תגית: קרב תרנגולים

דו קרב בצהרי היום: ג'ייסון סיגל נגד ארמי האמר

יומולדת לג'ייסון סיגל (יליד 1980) ועליית "ג'יי. אדגר" עם ארמי האמר היא הזדמנות טובה לעמת ראש בראש שני חבר'ה נאים, גבוהים וחייכנים, שמככבים בשניים מהסרטים הבולטים על המסכים ונמצאים בדרכם למעלה.

ג'ייסון סיגל יגיע לשם קודם. טוב, הוא מבוגר מהאמר בשש שנים. סיגל מככב מאז 2005 ב"איך פגשתי את אמא", שלא עושה סימני גוויעה למרבה הצער, אבל השנה הוא פרץ גם לקולנוע.

לא, זה לא מדויק בכלל. הוא כבר פרץ לקולנוע, כחלק מחבורת ג'אד אפאטאו המורחבת ובשלל קומדיות: "קח אותו ליווני" (אותה כתב), "אחי, אני אוהב אותך", "גנוב על הירח", "מסעות גוליבר", ובעיקר "קח את זה כמו גבר" המצוינת, אותה גם כתב. "קח את זה כמו גבר", עם מיוזיקל הבובות הפנימי שלה, הביא אותו גם להגשמת חלומות: עיבוד הקאמבק של החבובות. התוצאה מענגת.

האמר לא יתעכב זמן רב. אחרי הופעתו המרשימה כתאומים ווינקלווס ב"הרשת החברתית" אצל דייויד פינצ'ר הוא לוהק ע"י קלינט איסטווד להחזיק את היד של לאונרדו דיקפריו ב"ג'יי. אדגר". השנה הוא ינצל את המראה המלוקק לתפקיד הנסיך ב"מראה, מראה", העיבוד המודרני לשלגיה של טרזים סינג (לצד ג'וליה רוברטס), וב-2013 יופיע לצד ג'וני דפ בעיבוד ל"The Lone Ragner".

האמר נראה יותר כמו כוכב. סיגל עושה רושם של אדם מוכשר יותר ובעל כישורים מגוונים יותר. אני מהמר על סיגל.

דו קרב בצהרי היום: קאם ג'יגנדנט נגד אדם סקוט

הפעם מדובר בקרב תרנגולים אמיתי. תרנגולים במובן ה-cocky של המילה. שני תרנגולים שהכרבולת תקועה להם בתחת. אולי לא לגמרי באשמתם, והרבה באשמת הטייפ-קאסטינג שלהם, אבל זה המצב: הם משחקים את הטיפוסים הכי מעצבנים בהוליווד, ואני מגיב בהתאם ולא סובל אותם.

את קאם ג'יגנדנט, שמשחק עכשיו ב"הסגת גבול", אני לא סובל במיוחד. אני לא אוהב אנשים עם עיניים מצומצמות מדי. זה משדר זחיחות על גבול הפארודיה. אין פלא שג'יגנדנט, בלונדיני ושרירי, מגלם בהתאם לכך שני טיפוסים בדרך כלל: החתיך, והחתיך המעצבן. אתם אולי זוכרים אותו כבחור המעצבן ששיחק עם אודט יוסטמן ב"התאום", כבחור הרע ב"אל תיכנע" וכערפד ג'יימס בסאגת "דמדומים". הוא אמור להיות איזה מומחה בקרב מגע, אבל זה לא ממש גורם לי לפתח סימפטיה.

מי שהחל להתמחות בתפקידי החתיך הרע כמעט עשור לפני ג'יגנדנט הוא אדם סקוט (שחקן הקולנוע, לא שחקן הגולף שיצא עם קייט האדסון). סקוט, נדמה לי, אינו בחור מעצבן במיוחד – לפחות לא כשאני בוחן את התמונות החייכניות שלו מחוץ לסטים של סרטים, שם החיוך שלו נראה תמים ונעים בהרבה מאשר בסטים עצמם. בכלל, אני חושב שאני עושה לו עוול כשאני שם אותו כאן לצד שחקן מוגבל כמו ג'יגנדנט. סקוט הוא, כך נדמה לי, שחקן טוב פי כמה מג'יגנדנט, עם יכולות דרמטיות ובעיקר קומיות טובות בהרבה (ואת מה שג'יגנדנט עושה בדרמות ובסרטי אקשן, סקוט עושה בקומדיות ובדרמות קומיות). הוא יכול להיות שחקן אינדי מצוין, למשל.

אבל בקולנוע הוא מקבל הרבה פעמים את תפקיד הטיפוס המעצבן שעומד להתפוצץ מרוב שביעות רצון עצמית, ובדרך כלל גם לחטוף את הסטירה מהגיבור הטוב והשלומיאל ומהגיבורה הרומנטית שהוא היה אמור להפיל בקסמיו. התפקיד שלו ב"אחים חורגים", למשל, הוא תפקיד מייצג – הבחור האנוכי, היהיר והמגעיל. בקיצור – Cocky.

במילים אחרות, מדובר במעין טום קרוז לעניים, מינוס תפקידי הגיבור הטוב (כלומר – סתם זחיחות). לאחרונה, ב"אחינו האידיוט", הוא כבר התקרב לתפקיד הגיבור הטוב (אם כי נותר במידה רבה אידיוט שחצן). אולי הוא מתבגר.

תלת קרב בצהרי היום (ספיישל מב"א): סטיבן מויר וג'וש הולוויי נגד אלכס סקארסגארד

קרב ראשון

מדובר בשני הערפדים הכי חמים בהוליווד. וכן, זה לגמרי כולל את הצל החיוור ההוא, רוברט פטינסון. כשמדובר בערפדים, אני מעדיף אותם בשני תצורות: מפלצתיים כמו כריסטופר לי, וסקנדינביים כמו אלכס סקארסגארד. ואלימים. תמיד אלימים.

ביל קומפטון (סטיבן מויר) היה הכוכב המקורי של "דם אמיתי", אבל לאט לאט החל השריף המחוזי, הערפד אריק נורתמן (סקארסגארד), להאפיל עליו. ביל הרומנטי התגלה כערפד משעמם ורגשן לעומת אריק הסוער, הכריזמטי והפראי. ואז התחיל אלן בול לשחק קצת עם היוצרות, לבלבל קצת בין הערפדים, לגרום לאחד לאבד את זיכרונו ולשני לאבד את נערתו, והפך את שניהם ליריבים במשקל דומה. זה הגיע לשיא כששניהם חברו לפנטזיה של סוקי סטקהאוס.

עכשיו מויר קופץ להופעה קטנה ב"דאבל" – והוא הדבר הכי טוב במותחן הבינוני הזה, להוציא את אודט אנאבל. הוא מגלם שם מתנקש רוסי, ועושה זאת בצורה וירטואוזית, מלהיבה ואלימה כדרוש. טוב בהרבה מריצ'רד גיר המאובן.

סקארסגארד, בינתיים – אחד השמות החמים בהוליווד גם בלי להיות ערפד – קופץ לביקור בחלק הראשון של "מלנכוליה" של לארס פון טרייר, כבעלה לרגע של קירסטן דאנסט. תפקיד עם הרבה פחות עסיס ודם מזה של מויר, וגם סטנדרטי ואנושי מזה של אריק נורתמן. וסקארסגארד צולח אותו בלי לעשות רעש ובלי לגנוב את ההצגה. התחנה הבאה שלו היתה תפקיד שכבר הולם יותר את מידותיו ברימייק ל"כלבי הקש", ובדרך – תפקיד מרכזי ב"ספינת מלחמה" של פיטר ברג. סקארסגארד, כך נראה, בדרך להיות כוכב הוליוודי לגיטימי, ואני נשאר בצד של הבלונדיני.

 קרב שני

מי שעוד בלונדיני הוא ג'וש הולוויי. הולוויי ל"אבודים" הוא מה שסקארסגארד ל"דם אמיתי" – הגיבור הבלונדיני המפוקפק, המורכב, השרירי, הסקסי, המרושע, החצוף והמלהיב. בקיצור, כל מה שג'ק שפרד/ביל קומפטון לא. הם כל כך מזכירים זה את זה – בהופעה, בהבעות הפנים, בטייפ-קאסטינג – שנדמה שהיו יכולים בקלות להתחלף באודישנים ולקבל על עצמם את התפקיד החלופי.

עכשיו גם הולוויי מגיע לקולנוע, ב"משימה בלתי אפשרית: קוד הצללים". אם סקארסגארד מופיע בחצי מ"מלנכוליה", הולוויי מופיע אולי בשמינית מ"משימה", אבל הוא בכל זאת מצליח להטביע בו חותם ולעורר געגועים. כפי שמוכיח התפקיד הקטן ב"משימה", הוא יכול בקלות לגלם גם את תפקיד גיבור האקשן הטוב. פרקלס (אוונג'לין לילי) כבר עלתה על המסך הגדול. בואו נקווה שסוייר לא יאחר להצטרף אליה.

דו קרב בצהרי היום (ספיישל מב"א): כריסטוף וולץ נגד מיכאל ניקויסט

מדובר בשני הנבלים הזרים הבולטים בהוליווד כרגע. נדמה שהם הולכים ומשתלטים, אם לא השתלטו כבר, על נישת הרשע בעל המבטא המאיים, הגישה העוינת והאכזריות המפעפעת. ובכל זאת, יש ביניהם מרחק רב.

בעוד וולץ הגיע להוליווד על תקן הנבל – האנס לאנדה, הנאצי האיום מ"ממזרים חסרי כבוד" של קוונטין טרנטינו – ניקויסט דווקא זכה להכרה ההוליוודית שלו כגיבור הטוב, כוכב טרילוגיית "נערה עם קעקוע דרקון" מאת סטיג לארסון (שזכה לרימייק הוליוודי עם דניאל קרייג בתפקיד ניקויסט). ובכל זאת, הם נחיתתו בלוס אנג'לס וכמו אחרון הישראלים המלוהקים לתפקידי מחבלים, הפך גם ניקויסט בעל הלוק הקר והמבטא הזר לנבל ג'יימס-בונדי קלאסי. לאחרונה יכולנו לראות אותו בתפקיד כזה, כמעט זהה, סתמי וחסר תחכום, גם ב"חטיפה" וגם ב"משימה בלתי אפשרית: קוד הצללים". אני רק יכול לקוות עבור ניקויסט שהוא מאוכזב כמוני, ומצפה לתפקידים קצת יותר מעניינים, יותר בשרניים וגם מהצד היותר מוסרי ונחמד של הקאסט.

המקרה של וולץ שונה. נדמה שהוא שחקן מגוון ומעניין יותר מניקויסט, בוודאי עסיסי וצבעוני יותר. גם דמויות הנבלים שלו שונות במידה רבה מאלו השטוחות של ניקויסט. הבעיה היא שהן לא שונות זו מזו. בין לאנדה, צ'ודנופסקי ("הצרעה הירוקה"), אוגוסט ("מים לפילים"), רישלייה ("שלושת המוסקטרים") ואפילו אלן ("אלוהי הקטל") עובר קו ברור מאוד של ציניות מרושעת ונכלוליות פושעת. כל הסימנים מעידים על כך שוולץ טוב מכך. שהוא מסוגל להתמודד בהצלחה לא רק עם תפקידי הנבלים המעניינים והמהנים, אלא גם עם תפקידי הגיבורים המורכבים, שהם לעיתים קרובות משימה קשה יותר מגילום דמותו של נבל ערמומי. האם יהיה מי שיתן לוולץ את ההזדמנות?

יכול להיות שזה יקרה כבר בסרטו הבא, המערבון "Django Unchained" של טרנטינו. וולץ יגלם בו את ד"ר קינג שולץ, רופא שיניים גרמני שהפך לצייד ראשים, שהוא ככל הנראה הגיבור הטוב והמעניין של הסרט (לצד העבד דג'אנגו, בגילומו של ג'יימי פוקס). זה עדיין נשמע כמו כריסטוף וולץ, אבל לפחות הוא כבר לא האיש הרע.

דו קרב בצהרי היום (ספיישל מב"א): ג'רמי רנר נגד בארי פפר

ג'רמי רנר ובארי פפר מזכירים לי איש את רעהו. לא פיזית, כמו במעמדם ההוליוודי. הם קרובים בגיל (פפר יליד 1970, רנר יליד 1971), אך רנר פרץ בגיל מאוחר. בגיל 41, הוא כוכב חדש בשמי הוליווד, שפרץ לתודעה רק בעקבות הופעתו המעולה והעוצמתית ב"מטען הכאב" של קתרין ביגלו מ-2008.

מאז הפך לפנים מוכרות יותר, זכה למועמדות שניה לאוסקר אחרי "מטען הכאב" (על "גנב עירוני"), ובשנה הקרובה הוא יופיע בשני תפקידי אקשן מרכזיים נוספים: הוקאיי ב"אוונג'רס", ויורשו של מט דיימון בסרטי ג'ייסון בורן. השמועות אומרות ש"משימה בלתי אפשרית: קוד הצללים" מכשיר אותו גם להיכנס לנעליו של טום קרוז כראש ה-MIF. בקיצור, רנר בדרך הנכונה להפוך לאחד מגיבורי האקשן הבולטים של הוליווד בשנים הקרובות. כל מה שהוא צריך בשביל הפלומבה זה הופעת אורח ב"בלתי נשכחים 3", והעניין חתום.

שם, לטעמי, היה אמור להיות היום בארי פפר. פחות או יותר. לא מי שמסוגל לרשת את דיימון או קרוז, אבל בהחלט מי שמסוגל לרוץ לידם. האיכויות של פפר – שחקן עם פנים מעניינות, עם יכולת פיזית ועם אישיות מסקרנת – דומות. יש בו אפילו ייחוד שנדמה שאין לרנר – פחות סטאר קוואליטי, אבל יותר מתח ואי שקט שתופסים את העין אפילו בתפקידים קטנים. "השעה ה-25", "גיבורי הדגל", "קזינו ג'ק", "אומץ אמיתי" – כולם תפקידים טובים, גדולים כקטנים, שבהם הפגין פפר אישיות מעניינת ומושכת.

פפר עדיין מחכה ל"מטען הכאב" שלו (אני חושב ש"השעה ה-25" היה "מטען הכאב" שלו, אבל זה לא קרה). הוא אמנם זכה באמי על הופעתו המצוינת במיני סדרה "משפחת קנדי", בתפקיד בובי קנדי, אבל בקולנוע זה עדיין לא קרה (למעט הזכייה המבאסת והלא הוגנת בפרס הראזי על הטעות האיומה "הקרב על כדור הארץ").

רנר יהיה כוכב כנראה. פפר ישאר שחקן משנה מצוין שמחפש הערכה. ככה זה: לפעמים כל מה שמפריד בין תהילה לחלומות זה סרט אחד.

דו קרב בצהרי היום: ראיין גוסלינג נגד ראיין ריינולדס

אלה שניים מהשחקנים הצעירים הכי בולטים של התקופה. שניהם חתיכים הוליוודיים בדרכם למעלה, אם הם לא כבר שם. שניהם השתלטו בחודשים האחרונים על מסכי הקולנוע שלנו. ולשניהם קוראים ראיין.

אני מאוד מחבב את ראיין ריינולדס. בשלב מסוים ומוקדם של הקריירה שלו, נראה היה שהוא לא יצליח להתפתח ליותר מכוכב קומדיות משני וסתמי. אבל ריינולדס כן התפתח. הוא הפך לסופרסטאר הוליוודי שמככב בבלוקבאסטרים, נבחר לכל מיני רשימות של גברים נחשקים, מתארס עם אלאניס מוריסט, מתחתן עם סקרלט ג'והנסון ויוצא עם בלייק לייבלי. אי אפשר היה שלא לקנא בו.

ריינולדס הוא שחקן מצוין, כריזמטי ומצחיק, אבל החשש הגדול שלי הוא שהוא עלול להיתקע בנישת הקומדיות הרומנטיות. הוא חייב להתרחק מהקומדיות האלה, לא משנה כמה הוא נהנה בהן או כמה כסף הן מכניסות לו. הוא טוב מזה, וצריך לכוון גבוה יותר. עדיף שיסדר לעצמו מינון מושכל של סרטי אקשן ומותחנים שישאירו אותו בתמונה ככוכב קופתי מבוקש, יופיע בכמה קומדיות שברור שבהן הוא באמת נהנה, ויתבל עם כמה סרטים רציניים שיעלו את המניות שלו כשחקן ואולי יביאו לו כמה פרסי פסטיבלים, ואולי גם מועמדות לאוסקר יום אחד. החשש היותר גדול שלי הוא שבכלל לא בטוח שריינולדס קורץ מהחומר הזה. גם בסרטים "הרציניים" שהוא עשה, כמו "חיים מסתובבים" או "לחזור בקיץ", הוא לא הרשים באופן יוצא דופן. הכיוון הנכון לריינולדס הם דרמות פשע בהן יוכל לשלב את המאפיינים הגבריים שלו עם משחק דרמטי רציני.

למשל, "דרייב". לא שאני רואה את ריינולדס מככב בסרט כמו "דרייב", אבל אלה סוג התסריטים שהוא צריך לחפש.

בינתיים, מי שמוצא אותם הוא ראיין גוסלינג. לגוסלינג אין שום בעיה בבחירת סרטים. מעבר על הפילמוגרפיה שלו מגלה שהוא כמעט לא עושה טעויות מאז 2000. "המאמין", "הישאר", "נקודת מבט", "חצי נלסון", "לארס והנערה האמיתית", "עדות שבורה", "כל הדברים הטובים", "בלו ולנטיין". יש בהם סרטים טובים יותר וטובים פחות, אבל אף אחד מהם לא סתמי, לא טיפשי, לא חסר ערך. פעם הוא עשה את "הרקולס הצעיר". לא עוד. אפשר לומר שגוסלינג לא עושה סרט שלא יכול להיכנס לפסטיבל קולנוע. הוא שחקן אינדי בנשמה, והוא שומר על הנשמה הזו גם כשהוא הולך ומתפתח לסרטים הוליוודיים מיינסטרימים כמו "משחקי שלטון".

וזה הופך את גוסלינג לשחקן הבולט ביותר בדורו. בזמן שרוב השחקנים מחפשים תפקידים מאתגרים רק כדי לשפר את נקודת הזינוק שלהם לכוכבות, לסרטי אקשן ולקומדיות רומנטיות, גוסלינג – קצת כמו שחקני תיאטרון – לא מפסיק לחפש את התפקידים הכי עמוקים ומורכבים שיש.

כך הוא מיצב את עצמו כשחקן אופי רציני ומעניין. בנוסף לכריזמה ולסקס אפיל, זה הפך אותו לכוכב. אבל לא די בכך – צריך גם להיות שחקן טוב כדי להישאר זמן רב כל כך בתודעה ולקבל את התפקידים הכי טובים, כמו להיות כוכב האנסמבל המרשים של ג'ורג' קלוני ב"משחקי שלטון".

וגוסלינג הוא שחקן מעולה. ולמרות שהוא משחק במגוון רחב מאוד של סרטים ושל תפקידים – עכשיו למשל תוכלו לראות אותו בקומדיה "טיפש, מטורף, מאוהב", בדרמה הפוליטית "משחקי שלטון" ובמותחן הפשע "דרייב" – הוא גם שחקן מאוד מובחן באיכויותיו. הוא משדר אינטנסיביות שקצת מזכירה את אדוארד נורטון, מין פסיכיות פנימית מטרידה שעלולה להתפרץ עליך בכל רגע. זה הופך אותו לליהוק מושלם לדמויות טעונות עם ניצוצות של אלימות, של אקסצנטריות, של נפש מסוכסכת ושל אישיות גבולית. אבל גוסלינג צולח גם תפקידים "קונבנציונליים" יותר, כמו זה של שובר הלבבות ב"טיפש, מטורף, מאוהב", מכיוון שהוא מצליח לטעון אותן במורכבות שלו. הוא עושה את זה באמצעות שתיקות ארוכות, באמצעות מבטים ארוכים בעיני הכלבלב שלו. משפט הפתיחה הנדוש מ"מסודרים" – "יש לך משהו עצוב בעיניים" –יושב בול על העיניים של גוסלינג. יש לו משהו עצוב בעיניים. ויש לו משהו מורכב בנשמה.

דו קרב בצהרי היום: פיליפ סימור הופמן נגד פול ג'יאמטי

"משחקי שלטון" הוא מפגש פסגה של שחקנים משובחים מדורות שונים וממינים שונים, מאוון רייצ'ל ווד וראיין גוסלינג ועד ג'ורג' קלוני וג'פרי רייט. אבל המפגש המסקרן ביותר בו – גם אם הוא לא מגיע לכדי מיצוי הכוחות – הוא בין שניים משחקני האופי הגדולים של דורנו: פיליפ סימור הופמן ופול ג'יאמטי.

מהו שחקן אופי? בהוליוודית פירוש הדבר הוא שחקן מוכשר שהוא גם מקריח, שמנמן ולא אטרקטיבי בעליל. כלומר, אין לו את המעלות החיצוניות הדרושות לכוכב, אבל יש לו את הכישרון הדרוש לשחקן. הופמן וג'יאמטי עומדים בסטנדרט הזה ברמה הגבוהה ביותר: הם מקריחים, שמנמנים ולא אטרקטיביים בעליל. והם שחקנים מעולים. הם אפילו נולדו בהפרש של קצת יותר מחודש זה מזה (ג'יאמטי ביוני 1967, הופמן ביולי אותה שנה).

למרות ששניהם מצטיינים ב"משחקי שלטון", שניהם כבר עשו תפקידים טובים בהרבה. הופמן, למשל, ב"לילות בוגי", "קפוטה" ו"לפני שהשטן ידע". ג'יאמטי, למשל, ב"דרכים צדדיות", "אמריקן ספלנדור" ו"הסיפור על פי בארני". "משחקי שלטון" שם את שניהם ברקע של הכוכבים הראשיים, גוסלינג וקלוני, והופמן וג'יאמטי לא גונבים הפעם את ההצגה. התפקידים שלהם לא עסיסיים מספיק בשביל לנעוץ בהם שיניים. בהקשר של שניהם, זה קצת מאכזב, אבל עדיין מספק לראות אותם על מסך אחד, גם אם הם חולקים אותו רק לסצנה קצרה אחת.

ובאשר לדו קרב: באופן אישי, אני מעדיף את הופמן. כתבתי על זה כאן, לפני כמעט שלוש שנים ובסיומה של שנה קולנועית נפלאה שלו, שהתחילה ב"מלחמתו של צ'ארלי ווילסון", עברה ב"לסגור מעגל" ו"לפני שהשטן ידע", והסתיימה ב"ספק" ו"סינקדוכה, ניו יורק". הוא מסוגל להשתחל כמעט לכל דמות (כל עוד היא לא זוהרת) וליצוק בה את האינטנסיביות שלו. הפגימות החיצונית שלו כל כך דומיננטית תמיד, כאילו במתכוון, ועם זאת עומדת תמיד בצלה של הכריזמה הממגנטת שלו. לא כריזמה של כוכב – כריזמה של שחקן. הוא ממלא באופי כל דמות, על פני קשת רחבה מאוד של תכונות אופי וביוגרפיות. הוא גם מקפץ בקלות בין ז'אנרים ובין טיפוסים עמוקים לדמויות קרטון של קומדיות וסרטי אקשן. ב-2008 תהתה לין הירשברג בניו יורק טיימס אם הוא השחקן הכי טוב בהוליווד. בהחלט יתכן שכן.

לא שלג'יאמטי חסר משהו. הוא מרשה לעצמו להשתעשע בתפקידים קלילים לא פחות מהופמן ("לירות כדי להרוג", "יומני האומנת", "גיבור על נמלים"), אבל לרוב צולל לתוך דמויות עמוקות ומורכבות. הוא שחקן נפלא, אם כי חסר, כך נדמה לי, את הכריזמה המרתקת של הופמן. כך שגוסלינג אולי מתלבט ב"משחקי שלטון" בין התככנות של הופמן לתחכום של ג'יאמטי, אבל אני כבר בחרתי צד.