תגית: רוברט דה נירו

שובו של סילביו דנטה

פורסם במקור בגיליון אפריל של "בלייזר"

בעודנו מחכים לשמוע האם ברוס ספרינגסטין יואיל לבקר אותנו בקיץ הקרוב, התבשרנו כי לפחות אחד מחברי האי סטריט בנד צפוי לעשות זאת. בערך. סטיבן ואן זנדט – הגיטריסט של הבוס – יגיע ל-Yes Oh בחודש הבא עם הסדרה "ליליהאמר", שעלתה בינואר השנה לשידור בארה"ב במקום לא צפוי: באינטרנט.

ואן זנדט מנגן עם ספרינגסטין מאז שנות השבעים, אבל את התהילה הוא מצא דווקא במקצוע בו לא עסק מעולם, כשגילם את המאפיונר יפה הבלורית ועקום השפתיים סילביו דנטה ב"הסופרנוס". כשהגיע ל"הסופרנוס" לא היה לו כל ניסיון במשחק. זו היתה הברקה של יוצר הסדרה, דייויד צ'ייס – הברקה שהוכיחה את עצמה ככל שהסדרה התקדמה, שרשרת הפיקוד נטבחה וסיל טיפס בסולם הדרגות. מאז הסתיימה מלחמת המאפיות בין ניו יורק לניו ג'רזי לא שמענו מואן זנדט, שהצהיר שאין לו עניין בפיתוח קריירת המשחק. והנה הוא חוזר, ובדיוק כפי שזכרנו אותו – כגנגסטר. ב"ליליהאמר" – הסדרה הראשונה שהפיקה "נטפליקס", בשיתוף פעולה נורבגי ובלי שום קשר למלצר ביש המזל אחמד בושיקי – מגלם ואן זנדט את פרנק טגליאנו, מאפיונר מניו יורק שנכנס לתוכנית להגנת עדים ויוצא ממנה לכפור הסקנדינבי של לילהאמר. אפשר לומר באופן רשמי שסיל יצא מהתרדמת. הגנגסטר חזר.

עד לעלייתו של טוני סופרנו ב-1999, נעדר הגנגסטר מהטלוויזיה במשך תקופה ארוכה. למעשה, נדמה שמאז סוני סטילגרייב ב"סומן סמוי" המיתולוגית מסוף שנות השמונים לא ראינו אף גנגסטר שהשאיר את חותמו על המסך. פה ושם נעשו ניסיונות: פרמאונט ניסו לחדש את "הבלתי משוחדים" בלי הצלחה, ג'ייסון גדריק (עכשיו ב"לאק") השתתף בניסיון לרכוב שוב על מריו פוזו עם "הדון האחרון". פושעים, כמובן, ראינו בלי סוף, בסדרות פשע, משטרה, כלא ובתי משפט. חלקם אפילו היו עבריינים בכירים, בוסים ודונים. בעיר הברקת של "אוז", למשל, ישבו חבר'ה כמו נינו שיבטה ואנטוניו נאפה (מארק מרגוליס – היום הדון במיל. הקטור סלמנקה ב"שובר שורות"), שיכולים היו בקלות לנהל את העסקים של משפחת סופרנו (או להתנקש בחייה).

ובכל זאת, המאפיונר לא זכה להכרה הטלוויזיונית הראויה. איש לא התעניין בו מעבר להיותו מטרה נוחה ומושחתת לשוטרים צדקנים או מוצג אקזוטי על ספסל הנאשמים. עד שהגיעה "הסופרנוס" ושיקמה את מיתוס הגנגסטר.

בעניין הזה, הטלוויזיה מפגרת כמובן אחרי הקולנוע. הקולנוע תרם לתרבות האמריקאית כמה מהאייקונים הגדולים ביותר שלה – ג'וני רוקו ("קי לארגו"), דון קורליאונה ("הסנדק"), טוני מונטנה ("פני צלקת"). שחקנים כמו ג'יימס קאגני, אדוארד ג'י. רובינסון, אל פאצ'ינו ורוברט דה נירו ובמאים כמו מרטין סקורסזי ובראיין דה פאלמה בנו קריירות מעסקי המאפיה. הבמאים והכוכבים הכי גדולים בתולדות הקולנוע עשו גנגסטרים: פריץ לאנג, סרג'יו לאונה, פרנסיס פורד קופולה, האחים כהן, פול ניומן, ג'ק ניקולסון, ג'וני דפ. היריעה התרחבה למאפיות רוסיות ("סימנים של כבוד"), שחורות ("גנגסטר אמריקאי"), יפניות ("יאקוזה"). גם מדינות אחרות התאהבו בקסם המאפיוזי: "לוק, סטוק ושני קנים מעשנים" הבריטי, "נביא" הצרפתי, "ממלכת החיות" האוסטרלי. ואני כבר לא מדבר על האסיאתים (וגם לא על "כבוד" של חיים בוזגלו, אבל מסיבות אחרות).

הגנגסטרים הקולנועיים גם לא לקחו יום חופש מאז שנות השלושים. כמעט בכל עשור תוכלו למצוא מספר מכובד של סרטי מאפיה ראויים לשמם, מ"פני צלקת" של הווארד הוקס ועד ל"פני צלקת" של דה פאלמה, מדילינג'ר של ג'ון מיליוס ("דילינג'ר") ועד לדילינג'ר של מייקל מאן ("אויבי הציבור"), מטום פאוארס ("אויב הציבור") ועד טומי דה ויטו ("החבר'ה הטובים").

מז'תומרת יש לך פול האוס בריבר? ג'ו פשי, "החבר'ה הטובים"

ובינתיים, בטלוויזיה, טוני סופרנו נעלם לבלי שוב, אבל הגנגסטרים חיים ובועטים ויורים בטומי-גאנס לכל הכיוונים. נאקי תומפסון (סטיב בושמי) משתין על חוק היובש ב"אימפריית הפשע"; אייס ברנסטין (דסטין הופמן) מתאהב בסוסי מרוץ ב"לאק"; בן דיאמונד (דני יוסטון) מרוקן את כיסי המהמרים ב"מג'יק סיטי" (שעולה החודש בארה"ב וב-Yes Oh). אליהם אפשר להוסיף טיפוסים סופרניים מובהקים כמו טום קיין מ"בוס" (קלסי גראמר), שהוא מאפיונר עם משרה ציבורית; ויק מאקי מ"המגן" (מייקל צ'יקליס), שהוא גנגסטר עם תג משטרתי; ו-וולטר ווייט מ"שובר שורות" (בראיין קרנסטון), שהוא קרימינל עם בעיות משפחתיות. ממש כמו טוני סופרנו. ועוד לא הזכרנו את ברוך אסולין.

ואם אתם מחפשים הוכחה ברורה לשובו של הגנגסטר, אין מדד טוב מהריאליטי. שם אפשר היה למצוא בעשור החולף תוכניות כמו "לגדול עם גוטי", "מעצר בית" (שצילם המאפיונר כריס קולומבו) ו"נשות המאפיה". בגואטמלה הרחיקו לכת וכינסו עשרה מאפיונרים בדימוס בדירה אחת, במטרה שזה לא יגמר במרחץ דמים אלא בעסק לשטיפת מכוניות (רגע, זה לא הטריק של וולטר ווייט?).

ההשפעות של "הסופרנוס" על הטלוויזיה האמריקאית לא מסתיימות כמובן בדמות הגנגסטר, הגיבור הכוחני עם המוסר המפוקפק או הפושע שמנסה לנהל חיי משפחה נורמטיביים. אפשר למצוא אותן גם בעומק העלילתי, בעירוב הז'אנרים, ברף ההפקה. את אחד הביטויים המובהקים לעומק ההשפעה של הסדרה אפשר למצוא בפיזור הכישרון היצירתי שמאחוריה. שני הכינורים הראשונים בתזמורת של צ'ייס אחראים היום על שתיים מהסדרות המובילות בארה"ב: טרנס ווינטר ב"אימפריית הפשע" ומתיו וויינר ב"מד מן". להם אפשר להוסיף את רובין גרין ומיצ'ל ברג'ס (יוצרי "Blue Bloods"), פרנק רנזולי (תסריטאי ומפיק ב"התרסקות"), ג'ייסון קייהיל (תסריטאי ב"פרינג'") ולורנס קונר (תסריטאי ומפיק ב"מג'יק סיטי"). איילין לנדרס, ממפיקות "הסופרנוס", היא המפיקה של הסדרה המדוברת החדשה של לנה דנהאם "בנות" (שתעלה אצלנו במאי ב-Yes Oh).

היתקלות מזדמנת ברוצחים בטריינינגים מניו ג'רזי בשידורים חוזרים ב-Yes Oh מבהירה עד כמה ליחה של "הסופרנוס" רחוק מלנוס גם חמש שנים לאחר שהלכה לישון עם הדגים. העובדה שטוני סופרנו ממשיך להשתקף לעברנו מכל כיוון – בוונדטה קרת הרוח שמנהל אייס, בעוצמה הפסיכוטית של קיין, בחיים הכפולים של וולטר ווייט – מחממת את הלב, אבל לא בהכרח מנחמת. היא רק מזכירה כמה אנחנו מתגעגעים.

כשאנשים גדולים עושים טלוויזיה, סימן שהשמש ההוליוודית שוקעת

פורסם במקור בגיליון מרץ של "בלייזר"

דסטין הופמן הוא בחור חכם. אולי זה הגניוס היהודי, ואולי זה בגלל שאם אתה שחקן מוכשר שרוצה להיות כוכב הוליוודי אבל נראה כמו דסטין הופמן – כדאי שתהיה לפחות חכם. ומה כל כך חכם בדסטין הופמן? ובכן, הופמן, למשל, יודע לבחור את העבודות שלו. הוא מבין שכוכבו ההוליוודי שקע במעמקי המדרכה המפורסמת, אבל לפחות בוחר לעצמו תפקידים מעניינים בסרטים מוערכים ("אני ♥ האקביז", "הסיפור על פי בארני"), ומדי פעם שולח קריצה משועשעת בלהיט הוליוודי ("פגוש את הפוקרס", "קונג פו פנדה"). אם זה נשמע לכם הכיוון המובן מאליו עבור כוכב הוליוודי במיל., אתם מוזמנים להציץ בחלקים האחרונים בפילמוגרפיות של בני דורו רוברט דה נירו ואל פאצ'ינו.

לפני כשנה וחצי עשה הופמן מעשה: הוא הלך להצטלם לפיילוט לטלוויזיה. כשהפיילוט של "Luck" הפך לסדרה ב-HBO נרשם פרק חדש בהיסטוריה של הטלוויזיה האמריקאית. בפרק הזה, גם סופרסטארים הוליוודיים עושים טלוויזיה.

שיהיה ברור: עם כל הכבוד לגבריאל ביירן, ללורנס פישבורן ואפילו לזוכה האוסקר ג'רמי איירונס, אגדה הוליוודית בקליבר של הופמן שעושה תפקיד קבוע בטלוויזיה זה סיפור אחר. הופמן הוא אולי הכוכב הגדול הראשון – והגדול ביותר עד כה – שהבין שהוליווד הפסיקה לחכות לו. שאין לה מה להציע לו יותר. הוליווד תקועה כל כך עמוק בתחת של התלת ממד, של הסיקוולים ושל הבלוקבאסטרים, שכבר לא נשארים לה זמן וסבלנות לסרטים שיתאימו לשחקנים רציניים כמו הופמן. את המעט שיש לוקחים "הילדים" (לאונרדו דיקפריו, בראד פיט) ועושים ממנו שטיח לאוסקר. לזקנים נשארים רק תפקידי הסבא האקסצנטרי, ושאר בי-מוביז וסרטי פסטיבלים.

אז הופמן החליט שלא מתאים לו לגמור מתויג כפארסה כמו דה נירו ופאצ'ינו, לחצות את קו המצלמה כמו רוברט רדפורד, להוריד הילוך כמו ג'ק ניקולסון או לתלות את הנעליים כמו ג'ין הקמן. הוא החליט ללכת למקום שבו עדיין מציעים תפקידים מעולים לשחקנים מוכשרים. פעם, כשדסטין הופמן היה שחקן צעיר בשנות השלושים לחייו, קראו לזה הקולנוע האמריקאי. היום קוראים לזה הטלוויזיה האמריקאית.

את מה שהופמן וגברברי הוליווד לומדים עכשיו, שחקניות הוליוודיות למדו כבר מזמן. הן, שרואות איך הנעורים שלהן עוזבים אותן עם הקריירה במזוודה, גילו שהטלוויזיה עדיין מתייחסת בכבוד לשחקניות מבוגרות (כלומר – מעל גיל ארבעים). כך החל פעפוע של שחקניות מהמסך הגדול לקטן: גלן קלוז, הולי האנטר, קיירה סאדג'וויק, מרי לואיז פארקר, סאלי פילד, קתי בייטס, לורה ליני, לורה דרן, ג'יין טריפלהורן, קוני נילסן, מריה בלו ואחרות. מה שקרה להופמן בשנות השבעים לחייו, קרה לרובן כבר בשנות הארבעים שלהן. האנטר, כלת אוסקר, תחזור השנה לקולנוע אחרי שש שנות היעדרות; דרן המציאה את עצמה מחדש ב"מוארת"; וקלוז התקמבקה עם שני תפקידים טלוויזיוניים מרשימים (ב"המגן" וב"דמג'ס") למועמדות לאוסקר ("אלברט נובס"). אפילו שלוש הדיאנות המבוגרות – ווסט, לאד וקיטון – הבינו שבגילן כבר אין להן מה לחפש בהוליווד (לפחות כל עוד מריל סטריפ והלן מירן מחלקות ביניהן את כל התפקידים המעניינים), וחתכו לטלוויזיה: ווסט ב"בטיפול", לאד עם בתה דרן ב"מוארת", וקיטון בפיילוט שלא צלח ב-HBO.

יש לך משהו עצוב בעין. לורה דרן ב"מוארת"

ועכשיו זה קורה גם לגברים. הופמן מסמל רק את שיאו של התהליך, שהחל עם שחקנים זוטרים יותר שנדחקו מפלנטת הכוכבים ההוליוודית: ביירן, פישבורן, אלפרד מולינה, ביל פקסטון, סם ניל, ג'יימס ספיידר, ג'יימס וודס. כוכבים נשכחים כמו איירונס וניק נולטה מצאו בטלוויזיה הזדמנות לחדש ימיהם. שחקני משנה נצחיים כמו ג'ף גולדבלום וסטיב בושמי זכו בה לתפקידים ראשיים. הבטחות בדימוס כמו קיפר סאת'רלנד וצ'ארלי שין מצאו בה תהילה מאוחרת. אפילו אבותיהם הקשישים דונאלד ומרטין הלכו באותה הדרך.

כעת גם שחקנים צעירים בעלי עתיד מבטיח לא חוששים, ולפעמים אפילו מעדיפים, ללכת לקריירה טלוויזיונית, ליהנות מיציבות כלכלית ואמנותית ולבנות תפקידים מורכבים שאולי יזניקו אותם לכוכבות הוליוודית, ואולי בכלל יהפכו אותם לאייקונים תרבותיים. מייקל פיט, למשל – מי שסומן לרגע כלאונרדו דיקפריו הבא – שם את הקריירה הקולנועית בהמתנה, ונכנס לתפקיד ארוך טווח ב"אימפריית הפשע". טימותי אוליפנט עשה סימנים של פריצה לקולנוע, אבל שינה כיוון ונכנס עמוק לכובעי הבוקרים של "דדווד" ו"צדק פרטי". ג'ייסון שוורצמן וזאק גאליפיאנאקיס התמסרו ל"משועמם", ובן סטילר עומד להפיק, לביים ולככב בסדרה חדשה ב-HBO בשם "All Talk".

הופמן גדל בקולנוע האמריקאי המשובח והנועז של שנות השבעים, שהיה החממה שבה גדלו לצדו כמה מהכישרונות הגדולים בתולדות הוליווד: ניקולסון, הקמן, דה נירו, פאצ'ינו, רדפורד, וורן בייטי, רוברט דובאל ואחרים. פול ניומן היה בשיאו. מרלון ברנדו יצר שלושה מתפקידיו הנודעים ביותר. היו שם גם ריצ'ארד דרייפוס ורוי שיידר וג'יימס קאן. אבל הזמנים השתנו. הוליווד עדיין מגדלת כישרונות פה ושם (ראיין גוסלינג, ג'וזף גורדון לויט), אבל זה לא דומה לגשם המטאורים ההוא. אבל אלה אינם הכישרונות שהלכו – אלה התפקידים.

ככה זה היום: אם אתה לא יכול להיות גיבור על, לתפקד כאביר חלומות או לגלם אדם צעיר וזקן באותו סרט, אין לך מה לחפש על המסך הגדול. הוא שייך לג'ורג' קלונים של העולם (וקלוני הוא הדוגמה המושלמת לתנועה ההפוכה, שהופכת נדירה – כוכב טלוויזיה שהופך לכוכב קולנוע. ג'ון האם המלוקק עשוי להיות הבא בתור). הישועה של הצעירים הרעבים והוותיקים המשופשפים תצמח אולי מהטלוויזיה. העידן המכונה תור הזהב של הטלוויזיה האמריקאית יכול להיות גם תור הזהב של השחקן האמריקאי. במקומות בהם מוצעים תפקידים מורכבים, שלמים ומאתגרים, ימצאו גם השחקנים שיגלמו אותם. הטלוויזיה מציעה רבים כאלה: הגנגסטר החרדתי טוני סופרנו, המורה שהיה לברון סמים וולטר ווייט ("שובר שורות"), ראש העיר הכוחני והדועך טום קיין ("בוס"). שורה ארוכה של גברים חזקים ופגומים מתייצבת על המסך הקטן, ותור ארוך של שחקנים מעולים עומד בתור כדי להיכנס לעורם. ואם בראש התור מתייצב דסטין הופמן, סימן שמשהו טוב מאוד עובר על הטלוויזיה האמריקאית, ומשהו רקוב מאוד בהוליווד.

Not just a pretty face – בראד פיט ותסמונת דייויד בקהאם

פורסם במקור בגיליון דצמבר 2011 של "בלייזר"

לו היה בראד פיט פוסע לתוך הקליניקה הוירטואלית לכוכבי קולנוע שבניהולי, מתיישב על הכסא ושואל "מה הבעיה איתי?", הייתי מיד שם לו את המראה מול הפנים. הייתי פשוט שולף מראה, ושם לו אותה מול הפנים. הייתי מסביר לו שלא קל להיות פנים יפות בהוליווד. שהנפילה מג'ורג' קלוני לאשטון קוצ'ר מהירה וכואבת. שיש מעט מאוד ג'וני דפים, והרבה מאוד טיילור לאוטנרים. ושהוא, בחור יפה שכמותו, שגם בגיל 47 נראה כמו אותו ג'יגולו צעיר שפיתה את תלמה ולואיז העסיסיות, ושעדיין יכול לגלם את בנג'מין באטן בטיול אחרי צבא, לעולם לא יוכל להשתחרר מקללת היופי שלו. בראד פיט הוא דוריאן גריי. לנצח יהיה פוסטר.

את התופעה ממנה סובל פיט אני מכנה "תסמונת דייויד בקהאם". זוהי מחלה גברית תורשתית, שמתפרצת אצל גברים בגיל צעיר ומלווה אותם עד לגיל העמידה. הסובלים מהתופעה ניחנים במראה מצודד באופן יוצא דופן, שדוחה כל אפשרות להתייחס אליהם ברצינות. כזה היה דייויד בקהאם – כדורגלן מוכשר ואמביציוזי, שנפל קורבן למראהו הטוב, ומעולם לא זכה לקרדיט שהיה ראוי לו על כישוריו המקצועיים.

אני לא שמח לראות אותך - זה מייבש שיער. ג'יי.די

לו היה תוהה פיט מדוע אשתו עבת השפתיים, המיניקה תינוק מאלזי בחדר ההמתנה, לא סובלת מאותה מחלה, הייתי מסביר לו כי מדובר במחלה שלרוב לא מתפרצת אצל נשים. שחקנית צריכה להיות יפה כמו ששחקן צריך לנשום. זה המובן מאליו. בלי זה, אי אפשר לקבל אפילו אודישן. אם יש לה גם יכולת משחק, זה בונוס.

אצל גברים, לעומת זאת, היופי הוא אופציונאלי. כל גבר חצי פוטוגני עם כשרון וכריזמה יכול להיות שחקן. שחקני האופי הנחשבים ביותר בהוליווד היום הם פיליפ סימור הופמן ופול ג'יאמאטי, שניים שיכולים להשוות את היקף הכרס ועומק נסיגת השיער. גם כוכבים מוכחים כמו ג'ק ניקולסון, רוברט דה נירו, אל פאצ'ינו, דאסטין הופמן, טום הנקס וקווין ספייסי הסתדרו היטב בלי לוק של דוגמן.

תביטו ברשימת הזוכים באוסקר בעשור האחרון: לצד סמלי סקס כמו דנזל וושינגטון וראסל קרואו, מופיעים שם אדריאן ברודי ארך-החוטם, פורסט ויטאקר עצל-העין, ג'ף ברידג'ס המקשיש ופיליפ סימור הופמן המקליש. עכשיו תסתכלו על הנשים: ג'וליה רוברטס, האלי ברי, ניקול קידמן, שרליז ת'רון, הילארי סוואנק, ריס ווית'רספון, מריון קוטיאר, קייט ווינסלט, סנדרה בולוק ונטלי פורטמן. נשמע כמו תצוגת מסלול. החריגה היחידה היא הלן מירן, אבל היא כבר מזמן בספירה אחרת (וחוץ מזה, יחסית לגילה היא נראית די מדהים בביקיני).

ועם זאת, התסמונת תוקפת נשים מסוימות, בעיקר בלונדיניות. הרי כמעט כל הבלונדיניות ברשימה – קידמן, ת'רון, ווית'רספון – צבעו את שערן, ורק אז זכו. המנהג הנפוץ בקרב שחקניות כדי להסיט את תשומת הלב מאזור החזה שלהן אל כישורי המשחק הוא לעשות מייקאובר הפוך. ת'רון הפכה למפלצת, רוברטס לפרחה, סוואנק למתאגרפת ו-ווינסלט לכרטיסנית גרמניה. אמנדה סייפריד ואליזבת' בנקס בחרו לאחרונה לעטות פאות קארה כדי להסוות שורשים בלונדיניים ולהבהיר שהן שחקניות רציניות. גם גברים עושים את זה: טום קרוז כיער עצמו לדעת ב"רעם טרופי", קולין פארל החרה-החזיק אחריו ב"איך להיפטר מהבוס". אבל בראד המסכן – אפילו הקמטים של בנג'מין באטן לא עזרו לו למחות את זכר הריבועים של אכילס.

מי יגלם את אכילס כשהוא יהיה קטן? בנג'מין באטן

אני מודה שכשזה מגיע לפיט, אני לא ממש אובייקטיבי. אני אוהב כמעט את כל סרטיו, וכמה מהמחמאות הנעימות שקיבלתי בחיי היו קשורות בו – החשובה שבהן במסיבת פורים בה אלתור של הרגע האחרון (כובע קאובוי על ג'ינס וטישירט) התגלה כהברקה ששווה זהב: "בראד פיט בתלמה ולואיז". ובכלל, כבחור ששואף להיות טיילר דרדן, אני קצת משוחד.

אבל אני הרי ביקשתי במפורש לא לדבר על מועדון קרב, לא? טיילר דרדן

ובכל זאת, אני באמת חושב שהוא שחקן נהדר שפניו הנאות מסיחות את הדעת מהעובדה שיש לו גם יכולת משחק מלאת ברק, קסם אישי, כריזמה משפריצה. תראו את התצוגה האקסטטית שלו ב"12 קופים", את הפסיכיות המבעבעת ב"קליפורניה", את הגגים הקומיים ב"לקרוא ולשרוף", את הלב המרוסק בסוף "שבעה חטאים". ואני כבר לא מדבר על "ההתנקשות בג'סי ג'יימס". מי שאומר שהוא לא שחקן, צריך לבדוק למה דייויד פינצ'ר הגאון הפך אותו לדה נירו של הסקורסזה שבו; לשאול את ג'ורג' קלוני החכם מכל אדם למה נהיה אחוק שלו; לברר מה פתאום קוונטין טרנטינו, האחים כהן, טרנס מאליק, סטיבן סודברג וספייק ג'ונז ביקשו לעבוד איתו.

going nuts. ג'פרי גוינס

בראד פיט היה שחקן מצוין גם לו היה פרי אהבתם של קלי אוסבורן וקרלוס טבס. העובדה שהוא בחור יפה מגבילה אותו במנעד התפקידים, אבל גם הופכת אותו למושלם כל כך לדמויות התפורות למידותיו. דמויות דרמטיות מן השורה כמו ב"בבל" או ב"עץ החיים" מגלות שחקן טוב, אבל לא מיוחד. בראד פיט הוא גיבור גדול מהחיים, והוא במיטבו כשהוא משחק גיבור גדול מהחיים, אייקון שמהדהד אייקון – אכילס, ג'סי ג'יימס, מלאך המוות, אלדו ריין, טיילר דרדן. גם ג'יי.די. מ"תלמה ולואיז", ראסטי מ"אושן 11" ואפילו בנג'מין באטן הם כאלה, ואריאציות קולנועיות על בראד פיט. פיט במיטבו כשהוא מגלם את עצמו.

מישהו קרא לגיבור? אכילס

זה קורה גם ב"מאניבול", כשפיט מגלם את בילי בין – הג'נרל מנג'ר שמחליט ללמד את עולם הבייסבול איך לעבוד, ומנפץ את כל החשיבה הבייסבוליאנית בזריקת כדור מסובבת. בשביל להיות בין, האיש שאתגר את הספורט האמריקאי, צריך להפגין פקחות, לפזר כריזמה, ולהסתובב עם טונות של ביטחון עצמי. התפקיד הזה תפור על פיט – האיש שיודע יותר טוב ממך, וגם נראה יותר טוב ממך.

כל מי שחושב שאני חתיך - להרים את היד. בילי בין

אולי זו הסיבה שאנשים שונאים אותו ומזלזלים בו. זו תסמונת דייויד בקהאם עם סימפטומים של תסמונת כריסטיאנו רונאלדו – מראית עין מתעתעת של יהירות, זחיחות, זלזול וחוסר מאמץ. הוא משתמש הרבה בהבעות פנים ובמחוות ידיים כמו חוסך במילים, אוכל תוך כדי שיחה, מדבר מהר כדי לא לבזבז זמן, מנפנף אותך בתנועות ידיים חדות. הוא משדר למי שמולו, באופן ברור אך לא גס רוח, מי הכוכב בחדר. וזה מה שדורשים ממנו. מי שמלהק את ראיין גוסלינג, רוצה את הדמות שלו מגולמת ע"י גוסלינג. מי שמלהק את בראד פיט, רוצה את בראד פיט.

בנובמבר הודיע פיט כי בגיל חמישים יפרוש ממשחק וישקע בהפקות. נו מור מיסטר פריטי-גאי. אני מקווה שהוא עוד ישנה את דעתו. אולי אוסקר על "מאניבול" יעשה זאת, אולי הצלחה בפרויקט של סטיב מקווין. בינתיים, עלי להתפנות למטופל הבא בקליניקה. הבדיקות של לאונרדו דיקפריו הגיעו, והן לא מעודדות.

תזכרו אותי כשרוח המערב תעבור בשדה השעורה. ג'סי ג'יימס

תשעה דברים שהצלחתי לאהוב ב"סילבסטר בניו יורק". ותשעה שלא

תשעה דברים שהצלחתי לאהוב ב"סילבסטר בניו יורק":

1.

את התספורת החדשה של זאק אפרון. הילד מתבגר.

 

2.

את המתבגרת השניה של הסרט – אביגייל ברסליין. חמודה? כן, עדיין. אטרקטיבית? פחות, הרבה פחות. זה יכול להסתמן כמכשול בהמשך הדרך לכוכבות.

 

3.

את מרי מרגריט קין. מופיעה בסרט בערך לחצי דקה (חפשו תחת "בחורה בחנות לאימוץ בע"ח"). זה מספיק בשבילי כדי להתאהב.

4.

את יירדלי סמית, AKA ליסה סימפסון. תמיד טוב לראות אותה בשר ודם.

5.

את אליסה מילאנו. כי אתה תמיד מתגעגע לאהבות הנעורים שלך.

6.

את דרנה דה נירו. טוב שיש דור המשך. טוב שיש את אבא שיסדר לך תפקיד. אפילו אם את לא נראית טוב. בכלל.

7.

את טיל שווייגר. סרג'נט הוגו שטיגליץ בשבילכם.

 

8.

את הפוסטר של "שרלוק הולמס: משחק הצללים" בטיימס סקוור.

9.

את הפספוסים.

ותשעה דברים שאני מעדיף לשכוח:

1.

את ההופעה המוזנחת של ג'סיקה בייל. איזה טרן-אוף.

 

2.

את רוברט דה נירו. אפילו אם התנאי שלו לקבלת התפקיד היה תפקיד קטן לילדה – זה לא עובר.

3.

את סופיה ורגרה. את יכולה כל כך יותר טוב מזה.

4.

את קומון ולודאקריס. ראפרים עלק…

5.

את סת' מאיירס. כמה סתמי.

6.

את העובדה שיש כאן שתי נשות חתול, וכל כך מעט סקס אפיל.

7.

ספויילר: את הנשיקה בין זאק אפרון למישל פייפר.

8.

את קתרין הייגל.

8.

את הסרט.

Twitsonfilms: מהאנשים שהביאו לכם את 'יום האהבה'? בהחלט כן. וזה אמור להגיד לכם הכל, לטוב ולרע.קיטש עתיר כוכבים שיסתדר גם בלי אלה שלי.½**

"סילבסטר בניו יורק" (New Year's Eve). בימוי: גארי מרשל. תסריט: קתרין פוגייט. שחקנים: זאק אפרון, אשטון קוצ'ר, קתרין הייגל, ג'ון בון ג'ובי, מישל פייפר, ליה מישל, אביגייל ברסלין, ג'וש דוהאמל, שרה ג'סיקה פארקר, רוברט דה נירו, האלי ברי, קומון, לודאקריס, הקטור אליזונדו, סופיה ורגרה, סת' מאיירס, שרה פולסון, ג'סיקה בייל, טיל שווייגר, ראיין סיקרסט, מתיו ברודריק, קרלה גוג'ינו, קרי אלווז, אליסה מילאנו, ראסל פיטרס, יירדלי סמית, ג'יימס מק'גי, ג'יימס בלושי, לארי מילר. 118 דקות.

הרולר (3.12.11)

למצולם אין קשר למשחק

1.

אני מבין את ההיתלות של ערוץ 10 בנכס היקר מפז של מכבי תל אביב. באמת שאני מבין. אבל זה לא מצדיק את הפרומואים המביכים האלה.

לא את זה שנפרד מג'ורדן פארמר – חודשיים בקבוצה! – כאילו היה מדובר במיקי ברקוביץ', ועוד משתמש בפריים של שמעון מזרחי מזיל דמעה.

ולא את זה שבו גיא פניני מבקש לצפות במכבי תל אביב בערוץ 10, אבל עושה את העשר עם האצבעות הפוך. שזו סתם פאדיחה.

2.

איזה חמוד אמארה סטודמאייר. השבוע הוא הגיע ללמד עברית ב"רחוב סומסום". ומתי הוא עושה עלייה? אז אולי אני אוכל לקבל את הפרומואים המתייפחים.

3.

זה גובל במבריק: ארנולד שוורצנגר מציע פירוש חדש למושג "קומנטרי" ב-DVD של "זיכרון גורלי".

והאיש הזה ניהל מדינה. גוד בלס אמריקה.

(אגב: שוורצנגר היה הבחירה של רלף קליין לגלם את דמותו ב"פלייאוף". מה שאומר שקליין הוא גאון כדורסל, אבל בקולנוע עוד יש לו מה ללמוד)

4.

בין הקומנטרי של שוורצנגר, הצרות של סטיבן סיגל והתוכניות של סילבסטר סטאלון לעשות מ"רוקי" מחזמר – ואפילו השטויות של אל פאצ'ינו אצל אדם סנדלר, הקומדיה הרומנטית של רוברט דה נירו והפרישה מהנחיית טקס האוסקר של אדי מרפי – אני לא יכול שלא לתהות בקול זעקה: מה לעזאזל עובר על גיבורי שנות השמונים?

חדשות כאלה, אגב – אסון על סט "בלתי נשכחים 2" – לא עוזרות.

אבל יש למה לחכות. תראו את הפוסטר הזה ותתחילו לרייר.

לפחות לברוס וויליס הולך לא רע, עכשיו כשאשטון ודמי כבר לא.

והנה חדשות קצת יותר טובות משנות השמונים – צ'אק נוריס:

5.

עם כל צעקות ה"יאללה, יאללה!", כנסיית "The Shekhina Fellowship" (אחוות השכינה) ומחנות הפליטים, אפשר להרגיש ב"נשק של תקווה" כמו בבית.

6.

אפרופו "נשק של תקווה":

התפקיד של ניקולאס קייג' ב"רודף צדק" מזכיר את זה של ג'רארד באטלר, שמככב ב"נשק של תקווה", ב"אזרח שומר חוק". שאגב, אל תתבלבלו בינו לבין "שומר חוק", סרטו של ג'ון מייקל מקדונה. שהוא אינו מרטין מקדונה, אלא אחיו. אותו מרטין מקדונה שביים את "ברוז'". שבו מככב ברנדן גליסון. שמככב גם ב"שומר חוק". שהוא אינו "אזרח שומר חוק", כאמור, שבו כיכב ג'רארד באטלר. שמככב עכשיו ב"נשק של תקווה".

אזרח רודף צדק

אזרח שומר חוק

שמן שומר חוק

בכל מקרה, כמו שכבר אמרתי בפוסט אחר, "Machine Gun Preacher" הוא השם הקולי של השנה, אחרי "Hobo with a Shotgun". אני אוהב שסרטים אומרים לך בדיוק מה תקבל. ושהשם שלהם נשמע כמו בי-מובי.

7.

אני לא מבין (א)

אני לא מבין את הזעקה הגברית נגד הפרסומת של "עלמה" שמציגה גברים בתור גורילות. מילא השוביניסטיות שכועסות עליה. הן לפחות עקביות. אבל גברים? מה נסגר אתכם? אתם לא מסוגלים לקבל בדיחה (לא מבריקה במיוחד, אבל בדיחה)? עוד רגע תבכו שמחפצנים אתכם.

בחייכם. Men up!

גילוי נאות:

א. אני אוהב מאוד את מסטיק "עלמה".

ב. אני זן של גורילה.

(דעתי המורחבת כאן)

המציג אינו גבר. מתוך הפרסומת

8.

אני לא מבין (ב)

אני לא מבין את מחאת הזמזמים. רשת "קפה קפה" פתחה בפיילוט ונתנה למלצריה צמידים אלקטרוניים, באמצעותם יכולים הלקוחות לקרוא למלצר. יושבי בתי קפה רבים החליטו שזו השפלה, החתימו עצומה, והביאו לביטול הפיילוט.

בעיני זו צדקנות וצביעות לשמה. לקרוא לדיילת במטוס באמצעות לחצן זה בסדר. ללחוץ על פעמון בדלפק הקבלה בבית המלון זה לא "פבלובי". אבל לזמזם למלצר שאתה זקוק לשירותיו? חס וחלילה.

אני מבין את הבעייתיות שבהצמדת צמיד אלקטרוני לעובד, ובכל זאת חושב שעברנו את גבול ה-PC הטוב. לו בביפר עסקינן, הכל היה עובר בשלום. צמיד אלקטרוני הוא בחירה בעייתית, אבל לא כזו שמצדיקה את הזעקה (הפבלובית?), ועוד מבלי לבחון את השפעת הרעיון על העובדים (אולי הם מרוצים? אולי קל להם יותר לעבוד כך, להיענות ללקוחות על פי קריאה? אולי הטיפים גבוהים יותר?). הרצון להגן על העובדים הוא חשוב ומבורך. אבל לפעמים הוא גם נמהר. מוטב לחכות רגע לפני שמזמזמים בהיסטריה.

גילוי נאות:

א. אינני נוהג לשבת בבתי קפה.

ב. מעולם לא ענדתי צמיד אלקטרוני. אבל אני מכיר הרבה גברים שכן.

(דעתי המורחבת – גם כאן)

מלצריות שובתות. CC License: CWA District 6 Photos

9.

אפרופו עסקים כלכליים: מתן חודורוב – השילוב הכי מפעים בין רובוט לילד פלא מאז ויקי לאוסון – ממשיך להפתיע. אחרי שכבר גילינו אותו משתגע בהופעה של שלמה ארצי כמו אחרונת הדודות:

מסתבר שהילד לא טמן ידו בצלחת עוד כשהיה רק עולל פלא. לא תתקשו לזהות.

טוב, האמת היא שאין כמו ויקי.

פסגה טכנולוגית של עשייה טלוויזיונית.

ויקי (טיפאני בריסט) גדלה להיות נערה חמודה, בסך הכל. לא מבריקה כמו מתן חודורוב, אבל חמודה.

טלוויזיה היא כבר לא עושה, אבל אם תתאשפזו בבית חולים בבולדר, קולורדו, כנראה שתמצאו אותה שם במדי אחות. קינקי.

11.

ובנימה יותר קודרת: קן ראסל, אחד מהבמאים הכי מעניינים בקולנוע, נפטר. אורי קליין סופד לו כאן.

הנה סצנת ההיאבקות המפורסמת מתוך "נשים אוהבות". זהירות – אין כאן נשים אוהבות בכלל.

והנה קטע מ"Mindbender", הביופיק מ-1996 של ראסל על אורי גלר, בכיכובו של ישי גולן. עוד בתמונה: עידן אלתרמן.

12.

אפרופו גיבורים מתים: הניו יורק טיימס מציין 48 שנים להתנקשות בג'ון קנדי בעזרתו של ארול מוריס. מוריס מביא כאן, בסרטון קצר בן שש דקות, עוד זווית על ההתנקשות ובעיקר על התיאוריות הפורחות סביבו. והפעם – "איש המטריה", אדם מסתורי שבחר להסתובב עם מטריה פתוחה באותו יום שטוף שמש בדאלאס. גיבור הסרטון הוא טינק תומפסון, סיפור מדהים בפני עצמו על מרצה לפילוסופיה שעזב את משרתו והפך לבלש פרטי. הוא חיבר ספר בשם "שש שניות בדאלאס" על סרט ההתנקשות המפורסם של אברהם זאפרודר. עוד על הסרט בדברי המבוא של מוריס.

טוב, אי אפשר לדבר על הסרט של זאפרודר בלי הדבר המבריק הזה, נכון? (גרסת "סיינפלד")

13.

הנה עוד סרט קצר ומעניין: "Webcam". סרט אימה דל תקציב וטורד שלווה על מה שמסתתר מהצד השני של מצלמת הרשת. יוצרים: סטיבן הברקמפ, ג'אן ג'וורסקי, ברנדן קריימר וטום קרופ. ויה "חורים ברשת".

14.

את הדוקומנטרי המדובר של PBS על וודי אלן כבר ראיתם? חפשו אותו כאן.

מייק הייל מהניו יורק טיימס כותב עליו כאן (מתורגם לעברית, מתוך "הארץ").

15.

אוקיי, אני רגיל לקבל את הפניות האישיות מאנשי וויקיפדיה, אבל הבחור הזה פשוט מפחיד אותי.

אני אשלם כמה שתגידו.

16.

דברים שגיליתי השבוע דרך רון פרסלר במוסף "הארץ": "דג עם שלוש עיניים נלכד באגם ליד תחנת כוח גרעינית בארגנטינה".

מה חדש פה? הרי הדג הזה נלכד באגם בספרינגפילד כבר לפני שנים!

17.

ולסיום – המלצת החודש: "עין הדג" מארגנים הקרנה חגיגית של טרילוגיית "שר הטבעות", בפילם, לכבוד עשור לצאת הסרט הראשון בסדרה. זה יקרה ב-29 בדצמבר בסינמטק חולון. ב-19:00 יתחיל המפגש, ב-20:00 יפתח האירוע, ב-20:30 יעלה ויבוא גנדלף האפור, ומתי שהוא עם אור השחר תושמד הטבעת (ספוילר?). המחירים: 35 ₪ לכרטיס, 84 ₪ למרתון, והנחות למי שאומר שהגיע דרך "עין הדג". עוד פרטים באתר "עין הדג" ובפייסבוק.

תמונות קצרות: אז סיימון אמר – מחשבות חטופות על "רודף צדק"

1. "רודף צדק" במשפט: מורה לספרות (ניקולאס קייג') שמנהל חיים יאפים מאושרים מסתבך כשאשתו (ג'נוארי ג'ונס) מותקפת באישון לילה ואיש זר בשם סיימון (גאי פירס) מציע לו לטפל באותו פושע במקום המשטרה, בתמורה לטובה עתידית.

2. תודו שזה נשמע טוב.

3. בפועל, זה מתחיל כמו "אזרח שומר חוק", והופך באמצע ל"הנמלט".

4. שזה עדיין נשמע טוב.

5. אבל פחות. כי "רודף צדק" מתחיל כמו סרט נקמה על אדם שלוקח את החוק לידיים – בשלב הזה אני מחכך ידי בהנאה, כי אני מת על הז'אנר הזה – וממשיך כמו מותחן שגרתי על אדם שהסתבך עם החוק. שזה מעניין, אבל קצת פחות מגניב.

ניקולאס קייג' רודף צדק. לא בתמונה: צדק

6. אפרופו "אזרח שומר חוק": אם כבר גבר נוקם, נסו את ג'רארד באטלר ב"נשק של תקווה".

7. שגם השם שלו – לא העברי המבאס, אלא המקורי – יותר קולי: Machine Gun Preacher. השם הקולי של השנה ליד Hobo with a Shotgun, והכי בעל פוטנציאל של מערבון ספגטי אחרי Bulletproof Monk.

מאשין גאן פריצ'ר ההעתק

מאשין גאן פריצ'ר המקורי

8. בינינו, ניק: בשביל ג'נוארי ג'ונס, הייתי עושה אותו דבר.

זה אקדח או שאתה שמח לראות אותי? הו, שיט. זה אקדח.

9. המסקנה הברורה מ"רודף צדק" היא שלא כל מה שסיימון אומר, צריך לעשות.

אלא אם כן זה סיימון פיניקס

10. רוג'ר דונלדסון הוא במאי מיומן. מה שנקרא בהוליוודית "מקצוען". גם "רודף צדק" לא שינה את דעתי בעניין. הבחור מקצוען. ואני אומר זאת לחיוב.

11. לרגע חשבתי שויגו מורטנסן נותן פה קמאו. אבל לא. זה דיקראן טוליין.

תייגו תחת "דאבל אימפקט"

12. ניקולאס קייג' הוא ארגיובלי הבחור עם החוש הכי גרוע לבחירת סרטים בהוליווד כרגע. לאור זאת, "רודף צדק" מסתמן כהצלחה יחסית בפילמוגרפיה האחרונה שלו.

ניקו שוב מסתבך עם החוק

13. ומעבר לפינה: אל פאצ'ינו לוקח הרבה יותר מדי דקות ב"ג'ק וג'יל" של אדם סנדלר.

14. והכי גרוע: הוא מסתמן כדבר הכי טוב בסרט.

פאצ'ינו מסמן לסנדלר להתקשר. Big mistake

15. מאחוריכם, חברים: רוברט דה נירו. עוד רגע בקומדיה רומנטית עם אשטון קוצ'ר ושרה ג'סיקה פארקר. טוב לדעת שתמיד יש מישהו שמוכן לרדת יותר נמוך ממך, אה, ניק?

16. בגדול, אני מוכן לראות כל סרט שרם ברגמן ("בריק") מצא ראוי להפקה.

17. בין הרולד פריניו מ"אוז" (של טום פונטנה, שצמח מ"רצח מאדום לשחור"), מארדי גרא בניו אורלינס ("טרמיי") וטקס אשכבה של שיכורים בפאב אירי ("הסמויה"), לרגע חשבתי שאני במחווה לדייויד סיימון.

18. אני לא.

19. כבר סיפרתי לכם פעם עד כמה אני מתגעגע ל"הסמויה"?

געגועי לעומאר

20. מה שמזכיר לי – מה קורה עם הפרויקט של סיימון ופונטנה המכונה "Manhunt", על תריסר ימי המרדף אחר ג'ון ווילקס בות', רוצחו של לינקולן? ברינג איט און!!!

21. אני מרגיש לגבי "רודף צדק" קצת כמו שהרגשתי לגבי "שלושת הימים הבאים": לבד. כלומר, די מבסוט מסרט שרוב המבקרים, דומני, התאכזבו ממנו.

22. בהתחשב בעובדה שמככב כאן ניקולאס קייג' – שחקן מצוין אבל בהחלט לא פייבוריט שלי – זה מאוד מפתיע.

חייב לסיים את הטייק ולהגיע לשירותים...

23. "רודף צדק" הזכיר לי את "שלושת הימים הבאים", מכיוון שבשניהם יש גיבור אקשן שהוא אדם נורמטיבי שנאלץ לגלות את צדדיו הרעים כדי להגן על אשתו. הטאגליין של "שלושת" – Lose who you are to save what you love – יכול לעבוד גם על "רודף צדק". ב"רודף צדק" הגיבור לכאורה נשאב על כורחו אל הפשע והאלימות, אבל למעשה – הוא מביא את זה על עצמו ברגע שהוא מחליט להעמיד את עצמו מעל לחוק.

24. והם גם דומים, כאמור, משום שאת שניהם מאוד חיבבתי (את "שלושת הימים הבאים" יותר – הוא באמת מצוין בעיני).

25. והם גם דומים בגלל שבאחד מהם משחק ראסל קרואו, ובשני – גאי פירס. וזה עושה לי צמרמורת נעימה של "סודות L.A" בגב. ג'נוארי יכולה לשחק את קים בייסינגר, וניקולאס קייג' ממילא כבר מקריח כמו קווין ספייסי.

הגברים של אל.איי.

26. והם גם דומים בגלל שבשניהם יש בחורות שאני מאוד אוהב: אליזבת' בנקס וג'נוארי ג'ונס.

27. תמיד זה נגמר בבחורה.

Twitsonfilms: ניקולאס קייג' הוא 'אזרח שומר חוק'? ממש לא. הוא סתם בחור טוב שהסתבך עם גאי פירס בגלל ג'נוארי ג'ונס. מותר לו. ½***

"רודף צדק" (Seeking Justice). במאי: רוג'ר דונלדסון. תסריט: רוברט טאנן. שחקנים: ניקולאס קייג', ג'נוארי ג'ונס, גאי פירס, הרולד פריניו. שעה ו-45 דקות.

אידיבי כאן, IMDB כאן

לא עילית, לא רע ("יחידת עילית", ביקורת)

ל"יחידה עילית" יש את כל סימני האזהרה של חפץ חשוד כזבלון שכדאי להתרחק ממנו: מהפוסטר, דרך העובדה שיצא למסכים ללא הקרנת עיתונאים, ועד לנוכחותו של רוברט דה נירו, שהפך בשנים האחרונות לאות מבשר רעות, כמו אזהרת האימפוטנציה על חבילת סיגריות. אבל לפעמים זה נשמע כמו הפקה של דימבורט/דיאמנט/לרנר/דווידזון, ומריח כמו הפקה של דימבורט/דיאמנט/לרנר/דווידזון, אבל זה בעצם אחלה סרט. לא שלרביעיה הישראלית בהוליווד אין גילטי פלז'רס לא רעים, אבל לרוב התווית שלהם היא יותר תו אזהרה מתקן איכות. ו"יחידה עילית" ראויה להתייחסות רצינית יותר.

לא שמדובר ביצירת מופת עלומה. בסופו של דבר, יש כאן 105 דקות של ג'ייסון סטיית'ם הולך מכות. ובכל זאת, גם את זה צריך לדעת לעשות. "המכונאי", למשל, היה זבלון פעולה מהנה לפרקים וטראשי לחלוטין. ב"יחידה עילית" יש קצת יותר מזה.

"יחידה עילית" – במקור "Killer Elite", ולא לבלבל עם "יחידת עלית" הברזילאי, "The Killer Elite" של סם פקינפה ו"ימ"מ – יחידת פריצה" של קלארק ג'ונסון – עוסק בעולמם החשוך, הפרוע והסוער של שכירי חרב, רוצחי צללים עם פאסון של אריה ומצפון של טיגריס. הקולנוע משוגע על רוצחים שכירים – יש לו חלק מרכזי בבניית המיתוס וההרואיזציה שלהם – אבל ל"יחידה עילית" יש יתרון מוקדם על פני כמה ממתחריו: הוא מבוסס על סיפור אמיתי.

סרט הביכורים של גרי מקנדרי, המבוסס על ספרו של סר רנולף פיינס "אנשי הנוצה", מגולל את סיפורן של שתי חבורות רוצחים שכאלה, המקיזות דם במדבריות עומאן וברחובות לונדון. יש בו שייך מעומאן, שכיר חרב שנחטף, כנופיית מתנקשים, אנשי SAS (היחידה המובחרת של הצבא הבריטי) שהיו מעורבים בחיסולים מפוקפקים, וחבורה סודית של לוחמים שיוצאת בעקבות המתנקשים. בקיצור – סופה במדבר.

הטוויסט הפוליטי הופך את "יחידה עילית" מסרט אקשן שגרתי וזול, למותחן ריגול סוער עם מטען אנטי-קולוניאליסטי. רוצח שכיר קולנועי חייב איזה קונפליקט או שניים להתמודד איתם, והמעורבות הבריטית בעסקי הנפט של המזרח התיכון, על כל הפוליטיקה, הסיאוב והמוסר המפוקפק המעורבים בה, מבטיחה קונפליקטים כאלה. העובדה שמדובר בעולם הביון, שבו כולם מרמים את כולם והגבולות בין הטובים לרעים מטשטשים, רק מעמיקה את הבעיות איתן נאלצים להתמודד הגיבורים, שבסך הכל ביקשו לחסל 2-3 חבר'ה ולהמשיך הלאה.

קונצ'רטו לשני גיבורי אקשן וכיסא

מקנדרי לא הופך את "יחידה עילית" למותחן ריגול מבריק או עמוק במיוחד (ובעיקר – מפוטפט מדי), אלא שומר על הז'אנר כרקע לעיצוב העולם, פיתוח הדמויות וגלגול העלילה. בסופו של דבר, השלד של "יחידה עילית" הוא אקשן, והשלד הזה בנוי היטב. זה עומד בעיקר לזכותם של מקנדרי, שמביים כאן כמה סצנות אקשן מעולות (וגם מעצב היטב את אווירת ה"מותחן בריטי משנות השמונים" הקודרת); ושל סטיית'ם, גיבור האקשן הטוב בדורו והברוס ויליס של המילניום הנוכחי, כולל הקרחת הלא מתנצלת. את מה שכוכבים אחרים מתקשים לעשות בידיים חופשיות, הוא עושה עם ידיים קשורות מאחורי הגב. לכיסא. ואני מתכוון לזה מילולית.

הנמסיס של סטיית'ם הוא קלייב אואן, שמתפקד היטב במגבלות הדמות שנכתבה לו ובמגבלות השפם שהודבק לו. זו אחת מחולשותיו הבולטות של הסרט; "יחידה עילית" היה אמור להציג מעין משחק חתול ועכבר קלאסי בין דני (סטיית'ם), המתנקש שיוצא לחסל כדי לפדות את חברו השבוי, לבין ספייק (קלייב אואן) שרודף אחריו. אבל הסרט לא מצליח להעמיד אותם כשווים, לא ברמת ההזדהות הרגשית ולא ברמת בניית הדמות, וכך אואן משתרך מאחורי סטיית'ם בכל מובן.

אל תתן לשפם להטעות אותך - אני מפחיד. קלייב אואן.

דה נירו, לעומת זאת, מציג כאן תפקיד קטן אבל מעודד ביחס ליציאות התמוהות שלו בשנים האחרונות. מי שגונבים את ההצגה הם צמד שותפיו של דני – איידן יאנג ובעיקר דומיניק פארסל, שנועץ שיניים בתפקיד בשרני פי כמה מזה שהיה לו ב"נמלטים". המוסלמים, לעומת זאת, יוצאים פה קצת פחות טוב; השייך, למשל, נראה כאילו נלקח מהסט של "הנסיך הפרסי".

לא חסרות ל"יחידה עילית" חסרונות. בראשן עומדים הדיאלוגים האיומים ששמים מקנדרי והתסריטאי הטירון מט שרינג בפי הגיבורים, עם מיטב קלישאות הז'אנר, כמו "להרוג זה קל. לחיות עם זה – זה החלק הקשה", או (בתשובה למשפט "אני עם להרוג גמרתי") "אולי להרוג לא גמר איתך". אבל בהתחשב בציפיות המוקדמות ובסימנים המחשידים – וגם למי שפשוט מחפש מותחן פעולה מהנה ליומית או להצגת חצות – "יחידה עילית" מספק את הסחורה כמו מתנקש מיומן. לפעמים זה כל מה שאנחנו צריכים – מישהו שיעשה את העבודה, בלי שאלות. בשביל זה המציאו את ג'ייסון סטיית'ם.

אני כאן בתפקיד הכוסית עם השורה וחצי בתסריט. איבון סטרזובסקי

Twitsonfilms: קלייב אואן רודף אחרי ג'ייסון סטיית'ם שמציל את רוברט דה נירו משייך עומאני. זה הרבה יותר טוב ופחות טיפשי ממה שזה נשמע. ½***

יחידה עילית. במאי: גרי מקנדרי. תסריט: מט שרינג. שחקנים: ג'ייסון סטיית'ם, קלייב אואן, רוברט דה נירו, דומיניק פארסל, איידן יאנג, איבון סטרזובסקי, אדווייל אקינויה אגבג'ה. 105 דקות.

אידיבי כאן, IMDB כאן