תגית: שובר שורות

הסדרה הרביעית הכי טובה בטלוויזיה

פורסם במקור בגיליון אוקטובר 2013 של "בלייזר"

סדרה הרביעית הכי טובה בטלוויזיה.jpg (1)

סדרה הרביעית הכי טובה בטלוויזיה.jpg (2)

לא עוד פרצוף יפה (במלאת שלושים למותו של ג'יימס גנדולפיני)

James Gandolfini

פורסם במקור בגיליון יולי של "בלייזר"

בראשית היה אנדי סיפוויץ. סיפוויץ היה בלש בגיל העמידה מהלואר איסט סייד של מנהטן עם קרחת שחוצה את הגולגולת, שפם טבול באלכוהול וכרס מלאה בתובנות גזעניות. דמות מרתקת וחריגה, אבל לא פורצת דרך. לא היו בטלוויזיה סיפוויצ'ים לפני ההוא שעשה דניס פרנץ, ולא היו הרבה אחריו. בקושי ג'ורג' קוסנטזה. וגם זה בסיטקום, וגם זה בתפקיד משנה.

ואז בא טוני סופרנו.

כבר שמעתם הכל על טוני סופרנו. ואת מה שלא שמעתם כשטוני חי, שמעתם בחודש שעבר כשגנדולפיני מת. בזמן שדייויד צ'ייס המציא מחדש את הטלוויזיה כז'אנר איכותי ומכובד וכמקבילה המודרנית של הספרות, גנדולפיני המציא מחדש את הגיבור הטלוויזיוני כגבר שלא יצא מהפקת אופנה של GQ.

גנדולפיני – פולי גולטיירי ייקום דמו – חייב הרבה לפרנץ, אבל טוני לקח את סיפוויץ' צעד קדימה. הטלוויזיה הפוסט-סופרנואית, בעיקר זאת של הכבלים האמריקאיים, היא טלוויזיה של גיבורים עם עמוד שדרה מוסרי של ראש עירייה ישראלית מסדר גודל בינוני. אבל הגיבורים הפוסט-סופרנואים הם לא רק אפלים יותר מקודמיהם; לא אחת הם גם מכוערים מהם. פרנץ לא רק הפך אלכוהוליסט גזען לגיבור אהוד של סדרת טלוויזיה. הוא הפך גם גבר כרסתן ומקריח לגיבור כזה.

אלא שלפרנץ הנפלא היה יתרון בסיסי על גנדולפיני: הוא גילם שוטר. אמנם מקלל, אמנם מרביץ, אבל אחד מהחבר'ה הטובים. וגנדולפיני – הוא היה "החבר'ה הטובים". אלו היו נתוני הפתיחה שלו: גבר שמן, קירח, עם סקס אפיל של דוב גריזלי בחלוק בית, שחונק אנשים למוות בזמן שהוא מחפש קולג' לילדה. ואיכשהו, הוא צלח אותם. לראיה, הפיד שלכם בפייסבוק ביום שהוא מת.

כן, טוני סופרנו סיבך את כולנו. לא רק שמצאנו את עצמנו מריעים לנבל; הוא אפילו לא היה סקסי. לנבלים מותר להיות לא אטרקטיביים – לפעמים אלה אפילו כישורים נדרשים – אבל כשהנבל הוא הגיבור שלך, ואתה מחפש ליצור הזדהות בינו לבין הצופה, מראה לא אטרקטיבי עשוי להיות מכשול מיותר. אלה אם כן קוראים לך דייויד צ'ייס ואתה מלמד את כולנו איך עושים טלוויזיה.

אחרי טוני סופרנו הגיעו עוד כמה חבר'ה ששילבו ידיים מלוכלכות עם פרצוף מטונף: ויק מאקי ("המגן") חלק עם טוני משקל עודף וקרחת, וולטר ווייט ("שובר שורות") הציג חזות ממושקפת ומשופמת עם כריזמה מתפרצת של מורה לכימיה. השיא הוא כנראה נאקי תומפסון מ"אימפריית הפשע", גיבור וארכי-נבל שמגולם על ידי אחד הפרצופים הפחות קלים לעיכול בהוליווד, סטיב בושמי, קומפלט עם קו השיער המובס והעיניים שמחזיקות מם אינטרנטי משלהן. ואני כבר לא מדבר על זה שהגיבור הכי בולט בטלוויזיה היום הוא גמד.

זה עוד אחד מהמקומות האלה בהם הטלוויזיה מראה לקולנוע בשנים האחרונות שאת כל מה שהוא יודע לעשות בגדול, היא יודעת לעשות בעמוק. הסחף המתמשך של כוכבים הוליוודיים לכיוון אולפני הטלוויזיה נובע מהאתגרים הבלתי רגילים שהאחרונה מציעה להם. הוליווד הבלוקבאסטרית היא טריטוריה נוצצת של פרצופים יפים שנשלטת על ידי אותם פרצופים: בראד פיט, ג'ורג' קלוני, טום קרוז, וויל סמית'. אפילו ברוס וויליס קשישא. לתעשייה הזאת יש מעט מאוד תפקידים רציניים ו/או מכניסים להציע למאותגרים גילית ורפרזנטטיבית. פיליפ סימור הופמן, אולי השחקן הגדול בדורו, בקושי מצליח לגרד תפקידים ראשיים בצנטרום של הוליווד. כך גם פול ג'יאמטי הנפלא. את תור הזהב של הקולנוע האמריקאי בסבנטיז הם היו גומרים כאל-פאצ'ינואים ודסטין-הופמנים, הפרצופים הלא מלוקקים של אז. היום, איש לא מניח על כתפיהם את הסרטים הגדולים של התקופה. וזה לא רק ספקטקלים: בזוכי האוסקר האחרונים כיכבו בן אפלק, ז'אן דוז'ארדן, קולין פירת' וג'רמי רנר, קאדר פוטנציאלי לרשימת הגברים הסקסיים של פיפל מגזין. אם צריך גיבור יפה תואר כמו גטסבי, מלהקים את לאונרדו דיקפריו. אם צריך גיבור מזדקן ומכוער כמו ג'יי אדגר הובר, מלהקים את דיקפריו.  יש מעט מאוד שון-פנים בהוליווד.

הנה עוד משהו שהטלוויזיה חייבת לג'יימס גנדולפיני. בחייו ובמותו ציווה לנו את הגיבורים המכוערים.

אז למה להם פוליטיקה עכשיו? (שובן של הדרמות הפוליטיות)

בית הקלפים

פורסם במקור בגיליון אפריל של "בלייזר"

מאות מאמרים מלומדים כבר נכתבו על הטלוויזיה שאחרי "הסופרנוס"; טלוויזיה של סיפורים מורכבים ורחבי יריעה על סקס, שקרים ואקדחים, בסגנון בוטה וברמת גימור קולנועית. כולם רוצים להיות הסופרנוס, וכולם משתמשים באותו המתכון: להתקין ציר תאוות שררה בקדירה משפחתית, לתבל בנדיבות בפירורי שחיתות, להוסיף הרבה סקס, לבחוש באלימות ולבשל על אש גבוהה. בסופו של דבר, כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, וכל משפחות האצולה הפוליטית — יקראו להן קורלאונה, סופרנו, טיודור או בורג'ה — מסובבות על כל הראש.

טוני סופרנו הוליד צאצאים מורכבים ואפלים כמותו בדמותם של גיבורים כגון ויק מאקי ("המגן") או וולטר ווייט ("שובר שורות"). אבל כשהטלוויזיה האמריקאית ביקשה לשרטט אילנות יוחסין רקובים של שחיתות ורשע, היא נאלצה שוב ושוב להרחיק עדות אל העבר. כך התגלגלו המאפיונרים בטריינינג מניו ג'רזי בדמויותיהם של לגיונרים בשריון קשקשים ב"רומא", אקדוחנים במגפי בוקרים ב"דדווד", אצילים באדרות ב"שושלת טיודור", קרדינלים בגלימות ב"הבורג'ס" וגנגסטרים בחליפות ב"אימפריית הפשע". מזל שלהפקרות מינית, לתאוות בצע ולאלימות אכזרית תמיד נמצא מקום בהיסטוריה האנושית.

התוצאה שהתקבלה הייתה מבט מרוחק יותר על העולמות הרקובים האלה. אם "הסופרנוס" הציגה עולם אלים ויצרי שקיים ממש כאן, מעבר להאדסון, יורשותיה הנ"ל התקבלו כמעין תיעוד היסטורי רופף, מוקצן, לא פורמלי ולא מחויב למציאות, של עולמות אלימים ויצריים שלכאורה היו ואינם עוד. הקונוטציות האקטואליות והאלגוריות החברתיות ברורות כשמש, אבל הפילטר התקופתי עושה את הצפייה לנוחה יותר. ועם זאת, המסר שמגולם בהן מדאיג: בעוד שסדרות כגון "המגן" ו"שובר שורות" מציגות כיסים של פשע ושחיתות המתקיימים בתוך עולם מוסרי שמבקש למגר אותם, הרי שסדרות כגון "הבורג'ס" ו"אימפריית הפשע" מלמדות שהשררה היא המאפליה.

סופרנוס

ואני מרגיש שמרק היום הוא…

החזרה של הטלוויזיה האמריקאית לעבר אינה מקרית. היא לא נובעת ממצוקת חומרים או מייאוש מהזמנים הפסטורליים והמשעממים שבהם אנו חיים. העת החדשה בטלוויזיה — והימים ימי HBO, איש הישר בעיניו יעשה, ועדיף שיעשה זאת בעירום — מאפשרת ליוצרים להסתנכרן סוף סוף עם הנורמות הקלוקלות של ימים עברו, שבהם אלימות הייתה מכשיר פופולרי ליישוב סכסוכים, חטאים מיניים התקבלו כדחפים גבריים מובנים, ושחיתות פוליטית לא הייתה אופציה אלא ברירת מחדל.

אין סדרה שעושה את כל זה טוב מ"משחקי הכס", שחוזרת כעת לעונה שלישית אחרי פגרה בת עשרה חודשים שנדמתה למעריציה ארוכה כחורף בווסטרוז. מי שטרם התוודע לסדרת הדגל המופתית של HBO עלול להתרשם בטעות שמדובר בסדרת פנטזיה — ככלות הכל יש בה אבירים ונסיכות, חרבות וכשפים, ואפילו דרקונים — אלא ש"משחקי הכס" היא עוד חוליה בשושלת הסופרנואית, שבמקרה לא מתרחשת בעולם המודרני או באיזה עידן היסטורי אקזוטי, אלא בעולם בדיוני לחלוטין שבו יש גם כוחות מכושפים ומפלצות מסתוריות.

בעצם, לא לגמרי בדיוני. ווסטרוז של "משחקי הכס" מבוססת באופן די ברור על אנגליה המבותרת פוליטית של מלחמות הוורדים. התוצאה היא סדרה שנראית פחות כמו "הארי פוטר" ויותר כמו "בית הקלפים" פוגש את "שר הטבעות" בליל הסכינים הארוכות: הממדים אפיים (גם התקציב); הפנטזיה מינורית (יש מפלצות ומכשפות, אבל זה לא העיקר); האינטריגות הפוליטיות לא מביישות את הימים היפים של ביתן 28 במרכז הליכוד; וההורמונים משתוללים כמו בספרינג ברייק אמריקאי. והכי כיף: כולם מאבדים את הראש. חלקם פשוטו כמשמעו.

למי קראת שימדון?

למי קראת שימדון?

"משחקי הכס" הפנטסטית תרתי משמע היא אכן עוד נצר יפהפה לעידן הפוסט־סופרנואי, אבל נדמה שדווקא עכשיו הולכת הטלוויזיה האמריקאית ומשתחררת מכבלי העבר. אחרי שבמשך תקופה ארוכה חיפשה התעשייה את משפחת סופרנו בכל תקופה בתולדות המין האנושי, היא חוזרת לחפש אותה מתחת לפנס. הרי לא צריך לגלגל את הסופרנוס לכל אורך ההיסטוריה כדי להבין את מה שאנחנו יודעים עוד מהגיבורים של שייקספיר ומלורד אקטון: הכוח משחית, וכוח מוחלט משחית באופן מוחלט.

בחודשים האחרונים אנחנו עדים למתקפה פוליטית שאפילו ספינולוגים מדופלמים היו מתקשים לתזמר. "כן, אדוני ראש הממשלה" זכתה לגלגול חדש; סיגורני וויבר וביל פולמן הגיעו לגבעת הקפיטול ב"חיות פוליטיות" וב־1600 Penn (בהתאמה); ארון סורקין (מאבות הז'אנר עם "הבית הלבן") חזר לנאום בפני האומה ב"חדר החדשות" (חוזרת ביוני לעונה שנייה). החודש תוכלו למצוא ב־Yes לצד "משחקי הכס" גם את "בית הקלפים" המשובחת ואת העונות השניות של "בורגן" ושל "ויפ".

"ויפ" היא סאטירה שנונה וצולפת, אך בכל זאת, קומדיה. "בית הקלפים", לעומתה, היא דרמה פוליטית שאפשר לזהות בה בקלות את טביעות האצבעות של הסופרנוס. הסדרה — מופת של עשייה טלוויזיונית שכמעט קשה להאמין שהיא צעדה הראשון של נטפליקס בעולם ההפקות — מעמידה במרכזה את פרנק אנדרווד, טוני סופרנו בטוקסידו. אנדרווד, אחת הדמויות המרתקות שנראו על המסך (בגילומו הממגנט של קווין ספייסי), הוא פוליטיקאי דורסני שחי על אמביציות ואדרנלין כמו שאנשים רגילים חיים על חמצן. נסיך מקיאווליאני, מאסטר של פוליטיקה, משחקי כס של איש אחד. ב"הסמויה" — סדרה שהצטיינה יותר מכל סדרה אחרת בשרטוט מעגלי הכוח — היה נהוג לדבר על "המשחק", מערך הכוחות היומיומי שבו כולם ממלאים תפקידים (שייקספיר אמר את זה, קצת אחרת, ב"כל העולם במה" שלו). במשחק הקלפים הפוליטי אין פוקר פייס ערמומי מאנדרווד, ואין ג'וקר עוצמתי ממנו.

ואז היא אומרת לה: "נרחיב בנושא אחרי הפרסומות"

ואז היא אומרת לה: "נרחיב בנושא אחרי הפרסומות"

"בורגן" הדנית היא מקרה מעניין לא פחות מאחיותיה האמריקאיות. בניגוד ל"בית הקלפים" או ל"חיות פוליטיות", היא אינה מציבה במרכזה גיבור כוחני ונכלולי מבית מדרשו של טוני סופרנו (ושל שייקספיר: "הרע שבגדולה הוא שהעוצמה מפרידה אותה מן המצפון"). להפך. בירגיטה ניובורג (סידסה באבט קנודסן המרשימה) היא פוליטיקאית מזן שאפשר רק לחלום עליו, ציפי לבני אחרי כביסה בהרתחה מלאה. היא באה לשנות, כמו שאומרים בפוליטיקה החדשה. ובמובן הזה, "בורגן" מלמדת אותנו כמה לקחים לא מפתיעים על ההתנגשות הערכית בין פוליטיקה ישנה לחדשה ובין טוב לרע. למשל, אם לעשות פראפראזה על המוטו של גיבור עם דני אחר, טרול בשם הוגו: הטוב לא מוכרח לנצח.

כמו סדרות סקנדינביות נוספות, למשל "הגשר", "בורגן" מבהירה שסקנדינביה היא לא רק ארץ החלומות של מומחי ה־OECD. זה נחמד מאוד שיש לך ראש ממשלה אישה (נבואה טלוויזיונית שהתגשמה) וממשל שמאמין בשקיפות מלאה, אבל המשחק הפוליטי הוא עדיין קרב מלוכלך של שקרים, תרגילים וקריצות. גם בממלכת דנמרק יש משהו רקוב. הנה עוד משהו ששייקספיר כבר אמר לנו.

בין "בורגן ל"בית הקלפים" ול"ויפ" ולמה שלא יבוא אחריהן, אי אפשר שלא להצר על מנהיג פוליטי אחד שהודח בטרם עת: טום קיין, הבוס של "בוס". קיין — קלסי גראמר בתפקיד חייו — היה מבשרו של אנדרווד. בעוד שאנדרווד החלקלק הוא מעין יאגו, משרת ערמומי וצבוע, הרי שקיין הוא המלך ליר, השליט הכעוס והחלוש שנאבק על כיסאו ובעצם על קיומו. "בית הקלפים" היא מעין גירסה מהוקצעת ומתוחכמת של "בוס" התאטרלית והתובענית. שתיהן ניזונות מאותם החומרים: סקס בחלונות הגבוהים, שחיתות בצמרת, כל דאלים גבר. אבל טום קיין קיבל את צו הבוחר — רייטינג נמוך — והלך הביתה אחרי שתי עונות בלבד. הוא לא יכול היה כנראה לחיות לצידו של פרנק אנדרווד. גם את זה לימד אותנו שייקספיר: אם שני אנשים רוכבים על סוס אחד, אחד מהם חייב להיות מאחור.

(מתוך,"Funny or Die")

(מתוך "Funny or Die")

קטנות אפריל 2013: "משחקי הכס 3", "שובר שורות", "משפחה בהפרעה", "שני גברים וחצי" ו"סדנת עצבים"

משחקי הכס 3

כמה פרטים שיגרמו לכם לצפות בעונה השלישית של "משחקי הכס": היא כוללת את הסצנה שגרמה ליוצרים להחליט לעבד את סדרת הספרים לטלוויזיה; יש בה פרק (השביעי) שכתב הסופר ג'-ר-ר מרטין בעצמו; דיאנה ריג המיתולוגית ("הנוקמים") מצטרפת לקאסט; והמתופף של קולדפליי, וויל צ'מפיון, מופיע בתפקיד אורח של מתופף. אה, ויש גם את חאליסי, ואת השימדון, ואת העניין הזה שמדובר בסדרת מופת.

*****

"משחקי הכס 3", עכשיו ב-Yes Oh וב-VOD

שובר שורות

עונות חדשות הן תירוץ טוב לערוצי הטלוויזיה למלא את משבצות השידור בשידורים חוזרים של העונות הקודמות, כמעין הכנה לצפייה. בדרך כלל זה משתלם גם לצופה. הנה, לקראת העונה האחרונה בהחלט של "שובר שורות" ולקראת הקאמבק המרגש של "משפחה בהפרעה" אנחנו מקבלים את כל הטוב הזה מההתחלה. שלא נשכח שיש למה לחכות.

משפחה בהפרעה*****

"משפחה בהפרעה" מההתחלה, החל מה-21.4 ב-Yes Comedy

*****

"שובר שורות" מההתחלה, החל מה-28.4 ב-Yes Oh וב-VOD

 סדנת עצבים

שני גברים וחצי

 

סדנת כעסים (משודרת ב-Hot)

שני גברים וחצי (משודרת בסי-בי-אס)

עונה

ראשונה (בארה"ב משודרת העונה השנייה)

עשירית (בארץ משודרות עונות שונות בלופ מבולגן)

סיפור מקורי

צ'ארלי, מטפל בכעסים, והצרות שלו עם נשים

צ'ארלי, רווק מושבע שחי עם אחיו, והצרות שלו עם נשים

מבוסס על

הסרט של אדם סנדלר

החיים של צ'ארלי שין

בתפקיד צ'ארלי שין

צ'ארלי שין

אשטון קוצ'ר

והפעם הוא

חרמן נרגן

החליף את הדייר הקודם, החרמן הנרגן

מופרכות עלילתית

צ'ארלי שין, ד"ר

אשטון קוצ'ר בסדרה שמבוססת על צ'ארלי שין

חבר שנותן עצות לחיים

המטפלת-מאהבת קייט (סלמה בלייר)

השותף אלן (ג'ון קרייר)

מתבגר שאפשר לקלקל

הבת סם (דניאלה בובדילה)

בן השותף ג'ק (אנגוס טי. ג'ונס)

הורה שמציע ביקורת מושחזת

האב מרטין (מרטין שין)

אם השותף אוולין (הולנד טיילור)

גרושה שיודעת יותר טוב ממך

ג'ניפר (שוני סמית')

גרושת השותף ג'ודית (מרין הינקל)

אישה גדולה ומצחיקה שמגישה לך אוכל מתובל בתובנות

ברטה (קונצ'טה פרל)

ברט (ברט באטלר מ"גרייס על הכוונת")

הופעות אורח של אנשים מחייו האמיתיים של שין

דאבל צ'ק: האבא מרטין והגרושה דניס ריצ'ארדס

טריפל צ'ק: תוסיפו את האח אמיליו אסטאבז

הופעת אורח מסקרנת של כוכבת צעירה ופרובוקטיבית

צ'ארלי מטפל בלינדזי לוהאן

אלן מתאהב במיילי סיירוס

הופעת המה-לעזאזל-אתה-עושה-פה

בראיין אוסטין גרין (דייויד מ"בברלי הילס 90210")

שון פן

בכורה מוצלחת

פרמיירת הסיטקום הנצפית בתולדות הכבלים

הפרמיירה של קוצ'ר היתה הפרק הנצפה בתולדות הסדרה

שורה תחתונה

תפור על צ'ארלי שין

תפור על צ'ארלי שין, אז מה אשטון קוצ'ר עושה פה?

כמה כוכבים?

***

***

היו זמנים במערבון

פורסם במקור בגיליון אוגוסט של "בלייזר"

בחסות HBO הפך Yes Oh למנהרת זמן טלוויזיונית – לא עמוקה במיוחד, אבל כזו שממחזרת (בצדק גמור) יצירה משובחת שעזבה אותנו זה מכבר. בחודש שעבר עלתה באוב של הערוץ סדרה נפלאה שהלכה לעולמה בגיל הצעיר מדי של שלוש עונות, וטוב לראות אותה שולחת יד מהקבר: "דדווד", סדרת המערבון המופתית של HBO, שרון מיברג כתב עליה פעם ש"צפייה מרוכזת בעונה הראשונה (…) היא מה שהייתה קריאה ראשונה ב'מלחמה ושלום' לבני דורו של טולסטוי".

אם אתם חושבים שהוא הגזים, אולי תסתפקו בסופרלטיבים קצת יותר מתונים כמו "שייקספירית" ("Volture"), "דיקנסיאנית" (שיקגו טריביון), "לא דומה לאף סדרה אחרת" (וראייטי) ו"הסופרנוס במערב הפרוע" (כל השאר). אז אני רק אוסיף שהכל נכון; שזו הייתה סדרה מרתקת, ריאליסטית, עמוקה, אלימה, אפלה ועוצמתית, שעשתה למערבון את מה שלא עשה לו איש מאז שוויל מאני (קלינט איסטווד), גיבור "הבלתי נסלח" (1992), נכנס למסבאה וניער לז'אנר המאובן את הצורה.

מצד שני, בטח איבדתי אתכם ב"מערבון".

בשבילי וויסקי, והבחור פה שנראה כמו הגרסה המטרוסקסואלית של הברון מינכהאוזן יקח כנראה קוסמופוליטן

אם אבחר בגישה האפולוגטית, שמקבלת כתכתיב תרבותי את חוסר העניין המקומי בז'אנר מועדף עלי, אספר לכם ש"דדווד" לא הייתה (רק) מערבון – בדיוק כפי ש"משחקי הכס" אינה (רק) סדרת פנטזיה. "דדווד" הייתה סדרה על כוח, על יחסים בין-גזעיים, בין-מעמדיים ובין-מגדריים – ועל אמריקה. אמריקה שנולדה שם, בעיירות נידחות כמו דדווד, צפון דקוטה; שעלתה מתוך שממת המדבר וצחנת הרחובות; שגדלה מתוך מפגשים הרסניים בין האנרכיה של המערב להון של המזרח; שנבנתה על כתפיהם של מיתוסים מהלכים שבוססו בבוץ ובצואת סוסים. שם נולדה אמריקה השסועה מרוב פרדוקסים, שלא מצליחה עד היום להחליט אם היא ליברלית או פוריטנית, שכלואה בין הכוכב של שריף סת' בולוק לבין הפה המלוכלך של אל סוורנג'ן.

אבל אם אבחר בגישה הישירה והלא מתנצלת, אספר לכם ש"דדווד" היא היפר-מערבון, נציגה מודרנית, אותנטית וריאליסטית של ז'אנר שכל גבר שמכבד את עצמו חייב לראות לפחות פעם בשנה, בין שתהיה זו מרקחת ספגטי של סרג'יו לאונה ובין שיהיה אפוס נפוח חזה של ג'ון פורד או אופרה מדממת של סם פקינפה. אני יכול להתחיל לשכנע אתכם למה אתם צריכים לראות מערבונים, אבל יהיה פשוט יותר לשלוח אתכם לראות (שוב, אני מקווה) את אחד מסרטי טרילוגיית האיש ללא שם כדי שתבינו לבד.

אבל לאונה או לא, המערבון נותר מיושן. גם אם התגברתם על חסמי התודעה המקומיים שמרחיקים את הצופה הישראלי הממוצע מהז'אנר האמריקאי ממגף ועד כובע, יתכן שעדיין תתקשו להתחבר אליו. לצופה המודרני יש פחות סבלנות לקולנוע מיושן. צריך להודות שעם כל האהבה לג'ון וויין וההערצה לגארי קופר, יש אלמנטים בסיסיים מיושנים להחריד בדמויות שגילמו, בסיפורים שסיפרו ובקולנוע שבו שיחקו. והמערבון נותר למרבה הצער ז'אנר מעט מיושן, כיוון שבקולנוע הוא כמעט ומת.

אני תמיד מתבלבל, זה עץ או פלי?

המערבון – ז'אנר שגילו כמעט כגיל הקולנוע – חווה גסיסה ארוכה מאז תחייתו הרוויזיוניסטית בשנות ה-60 וה-70 בידיהם של רבי אמן כפקינפה, ארתור פן ורוברט אלטמן. "הבלתי נסלח", שהיה בה בעת מערבון ומטא-מערבון שאתגר את הז'אנר, בישר על בואו של הניאו-מערבון: תת-ז'אנר מרתק ששאל את האלמנטים הקלאסיים למציאות המודרנית. בעשורים האחרונים יכולנו לראות כמה ניאו-מערבונים משובחים – "ההצעה" האוסטרלי, "כוכב בודד", "שלוש הלוויות של מלכיאדס אסטרדה", "ארץ קשוחה". לצד הניאו-מערבון, התגלגל המערבון והתפתח לתת-ז'אנרים חדשים (מערבוני קומיקס, מערבוני חלל), פגש בז'אנרים אחרים (מד"ב, אנימציה) והגיע לשווקים זרים (מערבוני קארי ומערבוני נודלס).

ובאותה העת, נכחד המערבון הקלאסי כמו שבט אינדיאני במאה ה-19. נסו להיזכר מתי בפעם האחרונה ראיתם בקולנוע מערבון לפני או אחרי "אומץ אמיתי" ב-2010. ולא, "הפלישה למערב" זה לא מערבון, ואני לא אתייחס לשאלות נוספות בעניינו כי זה מביך את כולנו. היו אמנם כמה מערבונים בעשור האחרון, חלקם אפילו מצוינים, כמו "אפלוסה", "3:10 ליומה" ו"ההתנקשות בג'סי ג'יימס ע"י רוברט פורד הפחדן". אבל אלה היוצאים מן הכלל שנתוני הקופות שלהם מלמדים על הכלל. והכלל אומר שהמערבון הקולנועי מת, כשם סרטו הגדול של ראול וולש, עם המגפיים על הרגליים.

תזכיר לי איזה עין אני אמור לעצום?

החדשות הטובות הן שהמערבון מת, והוא חי בטלוויזיה. "דדווד" – הגם שהלכה לעולמה כמו אחד מגיבורי המערב הפרוע, שמעולם לא ידעו מאיפה יגיע הכדור שישלח אותם למיתולוגיה – הניחה את מסילת הברזל שעליה דוהרים קרונות עמוסי מערבונים חדשים. בארה"ב חוזרת החודש "גיהנום על גלגלים" לעונה שנייה. הסדרה, שהיא מערבון שמתרחש דווקא במזרח ארה"ב ומשלב בין דרמה היסטורית לסיפור נקמה, היא אמנם לא "דדווד", אבל היא הצליחה לתפוס קצב עם התקדמותה. היום, תאמינו או לא, זו הסדרה השניה הכי נצפית של AMC: לפני "מד מן", לפני "שובר שורות". במקביל לחזרתה, יסיים את עונתו הראשונה המערבון המודרני Longmire של A&E, בדרך לעונה שניה.

בעקבות "גיהנום על גלגלים" נדמה שהיום כל רשת שידור אמריקאית מחזיקה מערבון בנרתיק האקדח: "ראלף למב" (של ניקולס פילג'י, תסריטאי "החבר'ה הטובים", וג'יימס מנגולד, במאי "הולך בדרכי") ו"The Rifleman" (רימייק של כריס קולומבוס לסדרה משנות ה-50 של פקינפה הצעיר) ב-CBS; "Hangtown" (של רון מור, יוצר "באטלסטאר גלקטיקה") ואולי גם "Gunslinger" של דייויד זאבל ("אי.אר") ב-ABC; "The Frontier" (של שון קסידי, "פשע מן העבר") ומערבון מנקודת מבט נשי של פיטר ברג וליז הלדנס ("אורות ליל שישי") ב-NBC; Tin Star של ברוס מק'נה (תסריטאי "הפסיפיק") הגיעה לפיילוט (שלא צלח) ב-TNT; אלכס קורצמן ורוברט אורסי הלוהטים (שאחראים על "סטאר טרק", אבל גם על "הפלישה למערב") עובדים על סדרה על ווייט ארפ עבור פוקס; רון הווארד ועקיבא גולדסמן (הצמד שאחראי בין השאר על "נפלאות התבונה" ו"סינדרלה מן") עונים עם מערבון על ידידו דוק הולידיי ל-HBO. ב-AMC יאבדו בקרוב את "שובר שורות", אבל ישמחו בוודאי לעבוד על הפרויקט הבא של וינס גיליגאן. כן, מערבון.

המערבונים לא זרים לטלוויזיה. בראשית פריחתה, בשנות ה-40 וה-50, היא מיהרה לאמץ את הז'אנר הקולנועי עם שורה של מערבונים מצליחים כמו "Rawhide", שהנעילה את איסטווד במגפי בוקרים; "The Lone Ranger", שתזכה בשנה הבאה לרימייק קולנועי שני באדיבות אנשי המערבון המצויר "רנגו", ג'וני דפ והבמאי גור ורבינסקי; "Gunsmoke", שהייתה הסדרה הארוכה בתולדות הטלוויזיה האמריקאית (20 עונות) עד ל"משפחת סימפסון"; ו"בוננזה" האגדית. שתי האחרונות, שמתו בזו אחר זו באמצע שנות ה-70, סימנו את תום עידן המערבון הקלאסי בטלוויזיה. בשנים הבאות עלו סדרות שנשענו על התבנית המערבונית אבל התרחקו מהז'אנר, כמו "בית קטן בערבה", שהייתה דרמה לכל המשפחה, ו"קונג פו", שהייתה מערבון עם נזיר שאולין בתפקיד הקאובוי. בשנות ה-90 עוד נצפו פה ושם מערבונים קלאסיים כמו "הרוכבים הצעירים" (עם סטיבן בולדווין וג'וש ברולין הצעירים) ו"ד"ר קווין, רופאה במערב", אבל נדמה שעד ל"דדווד" המערבון הכי טוב בטלוויזיה התרחש בכלל בחלל וקראו לו "פיירפליי".

אני די בטוח שהוא הרגע קרא לנו "זקנים"

לא מפתיע, אם כן, שגם המערבון הכי טוב בטלוויזיה היום, בין "דדווד" למה שלא יהיה בשנה הבאה, מתרחש בקנטאקי של ימינו. קוראים לו "צדק פרטי", והכוכב שלו הוא טימוטי אוליפנט, שחבש את כובע הבוקרים שלו ב"דדווד" ולא הוריד אותו מאז. אוליפנט הוא הדבר הכי קרוב לקלינט איסטווד בתעשייה האמריקאית; כל כך קרוב, שכשב"רנגו" ביקש ורבינסקי לעשות מחווה לאיסטווד, הוא השתמש בקולו של אוליפנט.

אם ב"דדווד" אוליפנט היה מרשל (לשעבר) שהסתובב במערב הפרוע של המאה ה-19, כעת הוא מרשל שמסתובב בדרום הקרתני והגזעני של המאה ה-21. חוץ מזה, לא הרבה השתנה: ריילן גיבנס שלו עדיין נוהג לפי הקודים של האולד ווסט, מהשנינויות המלוטשות המוגשות בטון צונן ועד לשליפה הכי המהירה במזרח קנטאקי. "צדק פרטי" היא סינתזה נהדרת בין שני ז'אנרים אמריקאיים קלאסיים – המערבון והפילם נואר – שתחת המקלדת המושחזת של הסופר אלמור לנארד מתחברים לכדי עונג צרוף. היא גם משלבת בהצלחה בין מאפיינים של דרמת Serial (שמציגה קשת סיפורית רחבה) לבין אלמנטים של דרמת Procedural (שבה כל פרק מציג סיפור בודד). כך אפשר להתחבר לסיפורים המעולים שהיא מציגה בכל שלב. אבל עם גיבור כל כך מגניב, אין שום סיבה שלא להתחיל בהתחלה.

ובזמן שגרהאם יוסט, יוצר "צדק פרטי", עובד על עונתה הרביעית, והטלוויזיה האמריקאית כולה עומדת בפני הסתערות חיל הפרשים, ניצת זיק של תקווה גם לתחייתו הקולנועית של המערבון. "The Lone Ranger" צפוי לצאת לאקרנים רק בקיץ הבא, אבל כבר בסוף השנה נזכה לראות את הואריאציה על הז'אנר של קוונטין טרנטינו – אחד שיודע לשחק בז'אנרים, וש"הטוב, הרע והמכוער" הוא הסרט האהוב עליו בכל הזמנים. "Django Unchained" נשמע בדיוק כמו מערבון של טרנטינו – מגניב, אלים, קצת טראשי ועמוס רפרורים תרבותיים. לא בטוח שזה יחזיר לחיים את המערבון הקולנועי, אבל אולי זה יחזיר לחיים את דון ג'ונסון.

הרולר (17.8.12)

1.

האירוע של השבוע היה זה שנגמר: האולימפיאדה בלונדון. הנה הסקרפבוק המלא של האירוע.

והנה הספורטאיות השוות שלי. והנה גרטל. והנה סיכום ההישגים הישראליים:

ושלא תגידו שאין מדליה (ויה גל"צ):

2.

בטח שמתם לב ש"שובר שורות" חזרה. הנה כמה מחשבות עליה, לפני ואחרי (וגם הרבה לפני).

והנה טוויסט בסיפור שגם וינס גיליגאן לא ראה: באלבמה מחפשים אחר אדם בשם וולטר ווייט בחשד לעבירות סמים. ולא סתם סמים – מת'. המציאות עולה וכו'.

3.

כתבה מעניינת של איתמר ב"ז ב"העין השביעית" על ג'אנקטים, ראיונות עם כוכבים ואתיקה עיתונאית. אפשר להתווכח על העניין של הקורא אם מדובר בראיון אישי, בג'אנקט או במסיבת עיתונאים. אבל נדמה לי שבכל מקרה, כדאי לדעת.

4.

הפכתי לקורא קבוע של הטור של גלעד שליט בספורט ידיעות ביום חמישי. זה קורה מסיבות לחלוטין לא ענייניות – לא עניין בתובנות, לא הערצת סגנון הכתיבה, דבר מאליה. קצת בדומה להרגל שלי לשמוע את רזי ברקאי או את תוכניות הספורט ברדיו.

את רוב מה שיש לי לומר, אני מעדיף שלא לומר. אבל אני חייב לציין שאני מופתע בכל פעם מחדש מפן מסוים בטקסטים של שליט. השבוע, למשל, הוא כתב על וינסנט אניימה שהוא "לבטח אחד השוערים הטובים שהיו פה", ושמכבי "מנסה לחקות את הגנת הברזל של הפועל לפני שנתיים". למרות שאני לא חולק על האבחנות עצמן, אני תמה איך הגיע אליהן גלעד, שכולנו יודעים היכן היה לפני שנתיים, כשהפועל ייצבה הגנת ברזל; ושראה את אניימה אולי עונה אחת בבני יהודה.

צריך להפריד בין גלעד האדם, החטוף לשעבר ו"הילד של כולנו", לבין שליט הכותב. ושליט הכותב צריך עורך, למרות שלאף אחד לא נעים לגעת בו.

5.

אני לא עוקב אחרי "הישרדות" בארץ, אבל שמחתי לשמוע השבוע שבפרו נאלצו משתתפי הגרסה הצ'יליאנית של התוכנית להימלט מהג'ונגל מאימת שבט ילידים מקומי שנעלב מהם. הו! זאת הישרדות!

6.

קוראי ה"ניו יורקר" בחרו את המילים השנואות עליהם בשפה האנגלית. הופתעתי למצוא שם את arguably, מילה שאני שוב ושוב חש בחסרונה בשפה העברית. מילה נוספת שחסרה לי בעברית, אגב, היא accountability. ולא מפתיע כלל שהיא חסרה בשפה כשם שהיא חסרה במרחב הציבורי.

בתגובה העלו ב"הארץ" הגולשים שורה של מילים מאוסות בעברית. בין המילים המשוקצות: בעיקרון (מילה טובה שסובלת משימוש אינפלציוני ולקוי – אגב, מאפיין של מילים רבות בעברית); כביכול (אותו מקרה), הזוי והעצמה (כאן אני מסכים לחלוטין). וכמובן – סוג של. נדמה לי שאין היום מילה או ביטוי בעברית המעידים על דלילות שפה ומחשבה יותר מ"סוג של".

7.

ראיתם את חפיסות הסיגריות החדשות באוסטרליה?

8.

קראתי בעניין על מכשיר הניתוח הרובוטי המכונה "דה וינצ'י". ופתאום המיטה הטיפולית ב"פרומתיאוס" נראתה לי מרשימה הרבה פחות.

9.

ראיתם את "עלייתו של האביר האפל"? יופי. עכשיו תראו איך עשו את ביין (אמפייר אונליין).

ואני חשבתי שזו היתה ההשראה:

והנה ההיסטוריה של ביין (דן אוף גיק).

אי אפשר לסגור את זה על בירה?

והנה הביין ששבר את גב הבאטמן, כפול שלוש.

(ויה fanpop)

10.

השבוע עשיתי בחינת פסיכומטרי בחיבור, מטעם "בלייזר". את מה שיש לי לומר על הפסיכומטרי, עוד אומר. אבל פתאום נתקלתי בסיפור הזה – תלמיד שחיפש ביאהו מישהו שיתן לו סיכום ספר שלא קרא, ומצא במקום את הסופר שכתב את הספר וביקש ממנו לתת לו בכל זאת צ'אנס. קו ישיר מחבר בין התלמיד שלא רוצה לקרוא לטרום-סטודנט שלא יודע לכתוב. קו ישר של בורות.

11.

the empire occupy wall street (ועוד אייקונים נצחיים שצילצלו בפעמון, ב-Blastr)

12.

נעימת "מלתעות" של ג'ון וויליאמס כפי שטרם ראיתם:

13.

הרבה דובר על הדחת "האזרח קיין" מהמקום הראשון ברשימה המסורתית של Sight and Sound, לטובת "ורטיגו" (הדחה ראויה, בעיני). דרך אבנר שביט גיליתי גם מי מהמבקרים בחר מה, ובעיקר – את הבחירות הלא שגרתיות בעליל של סלבוי ז'יז'ק. כי מישהו חייב להיות מיוחד ולבחור את "היטמן".

14.

ובינתיים, איגוד התסריטאים האמריקאי בחר את 101 התסריטים הגדולים בכל הזמנים (ויה עדן גוריון). כאן קיין במקום הרביעי, "ורטיגו" בכלל מחוץ לסגל. קזבלנקה במקום הראשון. אני מבכר, בסדר הפוך, את מקומות 2 ("הסנדק") ו-3 ("צ'יינהטאון").

15.

תייגו תחת "אקסלנט, דוד!": פוסטר ל"ביל וטד 3"!

(מה אתם יודעים? "ההרפתקאה המופלאה של ביל וטד", במלואה, כאן!)

16.

תייגו תחת "?WTF"

יש עוד, למען השם)

17.

מזל טוב לשר להגנת העורף הנכנס. וגם לזה היוצא כל עוד נפשו בו.

מה שבטוח, כשאהיה גדול אני רוצה את הזיכרון הקצר של שאול מופז.

18.

OMG! ביבי עשה מם!

ב"הארץ" היו מתייגים את זה תחת "מסימני האפוקליפסה".

19.

אוקיי, אז זה מה שאהוד ברק חושב (BTW – דה. דעתו בעניין היא סקופ כמו שהעתיד של מפלגת העצמאות הוא ורוד). אבל למה לעזאזל הוא צריך להסתתר מאחורי כינוי מטופש ורמיזות גסות? זתומרת, הוא שר הביטחון, לא? הוא לא חייב דין וחשבון לציבור או משהו כזה?
נגן לנו רקוויאם, יור דה פיאנו מן.

20.

דמוקרטיה זה לחלשים

21.

דרך בני ציפר גיליתי שהשנה מלאו מאה שנים למותו של קארל מאי. דרך ההוצאות המחודשות של "יד הנפץ" ו"וינטו ויד הנפץ" (למרבה הצער, שם זה נעצר) גיליתי גם אני בצעירותי את מאי, והתאהבתי. תמיד התפלאתי איך הוליווד לא עשתה איתם כלום. אני חושב שג'וש הארטנט היה יכול להיות יד הנפץ מעולה.

אלי אשד, יסודי כהרגלו, כתב עליו ב"יקום תרבות".

22.

וזה מזכיר לי שיש מערבונים גרמניים בסינמטקים!

23.

זה מה שזאק בראף ודונאלד פייזון עושים מחוץ ל"סקראבס".

24.

וזה מה שברנדון ודילן עושים היום.

25.

כבר בדקתם את הטאמבלר פטרול פה מימין? כבר בדקתם, נגיד, את "קינג ביבי"?

26.

טריילר לשבת: "Killing them softly"

אנדרו דומיניק מאחד שוב כוחות עם בראד פיט. עוד בתמונה: טוני סופרנו, ג'וני סק והנרי היל. לא יכול לחכות.

Breaking Badass

פורסם במקור ב"פנאי פלוס", אוגוסט 2012, לרגל עליית העונה החמישית של "שובר שורות" בארץ

"ניצחתי".

כך הסתיימה העונה הרביעית של "שובר שורות". וולטר ווייט, אחרי שעיצב מחדש את פניו של גאס פרינג' בדרכו לגיהנום, מבשר לאשתו המפוחדת סקיילר שהם בטוחים. "ניצחתי".

ניצחון הוא בדרך כלל אות סיום, אבל לוולטר ווייט יש לו עוד עונה אחת, כפולה, לפני שידע אם הוא באמת מבסס את שלטונו על אדמות ניו מקסיקו או עולה בסערה השמיימה. ה"ניצחתי" של וולט בסיום העונה הרביעית נדמה לרגע כניצחון המוחלט, הסופי, הקתרטי, ניצחונו של איש המשפחה שהידרדר לפשע על הארכי-נבל קפוא הדם שרצח ילדים באותו קור רוח בו שחט עופות. אבל חזרתו של ה"ניצחתי" הזה בפרק הפותח את העונה החמישית והאחרונה של "שובר שורות" מבהירה שוולט רחוק מניצחון. גם האיש האינטליגנטי והמחושב הזה, שנראה כאילו תמיד יש לו תוכנית בראש, עתיד לגלות שיש עוד כמה הפתעות בדרך למטה. כשהוא מסביר את תוכניתו להשמיד ראיות מרצח גאס, הוא בטוח כתמיד שהכל יעבוד כשורה. אם הוא היה מקשיב לג'ון לנון הוא כבר היה יודע שהחיים זה מה שקורה כשאתה מתכנן תוכניות, ו"שובר שורות" זה מה שקורה כשאתה מחליט לעשות קצת מת' כדי לחסוך כסף למשפחה לפני מותך.

עם הסתלקותו של הרוצח המנומס גאס נותרה הזירה פנויה לרוע חדש, ופתיחת העונה החמישית מבהירה שוולט מתכוון למלא את הנעליים המבריקות של גאס עם כל מה שיש לו: שכל חריף, חשיבה מקורית, תעוזה ודו פרצופיות. עם חיסולו של גאס – וביתר שאת עם הרעלתו של הילד ברוק – וולט חצה את הרוביקון בדרך להפיכתו מהאזרח הנורמטיבי לקרימינל האולטימטיבי. הוא מצטייר מהרגע הראשון כנבל מטיל אימה, גרוע לא פחות מהאיש אותו שלח לשמיים: אכזר, שפל ומיטיב להתנהל בזהותו הכפולה לא פחות מקודמו. הייזנברג, סיפור כיסוי תפור בחופזה, הפך לאלטר אגו רצחני, אם לא לאגו עצמו. סול רועד מפניו ("סיימנו כשאומר שסיימנו!"), ג'סי מרכין ראשו ("כי ככה אמרתי!"). כפי שהבטיח היוצר וינס גיליגאן, מר צ'יפס הפך לסקארפייס, ו-וולטר ווייט הפך לחתיכת אתגר עבור כל צופה שמבקש להזדהות עם הגיבור שפעם אהב.

אין מי שמנסחת זאת טוב מסקיילר, בהבעת האימה המשתקת הנסוכה על פניה למן תחילת העונה האחרונה. "אני מפחדת", היא אומרת לוולט בתגובה לניצחון שאמור לשחרר אותם מדאגותיהם. "ממי?", הוא תמה. "ממך".

איזה קטע, אתה דומה פה לאבא מ"מלקולם באמצע"

שובר חליפות

לרגע קצר באוגוסט 2011 נדמה היה ש"שובר שורות" עשויה לעזוב את AMC; מנהלי הרשת, שצפו בסדרה משמינה בתקציבה משנה לשנה, ביקשו עונה מקוצרת. מפיקי הסדרה הודיעו בתגובה שהם הולכים לשתות קפה ב-HBO. זה נגמר בעונה כפולה בת 16 פרקים, שגם תחתום את הסדרה, כפי שגיליגאן תכנן – בניגוד ל-AMC, שלא רצתה לחסל את האווזה המטילה פסלוני זהב. הנה עוד משהו טוב שישאר לנו מהסדרה שוברת הקונבנציות שהפכה גיבור לנבל: אמן שמנצח את החליפות.

אני רק נראה בוק. בפנים אני בעצם סוחר סמים פסיכופט. גיליגאן