תגית: רצח מאדום לשחור

הסדרה הרביעית הכי טובה בטלוויזיה

פורסם במקור בגיליון אוקטובר 2013 של "בלייזר"

סדרה הרביעית הכי טובה בטלוויזיה.jpg (1)

סדרה הרביעית הכי טובה בטלוויזיה.jpg (2)

Wireless

ארט: טים דויל

פורסם במקור במגזין יוני של "בלייזר"

בין התענוגות הרעננים והמלהיבים שמורעפים על המסך מדי יום בערוץ Yes Oh צצים גם שידורים חוזרים של סדרות שכבר ראינו, מעט פה מעט שם. אלא שבניגוד למתכונת המעייפת של רי־ראנז שאינם אלא פילרים בלוח השידורים, כאן מדובר בתוצרת הטלוויזיונית הכי משובחת של השנים האחרונות. חלק מהסדרות נועדו להוביל אותנו לעונות חדשות, אבל חלקן שם פשוט כי מדובר בסדרות מעולות שתמיד כיף לפגוש. כל היתקלות בסמטה חשוכה או בסלון מואר עם הגנגסטרים של "הסופרנוס" מזכירה עד כמה רוחם עדיין שורה על הטלוויזיה האמריקאית; חזרה ל"אימפריית הפשע", שמשודרת החודש מההתחלה בשידור יומי, מגלה את האופן שבו התפתחה ויצאה מצילה של הסדרה־האם. וכל מפגש עם "הסמויה", שחוגגת החודש עשור לעלייתה לאוויר, מזכיר שפשוט לא הייתה עוד סדרה כזאת.
"הסמויה" היא מין בון טון של מבקרים שהקהל הרחב לא תמיד ידע איך לאכול. היא כוכבת קבועה בצמרת רשימות סדרות הטלוויזיה הטובות ביותר, לא פעם במקום הראשון. ניק הורנבי אמר שהיה מת לכתוב לה. ברק אובמה אמר שזאת הסדרה האהובה עליו. מריו ורגס יוסה אמר שמעולם לא ראה סדרה כמותה. ראש עיריית רייקיאוויק יון גנאר — שהוא גם שחקן קולנוע — אמר שלא ישב בקואליציה עם אדם שלא ראה את "הסמויה". אבל הרייטינג — הרייטינג היה סביר. לא יותר.
גם אני כבר הכרזתי מעל דפי מגזין זה על "הסמויה" כסדרת הטלוויזיה הטובה ביותר שנעשתה אי פעם — לא הצהרה מובנת מאליה כשעולים בראש שמות כמו "הסופרנוס" המופתית, "סיינפלד" המבריקה ו"הסימפסונס" פורצת הדרך (היום מקובל לחבוט בה, רק שבלעדיה היו פיטר גריפין ואריק קרטמן נשארים סקיצות במחברת). אבל זאת הצהרה שאני עומד מאחוריה גם היום, ארבע שנים אחרי שתושבי בולטימור, שוטריה ועברייניה נפוצו לכל עבר, ובעיקר לעבר שערי שמיים.

מה הופך את "הסמויה" לראויה לתואר האולטימטיבי? תשובה הולמת לשאלה דורשת בערך חצי גיליון, אבל אם לתמצת את זה לכדי מדור, אפשר לנקוב בשלוש סיבות מרכזיות.
1) היא אמיתית. כן, אני יודע שהיום בטלוויזיה כולם "אמיתיים" (כלומר, רגע לפני שהם משקרים לחבר שבט או לדייר וילה), אבל "הסמויה" באמת אמיתית. זה לא רק עניין סגנוני של ליהוק שחקנים לא מקצועיים וצילומי חוץ סיטוניים; זה עניין של בחירה יצירתית, של תחקיר מעמיק ושל מחויבות למציאות. אם נערים שחורים מספרים לוושינגטון פוסט שהם רואים בסדרה סיפורים שהם מכירים מהחיים, ואם צעירה מבולטימור תוהה אם היוצר דייויד סיימון לא הציב מצלמה נסתרת במסדרונות בית הספר שלה, אז נראה ש"הסמויה" יכולה להתגאות בצדק בתדמית הריאליזם הכמעט־דוקומנטרי שלה.
אחרי הניסיון המוצלח עם "רצח מאדום לשחור" המעולה, סיימון החליט לקחת את החספוס צעד אחד קדימה ולייצר סדרת משטרה לא קונבנציונלית, אותנטית וחסרת פשרות. הוא קרא לזה "אנטי סדרת משטרה", ו־HBO משום מה קנו את זה.
סיימון הצטייד בכלים המתאימים: בצוות שלו היו בין השאר אד ברנס, שהיה בלש משטרה במשך 20 שנה (ואחר כך גם מורה, מה שתרם לקו העלילה הבית־ספרי שנפתח בעונה הרביעית); רפאל אלוורז, שעבד בצי הסוחר (העונה השנייה מתרחשת בנמל); וביל זורזי, כתב פוליטי ותיק (העונה השלישית עוסקת בפוליטיקה המקומית). סיימון עצמו היה עיתונאי (העונה החמישית נכנסת למערכת עיתון) שהכיר את הרחוב מקרוב וכבר המיר אותו בהצלחה לפורמטים ספרותיים וטלוויזיוניים — ב"רצח מאדום לשחור" וב־The Corner, שהייתה במידה רבה הבסיס ל"הסמויה". בקיצור, לא מדובר בישיבת תסריטאים צעירים ושזופים במגדל במנהטן. זה דמה יותר לסדנת כתיבה מיוזעת, אפופת עשן סיגריות ואדי אלכוהול, שמתקיימת בפאב מטונף ומשחררת מתוכה את הסיפורים הכי עוצמתיים שמסתובבים ברחוב.

ואז גלפנד עשה פרש לג4 וניצח

2) היא עמוקה. כמות הדמויות, העלילות והרבדים שהתרוצצו על המסך במשך חמש עונותיה של "הסמויה" לא דומה לשום דבר אחר שנראה על המסך לפניה או אחריה. בכל עונה יצק סיימון קומה חדשה על הסדרה, שעה שעלה וטיפס במגדל המשקיף על בולטימור עד שהציג פנורמה של החברה האמריקאית ברגעיה העלובים והמסואבים ביותר: העולם התחתון, המשטרה, הפרולטריון, הפוליטיקה המוניציפלית, מערכת החינוך, העיתונות. תמונת לוויין של טבעות חנק: כולן אלימות, כולן מושחתות, בכולן נקודות אור קטנות של מוסר וצדק נחנקות באפלה. זרועות רקובות משתרגות זו בזו עד ליצירת מין נמק חברתי ענקי שאין ממנו גאולה. "זו טרגדיה יוונית", הסביר סיימון בראיון מאלף שנתן להורנבי ב־The Beliver (חפשו אותו מתורגם בבלוג "הסיפור האמיתי והמזעזע של").
וזה עוד נדבך באותנטיות של "הסמויה": המוסדות הגדולים והכוחניים משחקים בסדרה הזאת את תפקיד האלים שמתעללים באנשים הקטנים והיהירים שמסתובבים ברחוב משני צידיו של החוק. והם מנצחים. אם אני ביבי, במקום להילחם במחאה החברתית אני מקרין את "הסמויה" בלופ. היא יכולה לרוקן את המצברים גם לדני האדום.
"אף אחד לא מנצח", קבע השוטר־מורה פרז, "צד אחד פשוט מפסיד לאט יותר". "הסמויה" — שמתעללת באופן כמעט שיטתי בכל מוכי הגורל שמאכלסים אותה, שיוצרה אמר במגזין "סלון" שהיא עוסקת "ברעיון הפשוט שבעולם הפוסט־מודרני כל בני האדם חסרי ערך" — היא אחת מיצירות הייאוש המושלמות שנכתבו, והיא עושה זאת מבלי להיות מלנכולית או סנטימנטלית לרגע. היא פשוט נוקבת. כמו קליע בלב.

בואו ננסח את זה מחדש: "נתניהו היה הראשון שהתריע שגלפנד עומד להפסיד בגלל צריח לד5"

3) היא מכבדת את הצופה. קצת מצחיק להגיד את זה על סדרה שיוצרה אמר בראיון "שילך להזדיין הקורא הממוצע", אבל זה בדיוק מה ש"הסמויה" עשתה: שלחה את הקורא הממוצע להזדיין, ואמרה לו לחזור כשהוא יחליט שהוא מעל לממוצע.
זה לא בא על חשבון קומוניקטיביות. "הסמויה" לא הייתה סדרה ניסיונית, הזויה או מוזרה. היא נעשתה בכלים הטלוויזיוניים המקובלים וברמה הגבוהה ש־HBO יודעת להציג. האותנטיות שלה לא באה על חשבון עוצמת הדרמה והמתח, והיא נעזרה בכותבים מקצוענים כמו דניס ליהיין ("מיסטיק ריבר") וריצ'ארד פרייס ("קלוקרס"). לא מדובר כאן ביצירה אינטלקטואלית כבדת ראש אלא בבידור משובח.
אבל היא הייתה מאתגרת. היא לא הציעה אסקפיזם, פרובוקציות או סנסציות, והיא דרשה מהצופה הקשבה מלאה. ריבוי הדמויות, הסלנג הייחודי והלא מובן, הסיפורים שנמשכים מפרק לפרק ומסרבים להיסגר — כל אלה חייבו את הצופה להתמסר אליה כדי להפיק את מלוא ההנאה. "כמה אנשים יכולים לראות עונה שלמה של 'הסמויה' בפעם אחת?", שואל הכלב האנושי ווילפרד בסדרה הנקראת על שמו. "החרא הזה דחוס!". זאת סדרה של טרם עידן האייפון והאייפד ותרבות "המסך השני" שבה אנשים צופים בטלוויזיה אגב גלישה בגוגל ופרסום סטטוסים בפייסבוק. ספק אם הייתה שורדת היום. גם בשעתה לא היה לה קל.
"הסמויה" הייתה כמו ספר מצוין שדורש ממך להגיע לעמוד 50 לפני שיותר לך להתלונן שאתה לא מבין מה הולך פה, והוא כל כך טוב שבעמוד 50 הוא כבר תופס אותך בגרון ואתה לא רוצה ללכת לשום מקום, למרות שגיבורים חדשים עם סיפורים חדשים ממעגלים חברתיים חדשים ממשיכים להגיע ולדרוש ממך להתחיל בכל התהליך מחדש. הסדרה כמו הידהדה את עבודת הבילוש נטולת הזוהר של גיבוריה: פחות מעצרים אלימים ופשיטות ראוותניות ויותר מלאכת איסוף פרטים עמלנית, אינטליגנטית — ומאוד מספקת כשהיא מביאה את הסחורה.

אני לא מצליח להבין את הבחירה בהגנת גרינפלד

"כשלא נהיה באוויר כמה שנים, כבר נהיה להיט", אמר סיימון באותו ראיון להורנבי ב־2007. לא בטוח שהנבואה התגשמה, אבל לפחות מבחינה אחת הגשימה הסדרה את ייעודה; סיימון יצא ב"הסמויה" נגד הבריונות הכלכלית שהשתלטה על אמריקה כבר לפני עשר שנים. "קפיטליזם נטול מחויבות אינו תחליף למדיניות חברתית", אמר באחד הראיונות. "קפיטליזם בצורתו הבסיסית נועד לשרת מעטים על חשבון רבים". היום יכול סיימון להביט במידה של שביעות רצון באנשי Occupy Wall Street ובאזרחים שמאסו בשחיתות שלטונית ובתאוות בצע תאגידית. זה מה שהוא רצה לראות כשעיצב לאמריקה מראה, קרא לה "הסמויה" וניפץ אותה על ראשה.

נערות השער: האחיות לבית מארה

מדובר בצמד האחיות שאני הכי אוהב כרגע בהוליווד (וזה כולל את האחיות אולסן). ושתיהן כאן, על המסך הקרוב לביתכם.

רוני (משמאל בתמונה למעלה) היא הצעירה יותר (בת 26 וחצי), אבל גם המצליחה יותר. זה קרה לה כמעט בן לילה. אחרי השתתפות ברימייק הכושל ל"סיוט ברחוב אלם", היא קיבלה תפקיד קטן ב"הרשת החברתית" כחברתו של מארק צוקרברג, וגנבה את ההצגה. היא היתה חיננית, מקסימה ולא מספיק טובה בשביל צוקרברג אם אתם שואלים אותי.

וכך ראה הבמאי דייויד פינצ'ר כי טוב, ולקח אותה לרימייק שלו למותחן השבדי "נערה עם קעקוע דרקון", בתפקיד הנערה עם קעקוע הדרקון. מדובר בתפקיד שמיטב כוכבניות הוליווד הצעירות חלמו עליו, אבל רוני זכתה בו, והשתלטה עליו לחלוטין. נערת הקולג' הטובה הפכה לפאנקיסטית קוצנית. טרנספורמציה מושלמת. עם מועמדות לפרס גלובוס הזהב וכוכבות מובטחת, היא כבר שועטת קדימה.

לאחותה הגדולה קייט, לעומת זאת, יש עוד דרך ארוכה. את הדרך הזו היא לא התחילה היום. קייט מארה תחגוג בחודש הבא 28, וב-28 שנים היא הספיקה לעבוד לא מעט. בגיל 14 היא כבר זכתה לתפקידה הראשון בטלוויזיה, ב"חוק וסדר". לפני כן הספיקה להיכשל באודישן ל"רצח מאדום לשחור".

(פרט טריוויה מעניין שעלה במוחי – אחד מכותבי "רצח מאדום לשחור" היה דייויד סיימון. לאמה של מארה, שמלווה את הקריירה שלה מתחילתה, קוראים קת'לין מקנולטי. האם מכאן נולד גיבורה של "הסמויה"?)

לקולנוע הגיע בגיל 16 עם תפקיד ב"אהבה מקרית" (Random Hearts) של סידני פולאק. אחר כך גילמה בין השאר את בתו של הית' לדג'ר ב"הר ברוקבק", ונכנסה לרשימת "עשר השחקניות שיכולות לעשות את זה השנה" של ה"ניו יורק דיילי ניוז" ב-2006. אבל הזמן חלף, הסרטים הצטברו ("טרנסיביריאן" "שמחתודהעודבבקשה", "127 שעות") והקריירה לא חוותה פריצה משמעותית.

בינתיים בטלוויזיה, מארה תפקדה כאסיסטנטית של אי ב"הפמליה", ובהחלט היתה עדיפה על רוב האופציות שעמדו בפני היורם הקטן. בשנה שעברה הצטרפה ל"אימה אמריקאית" (American Horror Story). ועכשיו – "המבצר האחרון". גם התפקיד הזה לא יהיה כנראה הפריצה המיוחלת של מארה. אולי זה יקרה עם "בלאקבירד" של סטפן רוזוביצקי (זוכה האוסקר לסרט הזר על "הזייפנים").

ואם לא, אמשיך לחכות לה. קייט מארה מתנהלת בקצב שלה, ואני – יש לי סבלנות.

תמונות קצרות: אז סיימון אמר – מחשבות חטופות על "רודף צדק"

1. "רודף צדק" במשפט: מורה לספרות (ניקולאס קייג') שמנהל חיים יאפים מאושרים מסתבך כשאשתו (ג'נוארי ג'ונס) מותקפת באישון לילה ואיש זר בשם סיימון (גאי פירס) מציע לו לטפל באותו פושע במקום המשטרה, בתמורה לטובה עתידית.

2. תודו שזה נשמע טוב.

3. בפועל, זה מתחיל כמו "אזרח שומר חוק", והופך באמצע ל"הנמלט".

4. שזה עדיין נשמע טוב.

5. אבל פחות. כי "רודף צדק" מתחיל כמו סרט נקמה על אדם שלוקח את החוק לידיים – בשלב הזה אני מחכך ידי בהנאה, כי אני מת על הז'אנר הזה – וממשיך כמו מותחן שגרתי על אדם שהסתבך עם החוק. שזה מעניין, אבל קצת פחות מגניב.

ניקולאס קייג' רודף צדק. לא בתמונה: צדק

6. אפרופו "אזרח שומר חוק": אם כבר גבר נוקם, נסו את ג'רארד באטלר ב"נשק של תקווה".

7. שגם השם שלו – לא העברי המבאס, אלא המקורי – יותר קולי: Machine Gun Preacher. השם הקולי של השנה ליד Hobo with a Shotgun, והכי בעל פוטנציאל של מערבון ספגטי אחרי Bulletproof Monk.

מאשין גאן פריצ'ר ההעתק

מאשין גאן פריצ'ר המקורי

8. בינינו, ניק: בשביל ג'נוארי ג'ונס, הייתי עושה אותו דבר.

זה אקדח או שאתה שמח לראות אותי? הו, שיט. זה אקדח.

9. המסקנה הברורה מ"רודף צדק" היא שלא כל מה שסיימון אומר, צריך לעשות.

אלא אם כן זה סיימון פיניקס

10. רוג'ר דונלדסון הוא במאי מיומן. מה שנקרא בהוליוודית "מקצוען". גם "רודף צדק" לא שינה את דעתי בעניין. הבחור מקצוען. ואני אומר זאת לחיוב.

11. לרגע חשבתי שויגו מורטנסן נותן פה קמאו. אבל לא. זה דיקראן טוליין.

תייגו תחת "דאבל אימפקט"

12. ניקולאס קייג' הוא ארגיובלי הבחור עם החוש הכי גרוע לבחירת סרטים בהוליווד כרגע. לאור זאת, "רודף צדק" מסתמן כהצלחה יחסית בפילמוגרפיה האחרונה שלו.

ניקו שוב מסתבך עם החוק

13. ומעבר לפינה: אל פאצ'ינו לוקח הרבה יותר מדי דקות ב"ג'ק וג'יל" של אדם סנדלר.

14. והכי גרוע: הוא מסתמן כדבר הכי טוב בסרט.

פאצ'ינו מסמן לסנדלר להתקשר. Big mistake

15. מאחוריכם, חברים: רוברט דה נירו. עוד רגע בקומדיה רומנטית עם אשטון קוצ'ר ושרה ג'סיקה פארקר. טוב לדעת שתמיד יש מישהו שמוכן לרדת יותר נמוך ממך, אה, ניק?

16. בגדול, אני מוכן לראות כל סרט שרם ברגמן ("בריק") מצא ראוי להפקה.

17. בין הרולד פריניו מ"אוז" (של טום פונטנה, שצמח מ"רצח מאדום לשחור"), מארדי גרא בניו אורלינס ("טרמיי") וטקס אשכבה של שיכורים בפאב אירי ("הסמויה"), לרגע חשבתי שאני במחווה לדייויד סיימון.

18. אני לא.

19. כבר סיפרתי לכם פעם עד כמה אני מתגעגע ל"הסמויה"?

געגועי לעומאר

20. מה שמזכיר לי – מה קורה עם הפרויקט של סיימון ופונטנה המכונה "Manhunt", על תריסר ימי המרדף אחר ג'ון ווילקס בות', רוצחו של לינקולן? ברינג איט און!!!

21. אני מרגיש לגבי "רודף צדק" קצת כמו שהרגשתי לגבי "שלושת הימים הבאים": לבד. כלומר, די מבסוט מסרט שרוב המבקרים, דומני, התאכזבו ממנו.

22. בהתחשב בעובדה שמככב כאן ניקולאס קייג' – שחקן מצוין אבל בהחלט לא פייבוריט שלי – זה מאוד מפתיע.

חייב לסיים את הטייק ולהגיע לשירותים...

23. "רודף צדק" הזכיר לי את "שלושת הימים הבאים", מכיוון שבשניהם יש גיבור אקשן שהוא אדם נורמטיבי שנאלץ לגלות את צדדיו הרעים כדי להגן על אשתו. הטאגליין של "שלושת" – Lose who you are to save what you love – יכול לעבוד גם על "רודף צדק". ב"רודף צדק" הגיבור לכאורה נשאב על כורחו אל הפשע והאלימות, אבל למעשה – הוא מביא את זה על עצמו ברגע שהוא מחליט להעמיד את עצמו מעל לחוק.

24. והם גם דומים, כאמור, משום שאת שניהם מאוד חיבבתי (את "שלושת הימים הבאים" יותר – הוא באמת מצוין בעיני).

25. והם גם דומים בגלל שבאחד מהם משחק ראסל קרואו, ובשני – גאי פירס. וזה עושה לי צמרמורת נעימה של "סודות L.A" בגב. ג'נוארי יכולה לשחק את קים בייסינגר, וניקולאס קייג' ממילא כבר מקריח כמו קווין ספייסי.

הגברים של אל.איי.

26. והם גם דומים בגלל שבשניהם יש בחורות שאני מאוד אוהב: אליזבת' בנקס וג'נוארי ג'ונס.

27. תמיד זה נגמר בבחורה.

Twitsonfilms: ניקולאס קייג' הוא 'אזרח שומר חוק'? ממש לא. הוא סתם בחור טוב שהסתבך עם גאי פירס בגלל ג'נוארי ג'ונס. מותר לו. ½***

"רודף צדק" (Seeking Justice). במאי: רוג'ר דונלדסון. תסריט: רוברט טאנן. שחקנים: ניקולאס קייג', ג'נוארי ג'ונס, גאי פירס, הרולד פריניו. שעה ו-45 דקות.

אידיבי כאן, IMDB כאן