "הצילו" ו"דמג'ס". בשנים האחרונות מריץ הערוץ את "צדק פרטי", "סיפור אימה אמריקאי" ו"האמריקנים" החדשה. אבל לצד הדרמות המשובחות צמח ב-FX יבול נאה של קומדיות שמתמחות בלהיות לא-פוליטיקלי-קורקטיות: "פילדלפיה זורחת", "הליגה", "ווילפרד" וכמובן "לואי". בסדרות האלה אנשים מתעללים זה בזה עד זוב דם, מתגוללים איש על רעהו עד חורמה, ומתמסטלים ומשתכרים עד אובדן הכרה. Legit היא צאצא הפיגולים הטבעי של השושלת המטונפת הזאת.

ב-29.5 יחזרו ל-Yes "הליגה" בעונתה השלישית (זאת שהסתיימה בארה"ב לפני שנה וחצי, רק כדי להבהיר לכם כמה זמן לקח לסדרה הזאת לתפוס), וריקי ג'רווייס עם ספיישל של "קטן מהחיים" המצוינת שיאחד בין ווריק דייויס לואל קילמר לסיקוול "ווילו והנסיכה" פוטנציאלי. עוד לפני כן יחזור לואי – אמנם לא הסדרה, אבל לפחות המופע (Oh My God ב-14.5). ואפילו זואי דשאנל חזרה לעונה שנייה של "הבחורה החדשה" החמודה, שאמנם מחווירה לעומת הקולגות שהזכרתי כאן, אבל לפחות מחווירה בחן. שלא לדבר על מרתון "משפחה בהפרעה" לקראת הקאמבק ב-19.5. וב-Hot רצה "מינדי" המצוינת, וגם "סדנה לעצבים" של צ'ארלי שין (עוד קומדיה של FX).

יודעים מה? יכול להיות שיהיה ממה לצחוק החודש בטלוויזיה. ואם לא, תמיד יהיו לנו את דיוני ועדת הפנים בערוץ הכנסת בכיכובה של מירי רגב.

גרהאם צ'פמן ובני מינו ("סיפורו של שקרן" ומונטי-פייטונים אחרים)

גרהאם צ'פמן

השבוע נפתח פסטיבל הקולנוע הבריטי, שכולל מחווה למונטי פייטון, שכוללת את הקרנת סרטו החדש של הפייטון המנוח גרהאם צ'פמן. כן, אף על פי שצ'פמן מנוח, אין לו מנוח.

לרגל הפסטיבל ראיינתי ל"פנאי פלוס" את גורי אלפי, AKA האיש הכי מצחיק בטלוויזיה, שהוא גם מעריץ מושבע. כזה שמדקלם מערכונים בעל פה, תוך כדי שיחה, ברמת האינטונאציה. ולצד הראיון, הנה ביקורת קצרה על "סיפורו של שקרן: הסיפור הלא אמיתי של גרהאם צ'פמן" (חפשו את הקרנותיו בפסטיבל כאן, או שתמתינו לצאתו להקרנות מסחריות), ועוד חמישה מערכוני פייטון שחייבים להכיר (מינוס עוד חמישים שחייבים להכיר).

סיפורו של שקרן

"גרהאם צ'פמן היה הגדול מכולם", אומר גורי אלפי. "הוא לא היה השחקן הכי גדול, אבל הוא המנוע הקומי. כשהוא היה אומר משהו, זה היה קורה. והוא גם באמת חי את החיים האלה של האיש המופרע והמופרך. הוא היה ההומו המוצהר הבועט בכל מוסכמה".

צ'פמן הוא היחיד מבין חברי הלהקה שכבר אינו בין החיים – הוא נפטר מסרטן ב-1989 בגיל 48 – אבל זה לא מפריע לו לככב בסרט חדש, "סיפורו של שקרן" ("A Liar's Autobiography"), שיוצג במסגרת הפסטיבל ובהמשך בהקרנות מסחריות ברחבי הארץ. "סיפורו של שקרן" הוא שם ספרו האוטוביוגרפי לכאורה של צ'פמן, שראה אור ב-1980 תחת חמישה מחברים שונים (כיאה לאוטוביוגרפיה). הסרט מבקש לחקות את הרוח הצ'פמנית ונתלה בשלושה במאים וב-14 חברות אנימציה שונות שנטלו בו חלק. התוצאה היא סרט מפתיע, זיקיתי וחופשי עד כדי בלבול, שמחליף סגנונות כמו שצ'פמן החליף זהויות בימי המערכונים. וזה עוד לפני שהגענו לתוכן, שהוא, כאמור, אוטוביוגרפיה שקרית פרי עטו של אחד הקומיקאים המבריקים והחתרניים שידענו.

מעריצי פייטון לא ימצאו בסרט אנקדוטות חדשות מאחורי הקלעים, אבל יתענגו שוב על קולו המוכר של צ'פמן (שהקליט את הספר לפני מותו) שמשחזר פכים מחייו הסוערים, מימיו באיטון (שלא היו) ועד לרומנים הומוסקסואליים (שהיו בהחלט). הם גם בוודאי ייהנו מהעושר ומההמצאות הויזואליות שהולמות את רוחו של צ'פמן, כמו רכבת הרים בצורת פין ומונטי פייטונים בצורת קופים.

פיסות המציאות והבדיון – מסיבות קוקטייל, זיונים בחדרי מלון, טיול אופניים באיביזה, שיחות על ספרים במושב האחורי של האוטו – מצטברות לכדי פרופיל מעורפל של אדם מצחיק מאוד ומתוסבך מאוד, מבריק ומוזר, משועשע ומתוסכל, ובעיקר חסר. "הוא אחד הגדולים שהיו", אומר אלפי, "זו אבידה ענקית".

"סיפורו של שקרן: הסיפור הלא אמיתי של גרהאם צ'פמן" (A Liar's Autobiography: the Untrue Story of Monty Python's Graham Chapman). בימוי: ביל ג'ונס, ג'ף סימפסון, בן טימלט. תסריט: גרהאם צ'פמן ודייויד שרלוק (על פי ספרם הנושא שם זה). שחקנים: גרהאם צ'פמן, ג'ון קליז, טרי ג'ונס, מייקל פיילין, טרי גיליאם, קרול קליבלנד, קמרון דיאז, ג'סטין מקדונלד. 85 דקות.

IMDB כאן

חמישה מערכונים של מונטי פייטון שאתם חייבים לעצמכם

התוכי (Dead Parrot)

כל דיון במערכונים של מונטי פייטון חייב להתחיל בתוכי מת: לקוח (ג'ון קליז) נכנס לחנות בעלי חיים ומתלונן שהתוכי שקנה מת. המוכר (מייקל פיילין) מתעקש שהתוכי רק נח. מכאן והלאה מתנהל ויכוח בין קליז לפיילין, ויכוח שנכנס למיתולוגיה הבריטית כשמרגרט תאצ'ר קראה לאיחוד המפלגות היריבות לה "תוכי מת".

המשרד להליכות מטופשות (Ministry of silly walks)

קליז עובד במשרד להליכות מטופשות. פיילין הוא לקוח שמחפש הליכה מטופשת חדשה, וקליז שמח להציע לו כמה, בעודו שולח איברים לכל עבר. אחת מההליכות, אגב, שייכת לישראלים, אבל קליז לא מספיק להציג אותה, כיוון שלמשרד בדיוק מגיעה המזכירה עם מגש הקפה המקרקש בעת שהיא הולכת באופן מטופש. קומדיה פיזית במיטבה.

האינקוויזיציה הספרדית (The Spanish Inquisition)

"לא ציפיתי לאינקוויזיציה הספרדית", אומר גרהאם צ'פמן לאשתו, וזוכה לתשובה שהפכה לאחד הציטוטים הפייטונים הנודעים מכולם: "אף אחד לא מצפה לאינקוויזיציה הספרדית". כך עונה לו שלישיית הקרדינלים שמזנקת לחדר לצלילי מוזיקת הפתעה, ומיד מסבירה שהפתעה היא הנשק שלה. ופחד. ויעילות חסרת מעצורים. וכן הלאה. יש לה הרבה כלי נשק, לאינקוויזיציה הספרדית, והרבה מערכונים נהדרים.

שיר חוטב העצים (The Lumberjack Song)

הפייטונים אהבו לשיר, ואחד השירים הנפלאים בפלייליסט הפייטוני הוא זה שמספר על חוטב העצים מסוקס. נערתו מאושרת, רעיו השוטרים הקנדים מהללים. אך לאט לאט מתקלפות השכבות המחוספסות וחולצת הפלנל ותחתיהן מתגלה גבר עם חיבה תורשתית לבגדי נשים. התגובה של הקנדים, שמעכלים את הבשורה המפתיעה תוך כדי חזרה על הפזמון, עושה את המערכון.

ריקוד הדגים המצליפים (Fish-Slapping Dance)

20 שניות. זה אורכו של הריקוד שרוקד פיילין לפני קליז כשהוא סוטר ליריבו עם זוג דגים, לפני שקליז עונה לו בריקוד-הצלפה משלו. פיילין טוען שבמערכון הקצרצר הזה מזוקקת תמצית המונטי פייטניות, וגורי אלפי, שמציין שמדובר באחד המערכונים האהובים עליו, קורא לזה "רגע סלפסטיק צ'פליני נפלא. פשוט מושלם".

שר האוצר מתלוצץ עם מבקריו (פוליטיקאים ב"מצב האומה")

פורסם במקור ב"פנאי פלוס" (31.10.12)

יומיים אחרי שבנימין נתניהו הכריז על בחירות עלתה לאוויר "מצב האומה" ומצאה את עצמה בודדה בחזית, תוכנית הסאטירה היחידה בתקופת הבחירות, לפחות עד ש"ארץ נהדרת" תודיע רשמית על הצטרפותה למרוץ.

"מצב האומה" מיצבה את עצמה עם השנים כתוכנית סאטירה מעולה: שנונה, צולפת, אינטליגנטית, ומצוידת בגורי אלפי, טוען רציני לכתר האיש המצחיק בארץ. הבעיה שלה מתחילה כשהפוליטיקאים מגיעים להתארח. דווקא אז מתברר שהסאטירה הנשכנית היא בעצם עוקצנית בלבד, מטרידה לרגע אך חולפת בן לילה. פוליטיקאי שיקרה לתוכנית לא ישאיר אחריו ליטרת בשר אלקטורלית מדממת משל היה דן מרידור ב"החרצופים". להיפך: הוא ייתפס כבעל רוח ספורטיבית והומור עצמי, ובדרך יקנה לעצמו פרסום חינם. זה לא משנה מה אומרים עליך בפאנל כל עוד מאייתים את האותיות של המפלגה שלך נכון, ועדיף להתחמם בזרקורי "מצב האומה" מאשר להיצלות על הגריל של "משעל חם".

מהתנהלות העניינים ב"מצב האומה", ברור שאיש מהפאנליסטים לא מחפש דם. הם מחפשים סטגדיש. ובשביל הם לא זקוקים לקורבן אורח. זה עובד טוב יותר בלי ההומור הדוֹדי של יובץ שטייניץ, בלי התגובה המנוסחת ביד יועץ תקשורת של זהבה גלאון ובלי הנאומים המנותקים מהקונטקסט הקומי של סתיו שפיר.

הצרה היא ש"מצב האומה" מלבינה פוליטיקאים ומאפשרת להם להחליף קרב אידיאולוגי נוקב  בטניס-דאחקות חביב. שר האוצר מגיע לתוכנית הסאטירה היחידה בישראל ומגלה שאף אחד לא באמת מתכוון לקבור אותו בתכריכי בוז בשל המצב הכלכלי. הוא לא מגיע כדי לחטוף מהלומות, אלא כדי להתלוצץ עם מבקריו.

כשהאויב בשער האולפן מתגלה "מצב האומה" כצאצאית ישירה של כוכבה, גורי, שחוץ מלהיות האיש הכי מצחיק בישראל, הוא כנראה גם הסלב הכי נחמד בישראל. ונחמד זה נחמד, אבל זה לא מה שאנחנו רוצים לראות כשלאולפן מתגלגלים פוליטיקאים זחוחים. אנחנו רוצים מישהו שימחק את החיוך הנסוך על פניהם בזמן שהם משתינים לנו בבריכה הציבורית.

נספח: על ח"כ יריב לוין ב"מצב האומה" בשנה שעברה כאן, ותגובה לטוקבקיסטים הצפויים כאן.

הישרדות: אוקיאנוס הקרח ("עידן הקרח 4" – ביקורת)

תקציר הביקורת הקודמת:

בתוך שבוע עלו בישראל שני סרטי אנימציה – "מדגסקר 3: מקרקסים את אירופה" ו"עידן הקרח 4: יבשות בתנועה" – שהדמיון ביניהם רב. ראשית, שניהם סיקוולים בסדרות מצליחות. ושנית, שניהם משתייכים לז'אנר האנימציה שמוותר על העומק הדרמטי הבלתי ניתן להשגה של פיקסאר, ופשוט בא לעשות חיים. ושלישית – שניהם עושים את זה.

כאן דיברתי על "מדגסקר 3". והנה מגיע "עידן הקרח 4", ומה הוא אם לא "מדגסקר 3" בתחפושת פרה-היסטורית? שימו ממותה (ריי רומאנו) במקום היפופוטם, נמר שיני חרב (דניס לירי) במקום אריה, עצלן מטורלל (ג'ון לאגיזמו) במקום זברה מטורלל ויצור פרוותי אילם וביש מזל אחד (כריס הודג') במקום יצור פרוותי אילם וביש מזל שני, וקיבלתם את "עידן הקרח". זה לא שמי מהם מחקה את משנהו, כמו ששניהם נשענים על אותה מסורת מצליחה, מוכחת וכמעט עצלנית של שילוב בין גיבורים חד ממדיים (סקראט ומורט הם ההקצנה של אי-פיתוח הדמויות הזה), עלילת הרפתקאות סוחפת ואנסמבל כוכבים שיגיע לפרמיירה. לשניהם זה עובד.

לעומת החבר'ה המפונקים מגן החיות הניו יורקי, לבני עידן הקרח באמת קשה בחיים. סכנה רודפת סכנה, ולא צריך להיות סנאי אובססיבי כמו סקראט כדי למצוא את עצמך שוב ושוב בסכנת הכחדה (שכמו שאנחנו יודעים, חכמים בדיעבד שכמונו, בוא תבוא). הפעם התמוטטות קרחונים מפרידה בין השבט ההולך ומתרחב של משפחת "עידן הקרח", ושלושת הגיבורים המקוריים של הסדרה מוצאים את עצמם מרוחקים מהיבשה ומבודדים מכור מחצבתם, על פיסת אדמה עלובה בדרך לשומקום.

אמרו לך פעם שיש לך משהו עצוב בשיניים?

"עידן הקרח" – אולי בגלל מיקומה ההיסטורי – עולה בהמצאותיה התסריטאיות על "מדגסקר", וכך גם הפעם. בדרכם של שלושת האמיגוס – והסבתא של סיד, בקול שלא ניתן לטעות בו של וונדה סייקס – בחזרה ליבשה עומדת ספינת-קרחון פיראטים בפיקודו של קפטן גאט (פיטר דינקלייג'), קוף מרושע המוביל חבורת שודדי ים מוזרה, שעליהם נמנים נמרת שיני חרב (ג'ניפר לופז), פיל ים נבוב (ניק פרוסט), ארנבון אנרגטי (עזיז אנסרי) וסמור המתפקד כדגל פיראטים לעת מצוא (קונאל נאיאר).

במקביל להרפתקאות הימיות מתנהלת גם העלילה היבשתית, המשעממת למדי, בכיכובם של ניצולי תאונת הקרחון: אלי (קווין לטיפה), בת זוגו של מאני; בתם המתבגרת פיצ'ס (קקה פאלמר); ידידה הקיפודי הפחדן לואי (ג'וש גאד); צמד הדודנים הדבילים אדי (ג'וש פק) וקראש (שון וויליאם סקוט); וחבורת הממותות הצעירות (ביניהם ניקי מינאז'). אלו הרגעים הדלים והחלשים של הסרט. ברגעים הטובים מתנהל מאבק איתנים בין ממותה לקוף, שני סמילודונים מנהלים יחסי אהבה-שנאה שברור לאן הם הולכים, עצלן ופיל ים מתחרים זה בזה ברמות האינטליגנציה הנמוכה ואין מנצח חד משמעי, וסנאי אחד ממשיך להתיק יבשות ממקומן. אין מנוחה בעידן הקרח.

אוקיי, אז המשאלה הראשונה שלי היא שהעידן הזה לא יגמר לעולם

כמו ב"מדגסקר 3", גם ב"עידן הקרח 4" רצף מבדר של הרפתקאות סוחפות ומהנות שוטף החוצה את החומרים החסרים כמו דמויות מורכבות או סיפורים מעניינים. בעניינים המשפחתיים והאישיוז האישיים של מאני, דייגו וסיד כבר מזמן איבדנו עניין. אז בסדר, יש כאן בת מתבגרת ואבא שמתקשה להשלים עם כך (פיהוק), גבר קשוח שמתרכך ומתקשה להשלים עם כך (פיהוק), ולוזר שמתקשה להשלים עם כך (פיהוק אחרון ולמיטה). נאמר כבר הכל, סופר כבר הכל, נראה כבר הכל. למרבה המזל, הסיפורים החלשים האלה, כמו גם סיפורי היבשה של השבט החד הורי של אלי, נשטפים מפני זרם ההרפתקאות הכביר שסוחף את "עידן הקרח 4" למחוזות משעשעים של בידור קיצי כיפי ונטול יומרות. חייבים להודות שיחסית לחיות בסכנת הכחדה, החבר'ה האלה יודעים לעשות חיים.

Twitsonfilms: שוב החיות בסכנת הכחדה? למה לא? הן הרי תמיד יודעות להוציא מעצמן את המיטב עם הגב לקיר. משב קפוא של בידור קיצי מהנה. ****

"עידן הקרח 4: יבשות בתנועה" (Ice Age: Continental Drift). בימוי: סטיב מרטינו ומייק ט'רמייר. תסריט: ג'ייסון פוקס ומייקל ברג. שחקנים: ריי רומאנו, דניס לירי, ג'ון לאגיזמו, כריס וודג', פיטר דינקלייג', ג'ניפר לופז, קווין לטיפה, וונדה סייקס, קקה פאלמר, ג'וש פק, שון וויליאם סקוט, ג'וש גאד, ניק פרוסט, עזיז אנסרי, אלן שאבאט, רבל ווילסון, ניקי מינאז', הת'ר מוריס, אוברי גרהאם, ג'ייסון פריצ'יון, אלן טודיק, פטריק סטיוארט, סיימון פג. 94 דקות.

אידיבי כאן, IMDB כאן

אלכס בורח עם הקרקס ("מדגסקר 3" – ביקורת)

בתוך שבוע מגיעים לישראל שני סרטי אנימציה – "מדגסקר 3: מקרקסים את אירופה" ו"עידן הקרח 4: יבשות בתנועה" – שהדמיון ביניהם רב. ראשית, שניהם סיקוולים בסדרות מצליחות. ושנית, שניהם משתייכים לז'אנר האנימציה שמוותר על העומק הדרמטי הבלתי ניתן להשגה של פיקסאר, ופשוט בא לעשות חיים. ושלישית – שניהם עושים את זה.

"מדגסקר" הוא דוגמה מצוינת. זה מותג של דרימוורקס שלא נהנה אפילו מהתחכום/התחכמות שמאפיינים את דרימוורקס בספינת הדגל שלהם "שרק". "מדגסקר" היה סרט אנימציה שנבנה מחומרים כמעט קלאסיים: סרט הרפתקאות, חיות מדברות וכוכבים מדבבים. הוא לא היה בשום שלב מבריק, אבל הוא היה חביב. המוטו שלו היה "כולם להזיז ת'טוסיק". לא מתוחכם, לא עמוק ולא בטיח. פשוט להזיז ת'טוסיק.

"מדגסקר" הראשון השיק סדרה מצליחה עם גיבור-אריה שאי אפשר שלא לאהוב, כי הוא גם אריה, גם לא ממש מתפקד כאלפא-אריה וגם מדובב על ידי בן סטילר; להקת ליווי שכוללת זברה צעקני (כריס רוק), ג'ירף עגמומי (דייויד שווימר) והיפופוטמית שעד היום לא פענחתי את סוד קסמה (ג'אדה פינקט סמית'); ודמויות משנה שגונבות את ההצגה כמו יחידת פינגווינים, צמד קופים אינטלקטואלים ומלך-למור מחופף (סשה ברון כהן). "מדגסקר 2" (הביקורת שכתבתי עליו בשעתו – כאן) ניסה לחזור על נוסחת הקסם, ועשה זאת בהצלחה פחותה. רוב הזמן הוא פשוט שמר על השמרנות.

"מדגסקר 3", נאמן לשמו העברי ולעלילתו המרכזית, מגלה סוף סוף סימנים של שבירת כלים. סיפור המסגרת שולח את חבורת החיות הנמלטות מחופי אפריקה לא מונטה קרלו, שם הם מצטרפים לקרקס חיות נודד, לוקחים עליו בעלות ומשיקים מופע שלידו ה"סירק דה סוליי" נראה כמו קרקס פרעושים. כל זאת בזמן שהם נמלטים מיחידת לוכדי החיות הצרפתית בראשותה של המפקחת המרחרחת שנטל דובואה (פרנסס מקדורמנד). נשמע כמו מתכון לבלגן.

וזה היה הרגע הכי מביך שלי ב"רוקדים עם כוכבים"

הנסיעה ברחבי אירופה הקלאסית הופכת את "מדגסקר 3" למין תאום ל"מכוניות 2" – מהכושלים בסרטי פיקסאר. והנה, מה שרע אצל פיקסאר הגאונית (וכמה שזה נדיר), מתגלה כמצוין אצל דרימוורקס השובבה. אווירת הקרקס הפרועה הולמת את החיות של "מדגסקר". היא הרבה יותר ברוחו של המלך ג'וליאן, ופחות ברוחם המייגעת של מלמן הג'ירף או גלוריה ההיפופוטמית. סיפורו של הזוג המוזר, כמו גם בעיות הזהות של הזברה המעצבן מרטי, מפנים את הבמה לסיפור הרפתקאות קליל ומבדר. אפילו אלכס – עדיין כוכב הסרט – כמעט ומפנה את מקומו, ונדמה שהסיפור הדרמטי המרכזי ב"מדגסקר 3" הוא בכלל סיפורו של ויטאלי (בראיין קרנסטון), טיגריס שהיה כוכב הקרקס ואיבד את ביטחונו בתאונת עבודה איומה. רוח השטות הולמת את הסיטואציה הבסיסית שעליה נוצקה "מדגסקר" – חיות שאוהבות את בית הכלא שלהן – ושהמשיכה לאורך הסדרה באלמנטים עלילתיים נטולי היגיון לכאורה כמו העובדה שכל הזברות נראות כמו מרטי (אבל הג'ירפות וההיפופוטמים לא) או תעלול הקרקס הבלתי יאומן של ויטאלי.

צריך להגיד רגע משהו על הבחירה בקרקס כעולם ההתרחשות המרכזי בסרט שגיבוריו בעלי חיים. הקרקס נחשב לאחד המוקדים הבולטים בהם מתרחשות התעללויות בבעלי חיים, או למצער ניצול מסחרי גס שלהם. אפשר היה לחשוב ששימוש אסקפיסטי וקר לב בעולם הקרקס בסרט כמו "מדגסקר", שבו החיות נהנות מחיי הקרקס וחשות ריק ואובדן כשהוא מצוי בסכנה, יהיה מקומם. אך לא כך הוא; "מדגסקר" מציע קריאה חתרנית, ומשיב את הקרקס לידי בעלי החיים. החיות של "מדגסקר" משתלטות על הקרקס, ואז הופכות אותו לשלהן ומעלות מופע שעולה עשרות מונים על כל מופע אנושי מקביל. למעשה החיות משתלטות על טריטוריה אנושית, שעושה בהן שימוש מסחרי, אבל במקום להחריב אותה – הן בוחרות לאמץ אותה. האם יש כאן מסר אידילי-הרמוני באשר ליחסים הרצויים בין חיות לבני אדם? סביר להניח שלא. נעים לחשוב שכן.

תשובה מסוימת לעתיד היחסים בין הגזעים מגיעה אולי בסיום הסרט, שבו כוכבי "מדגסקר" חוזרים לגן החיות הניו יורקי אותו עזבו ואליו לא הפסיקו להתגעגע. ברגע הזה, מול הגדר, הם נאלצים להכריע בין חזרה למקום שאהב אותם, טיפח אותם ועשה אותם לגיבורים מקומיים, לבין המשך החיים החדשים שסיגלו לעצמם, כגיבורים ברשות עצמם. מחד, החיות האלה, כמו כל חיות, לחופש נולדו. מאידך, הן כבר הפנו לטבע האפריקאי כתף קרה. האם הפעם יעלו על רכבת הקרקס? אתם יכולים לנחש את התשובה. אבל מוטב שפשוט תראו אותה בעצמכם. לא כי היא מבריקה או לא צפויה. פשוט כי הדרך אליה היא ספקטקל קרקסי מענג.

רגע, באמת היה בית כזה ב"מי יודע מדוע ולמה" או שעבדתם עלי?

נ.ב. מי שקצת נשכח בסרט הזה, וחבל, הוא הדבר הכי טוב שיצא מ"מדגסקר" – הפינגווינים. כצופה נלהב בסדרה בכיכובם בניקולודאון, אני עדיין מצפה לספין אוף בכיכובם. "משימה בלתי אפשרית" יהיה פנטסטי. וגם: "ג'וליאן עושה את אמריקה". אם נשאר לברון כהן מה להחריב שם אחרי בוראט, ברונו והדיקטטור.

ביום חמישי: "עידן הקרח 4"

Twitsonfilms: אלכס בורח עם הקרקס? כן, וזה עושה לו רק טוב. החיות מניו יורק מלהטטות באירופה, ונותנות שואו מרהיב ומשעשע. ****

מדגסקר 3: מקרקסים את אירופה (Madagascar 3: Europe's Most Wanted). בימוי: אריק דארנל, טום מקגראת' וקונראד ורנון. תסריט: אריק דארנל ונוח באומבך. שחקנים: בן סטילר, כריס רוק, דייויד שווימר, ג'אדה פינקט סמית', סשה ברון כהן, סדריק הבדרן, אנדי ריכטר, פרנסס מקדורמנד, בראיין קרנסטון, ג'סיקה צ'סטיין, מרטין שורט, טום מקגראת', כריס מילר, כריסטופר נייטס, קונראד ורנון, ויני ג'ונס, סטיב ג'ונס, ניק פלצ'ר, פז וגה, פרנק וולקר. 93 דקות.

אידיבי כאן, IMDB כאן

הרולר (22.6.12)

מתוך "ואניטי פייר"

1.

באמפייר בחרו את 50 הקומדיות הגדולות. ובמקום הראשון… לא אגלה לכם.

אבל זה בעשירייה הראשונה:

וגם זה:

יש משהו יותר טוב מזה?

מבחינתי זה המנצח:

2.

ממשלת שבדיה יצאה בניסוי חברתי מרתק: מדי שבוע ניתנה לאחד מאזרחי הממלכה הזכות לצייץ בחשבון הטוויטר הממשלתי. העניינים קצת הסתבכו כשסוניה אברמסון שאלה "מה הקטע עם יהודים?", אבל זה לא מפחית מהחשיבות החברתית והתרבותית של המיזם הזה. אני יכול לנחש איך זה היה נראה אם זה היה קורה בארץ. בערך ככה:

"ביבי שולטטתתתתתתתתתתתתתתתתתת!!!!!!!!!!!!!!1"

"מה הקטע עם חרדים?"

"מה זה טוויטר?"

ואני אפילו לא רוצה להתחיל ולספר לכם איך היו נראים הציוצים הממשלתיים שלי.

3.

סערה בווסטרוז: מישהו השתמש בראשו של ג'ורג' וו. בוש בסצנת ראשים ערופים.

שתבינו: ההפקה היתה צריכה כמה ראשים ערופים לסצנה. אחד מהראשים שנלקחו מהמחסן היה ראש בובה של ג'ורג' בוש. לא הצהרה פוליטית ולא בטיח. מה שלא עזר ל-HBO שכמובן נאלצו להתנצל, למחוק ולהקריב קורבנות לאל האור.

4.

50 שנה אחרי, מיתוס הנמלטים מאלקטרז ממשיך להסעיר את אמריקה. בצדק.

5.

סיפור מעניין: סבר פלוצקר נשלח לראיין את ההיסטוריון הנחשב פרופ' רוברט קונקווסט. הוא גילה, לדבריו, איש זקן ותשוש שמתקשה לדבר, והחליט לוותר על הראיון. ימים אחדים לאחר מכן הופיע ב"ישראל היום" ראיון של דרור אידר עם האיש. אידר – שכבר הסתבך בעבר כשהועסק ע"י משרד רה"מ בעת שכתב טורים בעיתון – מסר תגובה לגל מור ב"חורים ברשת". אידר סיפר שהראיון הוקלט, אך סירב לבקשה להעביר הקלטה. מכאן והלאה, תשפטו אתם.

6.

מארגני מירוץ הסוסים באסקוט החליטו על קודים חדשים וקצת יותר צנועים של לבוש. מצד שני, זה לא הולך לפגוע בקוטר הכובעים של הגברות. יופי, כי באמת הגיע הזמן לדבר על העניין הזה של כובעים באסקוט.

לפחות קייטי שומרת על צניעות.

7.

אפרופו סוסים:

המציג אינו זאק גאליפיאנאקיס.

הוא סתם בחור שתפסתי במרוץ סוסים ב-ESPN.

שלום, מדבר הכפיל שלך

8.

קבלו עוד דאבל אימפקט:

זוכרים שהתלוננתי על משקפי החנונים של כוכבי ה-NBA בשבוע שעבר? טוב, כי זה כבר ממש מוגזם:

דוויין ווייד

הי, בחור שחור בשם דוויין עם משקפי חנונים כפולים זה רק זה:

דוויין וויין ("עולם אחר")

9.

ביקור בסמטת דיאגון

10.

מובטל? יופי. בדיוק התפנה הג'וב הגרוע בעולם: אנסטסיה הומואים-זה-נשים-בשאיפה-מתחת-לגיל-40 מיכאלי ומירי-רגב-סליחה-חברת-הכנסת-מירי-רגב מחפשות דוברים. לא מבין למה, הן עושות עבודה כל כך מוצלחת בעצמן.

11.

בדרום קוריאה דיונון הפרה אישה. לינק טוב לביקורת על "פרומתיאוס".

12.

מה היה השבוע בבלוג חוץ מזה? הוצאת קיטור על פרשני כדורגל וביקורת על "העולם מצחיק".

13.

אפרופו "העולם מצחיק": מומלץ לקרוא את אודי שרבני כותב על חוסר האפשרות למצוא מערכונים של הגשש החיוור ביוטיוב. כמי שמבין היטב את חשיבות זכויות היוצרים – וכמעריץ חרוף של הגששים – נדמה לי שיש כאן דוגמה לניצול לא נבון של אותן זכויות. בשבוע שעבר, במקרה, אנשים אמרו לי שהדור הצעיר כבר לא מוצא את הגששים מצחיקים. נדמה לי שכאן טמונה חצי מהתשובה – הדור הצעיר לא מוצא את הגששים בכלל.

למעט "גבעת חלפון אינה עונה", ששומר על מעמדו הפולחני, הצעירים לא מכירים את הגששים, את השפה הגששית ואת ערכם התרבותי העצום. חבל – שימוש נבון ביוטיוב היה פותר את זה. הגששים עדיין מצחיקים.

14.

ב"נקסט" התכוננו ל"אברהם לינקולן: צייד ערפדים" עם פרויקט משעשע של ביופיקים מסקרנים על נשיאים אמריקאיים.

עוד כאן.

15.

אפרופו נשיאים: הנה דיקטטור. לא זה של סשה ברון כהן, אלא זה המקורי.

בשביל דברים כאלה אני שמח שהקימו את עדן סינמה – קולנוע מסחרי שמציג גם קלאסיקות. "הדיקטטור הגדול" יוקרן בו החל מיום חמישי הבא.

16.

ואפרופו פוסטרים: מלא כאלה, מהסוג החדש, תוכלו למצוא במכונת הפוסטרים (וכאן בפייסבוק). כאלה:

17.

הי, לצ'אק נוריס יש דף חדש בפייסבוק: Jewish Chuck. ויש שם כאלה משפטי צ'אק נוריס מצוינים, כמו אלה:

קרנות המזבח אוחזות בצ'אק נוריס (אסי טייכטל)

אם צ'אק נוריס שוכח את ספירת העומר כולם מתחילים מההתחלה. מזל שזה לעולם לא יכול לקרות (שי שוחט)

צ'אק נוריס לא מתנדנד בתפילה – הוא מזיז את העולם קדימה ואחורה (חגי לוגר)

צ'אק נוריס צייר עיגול סביב הקב"ה ואמר לו לא לצאת עד שירד גשם

18.

"ואלה שמות 2012"!

מילים: שחר צמח. שירה: ירון שזר

19.

טריילר לשבת: "זיכרון גורלי"

קייט בקינסייל וג'סיקה בייל? איים סו אין!

סדר פסח: "אמריקן פאי: האיחוד"

המפגש המחודש עם גיבורי נעורינו החרמניים (הכוונה לנעורינו) מאשר שאשר יגורנו בא: גיבורי נעורינו החרמנים (הכוונה לגיבורים) התבגרו. ג'ים (ג'ייסון ביגס) עדיין פלגמט, אבל פלגמט פלוס ילד. קווין (תומאס איאן ניקולס) עדיין משעמם ושבור לב, אבל משעמם ושבור לב עם טבעת. אוז (כריס קליין) עדיין האתלט החתיך, אבל האתלט החתיך עם הדוגמנית והוילה. פינץ' (אדי קיי תומאס) עדיין ווירדו, אבל ווירדו עם עבודה. תודה לאל על סטיפלר (שון וויליאם סקוט), שמאז נשף הסיום לא התבגר ביום.

"אמריקן פאי" היא סדרה שנוסדה על רף קומי נמוך מאוד ו-וולגרי מאוד של בדיחות פיפי-קקי. זה יכול היה לעבוד גם כשהגיבורים עוברים פאזה בחייהם, מפסיקים לצוד ואגינות מזדמנות ומחליטים להתמסד – ראו "רווקים לשבוע" ו"ההחלפה". אבל יוצרי האיחוד – התסריטאים והבמאים ג'ון הורביץ והיידן שלוסברג, שדווקא עשו עבודה נהדרת ב"הרולד וקומר 2" ("הבריחה מגוואנטנאמו ביי") – החליטו למתן באופן משמעותי במינון בדיחות הפיפי-קקי, כנראה מתוך כבוד לסדרה שהיא אמנם נוסטלגית, אבל יש בה מעט מאוד "כבוד". התוצאה היא קומדיה חביבה, ששומרת על כבודם של גיבוריה המתבגרים, אבל כמעט ולא מריצה קטעים על חשבונם. זה בסדר גמור שהילדים האלה התבגרו סוף סוף, ומתעניינים בדברים קצת יותר עמוקים מביתוק בתולין, כמו משפחה ואבהות – אבל למה זה צריך לעניין אותי?

ג'ייסון ביגס וגרב. קלאסיק אמריקן פאי

מה שנותר לנו הוא פגישת מחזור, שכמו כל פגישת מחזור בעיקר מביכה את משתתפיה. ג'ים קצת השמין, לא? קוו מנסה לפצות את עצמו על ממדיו הצנועים עם זקן? קו השיער של אוז בהחלט נסוג. והת'ר ו-ויקי? אלה הנערות שהיינו מאוהבים בהן? באמת?

ומה שעוד מתגלה בפגישת המחזור הזו, היא שאיש מהגיבורים – מהכוכבים לעתיד – לא מימש את ההבטחות שפיזר. ג'ייסון ביגס לא הפך לכוכב חוזר על עצמו של קומדיות רומנטיות, בטח שלא לכוכב של וודי אלן ("כל דבר אחר", מישהו זוכר?), ואפילו לא לאדם סנדלר (גג שחוזר בסרט). תומאס לא הצליח לפרוט את הפרסונה הקולנועית המיוחדת שלו לשום דבר בעל ערך. שון וויליאם סקוט ניסה ללא הצלחה להתנתק מדמותו החונקת של הסטיפמייסטר. טארה ריד (ויקי) ומינה סובארי (הת'ר) נעלמו בערפיח של לוס אנג'לס כמו נערות בלונדיניות רבות כל כך לפניהן. הדבר הכי מצליח שיצא מ"אמריקן פאי" הם כנראה אליסון האניגן, שבעצם ממחזרת את השטיק של החנונית עם היצר המיני המשולהב גם כאן וגם ב"איך פגשתי את אמא", וג'ון צ'ו, שגילם דמות משנית ב"אמריקן פאי" אבל הגיע לדברים קצת יותר מעניינים עם "הרולד וקומר".

אי אפשר להגיד שהאיחוד אינו מרגש. בניגוד לאיחוד הבדיוני שבעלילת "אמריקן פאי", שאליו מגיע אוז כסלבריטי מ"רוקדים עם כוכבים", האיחוד המטא-קולנועי לא מביא אליו כוכבים גדולים. ובכל זאת, יש משהו מרגש במפגש עם הגיבורים האלה, ועם דמויות המשנה שצמחו עם הסדרה – אמא של סטיפלר (ג'ניפר קולידג'), אבא של ג'ימבו (יוג'ין לוי), המילף גאי (ג'סטין איספלד), נאדיה (שנון אליזבת'), השרמנייטור (כריס אואן). אבל גם צביטת הנוסטלגיה הקטנה הזו לא הופכת את המפגש למה שהיה הבסיס להתאהבות הראשונית שלו בגיבורי "אמריקן פאי": פשוט מפגש קורע מצחוק בין שתי חבורות של נערים חרמנים משני צדי המסך. אולי זה בגלל שגם אנחנו התבגרנו. אבל מהיכרותי עם עצמי ועם בנים שכמותי, אני יודע שזה בלתי אפשרי. אנחנו לא באמת מתבגרים. בדיחות פיפי-קקי ממשיכות להצחיק אותנו גם בגיל שלושים. פשוט תביאו אותן.

Twitsonfilmsפגישת מחזור עם גיבורי נעורינו החרמנים? כן, והיא מאכזבת כמו כל פגישת מחזור. החבר'ה התבגרו, והבגרות לא הולמת אותם. ***

"אמריקן פאי: האיחוד" (American reunion). תסריט ובימוי: ג'ון הורביץ והיידן שלוסברג. שחקנים: ג'ייסון ביגס, תומאס איאן ניקולס, כריס קליין, אדי קיי תומאס, שון וויליאם סקוט, אליסון האניגן, טארה ריד, יוג'ין לוי, אלי קוברין, מינה סובארי, ג'ניפר קולידג', ג'ון צ'ו, נטשה ליון, דניה רמירז, קתרינה בואודן, ג'יי הרינגטון, שנון אליזבת', ג'סי מלינובסקי, רבקה פילד, ויק סאהאי. 113 דקות

IMDB כאן