תגית: קלינט איסטווד

נמרים על סירות, הוביטים על סוסים וכלבים על הבד: סיכום 2012 בקולנוע

עלייתו של האביר האפל

כמעט ולא סיכמתי את השנה. קודם כל, אין לי זמן. שנית, אני קצת משתעל. שלישית, לבושתי ואחרי שנים של הופעות סדרתיות בבתי הקולנוע, פספסתי לא מעט סרטים השנה. הרשימה שערורייתית כמעט כמו זו של הליכוד-ביתנו, ורק מלהעלותה על הכתב עולה סומק בלחיי: "פרנורמן", "הוואלס האחרון", "עד החתונה זה יעבור", "שטח פראי", "זיכרון גורלי 3", "האחות של אחותך", "פיץ' פרפקט", "פרוג'קט X", "ראלף ההורס". אלה רק כמה, מהראש. ועוד לא דיברתי על הסרטים הזניחים ועל הסרטים הזרים שפספסתי. עזבו את זה – לא ראיתי את "מחוברים לחיים"!

מבטיח להשלים, בחיי.

ובכל זאת, זה מפעל שאני מעמיד (נדמה לי שבהפסקות) מאז 2006. ולכן, הנני כאן, ועמדי הסיכום, שיהיה קצר אך קולע. מעולם לא הצטיינתי בהגבלת הבחירות (ראה סיכום 2011), אז אני מרשה לעצמי יריעה רחבה של בחירה ויריעה קצרה של הסברים. ביקורות מורחבות תוכלו למצוא בקישורים.

הכלל בעינו עומד: רק סרטים באורך מלא שהוצגו במהלך שנת 2012 בבתי הקולנוע המסחריים בישראל הועמדו לבחירה. וזה אומר שהסרטים שלא הופצו כאן או שנגאלו רק בזכות סינמטקים ופסטיבלים נותרו בחוץ, ושיש כאן גם סרטים ששייכים באופן רשמי ל-2011, אם לא למטה מכך.

במשפט אחד: זאת לא 2011, השנה של "דרייב" ו"אומץ אמיתי" ו"ברבור שחור" ו"כוכב הקופים: המרד" ו"קר עד העצם" ו"מאניבול" (וואו). אבל זאת אחלה שנה.

הוגו

סרטי השנה

עלייתו של האביר האפל

הוגו

ההוביט: מסע בלתי צפוי

היו זמנים באנטוליה

הארטיסט

החמישייה השנייה, בפער ניכר:

הרוג אותם ברכות

פרידה

ניצוד

ממלכת אור הירח

סקייפול

והעשירייה השנייה, כבר לא לפי סדר חשיבות:

אופטימיות היא שם המשחק

הבלתי אפשרי

היורשים

חיי פיי

ארץ יבשה

חיות הדרום הפראי

המאסטר

ג'יי. אדגר

לופר

הנוקמים

THE HOBBIT: AN UNEXPECTED JOURNEY

הכי אוברייטד

"ענן אטלס" ו"סוס מלחמה"

דווקא השנה לא זיהיתי אוברייטד מובהק כמו בשנים קודמות ("העזרה" ב-2011, למשל). אני לא אוונגרדי בטעמי, אבל בדרך כלל יש סרט או שניים שאני מופתע לראות את ההשתפכות בפניהם. בשנה שעברה, למשל, לא הבנתי את ההתלהבות מ"האנה", שבעיני רוב המבקרים נראה נורא מגניב ובעיני הזיע ממאמץ להיות נורא מגניב. השנה, אני מודה, מצאתי את עצמי קולע לטעם הרוב, או להיפך.

וישנו "ענן אטלס". שבעיני חלק מהמבקרים הוא יצירת מופת, ובעיני אחרים בלוף. אני חושב שהוא סרט שקופץ הרבה מעל לפופיק ושלא מצליח לעמוד ברף הציפיות שהוא עצמו מציב. אין ספק שהתשואות היו מוגזמות.

Twitsonfilms: ניאו-מטריקס? לא ממש. יצירת אינדי מגלומנית ושלם שאמור להיות גדול מסכום חלקיו אך קטן ממנו. ובכל זאת – מאתגר ומעניין. true-true. ***

וישנם גם אלו שמחכים לשובו בסערה של סטיבן ספילברג. זה לא קרה עם "סוס מלחמה", שהיה רכיבה מתישה על סוס מסוכר (מה שלא מנע שש מועמדויות לאוסקר). יש לי הרגשה (תקווה) שעם "לינקולן" זה יגמר אחרת. יותר טוב.

Twitsonfilms: הם יורים גם בסוסים מגויסים? לא אם זה תלוי בספילברג. אפוס הרפתקאות רומנטי מרשים אך אפיזודלי, מתקתק ונטול עניין וערך. ½***

הכי אנדרייטד

"שלגיה והצייד"

אולי בגלל הסמיכות המוזרה שבין הקרנתו לבין הקרנת "מראה, מראה", גרסת שלגיה לכל המשפחה; אולי בגלל קריסטן סטיוארט המעצבנת; ואולי כי קצת קשה לשפוט בהגינות סרט שיוצא במקביל ל"עלייתו של האביר האפל". כך או אחרת, "שלגיה והצייד" זכה לכתף ביקורתית קרירה, ולא בצדק. הוא אמנם חטא במידה רבה לאגדה של האחים גרים, אבל בה בעת הרים יצירה אפית, קצת ז'אן-דארקית, לא רעה בכלל. בסוף הערב יכולתי אפילו להריע לסטיוארט בדרכה לקרב האחרון. הישג לא מבוטל.

עוד באנדרייטד: "פרנקוויני" של טים ברטון. כן, הוא ארוך מדי, ומרגיש ארוך מדי (בדיוק כפי שהוא: סרט קצר שנמתח), אבל יש בו סיפור נהדר, רפרנסים קולנועיים משעשעים ואנימציה מקסימה. כן, אני סאקר של ברטון, תהרגו אותי. בעצם, חכו לסעיף הבא.

Twitsonfilms: עוד סיפור שלגיה? למה לא? במקום סרט לכל המשפחה – דרמה אפית קודרת עם יער אפל באמת ושלגיה בתפקיד ז'אן ד'ארק. ****

הכי אוברייטד-אנדרייטד

"ג'יי. אדגר"

אני גם סאקר של קלינט איסטווד. בקטגוריה החביבה עלי במיוחד מופיעים סרטים שמגיעים עם שק ציפיות, עולים על המסך וחוטפים מהמבקרים סנוקרת. השנה זה קרה לאדם שקרוב ללבי במיוחד: קלינט איסטווד, האגדה והאגדה. "ג'יי. אדגר" חטף על ימין ועל שמאל, ולא בצדק. בעיני הוא היה סרט שצייר דיוקן מרתק של אדם מרתק. התסריט (של דאסטין לאנס בלאק) עמד לעתים בעוכריו, אבל איסטווד, בכישרונו יוצא הדופן לייצר קולנוע שהוא קשוח ורך בעת ובעונה אחת, התגבר עליו.

ודיקפריו שוב הוכיח שהוא שחקן מעולה.

עוד באוברייטד-אנדרייטד: "נערה עם קעקוע דרקון". גם פינצ'ר בינוני זה סרט מצוין.

Twitsonfilms: דיוקנו של השטן כלובש שמלות? לא ממש. פרופיל מקיף, מורכב ומרתק של גיבור-נבל שניסה להוציא את אויבי האומה מהארון וננעל בפנים. ****

הכי חבל שלא באתם

"כרוניקה בזמן אמת"

יש לי הרגשה שלכמה מה"הכי חבל שלא באתם" של השנה גם אני לא באתי. ככה זה, כשנאלצים לוותר על סרטים מתחילים עם אלה שנראים זניחים, ודווקא אז מפסידים את התענוגות הכיפיות באמת. איך היה "That's my boy"? ואיך "שומרים על השכונה"? ו"סוף המשמרת"? משהו אומר לי שהייתי נהנה בכולם, אבל אצטרך לחכות ולבדוק את זה ב-2013.

ובכל זאת, הנה אחד שלא באתם אליו, וחבל: "כרוניקה בזמן אמת". כמו פריקוול על הולדת מסדר הג'דיי, רק עם תיכוניסטים ומעודדות. ואם זה לא מספיק לכם כדי לרוץ לראות, אז אני לא יודע מה כן.

עוד חבל שלא באתם: "קוריולאנוס". רייף פיינס עושה שייקספיר.

Twitsonfilms: "גיבורים" פוגש את "קלוברפילד"? למה לא? אפס דמויות ועלילה, שפע בידור ואקשן. כמו קומדיית התבגרות בכיכובם של אבירי ג'דיי. ½***

IMG_3074.CR2

הכי שיר השנה

"סקייפול"

שיר בונד כמו ששיר בונד צריך להיות.

הכי כיף לשמוע

"ארץ יבשה"

נו, מה? ניק קייב.

עוד שירים כאן.

הכי גיבור על

"עלייתו של האביר האפל"

כל הנוקמים שבעולם וכל הקורים שבעולם לא יוכלו לאפילוג המנצח של טרילוגיית המופת.

Twitsonfilms: סיום מנצח לטרילוגיה מופתית? בהחלט כן. טור דה פורס קולנועי, צדק חברתי ותחייה עטלפית. ½****

הכי נסיכה

"אמיצה"

שתי שלגיות רבות והג'ינג'ית הסקוטית מנצחת. קריסטן סטיוארט היתה שלגיה מעצבנת בסרט לא רע ("שלגיה והצייד"), לילי קולינס היתה שלגיה חביבה בסרט קצת ילדותי ("מראה מראה"), אבל הנסיכה הטובה מכולן היתה בכלל בחורה מצוירת עם רעמה אדמונית אדירה. "אמיצה" לא היה הסרט הכי טוב של פיקסאר, אבל הוא בהחלט עמד בסטנדרט והבהיר שגם כשפיקסאר נאלצים לעשות "דיסני", עם נסיכה ומכשפה והכל, הם עושים את זה כמו פיקסאר. בחוכמה.

Twitsonfilms: "מולאן" פוגשת את "שלגיה" ביערות סקוטלנד? למעלה מכך. סינרגיה קרובה לשלמות בין השורשים הקלאסיים של דיסני לטאץ' האינטליגנטי של פיקסאר. ½****

הכי נבל

ביין ("עלייתו של האביר האפל")

סילבה מ"סקייפול" היה אחד הנבלים הגדולים בתולדות ג'יימס בונד, אבל ביין הוא אחד הנבלים הגדולים בתולדות באטמן, וזה שווה יותר. נולאן לקח אותו למקומות חדשים עם השילוב בין הגוף הבריוני של טום הארדי וקול השון-קונרי המכובד שבקע מתוך המסכה ונשמע כאילו הגיע מעולם אחר, שהפך את ביין למעין דמון מיתולוגי מטיל מורא. וכשביין פירק את באטמן כמו מתאבק WWE – זה היה רגע קולנועי עוצר נשימה. רגע שמסביר את המשפט הנהדר שאומר ביין לבאטמן: "אתה רק אימצת את האפילה. אני נולדתי לתוכה".

עוד בנבלים: סילבה ב"סקייפול" (חביאר בארדם ב"סקייפול"), אזוג ("ההוביט"), ג'קי (בראד פיט ב"הרוג אותם ברכות"), פורסט (טום הארדי ב"ארץ יבשה"), לנקסטר דוד (פיליפ סימור הופמן ב"המאסטר"), ג'יי. אדגר הובר (לאונרדו דיקפריו ב"ג'יי. אדגר").

עלייתו של האביר האפל - ביין

הכי אנימציה

"מדגסקר 3" ו"עידן הקרח 4"

אני מת על סרטי אנימציה, והפסדתי השנה לפחות ארבעה מהיותר מסקרנים שבהם ("פראנורמן", "רלף ההורס", "מלון טרנסילבניה" ו"שומרי האגדות"). בלעדיהם, ובלי "אמיצה" שכבר הוזכר, נשארתי עם שני מתחרים דומים להפליא – "מדגסקר 3" ו"עידן הקרח 4" – שני סרטי המשך שמוותרים על עומק דרמטי לטובת הנאה צרופה. שניהם עמדו היטב במשימה.

עוד באנימציה: "הלורקס", "פרנקנוויני".

Twitsonfilms: שוב החיות בסכנת הכחדה? למה לא? הן הרי תמיד יודעות להוציא מעצמן את המיטב עם הגב לקיר. משב קפוא של בידור קיצי מהנה. ****

Twitsonfilms: אלכס בורח עם הקרקס? כן, וזה עושה לו רק טוב. החיות מניו יורק מלהטטות באירופה, ונותנות שואו מרהיב ומשעשע. ****

הכי חיה

אוגי ("הארטיסט")

היו מתחרים ראויים. הסוס ב"סוס מלחמה" היה מרגש. הטיגריס הדיגיטלי ב"חיי פיי" היה מפעים (אבל דיגיטלי). אבל אוגי היה שחקן.

הכי גילטי פלז'ר

"באטלשיפ"

"באטלשיפ" מבוסס על רעיון מטופש: לעבד את המשחק "צוללות" לסרט. פיטר ברג הפך את זה לסרט ארמגדוני עם מודעות עצמית גבוהה, כזה שאומר לעצמו מדי פעם "מי מדבר ככה?". שובר קופות הוליוודי מדבר ככה. וזה בסדר.

עוד גילטי פלז'רס: "בלתי נשכחים 2", "ג'ק ריצ'ר".

Twitsonfilms: סרט אסונות ארמגדוני? למה לא? מי רוצה לשחק צוללות עם נייר ועיפרון כשאפשר לשחק עם טילים וחייזרים? ½***

הכי מאכזב

"פרומתיאוס"

מתבקש להגיד "ג'ון קרטר", אבל אני לא הגעתי ל"ג'ון קרטר" עם ציפיות גבוהות. למען האמת, גם ל"פרומתיאוס" לא הגעתי עם ציפיות גבוהות. בכל זאת, רידלי סקוט, האיש והיומרה. זה נגמר ביותר מדי התקשקשות פילוסופית ומחשבה שזאת התחלה לא רעה לסדרה חדשה של "הנוסע השמיני", כל עוד מישהו אחר יתפוס את הגאי הספינה בסיקוול. הי, כריסטופר נולאן בדיוק התפנה!

Twitsonfilms: ה"אודיסיאה בחלל" של "הנוסע השמיני"? לא ממש. סקוט מכוון לכוכבים ומפספס יותר מדי חייזרים רצחניים בדרך לטובת פסבדו-פילוסופיה. ½***

הכי מחכה לסיקוול

"האביר האפל"

כן, זה נגמר. אבל הי, ג'וזף גורדון-לוויט הפך לנייטווינג, לא?

עוד מחכה לסיקוול: "ההוביט", "לופר", "פרומתיאוס".

הכי ברוך שפטרנו

"דמדומים: שחר מפציע, חלק 2"

את כל מה שיש לי להגיד על "דמדומים" כבר אמרתי בחלק הראשון. כולל: " הדבר הכי טוב שיצא מ'דמדומים' זו אנה קנדריק". וזה עוד לפני שראיתי את "פיץ' פרפקט".

דמדומים - רוברט פטינסון

הכי וואו

סצנת הצונאמי ב"הבלתי אפשרי"

ל-2011 היתה סצנת צונאמי נפלאה. הנה היא כאן, מתוך "מכאן והלאה":

סצנת הצונאמי של 2012 לא נופלת ממנה. הנה היא קצת כאן, בטריילר:

חואן אנטוניו באיונה עושה עם הצונאמי דברים נפלאים. הוא עושה מנעמי ווטס בובת סמרטוטים פצועה. הוא עושה מהלב של הצופה קווץ'.

עוד בוואו: סקורסזי משחזר את צילומי "המסע אל הירח" בהוגו, ביין שובר את באטמן ב"עלייתו של האביר האפל", הסיום הקתרטי של "לופר" ואיזה עשר סצנות מופלאות של חואקין פיניקס ב"המאסטר".

Twitsonfilms: סרט אסונות מניפולטיבי? לא ממש. מפחיד ומטלטל, ותסלחו לי על משחק המילים על חשבון הצונאמי, אבל זה פשוט קולנוע סוחף. ****

הכי מפתיע

דיסני רוכשת את לוקאספילם

יש מעריצים שהריעו. יש כאלה שהתחילו למכור את כל הממורביליה. יש כאלה שבשבילם זו מכה ניצחת לאימפריה. יש כאלה שבשבילם זו תקווה חדשה.

לפחות קיבלנו מלא ממים מעולים.

מלחמת הכוכבים ודיסני - מלחמות החנונים

הכי ישראלי

"הבלדה לאביב הבוכה"

אחרי פתיחת שנה צולעת ("נמס בגשם", "סרק סרק", "רסיסי אהבה") הלכה השנה והשתפרה מבחינת הקולנוע הישראלי. שמי זרחין הגיע עם סרט חדש ("העולם מצחיק"), ערן קולירין חזר מ"ביקור התזמורת" עם סרט חריג ("ההתחלפות"), אסי דיין חזר ("ד"ר פומרנץ"), איתן פוקס הקים לתחייה את יוסי וג'אגר ב"הסיפור של יוסי", דינה צבי-ריקליס עלתה עם "ברקיע החמישי". מני יעיש ("המשגיחים") ורמה בורשטיין ("למלא את החלל") הרשימו בסרטי ביכוריהם. וכן, היה שם גם את דובר קוסאשווילי ("רווקה פלוס").

אבל ההפתעה הנעימה חיכתה בסוף השנה, עם סרטו החדש של בני תורתי, שלא דומה לשום דבר שרואים כאן בדרך כלל. מעין מערבון ים-תיכוני, עם הרבה סגנון, הרבה רפרורים והרבה אומץ להיות אחר.

עוד בישראלים: "למלא את החלל", "ההתחלפות", "המשגיחים".

הכי זר

"היו זמנים באנטוליה"

הסרט הזה מסתובב בעולם מ-2011. הוא גם עבר בארץ בפסטיבלים, פעמיים. אבל השנה הוא הגיע להקרנות מסחריות, בזכות סרטי אורלנדו, וצריך להצדיע להם על כך. סרט מופתי.

עוד בזרים: "פרידה", "בושה", "אהבה"', "ניצוד" וגם כמה סרטים עם יותר ממילה אחת בשמם.

היו זמנים באנטוליה

הכי גבר

ג'וזף גורדון לוויט

2011 היתה השנה של ראיין גוסלינג עם "משחקי שלטון", "טיפש, מטורף, מאוהב" וכמובן "דרייב". ב-2012 הוא הוריד פרופיל ופינה את הבמה ליריב הבולט ביותר שלו על כתר "השחקן הצעיר הגדול של דורו". לגורדון לוויט היתה שנה נהדרת עם "לופר" ו"עלייתו של האביר האפל", וזה עוד לפני שראיתי את "Premium Rush" ועוד לפני שראינו את "לינקולן". יצויין שאני מעריץ עוד מ"בריק".

עוד גבר: טום הארדי ממשיך לנסוק עם שנה נהדרת ("ארץ יבשה" ו"עלייתו של האביר האפל"), רגע לפני שהוא הופך להיות מקס הזועם ואל קאפון.

Twitsonfilms: "שליחות קטלנית" לעניים? לא בדיוק. ג'ונסון רוקח מהחומרים המוכרים מותחן פשע מהנה, לא נטול פגמים אך מעורר מחשבה. ****

הכי גבירה

קייט בקינסייל וג'ניפר לורנס

קייט בקינסייל היא אחת הנשים המועדפות עלי, ולא משנה כמה היא מנסה לאתגר אותי עם בחירות הסרטים הבעייתיות שלה. השנה היא עשתה את זה שלוש פעמים. ב"המבריח" היא עשתה את אחד התפקידים המבוזבזים בקריירה שלה: להיות יפה. מובן שהיא עשתה את זה נהדר. וזה בדיוק מה שהיא עשתה גם ב"מלחמת האופל: התעוררות", עם תפקיד הרבה יותר משמעותי, אבל אפילו לא טיפה יותר מורכב. טוב, ממילא תמיד חשבתי של"מלחמת האופל" לא היו מעולם יומרות שחרגו מ"מלהראות את קייט בקינסייל בבגדי עור צמודים". הריעו לזה.

את "זיכרון גורלי 3" עוד לא ראיתי. תנו לי לנחש: עוד מאותו הדבר. כלומר, בקינסייל מדהימה. סליחה, אני חייב ללכת לראות איזה סרט.

מלחמת האופל התעוררות - קייט בקינסייל

הבחורה השנייה שעבדה יפה השנה כיכבה בשני סרטים שעדיין לא ראיתי ("Devil you know" ו"הבית בקצה הרחוב") ובשניים שכן ("משחקי הרעב" השטחי ו"אופטימיות היא שם המשחק" הנפלא). אז תנו לי לספר לכם משהו: ג'ניפר לורנס היא נסיכה. אני שבוי בקסמיה מאז "קר עד העצם" בשנה שעברה. והיא לא עוזבת אותי.

ג'ניפר לורנס - הבית בקצה הרחוב

הכי שחקן

חואקין פיניקס

בדור שמעל לגוסלינג ולגורדון לוויט, חואקין פיניקס הוא השחקן הגדול של דורו. ההופעה שלו ב"המאסטר" היא עבודת מופת מחשמלת של שחקן טוטאלי, שלוקחת את התפקיד האדיר שלו ב"הולך בדרכי" עוד שלושה צעדים אל הפנתיאון. לא להאמין מה צמח מהאח הקטן והכאילו פחות מוכשר של ריבר פיניקס. מרלון ברנדו, זה מה שצמח.

פרס המשנה הולך לאנדי סרקיס, שוב באחד התפקידים הקולנועיים הגדולים של השנה (גולום ב"ההוביט") ושוב בלי שאף אחד יכיר בכך.

הכי שחקנית

מישל וויליאמס

לא ראיתי אל מישל ב"הוואלס האחרון", אבל כן ראיתי אותה עושה מרלין מונרו נפלאה ב"השבוע שלי עם מרילין". אז נכון שזאת היתה השנה שבה מריל סטריפ עשתה תפקיד מעורר התפעלות ב"אשת הברזל", אבל וויליאמס מרשימה אותי יותר. דווקא משום שהוא לא סומנה לגדולה, ויכולה היתה בקלות להפוך לעוד בלונדה מן המניין בהוליווד. אבל היא טיפסה מ"דוסון קריק" במעלה סרטים קטנים ותפקידים מעולים ("וונדי ולוסי", "סינקדוכה, ניו יורק", "בלו ולנטיין"), והיא תמשיך לטפס גם בשנים הבאות. הבטחה.

וחוץ מזה, תראו אותה.

מישל וויליאמס GQ

הכי נערת השער

ברוקלין דקר

על התואר הידוע גם כ"התחלתי לראות ממך קצת השנה ואני מצפה לעוד" התחרו, כרגיל, הרבה נערות יפהפיות. אני עדיין רוצה לשמוע עוד על רוקסי מקי מ"משחקי הכס", על האנה ווייר מ"בוס" ועל ג'נסיס רודריגז מ"אדם על הקצה", למשל. גם אחרי שיילין וודלי מ"היורשים" אני ממשיך לעקוב (איפשהו ב-2013 היא תשחק אצל גרג אראקי, איפשהו ב-2014 היא תהפוך למרי ג'יין ווטסון ב"ספיידרמן המופלא 2").

אבל עד אז, מי שהראתה צעדים קלילים ועדינים של התקדמות בתעשייה היא ברוקלין דקר, שאחרי הופעה אחת בשנה שעברה ("תזרום עם זה") השתדרגה לשתי הופעות חסרות משמעות השנה ("למה לצפות כשאתה לא מצפה" ו"באטלשיפ"). וזו סיבה מספיק טובה להביא כאן תמונה שלה, נכון?

ברוקלין דקר

הכי 2011

"הארטיסט"

לא להאמין שהחוויה הקולנועית הזאת היתה השנה.

Twitsonfilms: סרט אילם? למה לא? מחווה שנונה, אוהבת ורבת קסם לקולנוע האילם. קולנוע מסוגנן, תמים ומרומם לב. אין מילים. ½****

הכי 2013

"ארגו"

Didn't make the cut. תזכירו לי אותו בסיכום השנה הבאה. אם הוא לא יהיה בעשירייה, תדעו ש-2013 היתה שנה גדולה.

הכי מחכה לו ב-2013

"דג'אנגו חסר מעצורים". ברור שדג'אנגו.

אבל גם "לינקולן", "כוננות עם שחר", "ההוביט: ישימון סמוג", "ארץ אוז", "והרי החדשות: האגדה ממשיכה", "A Good Day to Die Hard", "Evil Dead", "מלחמת העולם Z", "סוף העולם" (על פי סיימון פג ואדגר רייט), "The Wolverine", "סטוקר" (ההוליוודי של פארק צ'אן ווק), "Pacific Rim" (דל טורו), "ג'ק מחסלים הענקים" (סוף סוף משהו חדש מבראיין סינגר), "קיק אס 2" (בעיקר בגלל ג'ים קארי), "איירון מן 3" (בעיקר בגלל שיין בלאק), "הפרש הבודד", "הקבר" (סטאלון ושוורצנגר בשיתוף פעולה עם קצת יותר משקל מ"בלתי נשכחים"?), "שבעה צעדים" (גרסת ספייק לי), "עיר החטאים: עלמה להרוג בשבילה", "המשחק של אנדר", "רונין 47" (קיאנו ריבס!) ו"Star Trek into Darkness". ויש עוד מלא, חפשו כאן (דן אוף גיק) או כאן (av club), או במדריך הסיקוולים של "נקסט מובי". ויש גם את המדריך הענק של אמפייר.

אבל דג'אנגו. ברור שדג'אנגו.

הנה 2012 בקולנוע. נתראה בעוד שנה.

שיא הרגש ("הבלתי אפשרי" – ביקורת)

הבלתי אפשרי

החדשות הרעות הן שאיי. או. סקוט מה"ניו יורק טיימס" נתן לסרט 50 מ-100 (לפי השקלול של מטהקריטיק).

החדשות הטובות הן שרוג'ר איברט נתן לו מאה, ואיברט יותר צודק.

אולי זה בגלל שהגעתי עם ציפיות נמוכות. זה תמיד מתכון טוב, אם לא להגברת ההתלהבות אז לפחות למיתון האכזבה. הטריילר של "הבלתי אפשרי" נראה לי כמו מסחטת דמעות מהסוג הזול ביותר, בדיוק כמו שהסיפור שלו נשמע מלודרמטי מכדי להיות אמיתי: בני משפחה נקרעים האחד מזרועות השני, על טפם, במהלך אסון הצונאמי. הדרך שלהם בחזרה לזרועות שווה 114 דקות של סחיטה רגשית.

לא הייתי רחוק מהאמת. "הבלתי אפשרי" הוא אכן מסחטת דמעות. אבל הוא עושה זאת כמעט בלי מניפולציות ועם רגל זהירה יחסית על דוושת הסנטימנטליות בואך מחוזות הקיטש. תחת זאת, הוא עושה זאת כמו שסרט צריך לעשות זאת: באופן קולנועי.

זה מתחיל בסצנת הפתיחה המפעימה. קצת יותר משנה אחרי שקלינט איסטווד שפך עלינו צוננים עם סצנת הצונאמי המדהימה של "מכאן והלאה", חואן אנטוניו באיונה מטביע אותנו באוקיאנוס עם סצנת צונאמי מדהימה אפילו יותר. הצונאמי ב"מכאן והלאה" היה מפחיד לא פחות מאשר מרשים; הצונאמי ב"הבלתי אפשרי" הוא כבר אימה של ממש. באיונה, בעבודת צילום, עריכה וסאונד יוצאות מן הכלל, מצליח לשתול את הצופה בתוך הנחשול האדיר. המחזה של נעמי ווטס המיטלטלת כבובת סמרטוטים חסרת אונים בתוך המים שעה שעצמים נתקעים בה ומצלקים את גופה אינו קל לצפייה.

ככה זה נראה ב"מכאן והלאה". חלק מהצונאמי של "הבלתי אפשרי" אפשר לראות בטריילר שבקצה הביקורת

כזה הוא קם המשכו של הסרט, שאינו מתלוצץ עם צופיו. בדקות הקרובות הם צפויים להביט בפצע המכוער שנפער ברגלה של ווטס, או בשחקנית מקיאה אצות על רצפת בית החולים. "הבלתי אפשרי" היא דרמה שאנשים מגיבים אליה כמו אל סרט אימה.

וזהו אכן סרט אימה. "הבלתי אפשרי" הואשם ע"י מבקרים אחדים שהוא נצלני ומניפולטיבי, אך אין זה כך. רוב הזמן הוא מעביר את הצופה חוויית צפייה מחרידה ונוגעת ללב כאחד. מחד הוא נאחז בסיפור (האמיתי) על המשפחה שהתפצלה בתוך גלי הצונאמי, סיפור שאינו יכול להיות אלא נוגע ללב. מאידך זהו סיפור איום ונורא על אנשים שבאו לשכשך בחופי גן עדן ומצאו את עצמם טובעים בגיהנום.

עוד נקודה לביקורת היתה העובדה שבאיונה והתסריטאי סרג'יו ג'י. סנצ'ז (שהיו שותפים ל"בית היתומים") בחרו להתמקד בסיפורה של משפחה אנגלוסקסית, כמעט מושלמת ונטולת פגמים, תוך התעלמות כמעט מוחלטת מגורלם של המקומיים (וגם תוך כדי הפיכת עורה של המשפחה הספרדית במקור, ועוד בסרט ספרדי). גם זו טענה מופרכת. סיפורה של משפחת בנט הוא סיפורו של כל תייר שבא לחופשת חג מולד חלומית ומצא עצמו בסיוט שלא יתואר, וכך רק הפך קרוב יותר לליבו של הצופה. למשל, הצופה שהוא אני, שהעביר את כל דקות הסרט במחשבה כיצד היה מתמודד עם החוויה המטלטלת תרתי משמע. ומה עוד שאין בסיפור אחד כדי לגרוע מסיפורים אחרים, וודאי לא חסרים סיפורים אנושיים מרגשים לדלות מהיבשה המוצפת שהותיר אחריו הצונאמי.

הבלתי אפשרי צונאמי

הבחירה בשחקנים לא מוכרים היתה יכולה להיות מעניינת, אבל אפשר להבין את באיונה שבחר בשני פרצופים מוכרים כמו ווטס ויואן מקגרגור להוביל את הסרט. ומה עוד שהשניים עושים עבודה נפלאה. ווטס פנטסטית כאם הפצועה שהולכת ומחליפה תפקידים עם בנה הבכור בעודה שוקעת בדמדומי כאבה, ולעתים פשוט צורחת אותו עד שהאוזניים ניצלות; מקגרגור מצדיק את משכורתו בסצנה אחת קורעת לב בה הוא מספר לקרוב משפחה רחוק על האסון, נשבר ושובר. טוב לא פחות מהם טום הולנד בתפקיד לוקאס, הבן הבכור שתופס פיקוד על מבצע הצלתה של אמו. גם אחיו הצעירים (סמואל ג'וסלין ואוקלי פנדרגאסט) כובשים.

"הבלתי אפשרי" לא חף מפגמים. כך, למשל, סצנה מיותרת לחלוטין שבה ג'רלדין צ'פלין מעבירה באופן פשטני מסרים אלגוריים בדיאלוג עם אחד הילדים. יש בסרט גם מאותם צירופי מקרים תמוהים, ורגעים שבהם קשה להבין אם באיונה וסנצ'ז בחרו להיצמד לסיפור האמיתי או דווקא הגזימו בחופשיות העיבוד. לעתים נדמה שדרוש היה פיתול תסריטאי מחוכם יותר; לעתים נדמה שדווקא החומרים המציאותיים, שהם לא תמיד מדהימים אלא לפעמים גם מעשיים ונטולי נסים, עמדו לטובתם.

אז מה כאן "בלתי אפשרי"? פתאומיותו של האסון ועוצמתו ההרסנית של הטבע? היכולת האנושית לשרוד אותם? או אולי פשוט הסיפור המשפחתי הנסי שבמרכז הסרט? אולי כל אלה גם יחד. ובכל אלה יחד טמון כוחו של הסרט, שאינו אחד הסרטים הגדולים שראיתי, ואף על פי כן הוא אחראי לאחת החוויות המרגשות, המטלטלות, המפחידות ומעוררות ההשראה שעברתי.

Twitsonfilms: סרט אסונות מניפולטיבי? לא ממש. מפחיד ומטלטל, ותסלחו לי על משחק המילים על חשבון הצונאמי, אבל זה פשוט קולנוע סוחף. ****

"הבלתי אפשרי" (The Impossible). בימוי: חואן אנטוניו באיונה. תסריט: סרג'יו ג'י. סנצ'ז. שחקנים: נעמי ווטס, יואן מקגרגור, טום הולנד, סמואל ג'וסלין, אוקלי פנדרגאסט, ג'רלדין צ'פלין, ג'ומג'אוי סיי-לימה. 114 דקות.

אידיבי כאן, IMDB כאן

היו זמנים במערבון

פורסם במקור בגיליון אוגוסט של "בלייזר"

בחסות HBO הפך Yes Oh למנהרת זמן טלוויזיונית – לא עמוקה במיוחד, אבל כזו שממחזרת (בצדק גמור) יצירה משובחת שעזבה אותנו זה מכבר. בחודש שעבר עלתה באוב של הערוץ סדרה נפלאה שהלכה לעולמה בגיל הצעיר מדי של שלוש עונות, וטוב לראות אותה שולחת יד מהקבר: "דדווד", סדרת המערבון המופתית של HBO, שרון מיברג כתב עליה פעם ש"צפייה מרוכזת בעונה הראשונה (…) היא מה שהייתה קריאה ראשונה ב'מלחמה ושלום' לבני דורו של טולסטוי".

אם אתם חושבים שהוא הגזים, אולי תסתפקו בסופרלטיבים קצת יותר מתונים כמו "שייקספירית" ("Volture"), "דיקנסיאנית" (שיקגו טריביון), "לא דומה לאף סדרה אחרת" (וראייטי) ו"הסופרנוס במערב הפרוע" (כל השאר). אז אני רק אוסיף שהכל נכון; שזו הייתה סדרה מרתקת, ריאליסטית, עמוקה, אלימה, אפלה ועוצמתית, שעשתה למערבון את מה שלא עשה לו איש מאז שוויל מאני (קלינט איסטווד), גיבור "הבלתי נסלח" (1992), נכנס למסבאה וניער לז'אנר המאובן את הצורה.

מצד שני, בטח איבדתי אתכם ב"מערבון".

בשבילי וויסקי, והבחור פה שנראה כמו הגרסה המטרוסקסואלית של הברון מינכהאוזן יקח כנראה קוסמופוליטן

אם אבחר בגישה האפולוגטית, שמקבלת כתכתיב תרבותי את חוסר העניין המקומי בז'אנר מועדף עלי, אספר לכם ש"דדווד" לא הייתה (רק) מערבון – בדיוק כפי ש"משחקי הכס" אינה (רק) סדרת פנטזיה. "דדווד" הייתה סדרה על כוח, על יחסים בין-גזעיים, בין-מעמדיים ובין-מגדריים – ועל אמריקה. אמריקה שנולדה שם, בעיירות נידחות כמו דדווד, צפון דקוטה; שעלתה מתוך שממת המדבר וצחנת הרחובות; שגדלה מתוך מפגשים הרסניים בין האנרכיה של המערב להון של המזרח; שנבנתה על כתפיהם של מיתוסים מהלכים שבוססו בבוץ ובצואת סוסים. שם נולדה אמריקה השסועה מרוב פרדוקסים, שלא מצליחה עד היום להחליט אם היא ליברלית או פוריטנית, שכלואה בין הכוכב של שריף סת' בולוק לבין הפה המלוכלך של אל סוורנג'ן.

אבל אם אבחר בגישה הישירה והלא מתנצלת, אספר לכם ש"דדווד" היא היפר-מערבון, נציגה מודרנית, אותנטית וריאליסטית של ז'אנר שכל גבר שמכבד את עצמו חייב לראות לפחות פעם בשנה, בין שתהיה זו מרקחת ספגטי של סרג'יו לאונה ובין שיהיה אפוס נפוח חזה של ג'ון פורד או אופרה מדממת של סם פקינפה. אני יכול להתחיל לשכנע אתכם למה אתם צריכים לראות מערבונים, אבל יהיה פשוט יותר לשלוח אתכם לראות (שוב, אני מקווה) את אחד מסרטי טרילוגיית האיש ללא שם כדי שתבינו לבד.

אבל לאונה או לא, המערבון נותר מיושן. גם אם התגברתם על חסמי התודעה המקומיים שמרחיקים את הצופה הישראלי הממוצע מהז'אנר האמריקאי ממגף ועד כובע, יתכן שעדיין תתקשו להתחבר אליו. לצופה המודרני יש פחות סבלנות לקולנוע מיושן. צריך להודות שעם כל האהבה לג'ון וויין וההערצה לגארי קופר, יש אלמנטים בסיסיים מיושנים להחריד בדמויות שגילמו, בסיפורים שסיפרו ובקולנוע שבו שיחקו. והמערבון נותר למרבה הצער ז'אנר מעט מיושן, כיוון שבקולנוע הוא כמעט ומת.

אני תמיד מתבלבל, זה עץ או פלי?

המערבון – ז'אנר שגילו כמעט כגיל הקולנוע – חווה גסיסה ארוכה מאז תחייתו הרוויזיוניסטית בשנות ה-60 וה-70 בידיהם של רבי אמן כפקינפה, ארתור פן ורוברט אלטמן. "הבלתי נסלח", שהיה בה בעת מערבון ומטא-מערבון שאתגר את הז'אנר, בישר על בואו של הניאו-מערבון: תת-ז'אנר מרתק ששאל את האלמנטים הקלאסיים למציאות המודרנית. בעשורים האחרונים יכולנו לראות כמה ניאו-מערבונים משובחים – "ההצעה" האוסטרלי, "כוכב בודד", "שלוש הלוויות של מלכיאדס אסטרדה", "ארץ קשוחה". לצד הניאו-מערבון, התגלגל המערבון והתפתח לתת-ז'אנרים חדשים (מערבוני קומיקס, מערבוני חלל), פגש בז'אנרים אחרים (מד"ב, אנימציה) והגיע לשווקים זרים (מערבוני קארי ומערבוני נודלס).

ובאותה העת, נכחד המערבון הקלאסי כמו שבט אינדיאני במאה ה-19. נסו להיזכר מתי בפעם האחרונה ראיתם בקולנוע מערבון לפני או אחרי "אומץ אמיתי" ב-2010. ולא, "הפלישה למערב" זה לא מערבון, ואני לא אתייחס לשאלות נוספות בעניינו כי זה מביך את כולנו. היו אמנם כמה מערבונים בעשור האחרון, חלקם אפילו מצוינים, כמו "אפלוסה", "3:10 ליומה" ו"ההתנקשות בג'סי ג'יימס ע"י רוברט פורד הפחדן". אבל אלה היוצאים מן הכלל שנתוני הקופות שלהם מלמדים על הכלל. והכלל אומר שהמערבון הקולנועי מת, כשם סרטו הגדול של ראול וולש, עם המגפיים על הרגליים.

תזכיר לי איזה עין אני אמור לעצום?

החדשות הטובות הן שהמערבון מת, והוא חי בטלוויזיה. "דדווד" – הגם שהלכה לעולמה כמו אחד מגיבורי המערב הפרוע, שמעולם לא ידעו מאיפה יגיע הכדור שישלח אותם למיתולוגיה – הניחה את מסילת הברזל שעליה דוהרים קרונות עמוסי מערבונים חדשים. בארה"ב חוזרת החודש "גיהנום על גלגלים" לעונה שנייה. הסדרה, שהיא מערבון שמתרחש דווקא במזרח ארה"ב ומשלב בין דרמה היסטורית לסיפור נקמה, היא אמנם לא "דדווד", אבל היא הצליחה לתפוס קצב עם התקדמותה. היום, תאמינו או לא, זו הסדרה השניה הכי נצפית של AMC: לפני "מד מן", לפני "שובר שורות". במקביל לחזרתה, יסיים את עונתו הראשונה המערבון המודרני Longmire של A&E, בדרך לעונה שניה.

בעקבות "גיהנום על גלגלים" נדמה שהיום כל רשת שידור אמריקאית מחזיקה מערבון בנרתיק האקדח: "ראלף למב" (של ניקולס פילג'י, תסריטאי "החבר'ה הטובים", וג'יימס מנגולד, במאי "הולך בדרכי") ו"The Rifleman" (רימייק של כריס קולומבוס לסדרה משנות ה-50 של פקינפה הצעיר) ב-CBS; "Hangtown" (של רון מור, יוצר "באטלסטאר גלקטיקה") ואולי גם "Gunslinger" של דייויד זאבל ("אי.אר") ב-ABC; "The Frontier" (של שון קסידי, "פשע מן העבר") ומערבון מנקודת מבט נשי של פיטר ברג וליז הלדנס ("אורות ליל שישי") ב-NBC; Tin Star של ברוס מק'נה (תסריטאי "הפסיפיק") הגיעה לפיילוט (שלא צלח) ב-TNT; אלכס קורצמן ורוברט אורסי הלוהטים (שאחראים על "סטאר טרק", אבל גם על "הפלישה למערב") עובדים על סדרה על ווייט ארפ עבור פוקס; רון הווארד ועקיבא גולדסמן (הצמד שאחראי בין השאר על "נפלאות התבונה" ו"סינדרלה מן") עונים עם מערבון על ידידו דוק הולידיי ל-HBO. ב-AMC יאבדו בקרוב את "שובר שורות", אבל ישמחו בוודאי לעבוד על הפרויקט הבא של וינס גיליגאן. כן, מערבון.

המערבונים לא זרים לטלוויזיה. בראשית פריחתה, בשנות ה-40 וה-50, היא מיהרה לאמץ את הז'אנר הקולנועי עם שורה של מערבונים מצליחים כמו "Rawhide", שהנעילה את איסטווד במגפי בוקרים; "The Lone Ranger", שתזכה בשנה הבאה לרימייק קולנועי שני באדיבות אנשי המערבון המצויר "רנגו", ג'וני דפ והבמאי גור ורבינסקי; "Gunsmoke", שהייתה הסדרה הארוכה בתולדות הטלוויזיה האמריקאית (20 עונות) עד ל"משפחת סימפסון"; ו"בוננזה" האגדית. שתי האחרונות, שמתו בזו אחר זו באמצע שנות ה-70, סימנו את תום עידן המערבון הקלאסי בטלוויזיה. בשנים הבאות עלו סדרות שנשענו על התבנית המערבונית אבל התרחקו מהז'אנר, כמו "בית קטן בערבה", שהייתה דרמה לכל המשפחה, ו"קונג פו", שהייתה מערבון עם נזיר שאולין בתפקיד הקאובוי. בשנות ה-90 עוד נצפו פה ושם מערבונים קלאסיים כמו "הרוכבים הצעירים" (עם סטיבן בולדווין וג'וש ברולין הצעירים) ו"ד"ר קווין, רופאה במערב", אבל נדמה שעד ל"דדווד" המערבון הכי טוב בטלוויזיה התרחש בכלל בחלל וקראו לו "פיירפליי".

אני די בטוח שהוא הרגע קרא לנו "זקנים"

לא מפתיע, אם כן, שגם המערבון הכי טוב בטלוויזיה היום, בין "דדווד" למה שלא יהיה בשנה הבאה, מתרחש בקנטאקי של ימינו. קוראים לו "צדק פרטי", והכוכב שלו הוא טימוטי אוליפנט, שחבש את כובע הבוקרים שלו ב"דדווד" ולא הוריד אותו מאז. אוליפנט הוא הדבר הכי קרוב לקלינט איסטווד בתעשייה האמריקאית; כל כך קרוב, שכשב"רנגו" ביקש ורבינסקי לעשות מחווה לאיסטווד, הוא השתמש בקולו של אוליפנט.

אם ב"דדווד" אוליפנט היה מרשל (לשעבר) שהסתובב במערב הפרוע של המאה ה-19, כעת הוא מרשל שמסתובב בדרום הקרתני והגזעני של המאה ה-21. חוץ מזה, לא הרבה השתנה: ריילן גיבנס שלו עדיין נוהג לפי הקודים של האולד ווסט, מהשנינויות המלוטשות המוגשות בטון צונן ועד לשליפה הכי המהירה במזרח קנטאקי. "צדק פרטי" היא סינתזה נהדרת בין שני ז'אנרים אמריקאיים קלאסיים – המערבון והפילם נואר – שתחת המקלדת המושחזת של הסופר אלמור לנארד מתחברים לכדי עונג צרוף. היא גם משלבת בהצלחה בין מאפיינים של דרמת Serial (שמציגה קשת סיפורית רחבה) לבין אלמנטים של דרמת Procedural (שבה כל פרק מציג סיפור בודד). כך אפשר להתחבר לסיפורים המעולים שהיא מציגה בכל שלב. אבל עם גיבור כל כך מגניב, אין שום סיבה שלא להתחיל בהתחלה.

ובזמן שגרהאם יוסט, יוצר "צדק פרטי", עובד על עונתה הרביעית, והטלוויזיה האמריקאית כולה עומדת בפני הסתערות חיל הפרשים, ניצת זיק של תקווה גם לתחייתו הקולנועית של המערבון. "The Lone Ranger" צפוי לצאת לאקרנים רק בקיץ הבא, אבל כבר בסוף השנה נזכה לראות את הואריאציה על הז'אנר של קוונטין טרנטינו – אחד שיודע לשחק בז'אנרים, וש"הטוב, הרע והמכוער" הוא הסרט האהוב עליו בכל הזמנים. "Django Unchained" נשמע בדיוק כמו מערבון של טרנטינו – מגניב, אלים, קצת טראשי ועמוס רפרורים תרבותיים. לא בטוח שזה יחזיר לחיים את המערבון הקולנועי, אבל אולי זה יחזיר לחיים את דון ג'ונסון.

הרולר (6.6.12)

1.

ברכות לרגל פרוש החג החביב עלי – שבוע הספר העברי. ובשבוע הספר המטופש כבר ביקרתם?

2.

פסטיבל קאן הסתיים. אבנר שביט מסכם.

3.

יאיר רוה מתייחס לסרטי סטודנטים בכבוד וסוקר את המועמדים הישראליים בפסטיבל הבינלאומי לסרטי סטודנטים.

הנה אחד מהם – "אישיארה" של יואב בריל (בצלאל):

<p><a href="http://vimeo.com/13466548">Ishihara – Hebrew Version</a> from <a href="http://vimeo.com/yoavbrill">Yoav Brill</a> on <a href="http://vimeo.com">Vimeo</a&gt;.</p>

4.

אתמול התקיים כנס הבוגרים של החוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב (האלמה מאטר שלי). היה נחמד. יצאו כמה מוצלחים מהחוג הזה. הבחור הזה, למשל:

5.

אגב, גם הוא בוגר (ואח למחזור) – דידי לובצקי ("מורעלים"). הנה סרט הנינג'ה שלו, מתוך הפרויקט המשעשע של פסטיבל קולנוע דרום שיפתח ביום ראשון.

http://flix.tapuz.co.il/v/Flash/Player/Embed/Iframe-4087188-0|0|black|large|0.html

6.

ריי ברדברי הלך לעולמו השבוע. אפשר לקרוא כאן את אריאנה מלמד סופדת, וכאן את דן לחמן על ספרו החשוב ביותר, "פרנהייט 451" הדיסטופי, על עולם שבו כבאים שורפים ספרים. אפשר גם לקרוא את הפרק הראשון כאן. טריפו עשה מזה סרט.

7.

ובשבועות האחרונים הלכו לעולמם גם רובין גיב ודונה סאמר.

חייבים להודות שהעולם הוא מקום פחות שמח בלעדיהם.

8.

תינוקה של רוזמרי לובש פראדה (ופולנסקי עושה להם סרט)

9.

נדמה לי שהעניין הזה לא עשה מספיק רעש – "מר באום" הולך להוליווד!

10.

חוץ מהספרים המטופשים דיברנו השבוע בבלוג על "קטמנדו", הצדענו לקלינט איסטווד, עשינו סדר בסוגיית איתן כהן וחנכנו את המחלקה לזיהוי פנים.

11.

אפרופו מערבונים: סוף סוף קצת קטעים מהחדש של טרנטינו. אפילו הפוסטר נראה מעולה.

http://ictv-tf-ec.indieclicktv.com/player/embed/97b1fda2ca43d6c29eaf63ed1ec347c6/4fcf700f533c2/31/0/defaultPlayerplayer.swf

12.

טריילר לשבת: Django Unchained

יופי, אז אחרי שהתגרתם, הנה הטריילר. יש לי הרגשה שטרנטינו עושה (בעצם, ממשיך לעשות) את הסרט שתמיד רציתי לעשות בעצמי.

אינוויקטוס – יומולדת 82 לקלינט איסטווד

קלינטון איסטווד ג'וניור – ראש פנתיאון הבלוג – חגג השבוע יומולדת 82. את טקסט המעריץ הזה כתבתי כבר לפני כמה שנים, ואני מביא אותו כאן בעדכונים קלים ובאהבה גדולה.

"אתה מבין, יש בעולם הזה שני סוגים של אנשים, ידידי: זה שמחזיק רובה טעון, וזה שחופר. אתה חופר".

פעם, כשהמערב הפרוע עוד היה פרוע, גברים היו גברים ונשים היו זונות, הסתובב שם אקדוחן אחד שאין לו שם ועשה צחוק מכולם. אחר כך, כשסן פרנסיסקו עוד היתה מושחתת, והתושבים שם היו יורים בצרורות ולא נושכים כריות, הסתובב שם אקדוחן אחד – שדווקא יש לו שם, ואפילו מפחיד – ועשה קציצות מכולם. היום, כשהוליווד כבר ממוסחרת עד זרא, גברים שרים במיוזיקלס ונשים מביאות אותה בבעיטות קונג פו (איפה הסדר בעולם?), מסתובב שם אקדוחן אחד, עם שם ענק, ועושה לכולם קורסים מזורזים בגבריות קולנועית. קוראים לו קלינט איסטווד, והוא המאצ'ו הבנזונה הכי גדול שהמסך הזה ראה אי פעם.

ולחשוב שיוניברסל זרקו אותו ב-56' אחרי שנה וחצי (כשמגלים שבאותו יום העיפו גם את ברט ריינולדס, ברור שזה מחייב עריפת ראשים). קלינט הצעיר לא וויתר, המשיך ללקט תפקידים שוליים בהפקות מערבונים (ביניהם הופעה חד פעמית אך מרשימה בסדרת הטלוויזיה "מייבריק"), לצד עבודות מזדמנות כמו כריית בריכות שחיה בסן פרנסיסקו ואלי. כמו תמיד בסיפורים האלו, הקץ לאלמוניות הגיע כשמנהל חד עין ב-CBS, שבדיוק חיפש שחקן משנה לסדרת הטלוויזיה המערבונית החדשה "רוהייד", הבחין בו במסדרון כשביקר חבר, וליהק אותו בו במקום לתפקיד ראודי ייטס, הקאובוי הראשון עמו מזוהה איסטווד.

איסטווד היה די ממורמר מהתפקיד, שלא עשה חסד עם יכולות המשחק שלו. ב-64' – והוא כבר בן 34 – עדיין גילם איסטווד בוקר צעיר ומנומס. אין פלא שהוא הסכים, למרבה מזלנו, לבלות את הפסקת הצילומים של "רוהייד" באותה שנה בספרד, במערבון שביים במאי איטלקי אלמוני בשם סרג'יו לאונה. לסרט הזה קראו "בעבור חופן דולרים", ואיך זה נגמר בסוף כולם יודעים.

קלינט גילם שם אקדוחן קשוח ומסוקס עם מוסר גמיש וחצי סיגר לעוס בזוית הפה, ששם עיירה שלמה של מקסיקנים חמומי מוח ללעג, בסיפור המבוסס על "יוג'ימבו" של אקירה קורוסאווה. הסרט – שהיה זריקת מרץ אלימה לישבן הרדום של הז'אנר – זכה להצלחה מדהימה. גם לאונה וגם איסטווד זכו לעבוד עם אווזות המטילות ביצי זהב – איסטווד קיבל במאי גאוני עם סגנון מקורי וחוש ויזואלי מבריק (סליחה על הסופרלטיבים, אבל כולם במקום), ולאונה זכה באבטיפוס האולטימטיבי של הקאובוי החדש. הגיבור הפשוט והישיר, שוחר הטוב והצדק, של ג'ון וויין, הפך לאופורטוניסט קשה זיפים, מתוחכם וערמומי. הדמות הזו, של האקדוחן ללא שם, ליוותה את איסטווד מכאן ואילך, בטרילוגיית מערבוני הספגטי של לאונה ("For a Few Dollars More" שנקרא בעברית "הצלפים", ו"הטוב, הרע והמכוער") ולכל אורך הקריירה שלו.

אחת הסצנות האהובות עלי בתולדות הקולנוע. מלאכת מחשבת

צריך להבין את הסיכון שאיסטווד לקח כאן: הוא עבד בשכר זעום, בהפקה זניחה, ללא סיכוי ממשי לתוספת יוקרה. ובנוסף לכל, הוא ניפץ לרסיסים את התדמית שהעניקה לו לראשונה בחייו ביטחון כלכלי כשחקן. פעם, מספרות האגדות, היית צריך להיות כזה כדי להיות כוכב. לקלינט איסטווד אף אחד לא שלח סמסים.

טרילוגיית הספגטי של לאונה שינתה את פני המערבון לנצח, ואיסטווד היה שם כדי להמשיך ולהטביע את חותמו, למצב את עצמו כגיבור המיתולוגי החדש של הז'אנר: "תלה אותם גבוה", "פורע החוק ג'וסי וולס", "הנוקם", "עיר ושמה גיהנום" ועוד. הידעתם: שיכול אותיות השם Clint Eastwood יוצר את המילה Old West Action. צירוף מקרים?

ריצ'ארד שיקל, הביוגרף של איסטווד, כתב ש"קלינט איסטווד הפך לכוכב במערבונים, אך נהיה סופרסטאר כשגילם שוטרים". הכל התחיל ב"הארי המזוהם" של דון סיגל מ-71'. ככה נולדה האגדה: עומד לו הארי קלהאן ולועס להנאתו נקניקיה, תוך שהוא מזעיק ניידות משטרה לשוד בבנק סמוך. כשהפושעים מתחפפים מוקדם מהצפוי, הוא מסנן קללה, שולף את האקדח הכי מפורסם בתולדות הקולנוע – מאגנום 44 אימתני – יורה בנמלטים, הופך את רכב המילוט על ברז כיבוי – הכול תוך כדי לעיסה, כמובן – ניגש לשודד הפצוע, ואז משחרר מולו את הדיאלוג הנצחי שרובנו כבר דקלמנו מול המראה עם אקדח דמיוני ביד בשלב מסוים בחיינו.

מותר לקום ולהצדיע.

הארי המזוהם היה שוטר חסר מעצורים עם נטייה לשיפוט מהיר. החוק מבחינתו זה קווים מנחים, והאלימות זה לא יצר חבוי – זו דרך חיים. להגיד עליו שהוא קשוח, זה כמו להגיד על אהוד ברק שהוא שאפתן. אמסטף לידו זה חתול סיאמי.

הארי המזוהם הפך לדמות הקולנועית המיתולוגית השנייה המזוהה עם איסטווד לאורך שנים, כאשר קלינט גילם את דמותו ארבע פעמים נוספות: ב"הארי המזוהם חוזר", ב"בכוח החוק", ב"מכת פתע" וב"הימור מסוכן". רבים בלבלו בין השוטר הפשיסטי המסוכן לשחקן המגלם אותו, והדימוי רדף את איסטווד זמן רב. מבט מפוכח היום, הרחק מן הביקורת שהשתלחה אז בבלש האכזרי, מגלה שהאלימות של הארי נראית כמעט כירורגית ליד נהרות האש ונחילי הדם השוטפים את הרחובות בסרטי הפשע של העשורים האחרונים, מ"מת לחיות" ועד "השתולים".

הארי המזוהם זכה לפופולאריות עצומה. אך יותר משזו נבעה מן האלימות המצטלמת היטב שלו, או מהצדק הפואטי שלו, היא נבעה מהיותו איש פשוט, עם משכורת נמוכה, תנאים מסריחים ובוסים מעצבנים, שהיתה לו החוצפה שלא תיאמן לקחת שליטה על חייו. תוסיפו לזה פרצוף עגמומי, מלתחה מוזנחת, הרבה ג'אנק פוד וחיי אהבה ריקים, וקיבלתם את הסופר מאצ'ו הגדול בתולדות התרבות הפופולארית.

כמו עם האקדוחן האלמוני, קלינט מיחזר גם את דמות השוטר המיוסר שלו שוב ושוב – ב"מלכודת לבלש", ב"על חבל מתוח", ב"שיעור באש" ועוד. אבל איך אפשר להאשים אותו? הרי ככה אנחנו אוהבים אותו. לקוני, מסוקס ונותן בראש.

חוץ מלתת לנו את שניים מהגיבורים הקולנועיים החשובים בהיסטוריה, ובוודאי שניים מהגברים החשובים בתולדות המאצ'ואיזם, איסטווד גם המשיך לטפח את תדמיתו כראשון גיבורי הפעולה, בסרטים כמו "הנשרים פשטו עם שחר", "שועל האש", "המקצוע: לוחם" ו"הבריחה מאלקטרז". בדרך הוא גם עשה כמה שטויות שכמעריץ אני מוכן להעלים מהן עין (רק ארמוז שהיו מעורבים בהן קופים), נבחר לראשות עיריית כרמל הקליפורנית והונצח בשיר של "הגורילאז". אבל בפראפראזה על דברי שיקל, קריירת המשחק הביאה לאיסטווד את הכוכבות, אבל קריירת הבימוי היא שהביאה לו את התהילה.

כבר בתחילת דרכו כבמאי היה ברור שלא מדובר כאן בעוד כוכב שחוצה את קו המצלמה, אלא ביוצר קולנוע חכם עם תפיסה אמנותית ואידיאולוגית ברורה. "מיסטי", "צייד לבן, לב שחור", "עולם מושלם", "פשע אמיתי", "חצות בגן הטוב והרע" – כולם הבהירו שאיסטווד הוא במאי מוכשר. אבל היתה זו יצירת המופת "הבלתי נסלח" – תמיד הבחירה האינטואיטיבית שלי לשאלה "מה הסרט האהוב עליך" – בה התייחס איסטווד באינטליגנטיות מפעימה למיתוס שהוא עצמו ברא, שסימנה אותו כיוצר גדול.

בשנות האלפיים, והוא כבר בעשור השמיני לחייו, הגיעה שורה ארוכה של סרטים מעולים: "מיסטיק ריבר", "מיליון דולר בייבי", "גיבורי הדגל", "מכתבים מאיוו ג'ימה", "ההתחלפות", "גראן טורינו", "אינוויקטוס", "מכאן והלאה" ו"ג'יי. אדגר". גם אם הם לא היו אחידים ברמתם, הם הצטברו לכדי יבול משובח של יוצר לכאורה בסתיו ימיו ולמעשה בשיא אונו.

איסטווד מנסח בהם קול הומניסטי חד ומובהק, עטוף בעשייה קולנועית ישירה, נבונה ולא מתחכמת, ומתעסק בצורה מורכבת עם תמות מרכזיות בחברה האמריקאית בפילמוגרפיה שלו עצמו. ביד בוטחת של אקדוחן מנוסה ובתבונה מפוכחת של לוחם שבע קרבות הוא מרכיב פצצות שחודרות ישר ללב. במובנים מסוימים, הוא התבגר ולמד לבוא בחשבון עם עצמו ועם אמריקה. במובנים אחרים, הוא נשאר אותו המאצ'ו.

הרולר (10.2.12)

1.

אוסקר 2012: הספירה לאחור נמשכת. השבוע התכנסו כל המועמדים לצילום המסורתי של האקדמיה. הנה כמה מהתמונות (ועוד תמונות כאן).

קלוני - מאחוריך. דוז'ארדן.

אומרים שהחזה של האוסקר מבוסס על דמותו. פיט

להיות זבוב על הוילון הכחול הזה. ספילברג וסקורסזי

תמונה קבוצתית של כל המועמדים. אין טעם לחפש את וודי אלן.

2.

ומפגש פסגה הוליוודי למפגש פסגה מוסיקלי שקרם סוף סוף עור וגידים: אריק איינשטיין ושלמה ארצי – לטעמי, באופן חד משמעי ובלי להיכנס לקריטריונים איכותיים, שניים משלושת הזמרים הגדולים בתולדות המדינה – חברו לשיר משותף. ובכך גם נסגר משולש עם הצלע השלישית, שלום חנוך, ששיתף פעולה עם השניים.

בעצם, אולי המילה "מפגש" אינה במקום. כפי שמספר אורי זר אביב ב"גלריה", השניים אפילו לא נפגשו באולפן. שלמה שלח שיר, אריק הרים אגודל לאישור, כל אחד הגיע לאולפן, והיידה לתחנות הרדיו המשתוקקות.

צריך לומר שאפו לארצי. הוא יודע שהמעמד שלו בציבור הרחב נמצא כמעט ביחס הפוך למעמדו בקרב מבקרי המוסיקה. הוא לא אריק ולא שלום, וכנראה לעולם לא יהיה (אלא אם יביא אותה בטוויסט ג'וני-קאש-ריק-רובין בסיום הקריירה). אז הוא מנסה לקבל את הלגיטימציה הביקורתית-אליטיסטית דרך החיבור איתם. ההצלחה, בינתיים, חלקית.

ואיך השיר? תשפטו בעצמכם. ותקראו גם את שי להב ב-YNET.

להתראות באיזו הופעה? לא הייתי בונה על זה. יש דברים שאפילו שלמה ארצי הגדול לא יכול להשיג.

הנה הטקסט:

בנקודה שבה הכל מתחיל תגיד לי, האם ליבך בוכה מאושר או כאב? האם אתה זוכר רגעים אינטימיים, בהם אתה פותח את הלב

בנקודה שבה הכל ממשיך יש קושי, תמיד האמנתי שבאמת יהיה רק טוב, ולפעמים כשהופיע רגע אושר, ניסיתי רק לשמור שלא ייעלם בסוף.

פזמון: עומדים על שביל חיים חוזרים הביתה, שנינו נעים בין אהבה לבין בריחה, בנסיעות הארוכות הייתי שר לה, האם על מה שבאמת קרה לך?

עומדים על שביל חיים בתוך החושך, שים לב הטוב מגיע בדממה דקה, כשהרחוב מתחיל להתעורר בבוקר, הרעש הגדול מכסה את השתיקה.

בנקודה שבה הזמן עוצר לרגע, האם פגשת לפעמים את הבדידות? הייתי נעמד לא פעם ומחכה לה, מת להרגיש אצלה האיש הכי אהוב.

פזמון: עומדים על שביל חיים חוזרים הביתה

בנקודה שבה הכל מתחיל בלי רשע, האם אפשר לחיות בתוך בועה? תקשיב לרוח וללב יש צל חומק שם, להתראות באיזו הופעה…".

3.

אז הופעה של אריק ושלמה עדיין לא באופק, אבל זו של מדונה דווקא כן. המדונה תופיע באצטדיון ר"ג ב-29.5, והמחירים שווים לכל נפש שיכולה להרשות לעצמה כרטיס ב-250 ₪. רכישת כרטיסים ב-eventim.co.il, החל מהיום.

4.

בדיוק באותו שבוע בו התבשרנו על הופעתה של מדונה בארץ, קיבלנו גם חתיכת טיזר: מדונה בהופעת המחצית של הסופרבול.

הנה קטע מתוכה, עם M.I.A וניקי מינאז'.

(ההופעה במלואה – כאן)

וכמובן שבלי הפשלה התורנית אי אפשר. הפשלה מוגשת בחסות M.I.A והעורכים הלא ערניים ב-NBC.

5.

ואי אפשר להגיד סופרבול בלי להגיד "3.5 מיליון דולר על חצי דקת פרסומת?!". כן, זה המצב. האם זה שווה רק בשביל לתת לקלינט איסטווד לדברר אותך? מבחינתי התשובה היא כמובן כן.

פוסט הפרסומות המלא כאן.

6.

אפרופו פרסומות: בשעה טובה ובאיחור של שנתיים הגיעה לישראל (ביחד עם המותג עצמו) הפרסומת המפורסמת, הנפלאה והמצליחה של "אולד ספייס".

איזו פרסומת מעולה. מצחיקה אותי בכל פעם מחדש (מאחורי הקלעים שלה – כאן).

מרשים במיוחד אייזיאה מוסטפה, שחקן פוטבול לשעבר שמגלה כאן כישורים קומיים אדירים (וכשנשאל ממה הוא הכי נהנה בקמפיין, ענה בקולו העמוק: "The Ladies").

ויש עוד עשרות סרטונים כאלה, ששווה לבדוק. לא כולל פרודיות.

כל הפרסומות של "אולד ספייס" – כאן.

והנה הפרודיה הישראלית (יוצר: גל ינאי).

7.

אפרופו תגובה מאוחרת: בשעה טובה נוסחה התשובה הישראלית הזו: "דברים שתל אביבים אומרים" (יוצרים: רפי ברבירו ונועה לביא).

זו כמובן תגובה לסרטון המצוין "Shit Girls Say" (והנה פרקים 2 ו-3)

ויש גם שיט שרווקות אומרות, שיט ששיכורות אומרות, שיט ששמנות אומרות וכן הלאה עד הנצח.

הבעיה היא שכמעט כולן לא מתקרבות למקור. באופן מאוד לא מפתיע, דווקא זו שעשעה אותי. זה ישעשע כל גבר, אני מניח:

8.

וואו. אני כבר רגיל לזה ששני סרטים של כוכב קולנוע עולים במקביל: ניקולאס קייג', ראיין גוסלינג, קייט בקינסייל לאחרונה. אבל צ'נינג טייטום? שני סרטים של צ'נינג טייטום? במקביל? זה גדול עלי. דו"חות צפיה ב"בן של אף אחד" ו"לא תשכח" בהמשך השבוע. אולי.

9.

ועוד עלה השבוע: "מלחמת הכוכבים: אימת הפאנטום". בתלת ממד. השד יודע למה אנחנו צריכים את זה. בטח שלא בשביל זה – הטריילר הזה לבדו הצליח לגרום לי לוותר על הצפייה.

10.

זה הרבה יותר טוב – "Star Wars Uncut". זוהי גרסת השיווד האולטימטיבית שיצרו מעריצי הסדרה למיתולוגיה שג'ורג' לוקאס מחריב בהתמדה. מדובר במקטעים בני 15 שניות שיצרו מעריצים מכל רחבי העולם, אשר בראו מחדש את "מלחמת הכוכבים: תקווה חדשה" (באורך מלא, כן?). זה די סמטוחה – היא כוללת כלבים, רובי מים, לגו, מטוסי נייר, שקיות קרטון ומה לא, כשהכל מתערבב בתוך הסצנות – אבל זו סמטוחה משעשעת מאוד.

הנה הטריילר:

11.

אז מה היה לנו השבוע בבלוג? חוץ מהסופרבול, דיברנו גם על סרט גיבורי העל המפתיע "כרוניקה בזמן אמת" ועל גיבורת העל מריל סטריפ ב"אשת הברזל", וציינו 200 שנים להולדת דיקנס. אבל הפוסט הפופולארי ביותר בבלוג בשבוע האחרון היה – ועלי להוסיף כאן "במפתיע" – זה שהביא מבחר קטן מיצירתה של ויסלבה שימבורסקה המנוחה. מסתבר שרבים ביקשו לחשוב רגע קט על גורל שימבורסקה. בימי "האח הגדול", זו מחשבה מנחמת מאוד.

12.

בשעה שבתי קולנוע בתל אביב רק נעלמים, טוב לשמוע גם על אחד שנולד. זה קרה השבוע בבית ציוני אמריקה: "אורלנדו סינמה", בית קולנוע בן שני אולמות שמתכוון להוות אלטרנטיבה לקומפלקסים הגדולים. מה זה אומר? הקרנות בוקר (מהשעה 10:00), למשל, ואפילו במחיר מוזל (לפחות בתקופת ההרצה) – 29 ₪ ליומית. הבעלים, עודד הורביץ-ראובני, מבטיח גם רצועות נושאיות, הזדמנות לסרטים שהדרישות המסחריות סותר את אופיים, וקלאסיקות מהאוצר של סרטי אורלנדו. בקיצור – נדמה שמדובר בקולנוע שבאמת נולד מאהבת סרטים.

בשבועות הקרובים יוקרן ב"אורלנדו סינמה", בין השאר, סרטו המצוין של קמרון קרואו על פרל ג'אם, "20", שזכה בארץ להקרנה חד-פעמית בלבד. זה בהחלט שיבוץ בכיוון הנכון.

13.

דיווחים ממחלקת אבידות:

בשבוע שעבר נפטר איאן אברקומבי – לא מ"אברקומבי אנד פיטץ'", אלא מ"סיינפלד". מיסטר פיט, כמובן.

בשישי שעבר נפטר ממחלת הסרטן בגיל 69 זלמן קינג, שחתום על כמה מהיצירות האירוטיות המפורסמות בתולדות הקולנוע המודרני – ""סחלב פראי", "יומני הנעל האדומה" ו"תשעה וחצי שבועות של שכרון חושים" (אותו הפיק לאדריאן ליין). היה זה אך הולם שאת הבשורה על מותו נשא צ'ארלי שין.

אתמול הלכה לעולמה המשוררת ש. שפרה (שפרה שמואלביץ'), שחתומה בין השאר (לצד פרופ' יעקב קליין) על אנתולוגיית שירת המזרח הקדום המונומנטלית "בימים הרחוקים ההם".

הנה טליה אליאב שרה את "פשוט" שכתבה ש. שפרה (לחן: חיים רחמני).

אבל האבידה שנגעה ללבי יותר מכל התרחשה בדיוק לפני שבוע, כשבגיל 81 הלך לעולמו בן גזארה – מהמעולים שבשחקני הוליווד, שבעיני זכור בראש ובראשונה דווקא כאביו של וינסנט גאלו ב"בפאלו 66".

מכיוון שאת הקטע שבלינק לא ניתן לאמבד, הבאתי לכם במקום קטע מ"רציחתו של סוכן הימורים סיני" של ג'ון קסאווטס, שגזארה נמנה על הלהקה הקבועה שלו (הופיע גם ב"בעלים" וב"ליל הבכורה")

14.

בשבוע הבא יצוין ולנטיינ'ס דיי. ואם אתם מחוסרי עבודה בולנטיין כמוני, אין סיבה שלא תבחרו בדרך הזומבית לציין את היום.

מדובר ברעיון של חובבי זומבים בכלל ו"המתים המהלכים" בפרט, המבקשים לאתגר את יום האהבה הסכריני ולצאת למצעד זומבי בינלאומי ב-11 בפברואר. אתם מוזמנים להצטרף לצעדה התל אביבית, מחר ב-19:00. פרטים נוספים כאן (יום הזומבי-ולנטיין) וכאן (מצעד הזומבים בישראל).

15.

אפרופו "The Walking Dead" – אתם כבר מכירים את ה"The Walken Dead"?

16.

מרצ בחרה מנהיג. הבעיה היא שהיא בחרה בין (זהבה) גלאון ל(אילן) גילאון. הכרעה על קוצו של יוד – זו ממש עילה לתביעה בגין זיופים, לא?

17.

אפרופו תביעות: שבוע מצוין עבר על "עובדה"; זיכוי ראוי בפרשת סגן ר', ותחקיר מקומם ופוקח עיניים על עבודת הלוביסטים בכנסת. שווה צפייה.

18.

אפרופו תחקירים: ברוך קרא פרסם בערוץ 10 תחקיר על הנעשה באגף הפיקוח על הגז במשרד התשתיות. באחד הרגעים בכתבה נשמעת היועצת המשפטית של האגף, אולגה רזניקוב-גבאי, כשהיא מודיעה לבעליה של חברת גז כי האגף השתיל סוכן סמוי בחברתו, ומפלילה את הסוכן במילים "הוא לא עשה בר מצווה". אני נתפס למשפט הזה, כי הוא כל כך מטומטם עד שהוא מצחיק. האם היועצת המשפטית המלומדת באמת חושבת שהמשפט "המעורפל" הזה הוא שיציל אותה מלתת דין על מעשיה?

19.

ובחזרה לכנסת: חברת הכנסת אורית זוארץ מקדמת חקיקה נגד משלמים על שירותי מין. מבלי להיכנס לסוגיה המורכבת, צריך לגנות את מי שבחר להלחם בה באמצעות הפצת כרטיסי ביקור עם המספר שלה בתל אביב, במתכונת המוכרת לכל מי שחנה בתל אביב אי פעם ומצא את הכרטיס המבטיח צמוד לשמשה. כמה נמוך.

20.

ועוד מהכנסת: החוק המטומטם שחייב את ערוץ 10 לשדר את מהדורת החדשות שלו מירושלים יצר מצב אבסורדי שבו המהדורה המרכזית מתנהלת כשהמגיש באולפן, וכל הכתבים והפרשנים נמצאים מגבעתיים. אז מה בדיוק הרוויחו מהחוק? האם יעקב אילון ותמר איש שלום העתיקו את מגוריהם לבירה? מובן שלא. הוא שאמרתי – טמטום.

21.

השבוע שמעתי את יעל דן מראיינת ברדיו את יובל בן עמי. לפני הראיון היא הקדימה וסיפרה על החשיפה הגדולה של חייו. שתי מחשבות עלו בי. הראשונה: די. עד מתי תתואר כל יציאה של סלבריטאי מהארון כ"חשיפה" מרעישה?

השניה היתה רעיון: אנחנו כבר לא מתרגשים מהומואים, לסביות ואפילו טרנסג'נדרים שיוצאים מהארון, אבל מה בדבר יציאה מהארון של טרנסווסטיט או קרוסדרסר? זה יהיה חדש. זה יהיה מעניין.

בום. דקות מאוחר יותר, ומסתבר שזו בדיוק החשיפה האמיצה להדהים של בן עמי: בלילות הוא מגלח רגליים, שם בלונים עם מים בחזייה, לובש שמלה אדומה ויוצא לכבוש את תל אביב בדמותה של אנה לולו.

הסיפור המלא והנועז בראיון של בן עמי עם יגאל סרנה, לרגל יציאת ספרו האוטוביוגרפי "הקומדיה התל אביבית".

22.

לידיעת קוראי מה שאלון עידן מכנה "נייר העמדה היומי של ראש הממשלה" ("ישראל היום").

23.

"אפרת" – העמותה המתנגדת להפלות – מתחילה להסעיר את הזירה הציבורית. השבוע נתקלתי לראשונה בתשדיר הרדיו שלה.

הבעיה עם התשדירים של "אפרת" היא לא שהעמותה מעודדת נשים לא לבצע הפלות. הבעיה היא שהיא לא אומרת את זה. הבעיה היא שבתשדיר היא פשוט מזמינה נשים ששוקלות לעבור הפלה להתקשר, במסווה של ייעוץ – כשבעצם יש כאן אג'נדה ברורה ומוצהרת. אני דווקא בעד פרישה של התמונה המלאה, ולא להגיד אוטומטית "כן להפלות!", אבל אני בספק אם זה מה שקורה ב"אפרת". וזה בטח לא מה שעולה מהקמפיין המעורפל שלה.

24.

הנה נשים שבאמת זקוקות לעזרה: האחיות סנגלי מהודו.

הן סובלות מתסמונת נדירה המכונה "תסמונת איש הזאב". אני לא חושב שצריך להכביר מילים. הדוקומנטריסט סנה גופטה מבקש כעת ליצור סרט אודותיהן, כדי לסייע במימון ניתוחי לייזר יקרים שיגאלו את הבנות. הסיפור המלא כאן.

25.

חדשות נפלאות: כתביו התיאולוגיים של אייזיק ניוטון עלו לאתר הספריה הלאומית. מי שמכיר את ניוטון בעיקר כפיזיקאי דגול – כלומר כולנו – יופתע לגלות את ניוטון התיאולוג הסקרן, עם פרשנויות מקראיות ונבואה לגבי אחרית הימים (2060, אם אתם צריכים להתכונן). מרתק.

26.

ברכות למנהלי הרדיו החדשים: מיקי מירו, שמינויו למנהל קול ישראל אושרר, וירון דקל, המפקד המפתיע של גל"צ. עם שניהם יהיה לכל הפחות מעניין – מירו כבר הצליח לעורר תסיסה בקול ישראל, ודקל הוא עיתונאי פוליטי אסרטיבי שיהיה מעניין לראות את חותמו על התחנה הנתונה למרותו של שר הביטחון המושמץ. שיהיה בהצלחה.

27.

ובטלוויזיה: "עבודה ערבית" חזרה לעונה שלישית, אמנון לוי פגש את אליקו כהן. כתבתי על שניהם (הלינקים בפנים).

28.

יאיר רוה מבקש ליצור מאגר תסריטים ישראלי. אם יש בידיכם כאלה, אתם מוזמנים להצטרף.

29.

"האלבומים" בערוץ 8 מגיע לסיומה בשבת עם הפרק על "פלונטר" של רמי פורטיס. השבוע גם התבשרנו בשמחה שהיא תזכה לעונה שניה (ובוואלה גם הציעו אלבומים חדשים לעסוק בהם).

הנה רצועה חביבה עלי במיוחד מ"פלונטר".

30.

תראו מי נפגשו בבית החולים.

זה מה שקורה כשמשחקים גיבורי אקשן אחרי גיל 60.

ועל כך כבר אמר רבנו דגלובר:

 31.

טריילר לשבת

ספיידרמן מתקרב. אני מאוד פסימי לגביו.

סופרבול 2012 – הצד הלא ספורטיבי

סופרבול 2012 נגמר. הניו יורק ג'איינטס ניצחו. היה מרתק (כמעט כרגיל), אבל זה לא בלוג ספורטיבי, אז לא ארחיב על כך. אם הפסדתם, כנראה שזה ממילא לא מעניין אתכם יותר מדי, ובאתם לפה בגלל הפרסומות.

כי גם מי שלא מתעניין בסופרבול, מתעניין בדרך כלל בפרסומות. ובצדק – הפרסומות הן נושא בפני עצמו כשמגיעים לסופרבול. ובכלל, מרענן מדי פעם לראות פרסומות אמריקאיות, כדי להבין עד כמה אנחנו בכלל לא בכיוון. משום שהפרסומות באמריקה אומרות, כמעט תמיד, דבר אחד: בידור. הן כמעט תמיד מנסות להצחיק. לא לשכנע, לא להפליג בשבחים, לא להיות ספקטקולארי, לא למכור דימויים שנראים נכונים למותג. כל אלה הם לא פעם תוצרים נלווים, ומכוונים, אבל הפרסומות (כמעט) תמיד ינסו בראש ובראשונה להעלות על פניך חיוך. כי הם יודעים שכך הם יקנו אותך. וזה כמעט א"ב של מכירות.

וזה בולט תמיד במבול הפרסומות של הסופרבול, שבו תשעים אחוז מהפרסומות הן פרסומות מצחיקות, ועוד 2-3 הן פטריוטיות. מיד תראו.

את כל הפרסומות של סופרבול 2012 אפשר למצוא כאן (וזה לא זמן צפייה ארוך במיוחד כמו שאפשר לחשוב. מדובר בספוטים של 30-60 שניות לרוב).

כמה מהפרסומות הטובות בתולדות הסופרבול אפשר למצוא בכתבה של עמרי פולק ב-NRG.

וכאן תוכלו למצוא את עשר הפרסומות שחיבבתי במיוחד (לא לדאוג, מדובר בפחות מעשר דקות של צפייה).

1.

סיינפלד. וניומן. בערך.

2.

שברולט. איזו פרסומת מעולה ונטולת תקציב.

3.

אופטימה. החומרים שמהם חלומות של גברים עשויים.

4.

יונדאי. חשיבה מקורית. אלא אם כן הם גנבו את זה מ"012". תשפטו אתם, אגב, אצל מי זה נראה יותר טוב ואצל מי זה יותר מצחיק.

5.

שברולט. גם מכוניות יכולות להיות הרפתקניות.

6.

הונדה. אם יש מחווה קולנועית, ברור שהיא תהיה כאן.

7.

בסט ביי. מהאנשים שהביאו לכם דברים מגניבים לסמארטפון.

8.

איטרייד. תינוקות מדברים. עובד מאז 1989.

9.

טויוטה קאמרי – ועוד כמה המצאות מבריקות

10.

זוכרים מה שאמרתי לכם על פרסומות מצחיקות? אז תשכחו מזה. כי זו הפרסומת הכי טובה שהיתה אתמול (המשך של הפרסומת הזו משנה שעברה)

טוב, אני לא אובייקטיבי.

בונוס (1)

הפרסומת הגרועה ביותר של הסופרבול. חוסר הבנה מוחלט של קהל היעד, שיושב וצורך בירות ונקניקיות בזמן שהוא רואה את הדבר המלוקק הבא (ואני אומר את זה כאוהד אמיתי של אובייקט המין המוצג כאן)

עוד פרסומות גרועות (עפ"י Superbowl-Commercials.org) – כאן

בונוס (2)

הטריילר הטוב ביותר של הסופרבול. סופר-גרופי (הגרסה הארוכה שלו, ששודרה באינטרנט במקביל למשחק – כאן)

בונוס (3)

המדונה. הרבה יותר טוב מ"W.E", אגב.

בונוס (4)

אפרופו האוונג'רס: למה היה ברור שהג'איינטס ינצחו.

בונוס (5)

M.I.A דואגת שלא יהיה משעמם.