תגית: שירים ושערים

מי שמברבר

פורסם ב"פנאי פלוס", 7.6.2012

החודש יפתח היורו. מדובר באחד מטורנירי הכדורגל הטובים בעולם, בהשתתפות כמה מהשחקנים הטובים בעולם ובעידודם של כמה מהאוהדים הטובים בעולם. ואת כל האורגזמה הספורטיבית הזאת, שלפרקים נוגעת בתרבות עילית, תלווה מקהלה צעקנית שתשלב בחוסר כישרון מופגן עילגות, התלהמות ולהגנות. כי ככה זה כשצורכים כדורגל אירופי מישראל. ככה זה כששותים נקטר דרך צינור ביוב.

נדמה שקיים יחס הפוך בין האבולוציה של שידורי הספורט בישראל לבין הדבולוציה של הפרשנות שמלווה אותם. בעבר נהגנו לצרוך את הכדורגל שלנו כמעט מבלי להזדקק לתיווכם של פרשנים מרכזיים. פרשני "שירים ושערים" (חנן קריסטל, יהודה שהרבני וכן, גם דני נוימן) ניגנו כינור שני לשדרים הדומיננטיים (דני דבורין, זוהיר בהלול), שקולם מילא את מקום התמונה והכניס אותם למיתולוגיה.

במקביל הלכה והתפתחה הטלוויזיה הישראלית. "מבט ספורט" מיצבה את עצמה כמקבילה של "שירים ושערים", למרות שלא דמתה לה במאום – לא בצבע, לא בלהט ולא באינטנסיביות. היא נתנה לצופה את הסיכום השבועי, אבל במנות תקצירים מרוכזות – מה ששוב הבליט את מקומם של השדרים: יורם ארבל, ניסים קיוויתי, משה גרטל ואחרים. ואז הגיע אבי רצון.

 

רצון הוא כנראה פרשן הכדורגל החשוב הראשון של התקשורת האלקטרונית. במידה רבה הוא שעיצב את דמותו של הפרשן לשנים הבאות: חריף, בוטה ולא לוקח שבויים. רצון אינו אדם נטול זכויות; הוא הוביל את מערכת הספורט של "חדשות", ניסה להקים את המקבילה הישראלית של ה"גאזטה דלו ספורט", וגם הצליח להרגיע את מאיר איינשטיין – הישג לא מבוטל בהתחשב בכך שהיום סביבתו של איינשטיין עסוקה לרוב בהלהטת רוחו. ועם זאת, רצון הוא גם אבי "בטריבונה", שהיא הורתן של כמה טומאות בנות זמננו. כל הפרשנים, או לפחות רובם הקולני והמכריע, יצאו מתחת למיקרופון של רצון. לא כולם יצאו משם טוב.

באיחור מסוים אחרי העולם הנאור החלו גם שידורי הספורט להתפתח. הערוצים המסחריים החלו לנגוס שהיו פעם רשומים בטאבו על שם הערוץ של המדינה, שאיבד אפילו את הקבוצה של המדינה; ערוץ הספורט שינה את כללי המשחק עם עושר תוכני, ריבוי שידורים מחו"ל ומהדורת חדשות יומית; ובהמשך הוא הוליד בנים (השלישייה "פלוס", "לייב" ו"גולד") ובנים חורגים (צ'רלטון, One). גם ברדיו חלה התקדמות: "שירים ושערים" עברה גלגולים ותחנות, ואליה הצטרפו תוכניות יומיות ופופולאריות. ישראל נכנסה לעידן אחר וכמעט יישרה קו נבדל עם העולם: שידורים ישירים על בסיס יומי, דיווחי חדשות שוטפים ועדכניים, "שירים ושערים" טלוויזיוני, רף הפקה גבוה. אז איך זה שככל שהתעשייה התקדמה כך נסוגה הפרשנות לתהומות של בערות וגסות רוח?

 

הגורם הראשון שנהוג להפנות אליו אצבע מאשימה הוא הכדורגל. אם הכדורגל הוא פני החברה – ובמקרה הישראלי, הוא לחלוטין פני החברה הבריונית, גסת הרוח, האגוצנטרית וחסרת הסבלנות – אז למה שעיתונות הספורט לא תהיה פני הכדורגל? זה בוודאי יכול להסביר איך ענף שנתפס כנקי וכסימפטי יותר כמו הכדורסל זוכה לפרשנים אינטליגנטיים ונעימים לאוזן כמו עופר שלח ואביב לביא.

אבל זה לא מסביר, למשל, מדוע הפוליטיקה – מתועבת ומסואבת פי כמה מהכדורגל – דווקא זוכה לעיתונות מצוינת. למעשה, גם הכדורגל זוכה למסקרים מעולים שמתייחסים אליו ברצינות שאינה הולמת את רמתו. הבעיה היא בפרשני הרדיו והטלוויזיה שדווקא הולמים אותה.

כשמדובר בפרשנים שבאו מתוך המשחק זה מובן מאליו. רהיטות, חדות מחשבה ואפילו חוט שדרה מוסרי אינם נמצאים בטופס הבחינה של הסקאוטים ואינם קריטריונים להצלחה על הדשא. לדרוש מכדורגלנים לשעבר – גאוני משחק מבריקים ככל שהיו – להפגין את היכולות האלה מחוץ לגבולות המגרש יהיה משולל היגיון. זו תאונת עבודה שמחכה להתרחש. החריגים – זאביק זלצר שמחפה על חסרונותיו המובנים כאיש תקשורת בידענות וביכולת ניתוח, או עומרי אפק שמשלב כישורי משחק עם כישורי שפה – רק מלמדים על הכלל.

מהכדורגל האנגלי ומהספורט האמריקאי לא נפקד מקומם של פרשנים-שחקנים, אלא ששם ניכר כי לא ניתנו להם הנחות סלב בכניסה. את משחקי הפרמייר ליג מלווים פרשנים שספק אם הצופה הישראלי מכיר בשמם, אבל הוא בוודאי יכול לזהות (כשצוות השידור הישראלי מנמיך פרופיל) את הפרשנות הנבונה והקולחת. בשידורי ה-NBA ניתן להיתקל בטיפוסים כמו צ'ארלס בארקלי וסטן ואן גאנדי, שיכולים ללמד את אייל ברקוביץ' איך להיות צבעוני מבלי להיות רעשני. אלה פרשנים שסמכותם המקצועית לא משמשת כסות לחולשות תקשורתיות והתנהגותיות. עילגות או וולגריות היו מנפים אותם מהסגל. גם פליטות פה, אגב, מהסוג ששלחו את אנדי גריי מ"סקיי" ללשכת האבטלה, אבל לא הצליחו לגרד את דני נוימן מהכסא אליו הוא דבוק.

בצד השני של הקשת נמצאים הפרשנים שלא ניהלו קריירה מקצוענית מפוארת בליגת העל המקומית, שהיא כמובן תו תקן איכותי בסטנדרט אירופי (לפחות בדרגה השישית שלו). אלה מתקבלים לרוב בבוז ע"י הקהילה המכונה "אנשי המקצוע", ורק מתי מעט – עיתונאים ותיקים ובעלי מוניטין כאבי מלר ונדב יעקבי – זוכים להתייחסות סלחנית לכתם בעברם (וגם הם אינם מתפקדים עוד כפרשני משחק). פרשנים צעירים ומוכשרים צומחים בעיתונות הספורט רק מחוץ לגופי השידור (עמיחי שפיגלר הוא היוצא מן הכלל, וגם הוא לא פרשן משחקים). ברדיו ובטלוויזיה תמיד יעדיפו עוד מאמן מובטל מאותגר ורבאלית או שחקן עבר עם חולשה לקלישאות.

הגישה הזו, שמזלזלת בעיתונאים שלא חוו כדורגל מקצועני, בלעדית לספורט הישראלי. מפרשנים פוליטיים לא מצפים להיות ח"כים בפנסיה, מפרשנים צבאיים לא דורשים להיות קצינים בדימוס, וממבקרי קולנוע לא מבקשים להיות במאים עטורי פרסים. רק בעיתונות הספורט ניסיון קרבי מביס כישורים עיתונאיים אלמנטריים כמו עושר לשוני וכושר ביטוי. התוצאה היא שורת פרשנים שידעו לחבר מסירה לגול אבל לא מסוגלים לחבר מילים למשפט.

לא זאת ועוד: פרשנות הכדורגל הפכה לרשת חברתית סבוכה וסמויה מעין של אינטרסים ואינטריגות. אלי אוחנה, מאמן נבחרת הנוער, מתפקד כנציג ההתאחדות לכדורגל ב"יציע העיתונות"; שלמה שרף מגונן על חברים וסונט בצ'ילבות; וניצן שירזי מתוודה כי כפרשן הוא מעדן את הביקורת כלפי הקולגות (מה שהוכח כצעד נבון כשחזר לכסא המאמן). במקום להיות כלב שמירה עיתונאי, עסוקים פרשני הכדורגל בעיקר בשמירה על האינטרסים שלהם ושל מקורביהם, וחוצים את הקווים יותר פעמים משאול מופז ערב בחירות.

וכשסטנדרטים מקצועיים נרמסים בלשון גסה, מה הפלא שצומחת תרבות של נהמות, פרובוקציות וסנסציות בשקל? מה הפלא שתוכנית אחת חורטת על דגלה את עסקי הרכילות, ורעותה מנהלת פאנל צעקות? מה הפלא שהפרשנים מתחרים זה בזה בדלות השפה, בדלות המחשבה ובדלות האתיקה?

בשיאו של גל האירועים האלימים שליוו את סיומה הגועלי של עונת הכדורגל האחרונה, נשאל משה פרימו ע"י העיתונאי שלמה מן אם אינו סבור שיש לפרשנים שכמותו חלק במצב המביש. פרימו, כמובן, ניער חוצנו. פרימו, כמובן, טועה. הוא רושף אש לכל עבר, אך לא נוטל קורת שער מבין עיניו. בעת ובעונה אחת הוא מתפאר בכוחו ("אומרים לי 'אתה גדול'") וממעיט בו. מי שמעיד על עצמו שהוא "נמצא בשתי הבמות המרכזיות של התקשורת" ובאותה נשימה טוען שאין קשר בין הסגנון האלים שלו להתנהלות האלימה של הענף שהוא מסקר מיתמם, עוצם עיניים או לוקה בהבנת תפקידו, כוחו ואחריותו הציבוריים. מי שלא מבין את האחריות שבאה עם הכוח הזה, לא יכול להיות עיתונאי. תשאלו את צלם העיתונות פיטר פארקר.

פרשן הכדורגל המתלהם והוולגרי אינו רק נגזרת של הענף, אלא גם של תעשיית הבידור והחברה שבהן הוא פועל. צעקנות, פרובוקטיביות וריגושים זולים תפסו את מקומם של תחכום, מעודנות ומחשבה מעמיקה. במקום להוביל, לשנות ולהשפיע, הטלוויזיה מהדהדת את החברה ובכך רק מדגישה, מעצימה ואף מאשררת את הפגמים. כשמתייחסים לכדורגל כאל תרבות, כפי שהציעה ועדת טיילור האנגלית ב-1989, מבינים שלאופי הסיקור התקשורתי השפעה שאינה נופלת מאיכות המשחק. שלא יהיה לכם ולפרימו ספק – ילד שרואה דיון טלוויזיוני שמתנהל בצעקות לומד מכך בדיוק כפי שהוא לומד ממשחק כדורגל שמסתיים בוולה לפרצוף. צעיר ששומע פרשן כדורגל שלא מסוגל לנסח משפט תקני בעברית מסיק שהשפה אינה כלי הכרחי לאיש תקשורת. אם אותו צעיר יחשוב שיו"ר ההתאחדות יכול להיות אדם אימפולסיבי שאינו שולט בעצביו, יסבירו לו הפרשנים שזו התנהגות שאינה מקובלת. אבל מי יסביר לו שגם עילגות בטלוויזיה אינה מקובלת?

ויש עוד אשם אחד בכל הסיפור הזה: הצופה. הצופה שמוכן לקבל את זה, שמצביע בממיר, בעכבר ובחוגת הרדיו לטובת המתלהמים והמתבהמים. הצופה שמתפקע מהשטויות של ברקו, שמחכה להחלקות הלשון של שליימה ושמתמוגג מהצעקות של פרימו. הצופה שלא מקבל את ההצעה של אותו פרימו: "מי שלא מוצא חן בעיניו – שיעבור תחנה".

תעברו תחנה. תנמיכו את הווליום. תגידו שמגיע לכם יותר מזה. שמגיע לכם דיון אינטליגנטי כמו זה שמציעים לכם באולפן ליגת האלופות, אפילו כשמדובר בליגת העלובות. שמגיע לכם שיתייחסו אליכם כמו אל צרכנים סקרנים ותאבי דעת של ענף ספורט נפלא שהוא תרבות לכל דבר ועניין. ואם זה לא עובד – פשוט תנו להם בגונג.

כנגד חמישה פרשנים

הצבעוני: אייל ברקוביץ'

ברקו הוא אמנם "קוסם" ססגוני, אלא שמאחורי הצבעוניות מסתתרות כמויות מגלומניה שיכולות להטביע אפילו את אלי אוחנה. ברקוביץ' טוען שהוא אומר את מה שהוא חושב, והוא צודק. הבעיה היא שהוא אינו מבחין בין תוכן לסגנון (לקות אופיינית לז'אנר הצעקנים), ושהוא מאמין שה"דוגריות" והפופולאריות שלו הן קארט בלאנש להשתלחויות וקיצור דרך למימוש מאוויים אישיים.

פלוס: מסוגל לעורר עניין אפילו בכדורגל הישראלי.

מינוס: אמור לפרשן את האירוע, אבל מעדיף להיות האירוע.

תחום הצטיינות: תמיכה נטולת סייגים בכדורגל התקפי חסר אחריות ("אני הייתי עולה עם ארבעה חלוצים!").

ציטוט מיתולוגי: "שופט גרמני? יימח שמו" (ישראל נגד קרואטיה).

משפט אופייני: "כדורגל זה משחק פשוט". לו רק גם הפרשנות היתה כזו.

הפילוסוף: שגיא כהן

בכיר הפרשנים הנעדרים עבר כדורגלני. אפשר היה לצפות שראש נקי ממקורבים, דימוי אשכנזי-אליטיסטי ומוניטין של מבקר מסעדות נשכני ישחררו אותו להתקפה, אבל לא – כהן מעדיף את הגישה השכלתנית וקרת המזג. לפחות עד שעושים פאול ברור על מסי וקופץ לו הפיוז. ככה זה עם איסטניסים – הם יכולים להבין בישול בינוני, אבל תיגע להם בנובל קוויזין והם מאבדים כל רסן.

פלוס: רהוט, אינטליגנטי ומשכיל.

מינוס: כופה על המשחק רציונליזציות מפוקפקות בפסקנות עיקשת.

תחום הצטיינות: חלוקת סופרלטיבים וזיהוי הוראות טקטיות נסתרות.

ציטוט מיתולוגי: "שחקן ארגנטינאי זה שחקן ארגנטינאי. אפילו אם הוא מאורוגוואי" (על רודריגו גולדברג).

משפט אופייני: "זה בדיוק מה שמוריניו אומר לו". הבנאדם קורא שפתיים. בשבע שפות.

 

הסתמי: דני נוימן

דני נוימן לעיתונות הספורט הוא מה שג'קי מנחם לקהילת הסלבס: הוכחה שכל אחד יכול. בפרפראזה על שלמה שרף, מדובר באדם זר לענף. שחקני עבר מתקבלים לרוב כאוטוריטה מקצועית, אבל נוימן לא מצליח לחפות על העילגות, האינטרסנטיות, פליטות הפה והבכיינות הפתטית ("אני לא מהברנז'ה") בתובנה אחת שאיננה קלישאה גמורה. פיו לא יפיק דבר חוכמה גם אם חייו של איציק קורנפיין יהיו תלויים בכך.

פלוס: לא יודע. בחיי שחיפשתי.

מינוס: מחכים כמו חוברת צביעה.

תחום הצטיינות: ירי קלישאות ("הוא לא הוריד את הגוף").

ציטוט מיתולוגי: "שם המשחק הוא הבקעת שערים".

משפט אופייני: "באדיר חופשי" (בקרן). שיטה בדוקה: אם מצביעים על שחקנים פנויים 15 פעמים במשחק, בסוף פוגעים ואומרים להורסקי "אמרתי לך!".

היחצ"ן: אבי נמני

כשמרגול נחשדה בקידום אינטרסים ב"כוכב נולד", המדינה רעשה. בינתיים, סוכן השחקנים אבי נמני מפרשן את בכירי לקוחותיו, והעולם שותק. השפה המוגבלת, הטון היבש והתובנות הריקות מחווירים לעומת ניגוד האינטרסים המשווע. כשהקליינטורה שלך מפוזרת בכל הליגה, אי אפשר לצפות שתשתוק כשמספסלים את מונאס דאבור, לא מוסרים לעמית בן שושן ומפילים הכל על אבירם ברוכיאן.

פלוס: מכיר הרבה שחקנים מקרוב.

מינוס: בגלל שהוא מייצג אותם.

תחום הצטיינות: חלוקת פרסים ללקוחות מצטיינים ("משחק מצוין של אלירן עטר").

ציטוט מיתולוגי: "הפועל תל אביב יכולה לנצח, אבל גם בני יהודה".

משפט אופייני: "הוא יכול להגיע רחוק". סמכו עליו, יש לו טביעת עין של סוכן.

הבהמי: שלמה שרף

שרף הוא איש הכדורגל הבכיר והמנוסה מבין הפרשנים, אבל מתנהג כנחות שבהם. רמת התובנות וכושר הביטוי שלו דומים לאלו של יושב טריבונות גס רוח, ואין פלא שכמו אותו אוהד הוא נוהג לפנות בצעקות ובגידופים לשחקנים, למאמנים ולשופטים. כל עוד הם לא עונים לשם שום יצחק, לא שייכים לטביב אלי ולא גדלו בטוברוק נס.

פלוס: ניסיון מקצועי רב שנים.

מינוס: יכולת אפסית להביא אותו לכדי ביטוי.

תחום הצטיינות: הטחת עלבונות עם הבדלי גזע, מין ורפי כהן.

ציטוט מיתולוגי: "הכדורגלן הישראלי חייב לעשות שינוי של 360 מעלות".

משפט אופייני: "בושה". מושג שהוא מטיח בכדורגל הישראלי – הפרחחי, המשעמם והעצל בעיניו – ללא שמץ מודעות עצמית. טול קיסם מבין שיניך.