תגית: תלת ממד

גרהאם צ'פמן ובני מינו ("סיפורו של שקרן" ומונטי-פייטונים אחרים)

גרהאם צ'פמן

השבוע נפתח פסטיבל הקולנוע הבריטי, שכולל מחווה למונטי פייטון, שכוללת את הקרנת סרטו החדש של הפייטון המנוח גרהאם צ'פמן. כן, אף על פי שצ'פמן מנוח, אין לו מנוח.

לרגל הפסטיבל ראיינתי ל"פנאי פלוס" את גורי אלפי, AKA האיש הכי מצחיק בטלוויזיה, שהוא גם מעריץ מושבע. כזה שמדקלם מערכונים בעל פה, תוך כדי שיחה, ברמת האינטונאציה. ולצד הראיון, הנה ביקורת קצרה על "סיפורו של שקרן: הסיפור הלא אמיתי של גרהאם צ'פמן" (חפשו את הקרנותיו בפסטיבל כאן, או שתמתינו לצאתו להקרנות מסחריות), ועוד חמישה מערכוני פייטון שחייבים להכיר (מינוס עוד חמישים שחייבים להכיר).

סיפורו של שקרן

"גרהאם צ'פמן היה הגדול מכולם", אומר גורי אלפי. "הוא לא היה השחקן הכי גדול, אבל הוא המנוע הקומי. כשהוא היה אומר משהו, זה היה קורה. והוא גם באמת חי את החיים האלה של האיש המופרע והמופרך. הוא היה ההומו המוצהר הבועט בכל מוסכמה".

צ'פמן הוא היחיד מבין חברי הלהקה שכבר אינו בין החיים – הוא נפטר מסרטן ב-1989 בגיל 48 – אבל זה לא מפריע לו לככב בסרט חדש, "סיפורו של שקרן" ("A Liar's Autobiography"), שיוצג במסגרת הפסטיבל ובהמשך בהקרנות מסחריות ברחבי הארץ. "סיפורו של שקרן" הוא שם ספרו האוטוביוגרפי לכאורה של צ'פמן, שראה אור ב-1980 תחת חמישה מחברים שונים (כיאה לאוטוביוגרפיה). הסרט מבקש לחקות את הרוח הצ'פמנית ונתלה בשלושה במאים וב-14 חברות אנימציה שונות שנטלו בו חלק. התוצאה היא סרט מפתיע, זיקיתי וחופשי עד כדי בלבול, שמחליף סגנונות כמו שצ'פמן החליף זהויות בימי המערכונים. וזה עוד לפני שהגענו לתוכן, שהוא, כאמור, אוטוביוגרפיה שקרית פרי עטו של אחד הקומיקאים המבריקים והחתרניים שידענו.

מעריצי פייטון לא ימצאו בסרט אנקדוטות חדשות מאחורי הקלעים, אבל יתענגו שוב על קולו המוכר של צ'פמן (שהקליט את הספר לפני מותו) שמשחזר פכים מחייו הסוערים, מימיו באיטון (שלא היו) ועד לרומנים הומוסקסואליים (שהיו בהחלט). הם גם בוודאי ייהנו מהעושר ומההמצאות הויזואליות שהולמות את רוחו של צ'פמן, כמו רכבת הרים בצורת פין ומונטי פייטונים בצורת קופים.

פיסות המציאות והבדיון – מסיבות קוקטייל, זיונים בחדרי מלון, טיול אופניים באיביזה, שיחות על ספרים במושב האחורי של האוטו – מצטברות לכדי פרופיל מעורפל של אדם מצחיק מאוד ומתוסבך מאוד, מבריק ומוזר, משועשע ומתוסכל, ובעיקר חסר. "הוא אחד הגדולים שהיו", אומר אלפי, "זו אבידה ענקית".

"סיפורו של שקרן: הסיפור הלא אמיתי של גרהאם צ'פמן" (A Liar's Autobiography: the Untrue Story of Monty Python's Graham Chapman). בימוי: ביל ג'ונס, ג'ף סימפסון, בן טימלט. תסריט: גרהאם צ'פמן ודייויד שרלוק (על פי ספרם הנושא שם זה). שחקנים: גרהאם צ'פמן, ג'ון קליז, טרי ג'ונס, מייקל פיילין, טרי גיליאם, קרול קליבלנד, קמרון דיאז, ג'סטין מקדונלד. 85 דקות.

IMDB כאן

חמישה מערכונים של מונטי פייטון שאתם חייבים לעצמכם

התוכי (Dead Parrot)

כל דיון במערכונים של מונטי פייטון חייב להתחיל בתוכי מת: לקוח (ג'ון קליז) נכנס לחנות בעלי חיים ומתלונן שהתוכי שקנה מת. המוכר (מייקל פיילין) מתעקש שהתוכי רק נח. מכאן והלאה מתנהל ויכוח בין קליז לפיילין, ויכוח שנכנס למיתולוגיה הבריטית כשמרגרט תאצ'ר קראה לאיחוד המפלגות היריבות לה "תוכי מת".

המשרד להליכות מטופשות (Ministry of silly walks)

קליז עובד במשרד להליכות מטופשות. פיילין הוא לקוח שמחפש הליכה מטופשת חדשה, וקליז שמח להציע לו כמה, בעודו שולח איברים לכל עבר. אחת מההליכות, אגב, שייכת לישראלים, אבל קליז לא מספיק להציג אותה, כיוון שלמשרד בדיוק מגיעה המזכירה עם מגש הקפה המקרקש בעת שהיא הולכת באופן מטופש. קומדיה פיזית במיטבה.

האינקוויזיציה הספרדית (The Spanish Inquisition)

"לא ציפיתי לאינקוויזיציה הספרדית", אומר גרהאם צ'פמן לאשתו, וזוכה לתשובה שהפכה לאחד הציטוטים הפייטונים הנודעים מכולם: "אף אחד לא מצפה לאינקוויזיציה הספרדית". כך עונה לו שלישיית הקרדינלים שמזנקת לחדר לצלילי מוזיקת הפתעה, ומיד מסבירה שהפתעה היא הנשק שלה. ופחד. ויעילות חסרת מעצורים. וכן הלאה. יש לה הרבה כלי נשק, לאינקוויזיציה הספרדית, והרבה מערכונים נהדרים.

שיר חוטב העצים (The Lumberjack Song)

הפייטונים אהבו לשיר, ואחד השירים הנפלאים בפלייליסט הפייטוני הוא זה שמספר על חוטב העצים מסוקס. נערתו מאושרת, רעיו השוטרים הקנדים מהללים. אך לאט לאט מתקלפות השכבות המחוספסות וחולצת הפלנל ותחתיהן מתגלה גבר עם חיבה תורשתית לבגדי נשים. התגובה של הקנדים, שמעכלים את הבשורה המפתיעה תוך כדי חזרה על הפזמון, עושה את המערכון.

ריקוד הדגים המצליפים (Fish-Slapping Dance)

20 שניות. זה אורכו של הריקוד שרוקד פיילין לפני קליז כשהוא סוטר ליריבו עם זוג דגים, לפני שקליז עונה לו בריקוד-הצלפה משלו. פיילין טוען שבמערכון הקצרצר הזה מזוקקת תמצית המונטי פייטניות, וגורי אלפי, שמציין שמדובר באחד המערכונים האהובים עליו, קורא לזה "רגע סלפסטיק צ'פליני נפלא. פשוט מושלם".

נמר של צלולויד ("חיי פיי" – ביקורת)

 חיי פיי

החדשות הרעות הן של"חיי פיי" יש חצי שעה עם יותר קשקושים רוחניים מאשר בסופשבוע באשרם במדבר.

החדשות הטובות הן של"חיי פיי" יש עוד שעה וחצי של קולנוע מפעים.

עמוס חששות נכנסתי לאולם שבו הוקרן "חיי פיי". האשמה היתה טמונה בספר. לא, לא קראתי אותו. הוא היה מונח על אחד ממדפי ספרייתי, אך לא פתחתי אותו עד היום. משהו בעטיפה, משהו בסיפור ומשהו בהצלחה המסחררת הרתיע אותי. נמר ונער על רפסודה, בסיפור שכתב סופר מערבי? נשמע לי כמו מעשיית זן יומרנית שאין לי שום סבלנות אליה.

ההתחלה לא היתה מבטיחה. סופר (רייף ספאל) מגיע לפגוש הודי חכם (אירפאן קהאן), שמאמין בכל הדתות שבעולם (הוא הינדו-נוצרי-מוסלמי שמלמד קבלה) ומתחיל לזרוק קשקושים רוחניים כמו "אמונה היא בית עם חדרים רבים". אם לא הייתי הצופה העקשן שאני, הייתי נשבר.

אבל הסיפור המשיך. ההודי, פיי פאטל שמו, התחיל לגולל את סיפורו כנער, ואיך נאלץ לעזוב את הודו עם משפחתו ולהפליג בספינה שנטרפה בלב ים, ואיך מצא את עצמו על סירת הצלה עם צבוע, זברה, קופה – ונמר (כולם חלק מגן החיות שהפליג עם המשפחה). וכאן, אחרי משהו כמו חצי שעה של פטפטת תיאולוגית מלאת אוויר, התחיל הסרט.

הסיפור של פיי הוא סיפור מרתק. הוא לא יכול להיות פחות מזה כשמדובר באדם שתקוע בלב ים עם טיגריס בנגלי שמאגרי המזון שלו הולכים ומידלדלים. האופן שבו פיי לומד לחיות עם הטיגריס אותו הוא מכנה ריצ'ארד פארקר, האופן שבו הוא הולך וצובר ביטחון, מאלף את הנמר, מכבד אותו ולבסוף נקשר בו, הוא סיפור נהדר שלי מיטיב לספר ולהציג (עוד נגיע לחלק הוויזואלי). הוא גורם לך לפחד, ואז להתפעל, ואז להתלהב, ואז להתרגש. הוא מעורר בך השראה.

עוד פעם אחת! שאל אותי עוד פעם אחת מה המצע המדיני שלי!

עוד פעם אחת! שאל אותי עוד פעם אחת מה המצע המדיני שלי!

לא צריך להגיע לסופו של הסרט כדי להבין שבין אם מדובר בסיפור אמיתי (לכאורה) ובין אם פיי בדה אותו מליבו, מדובר באלגוריה. אבל זה קורה בסיום הסרט, כשפיי מספר שוב את הסיפור, והפעם באופן שונה לחלוטין, ומותיר בידי הצופה את הבחירה בסיפור המועדף בעיניו. לי, בסיפור המסגרת של הסרט, הופך את מלאכת הבנת הסרט לפשטנית במידה רבה, אבל הוא לפחות מציב בפני הצופה באופן ברור את הצורך בהכרעה בין סיפור הרפתקאות קסום לבין התרחשות אלימה ומכוערת. הבחירה הזאת אינה בחירה דרמטית – היא בחירה מוסרית. היא הבחירה בין להתעלם מהאמת על חולשותיו של המין האנושי לבין להכיר בהן בעיניים מפוכחות ויראות. אם אתם זקוקים למפתח, תוכלו למצוא אותו בטיגריס הבנגלי שאינו חתול ידידותי ונוח לאילוף אלא טורף אכזר ומשתתף מן המניין בגלגל החיים, מהצד הגבוה שלו.

הדעה הרווחת היא ש"חיי פיי" הוא סרט על אמונה, שהרי גיבורו המאמין בכל הוא כמו כל-מאמין. אבל, כרגיל עם מאמינים, "חיי פיי" משאיר כר נרחב מדי לאינטרפרטציה. האם סיפור על אדם שהושלך לנפשו בלב ים עם טיגריס הוא סיפור שאמור לעורר אמונה באל? האם זה סיפור הישרדות או סיפור גאולה? פיי המבוגר מבטיח לסופר כי הסיפור יגרום לו להאמין באלוהים. אולי, אם אתה אוהב את האלוהים שלך סדיסט מרושע או מנחה ריאליטי אכזרי.

חיי פיי (2)

ובכל זאת, הרבדים הפילוסופיים של "חיי פיי" כמעט וניגפים מפני האסתטיקה המפעימה של הסרט, שברובו עומד גיבור בשר ודם בלב אוקיאנוס דיגיטלי עם טיגריס שעשוי (לרוב) מפיקסלים אבל מרגיש כמו הדבר האמיתי. לא ידעתי שהטיגריס אינו אמיתי, והיו רגעים בודדים בלבד בהם חשדתי בכך. זוהי אחת החיות היפהפיות שנראו על מסכי הקולנוע מאז ומעולם. מעבר לכך, לי עובד כאן עם טכנולוגיית התלת ממד, וזו אחת מעבודות הקולנוע הטובות ביותר שנעשו איתה.

"חיי פיי" הוא סיפור הרפתקאות נהדר שמתגלה בסופו גם כמשל מעורר מחשבה. אני לא בטוח שהוא יגרום לכם להאמין באלוהים, אבל סיכוי לא רע שהוא יגרום לכם להאמין שוב בקולנוע של אנג לי.

Twitsonfilms: מעשיית זן יומרנית? ממש לא. ולהפוך רב מכר מלא רעיונות לסרט הרפתקאות כובש לב ושובה עין זה לא פשוט, זה קצת כמו לאלף נמר. ****

"חיי פיי" (Life of Pi). בימוי: אנג לי. תסריט: דייויד מגי (עפ"י ספרו של יאן מרטל). שחקנים: סוראג' שארמה, אירפאן קהאן, אדיל חוסיין, טאבו, רייף ספאל, ז'ראר דפרדייה, שראוואנט'י סיינאט'. 127 דקות.

אידיבי כאן, IMDB כאן

 

המסע המופלא ("ההוביט: מסע בלתי צפוי" – ביקורת)

ההוביט

החדשות הטובות הן שכל האזהרות מפני מה שפיטר ג'קסון עשה ל"הוביט" היו מוגזמות.

החדשות הרעות הן שצריך לחכות עכשיו שנה עד שההוביט יחזור.

החשש הגדול ביותר של צופי הקולנוע הנרגשים, מעריצי ג'.ר.ר. טולקין, מעריצי פיטר ג'קסון ומעריצי המדיום כאחד, נבע מהעובדה שג'קסון בחר לעבד את הספר הלא עצום בממדיו של טולקין (305 עמודים בתרגום החדש לעברית בהוצאת כנרת זמורה ביתן) לאפוס המתפרש על פני לא פחות משלושה סרטים, שכבר הראשון שבהם מחזיק לא פחות מ-169 דקות. זה נשמע כמו מתכון לכישלון שמעורבבים בו סצנות נמרחות, דמויות מיותרות ויותר מדי שירים.

גרוע מכך: זה נשמע כמו החטאת כוחו של "ההוביט", שהציע הרפתקה פשוטה למדי, ליניארית ממש כמו המסלול שממחילת באגינס ועד להר הבודד. כוחה בכך שהיתה הרפתקה סוחפת, דבר שעלול להיפגם בקלות כשמורחים את הסיפור ומשלבים בו רבדים מורכבים ומעמיקים יותר.

"ההוביט", יש לזכור, נכתב טרם היות סאורון, לפחות בכל הקשור לכרונולוגיית כתיבת ופרסום הספרים. התודעה הקולנועית המודרנית מכירה את "שר הטבעות", האפוס המפואר שמגולל את הפרק המרכזי בתולדות הארץ התיכונה, לפני שהכירה את "ההוביט", סיפור ההרפתקאות הקטן בהרבה. אך לא כך היו פני הדברים עם פרסומם. מי שקרא את "ההוביט" בזמן אמת, כמו גם מי שקרא את טולקין בהתאם למוסכמה הגילית ("ההוביט" לפני "שר הטבעות"), לא יכול היה עדיין לזהות את טביעות אצבעותיו של שר האופל ביצירה הקטנה, העולזת, הכמעט ילדותית, על ההוביט הנאיבי שיצא למאורת הדרקון.

מה היה קורה אם שתי הגרסאות של "שלגיה" היו מאוחדות

מה היה קורה אם שתי הגרסאות של "שלגיה" היו מאוחדות

לפחות בעיניו של צופה זה, שקרא את "ההוביט" בילדותו ואת "שר הטבעות" בבחרותו, הפער בין שני הספרים גדול מהפער בין שני הסרטים. "ההוביט" מעלה בדמיון את "שר הטבעות" בכל פריים, ולא רק משום שהוא מחזיר אל הבד דמויות מהטרילוגיה הגדולה, חלקן אפילו לא היו חלק מהסיפור המקורי (כך למשל גלדריאל ופרודו, ובהמשך גם אראגורן). "ההוביט" מזכיר את "שר הטבעות" משום שיש בו מן התנופה האפית שהיתה בטרילוגיה של ג'קסון, תנופה שמרגישה כמו יותר "שר הטבעות"-הסרט ופחות "ההוביט"-הספר. מתחת לסיפור ההרפתקה של בילבו באגינס וחבורת הגמדים מסתתר הסיפור הגדול על ממלכת הגמדים שחרבה, על קרע בחבורת הקוסמים הגדולים, על יצורים אכזריים שמגיחים מן האופל, על טבעת שכוחה גדול מכפי שנראה, ועל צללים שמעיבים על שלוות הארץ התיכונה.

כך, למשל, טורין (ריצ'ארד ארמיטאג' המרשים מסדרת הטלוויזיה "מכת מחץ"), מנהיג החבורה, לא נראה כמו גמד מן המניין, אלא כמו "נסיך גמדים". פגישת פסגה של מנהיגי הקוסמים (גנדלף וסארומן) והאלפים (גלדריאל ואלרונד) נראית כמו ועידת יאלטה. המפגש האפיזודלי בין בילבו (מרטין פרימן הנהדר) לבין יצור ביצות סכיזופרן נראה כמו רגע מכונן במיתולוגיה. בדיוק כפי שהוא.

אני נגד לגליזציה של טבק הוביטים כי זה לא חוקי

אני נגד לגליזציה של טבק הוביטים כי זה לא חוקי

פיטר ג'קסון הוא במאי נפלא, ו"ההוביט" מזכיר את גדולתו בעבודה על קנבס גדול. אין היום במאי שיכול להתחרות בו בהעמדת סצנות גדולות. המשך הטרילוגיה צפוי עוד להעמיד בפניו אפשרויות לסצנות מלחמה שלפחות יזכירו את הקרבות הגדולים מ"שר הטבעות", אבל כבר בחלק הראשון הוא מצליח להוכיח את יכולותיו. ב"ההוביט" הרפתקה רודפת הרפתקה, וג'קסון מעמיד סצנות סוחפות שמריצות כמעט שלוש שעות בלי להרגיש, אף על פי שמדובר בחלק ראשון בטרילוגיה, כלומר אקספוזיציה, כלומר מכשלה מועדת בפני היוצר.

גם הרמה הטכנית שמפגין כאן ג'קסון מרשימה. רבות כבר דובר על החלטת ה-48 פריימים (יאיר רוה עושה כאן קצת סדר בעניין ההקרנות בארץ). מומלץ לבדוק ולהתרשם בעצמכם, אבל בעיני זה פחות חשוב, והתוצאה זהה גם אם בדרגות שונות – "ההוביט" נראה נפלא. גם השימוש שעושה ג'קסון בתלת ממד מדויק ותואם לדור החדש של השימוש המושכל בטכנולוגיה. ומה שמרשים יותר מכל היא הדייקנות הדיגיטלית. גולום, למשל, מעולם לא נראה טוב יותר. הוא נראה פשוט מדהים. כמוהו גם יצורים דיגיטליים נוספים, כמו מלך הגובלינים, כל כך מכוער ומדויק בפרטים שקשה להתיק ממנו את העיניים.

קבל חיקוי של פואד...

קבל חיקוי של פואד…

אפרופו "להתיק את העיניים", צריך לשבח את ג'קסון גם על ליהוק הגמדים – אוסף פרצופים בעלי נוכחות (חפשו ביניהן את ג'יימס נסביט) שעוזרים להפריד בין שלוש עשרה דמויות שבקושי זוכות למקום המגיע לכל אחת מהן, ושהן הרבה יותר מכמות הגמדים הנוחה לעיכול אליבא דהאחים גרים. הסרט מחזיר לעניינים כמובן גם את איאן מק'קלן, שבדיוק כמו ב"אחוות הטבעת" נושא על כתפיו חלק נכבד מהנטל ומצטיין בקריאת "רוצו!", בדיוק כמו אז, על פי התהום במכרות מוריה. בולט לטובה גם סילבסטר מקוי בתפקיד הקוסם רדגסט החום, שפשוט משווע לספין-אוף (טרילוגיה?). ואת אנדי סרקיס (גולום) כמעט כבר אין צורך להזכיר, חוץ ממשהו על אוסקר.

ציפי או ביבי? אני לא יודע, פרשס...

ציפי או ביבי? אני לא יודע, פרשס…

 Twitsonfilms: "שר הטבעות" לילדים? לא ממש. יותר "שר הטבעות" לאוהדים. יותר "שר הטבעות"-הסרט מ"ההוביט"-הספר, אבל זה נפלא. ½****

"ההוביט: מסע בלתי צפוי" (The Hobbit: an unexpected Journey). בימוי: פיטר ג'קסון. תסריט: פראן וולש, פיליפה בויינס, פיטר ג'קסון וגיירמו דל טורו. שחקנים: מרטין פרימן, איאן מק'קלן, ריצ'ארד ארמיטאג', אנדי סרקיס, הוגו וויבינג, כריסטופר לי, סילבסטר מקוי, קן סקוט, גרהאם מק'טאביש, וויליאם קירשר, ג'יימס נסביט, סטיבן האנטר, דין או'גורמן, איידן טרנר, ג'ון קאלן, פיטר האמבלטון, ג'ד ברופי, מארק הדלואו, אדם בראון, איאן הולם, אלייג'ה ווד, קייט בלאנשט, בארי האמפריז, בנדיקט קמברבטץ'. 169 דקות.

אידיבי כאן, IMDB כאן

הנסיכה הלוחמת במוסכמות ("אמיצה" – ביקורת)

"אמיצה" הוא סרט ההטמעות הראשון של פיקסאר בקונצרן דיסני. הוא מעמיד במרכזו גיבורה נסיכה יפה ואמיצה, מציב מולה מכשפה אדירת כוחות ומגולל סיפור אגדה קלאסי על בני אדם השבויים בקללות וכשפים. רק חסר בעל חיים מדבר שיפרוץ בנאמבר מוזיקלי וזה דיסני לכל דבר ועניין.

אבל זה לא. זה פיקסאר.

מה שאומר ש"אמיצה" הוא כמו דיסני – מין סינתזה סקוטית של "שלגיה" ו"מולאן" עם השפעות מ"הנסיכה מונונוקי" – רק בוגר, מורכב ואינטליגנטי. בסקאלה שבין דיסני לפיקסאר, "אמיצה" הוא עדיין יותר דיסני מפיקסאר – יותר "היפה והחיה" מ"צעצוע של סיפור" – ובכל זאת, יש בו את הפיקסאריות החכמה שאי אפשר לטעות בה.

גיבורת אמיצה, מרידה (בקולה של קלי מקדונלד, גיבורת "אימפריית הפשע"), היא נסיכת דיסני 2.0, עוד צעד באבולוציה שעוברות נסיכות דיסני מהעידן התמים של סינדרלה ואורורה ("היפהפיה הנרדמת") דרך הנסיכות הלוחמות מולאן ופוקהונטס ועד לנשיות הבועטת במוסכמות של רפונזל ("פלונטר") וטיאנה ("הנסיכה והצפרדע"). מרידה היא אישה משוחררת: אמה, המלכה אלינור (אמה תומפסון), מבקשת לסדר לה שידוך סקוטי אצילי, אבל מרידה מסרבת לקבל את עול המלכות ונמלטת מהבית כמו מתבגרת מן הישוב. מרידה לא צריכה אביר על סוס לבן – היא האבירה-קשתית על הסוס השחור. תלתליה האדמוניים הם מראה לנשמתה הסוערת והמרדנית.

הטוויסט שלוקחים כאן יוצרי פיקסאר בעלילות האגדות הקלאסיות האופייניות לדיסני הוא לא פחות מחתרני: עסקינן בנסיכה שלא רק שאין לה עניין בגינוני נשיות או מלכות (כאלה כבר ראינו), אלא שהיא גם לא מתכוונת לגלות עניין כזה בכל מהלך הסרט. תחת זאת מגולל "אמיצה" סיפור משפחתי יפהפה על יחסים טעונים בין אם לבתה. תגידו: "גם סיפורים כאלה כבר ראינו". כן, אבל  פעם לא ראינו את זה קורה בין (ספויילר לכאורה) בת אדם לדובה.

אחרי פתיחה מהנה שמציגה את מרידה ומשפחתה (כולל המלך פרגוס שגונב את ההצגה בקולו של בילי קונולי) מגיעה המערכה המרכזית של "אמיצה", שכולה היחסים העדינים בין מרידה לאלינור, שעוברים תפנית דרמטית בעקבות קללה שמטילה מכשפה (ג'ולי וולטרס) על המלכה (ובכך סיימנו עם העלק-ספויילר). זו מערכת יחסים שבין אדם לחיה, ובין יצור אחד שמדבר ליצור אחד אילם, וכמו במערכה הראשונה המופתית של "וול-E" מוכיחים שוב החבר'ה של פיקסאר שהיעדר דיאלוגים לא עוצר אותם מלייצר דרמה טובה ומרגשת. וכשזה מגיע למערכה השלישית, שבה מעורב דב אימתני ממין זכר וחבורת ציידים סקוטיים בריונים וצמאי דם, "אמיצה" מגיע לקרשנדו יפהפה, סוחף ונוגע ללב.

מימין לשמאל: וויליאם וואלאס, יצחק שמיר, אובליקס

אצל פיקסאר תמיד הכל מתחיל ונגמר מסיפור טוב, וכאן הם שוב מביאים אותה בסיפור טוב – וליתר דיוק, בוואריאציה חכמה ומקורית על סיפור קלאסי. אבל לצד הסיפור עומדים גם כמה הישגים טכניים יוצאים מן הכלל, ובראשם האנימציה היפהפייה שהופכת את השיער של מרידה ליישות בפני עצמה, את הדובה הגדולה לאנושית ואימהית, ואת המלך פרגוס לשחקן בשר ודם, ממש כאילו בילי קונולי היה שם בגופו (הכה שונה מפרגוס).

"אמיצה" אינו פסגת יצירתם של פיקסאר, אבל הוא אינו נופל מהסטנדרט הגבוה הנהוג אצלם. הוא מצליח לעשות את ההכלאה הכמעט מושלמת בין דיסני לפיקסאר, וליצור סרט התבגרות יפהפה, סוחף ומרגש. כמה כיף לגלות שגם ההיבלעות בקונצרן העל המתקתק לא פוגמת במאום באיכות יוצאת הדופן של האולפנים. כי כשזה מגיע לפיקסאר, אפשר לומר בפראפראזה על הסלוגן המוכר של HBO: זו לא אנימציה. זה פיקסאר.

…talking about bad hair day

Twitsonfilms: "מולאן" פוגשת את "שלגיה" ביערות סקוטלנד? למעלה מכך. סינרגיה קרובה לשלמות בין השורשים הקלאסיים של דיסני לטאץ' האינטליגנטי של פיקסאר. ½****

בונוס טריילר: אפילו בפוטבול הם מבינים?

בונוס (2): קטע קצר מ"לה לונה", הסרטון שפותח את "אמיצה"

"אמיצה" (Brave). בימוי: ברנדה צ'פמן (הוחלפה במהלך ההפקה), מארק אנדרוס, סטיב פארסל. תסריט: ברנדה צ'פמן (סיפור ותסריט), מארק אנדרוס, סטיב פארסל ואיירין מצ'י. שחקנים: קלי מקדונלד, אמה תומפסון, בילי קונולי, ג'ולי וולטרס, קרייג פרגוסון, רובי קולטריין, קווין מק'קיד, סטיבן קרי, קלום או'ניל, ג'ון רצנברגר. 100 דקות.

אידיבי כאן, IMDB כאן

גברים שחורים אינם יכולים לקפוץ בזמן ("גברים בשחור 3" – ביקורת)

לפני כמה חודשים שאל אותי מישהו מה קורה עם וויל סמית'. נדמה לי שעניתי משהו כמו "לא יודע, אנחנו לא בקשר". מה שהיה נכון – סמית' לא היה בקשר עם אף צופה קולנוע בשנים האחרונות. הוא לא עשה סרט כבר ארבע שנים. אבל ידעתי באותו זמן שהוא נמצא בצילומי ה"גברים בשחור" החדש, והבטחתי לאותו בחור שבמהירה יקבל שוב את הנסיך המדליק שהוא אוהב. וכן, באמת את הנסיך המדליק שהוא אוהב – זה המצחיק, המבריק והמדליק, ולא הטיפוס העגום והמיוסר מכל מיני ניסיונות דרמטיים לא עקביים כמו "המרדף לאושר" (אגב, איך רודפים ל-משהו?) ו"שבע נשמות".

וזה מה שאכן קרה. סמית' חזר, וכדרכם של כוכבי קולנוע לא נראה שהוא התבגר במיוחד. וזה טוב, כי כך אנחנו זוכרים את ג'יי, החלק המגניב בצמד "גברים בשחור". מי שהתגעגע לוויל סמית' כמו אותו בחור, ישמח לגלות שהוא עדיין יכול להיות נסיך מדליק ולא גיבור מבאס כשהוא רוצה.

בכך לא נגמרות ההפתעות הטובות של "גברים בשחור 3". על הסרט הזה היה רשום קטסטרופה כמעט מהרגע שאושר. עשר שנים בדיוק עברו מאז הסרט הקודם בסדרה. שזה בדיוק עשר שנים שעברו מאז שבארי זוננפלד המוכשר עשה משהו ראוי לשמו. או בכלל משהו בקולנוע (הוא עבד בעיקר בטלוויזיה). ארבעה תסריטאים עברו על התסריט (שזה תמיד מתכון מבטיח לכישלון). סוני כמעט הורידו את השאלטר. ואת זה שוויל סמית' לא עבד כבר ארבע שנים אמרנו?

כך, נטול ציפיות לחלוטין (אבל כנראה לא מסונכרן עם שאר הקהל בהקרנה) נכנסתי לאולם ממנו יצאתי כעבור 100 דקות עם חיוך של שביעות רצון. "גברים בשחור 3" לא מרשים, לא קורע וגם לא עומד בסטנדרט של הראשון בסדרה. אבל הוא די כיפי.

קבל את השתלים החדשים שלי. ג'מיין קלמנט (תצלום: יח"צ)

כבר מתחילתו של הסרט ברור שהגברים בשחור חזרו. הנבל הפעם – בוריס החיה ששונא שקוראים לו בוריס החיה כי הוא סתם בוריס (ג'מיין קלמנט מ"טיסת הקונקורד" תחת איפור כבד) – הוא נבל-חייזר בסגנון הנבלים-חייזרים של "גברים בשחור", טיפוסים מעוותים פיזית ומנטאלית שנותנים לסדרה את הפאן הקומיקסי שלה. אחרי שבוריס בורח מהכלא הוא מצליח לחזור בזמן כדי להרוג את הסוכן קיי הצעיר (ג'וש ברולין), שבעתיד אמור לגדוע את ידו ולתפוס אותו. כעת נאלץ ג'יי לחזור בעצמו בזמן כדי לתקן את המעוות.

זה הזמן לאתנחתא קומית עם לואי סי.קיי.

"אנשים שחורים לא יכולים להתעסק עם מכונות זמן", אומר לואי. "בחור שחור במכונת זמן יגיד 'הי, שום דבר לפני 1980, לא תודה". אבל ג'יי עושה את זה, ופה ושם אכן נתקל בקשיים האופיינים לגבר שחור צעיר בחליפה ב-1969 (גבר שחור בחליפה ב-2012, אגב, זה כנראה הנשיא, כפי שמזכיר אחד השחקנים הצעירים בסרט). למרבה הצער, זה לא קורה מספיק, ונדמה שבעוד תסריטאי אחד הבין את הפוטנציאל הקומי הטמון בפער הזה, האחרים שכחו ממנו. זו דוגמה לחוסר אחידות שאפשר למצוא מדי פעם בתסריט, כפי שאפשר בכל תסריט שעבר יותר מדי ידיים.

ובכל זאת, מכונת הזמן היא הברקה שמנוצלת היטב ע"י התסריט. ראשית, היא מאפשרת לתסריטאים להפגין כמה בדיחות על חשבון הפערים הטכנולוגיים בין "הגברים בשחור" של פעם לאלה של היום (למשל ההבדל בין מוחקי הזיכרון). שנית, היא מאפשרת להם להכניס למיתולוגיה של מלחמות החייזרים ובני האדם דמויות היסטוריות כמו אנדי וורהול (בגילומו של ביל הדר) ומיק ג'אגר. שלישית, היא מספקת לזוננפלד סיקוונס שיא נהדר המתרחש בזמן שיגור אפולו 11 לירח, כולל שורת מחץ חדשה לאסטרונאוטים ("לא ראיתי כלום", אומר אחד מהם בזמן שג'יי וקיי נאבקים עם בוריס בחוץ). ורביעית, היא מאפשרת לג'וש ברולין הנפלא להרביץ חיקוי מושלם של טומי לי ג'ונס. אלמלא היה מדובר בסרט זניח מבחינת יוקרה, אפשר היה לדבר כאן על הופעה שוות אוסקר. זה לבד שווה כרטיס.

Twitsonfilms: עוד "גברים בשחור"? למה לא? יש בו תלת ממד אבל אין פה שום ממד של עומק, ובכל זאת – כיפי ומשעשע. נחמד שהם חזרו. ****

"גברים בשחור 3" (Men in Black III). בימוי: בארי זוננפלד. תסריט: איתן כהן (על פי הקומיקס מאת לואל קנינגהאם). שחקנים: וויל סמית', ג'וש ברולין, טומי לי ג'ונס, אמה תומפסון, ג'מיין קלמנט, מייקל שטולברג, וויל ארנט, מייק קולטר, ניקול שרזינגר, אליס איב, לני פלאהרטי. 103 דקות.

IMDB כאן

הוא קוסם! ("הוגו" – ביקורת)

אזהרת ספויילר:

הביקורת מכילה מידע על זהותה של דמות מרכזית בסרט. אני לא בטוח עד כמה זה באמת ספויילר, מפני שהמידע הזה מופיע ברוב הראיונות סביב הסרט והספר שעליו הוא מבוסס, ולטעמי הוא גם לא פוגע בחוויה. אם בכל זאת אתם מעדיפים לא לגלות לפני הצפייה, דלגו לשורה התחתונה של Twitsonfilms וחזרו לכאן אחרי שתראו ותיהנו

"סרטים נוגעים בליבנו, ומעוררים את דמיוננו, ומשנים את הדרך בה אנו רואים דברים. הם לוקחים אותנו למקומות אחרים. הם פותחים דלתות ומחשבות. סרטים הם הזיכרון של ימי חיינו. עלינו לשמור אותם בחיים"

(מרטין סקורסזי)

על פניו, הבחירה של מרטין סקורסזי לביים את העיבוד הקולנועי של "התגלית של הוגו קברה", ספרו של בראיין סלזניק, נראתה תמוהה. מה לסקורסזי ולספר ילדים? מה להיפר-ריאליסט המחוספס ולפנטזיה צרפתית קסומה? אבל מי שכבר הכיר את ספרו של סלזניק ידע מיד שאין מתאים מסקורסזי – שהוא לא רק קולנוען דגול, אלא גם סינפיל חסר תקנה, היסטוריון של קולנוע וארכיבר מהלך – לקחת על עצמו את עשייתו של סרט שהוא שיר הלל לראשית הקולנוע.

"הוגו" הוא שמו של הגיבור הצעיר, הוגו קברה (אסה באטרפילד), ילד יתום שמסתובב ללא השגחה בתחנת רכבת פריסאית, גונב מכל הבא ליד, מפקח על פעולתם התקינה של השעונים ומלווה מבין הצללים את העוברים והשבים בתחנה. חלומו הגדול הוא להשלים את מלאכתו הלא גמורה של אביו המנוח (ג'וד לאו), ולתקן את האוטומטון (מעין רובוט מכני, דמוי אדם) שאסף מהמוזיאון. כדי לעשות זאת הוא זקוק לפנקס אותו החרים לו פאפא ז'ורז' (בן קינגסלי היוצא מן הכלל), בעל דוכן צעצועים בתחנה, ולמפתח מוזר בצורת לב. מכאן ואילך מתגלגלת לה ההרפתקה בתחנת הרכבת, במהלכה הוגו לא רק מצליח להפעיל את האוטומטון, אלא גם חושף את זהותו האמיתית של פאפא ז'ורז'.

והנה הספויילר: פאפא ז'ורז' הוא ז'ורז' מלייס. מלייס הוא מחלוצי אמנות הקולנוע, אבל נדמה שהוא לא זכה להכרה הרחבה לה זכו האחים לומייר וד.וו. גריפית'. סטודנטים לקולנוע מכירים ודאי את שמו ואת סרטו המפורסם ביותר – "המסע אל הירח" (Le Voyage dans la Lune), כולל הדימוי האיקוני של הירח דמוי המאפה שבעינו השמאלית ננעץ הטיל (מומלץ לקרוא את אבנר שביט ב"וואלה" על הסרט). אבל הקהל הרחב אינו מכיר את שמו ואת יצירתו.

חבל. מלייס היה במידה רבה חשוב ובוודאי מעניין לא פחות מעמיתיו. אפשר גם לומר שהוא היה הפנטזיונר הראשון של הקולנוע. את הסרטים התיעודיים של לומייר – הגם שהיתה להם השפעה ראשונית מאגית על הקהל (ידועה האנקדוטה על הצופים בסרט "רכבת מגיעה לתחנה" שנרתעו בבהלה מהגעת הרכבת לתחנה על המסך – אנקדוטה שמוזכרת גם ב"הוגו") – שכלל מלייס לסרטים קצרים, פרועים ועשירי דמיון. הסיפורים שלו התפרשו על נושאים מגוונים, והוא לא נתן למגבלות המציאות להפריע לו. מלייס היה קוסם במקצועו, ואת הטריקים של הבמה הפך לאשליות ויזואליות. אפשר לכנותו אבי הז'אנרים הקולנועיים, וגם אבי האפקטים המיוחדים.

יש ביוטיוב ובאינטרנט לא מעט גרסאות של "המסע אל הירח" – כלומר, כמעט אותו הסרט (מחלקם נחתך סיומו של הסרט), רק בליוויים מוסיקליים שונים. אני בחרתי בזה, משום שאהבתי את הליווי המוסיקלי והמקהלתי, ומשום שהוא כולל את סיום הסרט. אבל תוכלו לבחון גם אחרים.

אולם סיפורו של מלייס לא היה קסום ונצחי כמו סרטיו. "סוף טוב יש רק בסרטים", הוא אומר ב"הוגו". מלחמת העולם הראשונה הביאה לקריסת חברתו. סרטיו נקנו והושמדו. את ימיו האחרונים העביר כמוכר צעצועים בתחנת רכבת.

על הסיפור הזה (האמיתי כאמור) הלביש בראיין סלזניק מעשיה, שבה הופך הוגו הצעיר לגואלם של מלייס ושל זכרו. בנחישות, תעוזה וכישרון מכני יוצא דופן, הוא מצליח לגאול את מלייס מהשכחה, ואף להציל כמה מסרטיו. סוף סוף, בערוב ימיו, זוכה הקוסם הזקן להכרה שהוא כה ראוי לה.

מלמעלה למטה: מלייס האמיתי, מלייס של סלזניק ומלייס של קינגסלי

וכאן הופכת ההשקה בין "הוגו" למציאות ובין הוגו קברה למרטין סקורסזי ברורה. כמו קברה, גם סקורסזי היה ילד שהתאהב בקולנוע, ובבגרותו לא רק עסק ביצירת קולנוע אלא גם בשימור המורשת הקולנועית (סקורסזי הקים את ה"Film Foundation", שעוסקת בשימור סרטים. משם גם לקוח הציטוט שבפתיחת הפוסט). כך, למשל, עשה רסטורציה ל"נעליים אדומות" של הבמאים אמריך פרסבורגר ומייקל פאואל (שהיה לזמן קצר, עד למותו, בעלה של תלמה סקונמייקר – העורכת הקבועה של סקורסזי והעורכת של "הוגו"). וב"הוגו" הוא לא רק מוצא את בן דמותו הצעיר – הוא גם גואל שוב קולנוען אגדי, משיב לו את כבודו האבוד ומחזיר אותו לתודעה.

כל זה – מורשת ושימור וזיכרון וכבוד ומחווה ונוסטלגיה – טוב ויפה, אבל זה לא היה עובד אלמלא "הוגו" היה גם סרט נפלא. וכפי שאפשר לצפות מסקורסזי – הוא אכן נפלא. דווקא המעשיה של סלזניק (שעובדה לתסריט ע"י ג'ון לוגאן) היא אולי החלק החלש בסרט (מבחינה עלילתית – משום שהרעיון כשלעצמו מבריק). זו אינה הרפתקה סוחפת ועתירת דמיון כפי שאפשר לצפות, אך בזכות הטיפול של סקורסזי – שכולו אהבת קולנוע טהורה – היא בכל זאת מקסימה ומחממת לב. הרגעים המעולים ביותר בסרט אינם נוגעים כלל לעלילה המרכזית; אלה הרגעים בהם משחזר סקורסזי את עבודתו של מלייס, מדמיין מחדש את סרטיו האבודים, ומדגים – לא מספר ולא מסביר, פשוט מדגים – את יופיה של הפנטסיה המלייסית.

ובזכות סקורסזי, היא גם מרהיבה. זהו ניסיונו הראשון של סקורסזי עם טכנולוגיית התלת ממד. סקורסזי יחגוג בנובמבר הקרוב 70 – לא גיל פשוט ללמוד טריקים חדשים – ומצד שני, הוא היה ילד כשהוליווד התחילה לשחק עם הטכנולוגיה הזו בסרטים כמו "נשקיני, קייט" ו"היצור מהלגונה השחורה". וכמה ראוי שהפעם הראשונה של סקורסזי מתרחשת בסרט אודות האיש שהעשיר את הקולנוע בהמצאות ויזואליות וטכנולוגיות. התלת ממד של "הוגו" אינו בולט ומודגש, וסקורסזי עושה בו שימוש נבון ומתון. הסרט המואר והצבעוני גם אינו נכווה מהחולשה המסורתית של סרטי תלת ממד – צבעים אפלים ועכורים. "הוגו" מצליח להישאר בצבעים נהדרים לכל אורכו.

וכאן נדמה שסקורסזי הקפיד במיוחד, והוא רושם הישג מרשים, משום ש"הוגו" הוא פשוט סרט יפהפה מבחינה ויזואלית. הפריימים כל כך צבעוניים, עשירים ומדויקים, עד שלרגעים היה נדמה לי שאני צופה באנימציית פרפורמנס-קפצ'ר נוסח "רכבת לקוטב" ו"הרפתקאות טינטין". התוצאה פשוט מרהיבה.

בליל ראשון הקרוב צפוי "הוגו" לרוץ בטקס האוסקר בראש בראש מול "הארטיסט". במידה רבה "הוגו" הוא הנגטיב של "הארטיסט": מול סרט צרפתי אילם בשחור לבן שמתרחש בהוליווד מתמודד סרט אמריקאי מדבר וססגוני שמתרחש בפאריס (וצולם בלונדון). אבל המשותף לשניהם חשוב יותר: שניהם מתרחשים בתקופה דומה (שנות השלושים של המאה העשרים), שניהם חוגגים את האמנות השביעית, שניהם עושים זאת באמצעות הכלים שהיא העניקה להם, ושניהם עושים זאת היטב, ביצירות קסומות ומרחיבות לב. זהו ניצחון קולנועי שאין כמותו.

"אייר" מציעים פסקול חדש לגרסה המשוחזרת והצבעונית של "המסע אל הירח" שהוצגה בפסטיבל קאן האחרון

 

Twitsonfilms: סקורסזי עושה סרט ילדים? למה לא? פנטזיה קסומה, מרהיבה ושופעת אהבת קולנוע. סקורסזי שעושה סרט על קולנוע הוא סקורסזי במיטבו. ½****

"הוגו" (Hugo). בימוי: מרטין סקורסזי. תסריט: ג'ון לוגאן (עפ"י ספרו של בראיין סלזניק: "התגלית של הוגו קברה"). שחקנים: אסה באטרפילד, בן קינגסלי, קלואי מורץ, סשה ברון כהן, אמילי מורטימר, הלן מק'רורי, כריסטופר לי, ג'וד לאו, ריי ווינסטון, ריצ'רד גריפית'ס, פרנסס דה לה טור, מייקל סטולברג.

IMDB כאן

תמונות קצרות: פעמיים בקינסייל ("המבריח" ו"מלחמת האופל: התעוררות" – ביקורת)

1. "המבריח" זה מה שקורה כשכוכב קולנוע שתמיד חושב "הי, אני יכול לביים את החרא הזה" פוגש מפיק קולנוע שאומר "הי, אתה באמת יכול לביים את החרא הזה". זה מה שקרה לבלתזאר קורמאקור האיסלנדי, במאי "המבריח" וכוכב גרסת המקור האיסלנדית "רייקיאוויק-רוטרדאם" (שביים אוסקר יונאסון).

2. זה לא בהכרח גרוע. קורמאקור כבר ביים בעבר (בין השאר את "101 רייקיאוויק"), וגם ב"המבריח" הוא לא טובע. ואיך אפשר לטבוע כשג'יי.קיי. סימונס אוחז בהגה הספינה?

3. הבעיה היא ש"המבריח" גם לא מחדש שום דבר. הוא נראה כמו אלף סרטי שוד שכבר ראיתם, מהמניעים של הגיבור הטוב שנאלץ לחזור לפשע כדי להגן על משפחתו ועד לפיתולים העלילתיים הצפויים.

4. ואיכשהו, גם ברגעים שבהם אתה אמור להיצמד לכסא במתח – אתה לא. הקצב גבוה, העלילה זורמת, וולברג נהדר (אבל עובד על אוטומט) – אבל הסרט פשוט לא מותח.

5. אני חושב שלמארק וולברג יש לא יותר מחמש שורות דיאלוג בתסריט. כל השאר זה "פאק".

פאק!

6. הי, גם רוברט וולברג (אח של) פה!

בתפקיד ג'וני דרמה: רוברט וולברג

7. לקייט בקינסייל יש כאן את אחד התפקידים הכי מבוזבזים שהיא עשתה בקריירה כנראה: להיות יפה.

8. כמובן שהיא עושה את זה נהדר.

קייט בקינסייל משחקת

9. בדיוק כמו שהיא עושה ב"מלחמת האופל: התעוררות". שם, אמנם, התפקיד שלה משמעותי בהרבה – היא הגיבורה והכוכבת – אבל זה לא אומר שהוא עמוק, מורכב או מעניין יותר.

10. טוב, ממילא אני חושב של"מלחמת האופל" מעולם לא היו אמביציות שחרגו מ"להראות את קייט בקינסייל בבגדי עור צמודים".

What you see is what you get

11. ואם היו אמביציות גבוהות יותר, נדמה שב"מלחמת האופל: התעוררות" הן נעלמות. שימו בצד את העלילה המיותרת (משהו עם ילדה היברידית שצריך להציל), ותקבלו אקשן ברמה מספקת, עם לא מעט רגעי Gore ראויים לשמם. "מלחמת האופל: התעוררות" רידד את עצמו באופן סופי לרמה של משחק וידאו, ולא מהמשובחים שבהם, אבל לפחות יש בו כמה סיקוונסים של אקשן שמצדיקים את עצמם.

12. וככל שעובר הזמן וחולפים הפרקים, "מלחמת האופל" הופכת יותר ויותר לגרסת הפנטזיה של "האויב שבפנים": עלילה חסרת משמעות (ערפדים נגד אנשי זאב – שום דבר מהותי לא השתנה בחלוף ארבעה סרטים), אקשן ופצצה קטלנית בבגדים צמודים.

13. ואם על "האויב שבפנים 4" כתבתי שהשורה התחתונה היא "מילה ג'ובוביץ' בשלושה ממדים", אין סיבה שאכתוב משהו אחר על "מלחמת האופל 4".

קייט ומילה: מצא את ההבדלים. רגע, מה היתה השאלה?...

14. חוץ מעניין הממדים. כי "מלחמת האופל: התעוררות" מציג את עצמו כתלת ממד ומחלק משקפיים לא נוחים בכניסה, אבל מכל בחינה אחרת – מהעומק הויזואלי ועד לעומק הדמויות – לא ברור להיכן נעלם הממד השלישי.

15. אולי לישבן של קייט בקינסייל.

לא, ברצינות, יש לי פה שלוש תמונות של קייט בקינסייל בעור צמוד, אני לא זוכר על מה דיברנו...

16. בחזרה ל"המבריח":

17. דייויד או'הרה הוא שחקן לא מנוצל. שמישהו יתפוס אותו ויעשה ממנו ריי ווינסטון (שניהם שיחקו ב"השתולים". וגם וולברג)

אני רוצה תפקיד גדול. עכשיו.

18. מזמן לא ראיתי בקולנוע את גיבור רע מוכה כמו ג'ובאני ריביסי.

19. גם בן פוסטר חוטף מכות. ובאחד הרגעים הקומיים שראיתי בקולנוע לאחרונה, הוא חוטף מכות רצח, ואז – תוך כדי המכות – נכנס קולגה לחדר ושואל אותו: "אתה בסדר?".

20. ואני מתפלא איך לא שמתי לב עד היום לדמיון בין ריביסי לבן פוסטר. הרי לשניהם יש פרצוף מוכה.

חשבנו לעשות את "אחים" עם סוזן בייר, אבל לא התקבלנו אז הלכנו על "המבריח"

21. למארק וולברג, לעומת זאת, יש פרצוף מכה. זה מה שאני אוהב במארק וולברג. אתה יודע בדיוק מה תקבל ממנו.

22. מכות.

רוצה מכות?

Twitsonfilms (המבריח): 'הג'וב הפנמי' החדש של וולברג? לא ממש. כמו הג'וב האיטלקי, רק בהילוך ראשון. וולברג עושה שודים כאלה בעיניים עצומות. ***

Twitsonfilms (מלחמת האופל: התעוררות): קייט בקינסייל בבגדי עור צמודים? למה לא? יש פה גם סרט, אקשן, Gore, ערפדים נגד אנשי זאב. הכל תפאורה למידות היפות של קייט. ***

המבריח (Contraband). בימוי: בלתזאר קורמאקור. תסריט: ארון גוזיקובסקי (לפי התסריט המקורי ל"רייקיאויק-רוטרדם" מאת אמלדור אינדריואסן ואוסקר יונאסון). שחקנים: מארק וולברג, קייט בקינסייל, ג'ובאני ריביסי, בן פוסטר, קיילב לנדרי ג'ונס, ג'יי.קיי. סימונס, לוקאס האס, דייגו לונה, דייויד או'הרה, וויליאם לאקינג. 110 דקות.

אידיבי כאן, IMDB כאן

מלחמת האופל: התעוררות (Underworld: Awakening). בימוי: מאנס מרלינד וביורן סטיין. תסריט: לן ווייזמן, טום רוזנברג, גארי לוצ'סי וריצ'ארד רייט. שחקנים: קייט בקינסייל, סטיבן ריאה, ת'יאו ג'יימס, צ'ארלס דאנס, אינדיה אייסלי, מייקל אילי, כריס הולדן ריד. 84 דקות.

אידיבי כאן, IMDB כאן