תגית: גור ורבינסקי

היו זמנים במערבון

פורסם במקור בגיליון אוגוסט של "בלייזר"

בחסות HBO הפך Yes Oh למנהרת זמן טלוויזיונית – לא עמוקה במיוחד, אבל כזו שממחזרת (בצדק גמור) יצירה משובחת שעזבה אותנו זה מכבר. בחודש שעבר עלתה באוב של הערוץ סדרה נפלאה שהלכה לעולמה בגיל הצעיר מדי של שלוש עונות, וטוב לראות אותה שולחת יד מהקבר: "דדווד", סדרת המערבון המופתית של HBO, שרון מיברג כתב עליה פעם ש"צפייה מרוכזת בעונה הראשונה (…) היא מה שהייתה קריאה ראשונה ב'מלחמה ושלום' לבני דורו של טולסטוי".

אם אתם חושבים שהוא הגזים, אולי תסתפקו בסופרלטיבים קצת יותר מתונים כמו "שייקספירית" ("Volture"), "דיקנסיאנית" (שיקגו טריביון), "לא דומה לאף סדרה אחרת" (וראייטי) ו"הסופרנוס במערב הפרוע" (כל השאר). אז אני רק אוסיף שהכל נכון; שזו הייתה סדרה מרתקת, ריאליסטית, עמוקה, אלימה, אפלה ועוצמתית, שעשתה למערבון את מה שלא עשה לו איש מאז שוויל מאני (קלינט איסטווד), גיבור "הבלתי נסלח" (1992), נכנס למסבאה וניער לז'אנר המאובן את הצורה.

מצד שני, בטח איבדתי אתכם ב"מערבון".

בשבילי וויסקי, והבחור פה שנראה כמו הגרסה המטרוסקסואלית של הברון מינכהאוזן יקח כנראה קוסמופוליטן

אם אבחר בגישה האפולוגטית, שמקבלת כתכתיב תרבותי את חוסר העניין המקומי בז'אנר מועדף עלי, אספר לכם ש"דדווד" לא הייתה (רק) מערבון – בדיוק כפי ש"משחקי הכס" אינה (רק) סדרת פנטזיה. "דדווד" הייתה סדרה על כוח, על יחסים בין-גזעיים, בין-מעמדיים ובין-מגדריים – ועל אמריקה. אמריקה שנולדה שם, בעיירות נידחות כמו דדווד, צפון דקוטה; שעלתה מתוך שממת המדבר וצחנת הרחובות; שגדלה מתוך מפגשים הרסניים בין האנרכיה של המערב להון של המזרח; שנבנתה על כתפיהם של מיתוסים מהלכים שבוססו בבוץ ובצואת סוסים. שם נולדה אמריקה השסועה מרוב פרדוקסים, שלא מצליחה עד היום להחליט אם היא ליברלית או פוריטנית, שכלואה בין הכוכב של שריף סת' בולוק לבין הפה המלוכלך של אל סוורנג'ן.

אבל אם אבחר בגישה הישירה והלא מתנצלת, אספר לכם ש"דדווד" היא היפר-מערבון, נציגה מודרנית, אותנטית וריאליסטית של ז'אנר שכל גבר שמכבד את עצמו חייב לראות לפחות פעם בשנה, בין שתהיה זו מרקחת ספגטי של סרג'יו לאונה ובין שיהיה אפוס נפוח חזה של ג'ון פורד או אופרה מדממת של סם פקינפה. אני יכול להתחיל לשכנע אתכם למה אתם צריכים לראות מערבונים, אבל יהיה פשוט יותר לשלוח אתכם לראות (שוב, אני מקווה) את אחד מסרטי טרילוגיית האיש ללא שם כדי שתבינו לבד.

אבל לאונה או לא, המערבון נותר מיושן. גם אם התגברתם על חסמי התודעה המקומיים שמרחיקים את הצופה הישראלי הממוצע מהז'אנר האמריקאי ממגף ועד כובע, יתכן שעדיין תתקשו להתחבר אליו. לצופה המודרני יש פחות סבלנות לקולנוע מיושן. צריך להודות שעם כל האהבה לג'ון וויין וההערצה לגארי קופר, יש אלמנטים בסיסיים מיושנים להחריד בדמויות שגילמו, בסיפורים שסיפרו ובקולנוע שבו שיחקו. והמערבון נותר למרבה הצער ז'אנר מעט מיושן, כיוון שבקולנוע הוא כמעט ומת.

אני תמיד מתבלבל, זה עץ או פלי?

המערבון – ז'אנר שגילו כמעט כגיל הקולנוע – חווה גסיסה ארוכה מאז תחייתו הרוויזיוניסטית בשנות ה-60 וה-70 בידיהם של רבי אמן כפקינפה, ארתור פן ורוברט אלטמן. "הבלתי נסלח", שהיה בה בעת מערבון ומטא-מערבון שאתגר את הז'אנר, בישר על בואו של הניאו-מערבון: תת-ז'אנר מרתק ששאל את האלמנטים הקלאסיים למציאות המודרנית. בעשורים האחרונים יכולנו לראות כמה ניאו-מערבונים משובחים – "ההצעה" האוסטרלי, "כוכב בודד", "שלוש הלוויות של מלכיאדס אסטרדה", "ארץ קשוחה". לצד הניאו-מערבון, התגלגל המערבון והתפתח לתת-ז'אנרים חדשים (מערבוני קומיקס, מערבוני חלל), פגש בז'אנרים אחרים (מד"ב, אנימציה) והגיע לשווקים זרים (מערבוני קארי ומערבוני נודלס).

ובאותה העת, נכחד המערבון הקלאסי כמו שבט אינדיאני במאה ה-19. נסו להיזכר מתי בפעם האחרונה ראיתם בקולנוע מערבון לפני או אחרי "אומץ אמיתי" ב-2010. ולא, "הפלישה למערב" זה לא מערבון, ואני לא אתייחס לשאלות נוספות בעניינו כי זה מביך את כולנו. היו אמנם כמה מערבונים בעשור האחרון, חלקם אפילו מצוינים, כמו "אפלוסה", "3:10 ליומה" ו"ההתנקשות בג'סי ג'יימס ע"י רוברט פורד הפחדן". אבל אלה היוצאים מן הכלל שנתוני הקופות שלהם מלמדים על הכלל. והכלל אומר שהמערבון הקולנועי מת, כשם סרטו הגדול של ראול וולש, עם המגפיים על הרגליים.

תזכיר לי איזה עין אני אמור לעצום?

החדשות הטובות הן שהמערבון מת, והוא חי בטלוויזיה. "דדווד" – הגם שהלכה לעולמה כמו אחד מגיבורי המערב הפרוע, שמעולם לא ידעו מאיפה יגיע הכדור שישלח אותם למיתולוגיה – הניחה את מסילת הברזל שעליה דוהרים קרונות עמוסי מערבונים חדשים. בארה"ב חוזרת החודש "גיהנום על גלגלים" לעונה שנייה. הסדרה, שהיא מערבון שמתרחש דווקא במזרח ארה"ב ומשלב בין דרמה היסטורית לסיפור נקמה, היא אמנם לא "דדווד", אבל היא הצליחה לתפוס קצב עם התקדמותה. היום, תאמינו או לא, זו הסדרה השניה הכי נצפית של AMC: לפני "מד מן", לפני "שובר שורות". במקביל לחזרתה, יסיים את עונתו הראשונה המערבון המודרני Longmire של A&E, בדרך לעונה שניה.

בעקבות "גיהנום על גלגלים" נדמה שהיום כל רשת שידור אמריקאית מחזיקה מערבון בנרתיק האקדח: "ראלף למב" (של ניקולס פילג'י, תסריטאי "החבר'ה הטובים", וג'יימס מנגולד, במאי "הולך בדרכי") ו"The Rifleman" (רימייק של כריס קולומבוס לסדרה משנות ה-50 של פקינפה הצעיר) ב-CBS; "Hangtown" (של רון מור, יוצר "באטלסטאר גלקטיקה") ואולי גם "Gunslinger" של דייויד זאבל ("אי.אר") ב-ABC; "The Frontier" (של שון קסידי, "פשע מן העבר") ומערבון מנקודת מבט נשי של פיטר ברג וליז הלדנס ("אורות ליל שישי") ב-NBC; Tin Star של ברוס מק'נה (תסריטאי "הפסיפיק") הגיעה לפיילוט (שלא צלח) ב-TNT; אלכס קורצמן ורוברט אורסי הלוהטים (שאחראים על "סטאר טרק", אבל גם על "הפלישה למערב") עובדים על סדרה על ווייט ארפ עבור פוקס; רון הווארד ועקיבא גולדסמן (הצמד שאחראי בין השאר על "נפלאות התבונה" ו"סינדרלה מן") עונים עם מערבון על ידידו דוק הולידיי ל-HBO. ב-AMC יאבדו בקרוב את "שובר שורות", אבל ישמחו בוודאי לעבוד על הפרויקט הבא של וינס גיליגאן. כן, מערבון.

המערבונים לא זרים לטלוויזיה. בראשית פריחתה, בשנות ה-40 וה-50, היא מיהרה לאמץ את הז'אנר הקולנועי עם שורה של מערבונים מצליחים כמו "Rawhide", שהנעילה את איסטווד במגפי בוקרים; "The Lone Ranger", שתזכה בשנה הבאה לרימייק קולנועי שני באדיבות אנשי המערבון המצויר "רנגו", ג'וני דפ והבמאי גור ורבינסקי; "Gunsmoke", שהייתה הסדרה הארוכה בתולדות הטלוויזיה האמריקאית (20 עונות) עד ל"משפחת סימפסון"; ו"בוננזה" האגדית. שתי האחרונות, שמתו בזו אחר זו באמצע שנות ה-70, סימנו את תום עידן המערבון הקלאסי בטלוויזיה. בשנים הבאות עלו סדרות שנשענו על התבנית המערבונית אבל התרחקו מהז'אנר, כמו "בית קטן בערבה", שהייתה דרמה לכל המשפחה, ו"קונג פו", שהייתה מערבון עם נזיר שאולין בתפקיד הקאובוי. בשנות ה-90 עוד נצפו פה ושם מערבונים קלאסיים כמו "הרוכבים הצעירים" (עם סטיבן בולדווין וג'וש ברולין הצעירים) ו"ד"ר קווין, רופאה במערב", אבל נדמה שעד ל"דדווד" המערבון הכי טוב בטלוויזיה התרחש בכלל בחלל וקראו לו "פיירפליי".

אני די בטוח שהוא הרגע קרא לנו "זקנים"

לא מפתיע, אם כן, שגם המערבון הכי טוב בטלוויזיה היום, בין "דדווד" למה שלא יהיה בשנה הבאה, מתרחש בקנטאקי של ימינו. קוראים לו "צדק פרטי", והכוכב שלו הוא טימוטי אוליפנט, שחבש את כובע הבוקרים שלו ב"דדווד" ולא הוריד אותו מאז. אוליפנט הוא הדבר הכי קרוב לקלינט איסטווד בתעשייה האמריקאית; כל כך קרוב, שכשב"רנגו" ביקש ורבינסקי לעשות מחווה לאיסטווד, הוא השתמש בקולו של אוליפנט.

אם ב"דדווד" אוליפנט היה מרשל (לשעבר) שהסתובב במערב הפרוע של המאה ה-19, כעת הוא מרשל שמסתובב בדרום הקרתני והגזעני של המאה ה-21. חוץ מזה, לא הרבה השתנה: ריילן גיבנס שלו עדיין נוהג לפי הקודים של האולד ווסט, מהשנינויות המלוטשות המוגשות בטון צונן ועד לשליפה הכי המהירה במזרח קנטאקי. "צדק פרטי" היא סינתזה נהדרת בין שני ז'אנרים אמריקאיים קלאסיים – המערבון והפילם נואר – שתחת המקלדת המושחזת של הסופר אלמור לנארד מתחברים לכדי עונג צרוף. היא גם משלבת בהצלחה בין מאפיינים של דרמת Serial (שמציגה קשת סיפורית רחבה) לבין אלמנטים של דרמת Procedural (שבה כל פרק מציג סיפור בודד). כך אפשר להתחבר לסיפורים המעולים שהיא מציגה בכל שלב. אבל עם גיבור כל כך מגניב, אין שום סיבה שלא להתחיל בהתחלה.

ובזמן שגרהאם יוסט, יוצר "צדק פרטי", עובד על עונתה הרביעית, והטלוויזיה האמריקאית כולה עומדת בפני הסתערות חיל הפרשים, ניצת זיק של תקווה גם לתחייתו הקולנועית של המערבון. "The Lone Ranger" צפוי לצאת לאקרנים רק בקיץ הבא, אבל כבר בסוף השנה נזכה לראות את הואריאציה על הז'אנר של קוונטין טרנטינו – אחד שיודע לשחק בז'אנרים, וש"הטוב, הרע והמכוער" הוא הסרט האהוב עליו בכל הזמנים. "Django Unchained" נשמע בדיוק כמו מערבון של טרנטינו – מגניב, אלים, קצת טראשי ועמוס רפרורים תרבותיים. לא בטוח שזה יחזיר לחיים את המערבון הקולנועי, אבל אולי זה יחזיר לחיים את דון ג'ונסון.

קופים מדברים, ברבורים שחורים וזיקיות עם אקדחים: 2011 בקולנוע

זהו. הגיע הזמן הזה בשנה שכולם מסכמים ובוחרים את הסרטים הכי טובים שלהם. אז בגלל שאני עייף, ובגלל שאף פעם לא הצטיינתי בלהגביל את הבחירות שלי, אני הולך לעשות את זה קצר וקולע, ואת הביקורות המורחבות תוכלו למצוא בקישורים.

יש רק כלל אחד: רק סרטים באורך מלא שהוצגו במהלך שנת 2011 בבתי הקולנוע המסחריים בישראל הועמדו לבחירה. וזה אומר שהסרטים שלא הופצו כאן או שנגאלו רק בזכות סינמטקים ופסטיבלים נותרו בחוץ, ושיש כאן גם סרטים ששייכים באופן רשמי ל-2010, אם לא למטה מכך.

במשפט אחד: היתה שנה קולנועית נפלאה. במיוחד כשמוסיפים לה את השאריות המוצלחות מהשנה שעברה.

עשרת הסרטים הטובים של השנה

1. אומץ אמיתי (2010, אבל הופץ בארץ בפברואר)

2. ברבור שחור (2010, הופץ בארץ בינואר)

3. דרייב

4. כוכב הקופים: המרד

5. מאניבול

6. קר עד העצם (2010, הופץ בארץ בינואר)

7. רנגו

8. מכאן והלאה (2010, הופץ בארץ בינואר)

9. החבובות

10. הרפתקאות טינטין

המספר הנוסף לסרט הישראלי של השנה:

הערת שוליים

העשירייה השניה (ללא סדר חשיבות)

ממלכת החיות (2010, הופץ בארץ בספטמבר)

חייבים לדבר על קווין

127 שעות (2010, הופץ בארץ באפריל)

התפשטות

חצות בפאריס

טטרו (2009, הופץ בארץ בינואר)

הדרך (2010, הופץ בארץ בפבראר)

לוחם

אקס מן: ההתחלה

העור בו אני חי

פרסי משנה

הכי אוברייטד

האנה

בעיקרון האוברייטד המובהק של השנה הוא "העזרה", אבל לי ממילא לא היו ציפיות.

בעיקרון האוברייטד המובהק שלי הוא "נאום המלך", אבל זה קצת לא הוגן, כי הוא לא מאוד גרוע. הוא פשוט לא טוב כמו שאומרים (או כמו שמחלקים לו פרסים).

אז בעיקרון, האוברייטד שלי הוא "האנה" – סרט ששמעתי עליו כל כך הרבה דברים טובים, וכל כך התאכזבתי לגלות סרט שכל כך עסוק בלהיות מגניב, עד שהוא רק רבע מגניב.

עוד באוברייטד: "העזרה", "נאום המלך", "עץ החיים".

האנה: לבת של מתילדה ("לאון") ומוגלי קוראים האנל'ה, יש לה אקדחים במקום שמלת שבת, והיא ילדה מגניבה בסרט שמתאמץ להגניב. ראן האנה ראן. ***

הכי אנדרייטד

ללא גבולות

מבין הסרטים שזכו לכתף ביקורתית קרירה – וכמו תמיד, יש עשרות כאלה – מצא חן בעיני במיוחד הסרט הזה, שאמנם לא ממש עמד ביומרות המועדון-קרביות שלו, אבל לפחות ניסה. בעיני זה היה ניסיון לא רע בכלל.

עוד באנדרייטד: "לוחם", "אלוהי הקטל", "נגד כל הסיכויים".

ללא גבולות: ניסיון יומרני אך לא רע בכלל להיות מועדון קרב של שנות האלפיים. עוד קצת הידוק תסריטאי, קצת חומר אפל וקצת השראה וזה היה קאלט. ½***

הכי אוברייטד-אנדרייטד

סופר 8

בכל שנה יש סרט אחד שמגיע עם ציפיות שמיימיות, מתגלה כרחוק מהן כמו אבי לוזון מהמציאות ומתרסק. השנה זה היה "סופר 8", סרט ספילברגי של ג'יי.ג'יי. אברהמס שאמנם לא היה ספילברג, אבל גם לא היה רע בכלל.

סופר 8: אברמס עושה ספילברג, אי.טי פוגש את קלוברפילד במערה של הגוניס. מאכזב בקנה מידה של אברמס ושל ספילברג, אבל מהנה מחוצה לו. ½***

הכי חבל שלא באתם

ממלכת החיות

קטגוריה חביבה עלי במיוחד בזכות הנבחר הראשון שלה בסיכום השנה שלי ב-NRG ב-2006, "בריק", שהוא פייבוריט נצחי שלי. והזוכה השנה – דרמת פשע אוסטרלית נהדרת מ-2010 שלמרות גב ביקורתי מפרגן עברה פה מתחת לרדאר. הפסד שלכם. אתם עדיין יכולים לתקן, בספריות DVD או בכל מיני אתרים שאני לא יכול להמליץ לכם עליהם באופן רשמי.

עוד חבל שלא באתם: "ג'יין אייר", "מסיבת הלוויה שלי", "הדרך".

ממלכת החיות: דרמת פשע מחוספסת שלא שוכחת שגם פושעים הם אנשים, גם אם הם קודם כל חיות, והמלכה שלהם היא אלמנה שחורה ובלאדי מאמא. ****

הכי כיף לשמוע

דרייב

פסקול השנה, כל מילה מיותרת.

עוד כיף לשמוע: "חייבים לדבר על קווין", "החבובות", "פרל ג'אם:Twenty", "ג'ורג' הריסון: חיים בעולם חומרני".

דרייב: האיש ללא שם מתיישב מאחורי ההגה? למה לא? מותחן פשע מהפנט, מהורהר ואלים. טוב שההגה בידיים של רפן. ½****

הכי ככה עושים סרט קיץ

כוכב הקופים: המרד

מי אמר שסרטי קיץ חייבים להיות נטולי אינטליגנציה? כנראה שאותו אחד שחושב שקופים חייבים להיות נטולי אינטליגנציה – מה שהופך את הסרט הזה לניצחון כפול. ניצחון הקוף על האדם, וניצחון רופרט וויאט על הוליווד.

עוד סרטי קיץ עשויים כהלכה: "אקס מן: ההתחלה", "משימה בלתי אפשרית: קוד הצללים", "שרלוק הולמס: משחק הצללים".

כוכב הקופים: שיבה נפלאה לכוכב האהוב, בזכות קופים מפעימים שלא הולכים אחרי בני אדם. חוליה אינטליגנטית באבולוציה של הקיץ. משוגע על הקוף. ****

הכי ככה עושים סרט ספורט

מאניבול

דרמת ספורט נפלאה, חכמה ועמוקה, שאומרת כל כך הרבה דברים על ספורט, על תרבות ועל אמריקה. כל האמריקנה בכפפת בייסבול.

מאניבול: סרט מרתק על ספורט שכל מי שלא אמריקאי חושב שהוא משעמם? למה לא? דרמה מנצחת לאוהבי כדורים ולאוהבי מספרים. הום ראן. ½****

הכי ככה לא עושים רימייק

קונאן

אם קונאן היה רואה את העיבוד הבינוני שעשו לו, הוא היה חוזר להיות קונאן המשמיד.

קונאן:עדיין ברברי, עדיין משמיד ועדיין לא נראה כמו מושל לעתיד. קונאן התלת ממדי עדיין כותש, עילג ומעורר געגועים.מכל בחינה אחרת, הוא כישלון. ½**

הכי ככה עושים עיבוד קולנועי

הרפתקאות טינטין

פשוט נפלא. עיבוד כל כך הולם, כל כך מהנה וכל כך כובש. בדיוק החומרים שספילברג צריך להתעסק בהם במקום ב"טרה נובה".

טינטין: טינטין ג'ונס ושודדי תיבת האוצר האבודה? למה לא? חיבור טבעי שעובד נפלא ומחזיר לספילברג את הכבוד שאיבד בממלכת הבדולח.  ****

הכי ככה לא עושים עיבוד קולנועי

מסעות גוליבר

ג'ק בלאק רוקן את ג'ונתן סוויפט מכל העומק הסאטירי של המקור. יצא קטן, הגוליבר הזה.

מסעות גוליבר: ג'ק בלאק עושה צחוק מהסאטירה של סוויפט, ומשאיר ממנה רק גימיק נטול עומק. כך קורה שדווקא בתפקיד גוליבר בלאק יוצא כזה קטן. ***

הכי ככה אולי נביא אוסקר

הערת שוליים

סרט ישראלי בסטנדרט גבוה, שמכוון ישר להוליווד. ככה זה כשתסריט מעולה פוגש במאי מיומן ליצירה אינטליגנטית.

הערת שוליים: יצירה מעמיקה, מלאכת מחשבת תסריטאית, משחק מצוין ועבודת בימוי מיומנת בסרט שהוא כל דבר חוץ מהערת שוליים. ****

הכי התגעגעתי

החבובות

איזה כיף שהן חזרו. איזה כיף שג'ייסון סיגל, ניקולס סטולר וג'יימס בובין אחראים על כך. איזה כיף שהחבובות שוב כאן.

החבובות: קאמבק נוסטלגי? למה לא? תענוג קולנועי תיאטרלי ומוזיקלי צרוף, חכם, משעשע, מרגש ומלא אהבה. It's time to meet the muppets again. ****

הכי התגעגעתי והתאכזבתי

הדרדסים

סרט ילדים שמזניח את המבוגרים. האנק עזריה לא מציל את המצב.

הדרדסים: בדיוק כמו "מכושפת", רק בלי החן, התחכום, ההומור ואיימי אדמס. רצינו שיגדלו איתנו, אבל הם נותרו קטנים ולילדים. ביש גדא. ½**

הכי מטופש

סאקר פאנץ'

זאק סניידר בסרט נטול תוכן.

עוד במטופשים: "רובוטריקים 3", "הפלישה למערב".

הכי הפתעה נעימה

ידידים פלוס

לא ציפיתי, והתענגתי מכל רגע עם מילה וג'סטין.

עוד הפתעות נעימות: "אחינו האידיוט", "טיפש, מטורף, מאוהב".

ידידים פלוס: קומדיה רומנטית חכמה, משוחררת, כיפית ומצחיקה כמו הגיבורים שלה. ניצחון מוחץ למילה קוניס על נטלי פורטמן בקרב הבלרינות הזורמות. ½***

הכי אנימציה

רנגו

פיקסאר פישלו השנה עם סרט בינוני להפתיע (בטח בקנה המידה שלהם), ומזל שדרימוורקס היו שם להרים את הכפפה ולהגיע עם רנגו המבריק.

עוד באנימציה המוצלחת: "נומיאו ויוליה", "תזיזו ת'רגליים 2", "החתול של שרק", "קונג פו פנדה 2".

רנגו: ממערבוני ספגטי, פחד ותיעוב וצ'יינהטאון, יוצאת זיקית צבעונית וחריפת לשון. נווה מדבר בשממה הפוסט-אוסקרית. אנימציה לא למבוגרים בלבד. ****

הכי זר

העור בו אני חי

לא שנה מדהימה בקולנוע הזר, אבל בכל זאת היו בה כמה סרטים מצוינים. בראשם, אגב, סרט כמעט מופתי – "היו זמנים באנטוליה" של נורי בילג' סיילאן – אבל מכיוון שהוא לא הופץ כאן מסחרית, אני הולך עם "העור בו אני חי" שהחזיר את אלמודובר למקורות.

עוד בזרים: "האישה ששרה". ומה לגבי "חצות בפאריס" ו"טטרו"? תופס?

העור בו אני חי:כמו בי מובי מסוגנן, כמו היצ'קוק עם חוש אופנה מפותח, כמו פדרו אלמודובר של פעם. סרט אימה עוכר שלווה בו אלמודובר חוזר לסורו. ****

הכי גיבור העל של השנה

מגנטו (אקס מן: ההתחלה)

בסרט הקומיקס הטוב של השנה (שנה שאין בה אביר אפל, כמובן), מגנטו נצץ מעל ליתר החבורה המצוינת בזכות מייקל פסבנדר.

עוד גיבור על מצטיין: "ת'ור".

אקסמן – ההתחלה: הקומדיה הרומנטית "כשאריק פגש את צ'ארלי", קומדיית הקולג' "מוטאנט צעיר" והספין-אוף של ג'יימס בונד מתחברים למוטאציה מעולה. ****

הכי גיבור העל המאכזב של השנה

גרין לנטרן

התלבטתי בין שני גיבורי על שעלו כאן במקביל – גרין לנטרן וקפטן אמריקה – ובחרתי בירוק מביניהם, בעיקר כי ממנו ציפיתי ליותר מאשר לקפטן האובר-פטריוטי.

גרין לנטרן: אולד-פשן להחריד, כאילו דרדביל מעולם לא נכשל. החן של ראיין ריינולדס והגוף של בלייק לייבלי מצילים את העולם, אבל לא את הסרט. ***

הכי "בשביל זה אספתם כל כך הרבה כוכבים?"

סילבסטר בניו יורק

כל מילה מיותרת.

עוד בזבז כסף יקר לשווא: "קומפני מן".

סילבסטר בניו יורק: מהאנשים שהביאו לכם את 'יום האהבה'? בהחלט כן. וזה אמור להגיד לכם הכל, לטוב ולרע.קיטש עתיר כוכבים שיסתדר גם בלי אלה שלי. ½**

הכי מכות

לוחם

אחד מסרטי האקשן הטובים והמפוספסים של השנה. זה לא "פייטר", אבל זה לא רחוק.

עוד מכות: "פלדה אמיתית".

לוחם: 'פייטר' של ה-MMA? למה לא? גם לו מגיע סרט מכונן, ואו'קונור מציע מתחרה ראוי – מלהיב, עוצמתי ואלים. אחים, ודם. ****

סרט הניקולאס קייג' הגרוע של השנה

עונת המכשפה

זו תמיד בחירה קשה, אבל ליד "עונת המכשפה" העלוב אפילו "הסגת גבול", "רודף צדק" ובטח "מרדף עצבני" נראים כמו סרטי אוסקר.

עונת המכשפה:קלוש כמו הרעיון של צלבנים עם מבטא אמריקאי.רעיון סביר בביצוע בינוני.אם כבר קייג' אצל דומיניק סנה, היה עדיף שיעלם תוך 60 שניות. ***

הכי בדרך להיות ניקולאס קייג'

ריצ'ארד גיר

תראו את "דאבל". לא, אל תראו את "דאבל". תבהו שעה וחצי בקיר במקום.

דאבל: 'החפרפרת' לעניים? אפילו לא זה. מותחן ריגול קלוש, ועוד כתם בקריירה של ריצ'רד גיר, שעוד רגע ויהיה לניקולס קייג'. ½**

הכי גבר

ראיין גוסלינג

שחקן השנה בלי תחרות ("משחקי שלטון", "טיפש, מטורף, מאוהב", "דרייב", "בלו ולנטיין"). ויהיה שחקן השנה עוד הרבה שנים.

טיפש, מטורף, מאוהב: מצחיק כמו סטיב קארל, כריזמטי כמו ראיין גוסלינג, אינטליגנטי כמו ג'וליאן מור ושנון כמו אמה סטון. חכם, שפוי, מקסים. ½***

הכי גבירה

זואי סלדנה ומילה קוניס

בעיקרון, התואר השנה מגיע לאמה סטון. אבל מכיוון שאני לא מחפש פה צדק, אלא העדפות אישיות, אני מחלק אותו בין שתיים שעשו לי את זה השנה באופן מיוחד: מילה, שנתנה פייט לנטלי ב"ברבור שחור" וניצחה אותה ב"ידידים פלוס" נגד "קשר לא מחייב"; וזואי, שעשתה רק את "קולומביאנה", אבל זה מספיק מבחינתי.

קולומביאנה: זו מתילדה? זו ניקיטה? לא, זו זואי סלדנה בגופיה ותחתונים.וזה הדבר הכי טוב שאפשר לומר על הקשקוש הקולומביאני.אבל זה דבר טוב מאוד. ½**

הכי נערת השער

רוזי הנטינגטון וויטלי

על תואר "התחלתי לראות ממך קצת השנה ואני מצפה לעוד" התחרו השנה מספר מנערות השער של הבלוג (בלטה לטובה: גבריאלה וויילד) ועוד כמה שהיו כאן עוד לפני שנפתחו הרשימות. "נערת השער" המועדפת עלי היא אוונג'לין לילי, אבל מכיוון שלמרות גיחתה המבורכת לקולנוע היא לא ממש עומדת בקריטריונים של תגלית, החלטתי ללכת על מישהי שעושה את צעדיה הראשונים בעולם המשחק, ואני מקווה שלא תחדל מללכת בו.

וכך נפלה הבחירה על רוזי הנטינגטון וויטלי המלכותית. לא בדיוק אלמונית, אבל חדשה על המסך בתפקיד הצמודה של סם וויטוויקי בר המזל. המשיכי כך.

רובוטריקים 3: בשביל מה דמויות קרטון צריכות שלושה ממדים? ההתעללות בגיבורי ילדותי נמשכת. אכזבת אותי שוב, מייקל ביי. ***

הכי פספס ברגע האחרון את 2011 אבל תזכירו לי אותו בשנה הבאה כי הוא נפלא

הארטיסט

קליפ פרידה