תגית: שרית חדד

בשביל זה יש חברות

(צילום מסך מתוך "אייל גולן קורא לך")

(צילום מסך מתוך "אייל גולן קורא לך")

בשבוע שעבר כבש אייל גולן את אצטדיון בלומפילד. שתי הופעות, 32 אלף מעריצים, אצבע משולשת לעבר כל מי שקבר את הקריירה של "הזמר הלאומי". המופע נקרא "פעם בחיים" (אף שהועלה פעמיים) והותיר בקרב כל מי שעקב אחריו – אם מהיציעים ואם מהדיווחים – את התחושה שכל מה שעבר על גולן בחודשים האחרונים קרה פעם בחיים. אולי בחיים אחרים.

הקאמבק הזה היה צפוי. מה שהיה פחות צפוי הוא זהות הדמות ששיתפה אתו פעולה. רני רהב זה מובן, ניקוס ורטיס זה חסר משמעות. שרית חדד, לעומת זאת, זו הפתעה, שלא לומר אכזבה מרה. מכל הגברים שבעולם, דווקא חדד היתה זו שניאותה להכשיר את גולן קבל עם ועדת מעריצים. דווקא חדד. דווקא אישה.

חדד לא לבד. מי שחשב שגולן יישאר רק עם המיקרופון, ההופעות והפות-מוביל, לא בדק קודם עם אופירה אסייג. אסייג סידרה לגולן את הג'וב הראשון שלו מאז הודח מ"קשת", כפרשן בתכנית הספורט שלה ברדיו תל אביב. בשביל זה יש חברות.

חדד ואסייג הן נשים עצמאיות, חזקות ומצליחות. שתיהן הצליחו לפלס דרכן לפסגה בעולמות שמאופיינים בתרבות מאצ'ואיסטית-שוביניסטית. לשתיהן זה לא הפריע להתייצב כתף אל כתף עם מי שהנציח תרבות שכזו בעולמו הפרטי ובעולמו העסקי, אדם שהפך את חולשתן של נשים צעירות לעסקי שעשועים. העובדה שדווקא שתיהן לוקחות חלק פעיל בקאמבק הציבורי של גולן היא אכזבה לנשים בפרט ולחברה בכלל. חברות היא ערך חשוב, אך מוסר חשוב ממנה. חדד ואסייג יכלו להיות חברות תומכות גם מבלי להעניק לגולן לגיטימציה ציבורית. חבל שהן בחרו להיות אלו שעל כתפיהן גולן כובש מחדש את מקומו.

בראיון יח"צ לקראת המופע המשותף הסבירה חדד שהחיבור עם גולן הוא טבעי. אפשר היה רק להיזכר בימים שבהם חדד רצתה רק בחור נחמד לצעוד אתו לעד, ולדעת שלא גולן הוא האיש.

פורסם במקור ב"פנאי פלוס", 2.7.14

233 דקות ביום

(cc license  - Major Clanger)

(cc license – Major Clanger)

פורסם במקור ב"פנאי פלוס" (2.1.13)

היה רגע כזה, בקיץ המחאה של 2011. ברחובות עמדו 150 אלף איש, ובערוץ 2 שודר "רמזור". תהיתי אם תנועת ההמונים מהכורסאות אל המדרכות היא אות בשורה או משבר רגעי במערכת היחסים שבין הישראלי לטלוויזיה שלו. למחרת הגיעה התשובה: שידורי המחאה השיגו רייטינג נאה. "רמזור" שברה את שיא כל הזמנים שלה. הישראלי שוב הצביע בשלט, והוא הצביע אסקפיזם. לא היה אכפת לו בכמה נסגר מחיר הדלק. היה אכפת לו מה נסגר עם איצקו.

התובנה הזאת מתיישבת מצוין עם נתוני הרייטינג שפורסמו החודש ומספרים שהישראלי צופה בטלוויזיה מספר בלתי נתפס של 233 דקות בממוצע מדי יום – השיעור הגבוה ביותר מאז החלו להיאסף הנתונים, וגבוה בדקה מאשר בשנה שעברה.

כמעט ארבע שעות ביום, כולל צופים מורידי-ממוצע כמו חרדים, שומרי מסורת, צופי VOD, צופי סלולר ופיראטים למיניהם. אם תוסיפו לזה יום עבודה בן שמונה שעות וחצי, שעה-שעתיים של פקקים, שש שעות שינה מטכ"ליות ועוד שעתיים לאכילה, רחצה ועשיית צרכים, ישארו לכם לא יותר משעתיים ביום לעניינים נוספים כמו סידורים או בילוי משפחתי. למי יש זמן למחאות חברתיות?

הנתון הפנטסטי הזה מלמד אותנו דברים רבים שלא ידענו על עצמנו, ואולי ידענו והתביישנו לומר בקול, ואולי ידענו ולא התביישנו לומר אבל פשוט בדיוק היה משהו ממש טוב בטלוויזיה. למשל, הוא מציב אותנו במקום השלישי במדד בטטות הכורסה המובילות בעולם, מזנבים בבריטים (242) גם אם רחוקים מהאמריקאים (293). אבל לאמריקאים לפחות יש סדרות משובחות ושידורי ספורט מעולים, בלונדון הטלוויזיה מצוינת. ומה אצלנו?

ריאליטי. זה מה ששולט בטבלה. בין חמש התוכניות הנצפות יש ארבע תוכניות ריאליטי. בשביל אקטואליה צריך לרדת למקום השמיני (שידורי "עמוד ענן"); בשביל יצירת מקור צריך לגלוש לסוף העשירייה ("הפרלמנט"); בשביל תוכנית תחקירים ("עובדה") או דרמה ("עבודה ערבית") צריך להמשיך להידרדר במדרון. בשביל "המקור" צריך טלסקופ חלל.

וכך, בזמן שהריאליטי בעולם הולך ומתנדף כמו זבל אורגני, אצלנו הוא עדיין מושל בכיפה. כאלה אנחנו – רוצים להיות אור לגויים, ובסוף נשארים לכבות את האור בווילה. מבעד לנתוני הצפייה של 2012 יש לנו ארץ נהדרת שכולה כישרונות חבויים וסיפורים מרגשים. ופתאום זה נראה נורמלי שראש הממשלה מסרב לעימות טלוויזיוני אבל מוצא זמן לשיר עם שרית חדד. מי צריך קולות כשיש The Voice?