תגית: HBO

פעמיים היצ'קוק ("היצ'קוק" ו"נערתו של היצ'קוק": ביקורות)

היצ'קוק טובי ג'ונס ואנת'וני הופקינס

החדשות הרעות הן שיש לנו שני סרטי היצ'קוק שיוצאים בסמיכות.

החדשות הטובות הן שביחד הרווחנו דאבל פיצ'ר מרתק.

"אתה הורס את מה שאתה אוהב" (אוסקר וויילד)

שני סרטים על אלפרד היצ'קוק, ושניהם מצוינים. כרונולוגית, "נערתו של היצ'קוק" של HBO קדם בחודש ל"היצ'קוק" הקולנועי. אולם בהתייחס לתקופה אותה הם מציגים, "היצ'קוק" מקדים את "נערתו". "היצ'קוק" עוסק בתקופת הפקתו של "פסיכו", שיצא לאקרנים ב-1960. הוא מסתיים עם נחיתתו של עורב על כתפו של הבמאי, רמז לסרטו הבא – "הציפורים" (1963), שעומד (ביחד עם "מארני") במרכז "נערתו של היצ'קוק".

צפייה בסרטים בסמיכות, ואפילו בסדר הזה, פורשת יריעה על חלק מתור הזהב ביצירתו של היצ'קוק; "פסיכו" הגיע אחרי "מזימות בינלאומיות" הנפלא, שהיה, כמו שקרא לזה דונלד ספוטו, "פרידה מרה-מתוקה מן הזוהר והרומנטיות. משהו חדש התרחש בסרטיו של היצ'קוק, משהו טעון פחדים שמימיו לא חשף אותם במלואם על המסך, משהו שעורר את הזעקה הנזעמת והרצחנית של 'פסיכו'" ("היצ'קוק: צידה האפל של הגאונות"). את "פסיכו" הפיק היצ'קוק מכספו שלו, והיום נחשב הסרט לאחד מסרטיו הטובים ביותר (אם כי בזמן אמת לא התקבל בחיבוק כה רחב, גם אם הסרט מצייר תמונה אחרת. עבר זמן בין הביקורות הראשונות – "יצירה של ברברי מתוחכם" היתה אחת מהן – לבין הצעידה לטקס האוסקר ולפנתיאון הקולנועי). הוא גם הביא את היצ'קוק לרווחה כלכלית ולחופש יצירתי מוחלט, וכך העביר תקופה שלווה יחסית בין "פסיכו" לבין "הציפורים" – אף הוא קלאסיקה היצ'קוקית שנכנסה אל הנצח, עם העורבים והכל. אח"כ הגיע "מארני" (1964), סרט אותו מגדיר "נערתו של היצ'קוק" כקלאסיקה האחרונה של הבמאי. על מיצובו של "מארני" לא-נטול-הפגמים כקלאסיקה ישנה מחלוקת, אבל דבר אחד בטוח: עם כל הכבוד לבלונדיניות שבארבעת סרטיו הבאים והאחרונים של היצ'קוק (ג'ולי אנדרוז ב"המסך הקרוע", דני רובין ב"טופז", ברברה לי-האנט ב"פרנזי" וקארן בלאק עם פאה בלונדינית ב"מזימות"), "מארני" היה סרט ההיצ'קוק-בלונד האחרון.

משני הסרטים החדשים עולה דמותו היצ'קוקיאנית מוכרת למדי למי שבקיא ולו במעט בביוגרפיה של הבמאי. שניהם מזניחים כמעט לחלוטין את העיסוק בגאונותו הסינמטית, כמו מצפים שהקהל כבר יקבל את זה כמובן מאליו (היצ'קוק=גאון, זו אקסיומה קולנועית ידועה); שניהם נוגעים ביחסים המורכבים שלו עם אשתו, אלמה רוויל (ב"היצ'קוק" מדובר בתמה העיקרית, ב"נערתו" פחות); ושניהם עוסקים באובססיה שנהג לפתח לכוכבות שלו, שהיו שכפולים בלונדיניים של יפהפיה זוהרת ובלתי מושגת.

כאלה היו אווה מארי סיינט, ג'נט לי, קים נובאק, אינגריד ברגמן ואחרות. גרייס קלי היתה הרול-מודל והטייפ-קאסטינג של האלילה. אין זה מקרה שהיא סיימה את דרכה הקולנועית בהכתרה לנסיכה אמיתית, עם תואר אצולה רשמי. קלי מוזכרת בשני הסרטים: היצ'קוק של "היצ'קוק" (אנת'וני הופקינס) אומר לוורה מיילס (ג'סיקה בייל) שהיא היתה יכולה להפוך לכוכבת גדולה כמו קלי; היצ'קוק של "נערתו" (טובי ג'ונס, פעם שניה בביופיק שיוצא במקביל לביופיק זהה, אחרי טרומן קפוטה) אומר לטיפי הדרן (סיינה מילר, ליהוק מצוין) שלא חסר לה דבר ממה שיש לקלי, ואף יותר.

נערתו של היצ'קוק

האובססיה של היצ'קוק לכוכבות הבלונדיניות שלו היא נושא מוכר, אבל שני הסרטים משרטטים קווים שונים לאובססיה הזאת. ב"היצ'קוק" מדובר באובססיה ברורה לג'נט לי (וכעס על ורה מיילס, מושא-האובססיה הקודם, שהעזה להיכנס להריון במקום לקחת את התפקיד שיועד לה כיורשת של קלי). היצ'קוק בוחר לה תלבושות ותסרוקות (עוד מאפיין מוכר של האיש), ואפילו מציץ בה דרך חור בקיר, מעשה נורמן בייטס. אולם, לאובססיה הזאת אין ביטוי מיני ממשי, אלא מרומז בלבד.

לעומת זאת, ב"נערתו" (במקור The Girl, כפי שהחל היצ'קוק לכנות את הדרן לאחר שסירבה לחיזוריו במהלך "מארני") מוצג היצ'קוק כאדם שמפתח אובססיה מינית מוחצנת כלפי הדרן, ואפילו הופך לתוקפני לעתים. בכלל, מה שמסופר ב"נערתו" הוא לא פחות מתיאור של מקרה התעללות ממושך. זה תיאור שיש לו בסיס עובדתי מוצק – הדרן עצמה מסרה את הדברים (היא גם סייעה למילר בשיחות רקע),שגובו לפי התסריטאית גווינת' יוז גם בדבריו של עוזר הבמאי המנוח ג'יימס בראון. "נערתו" עורר עליו גל של ביקורת (קים נובאק, דוריס דיי ואווה מארי סיינט היו בין האנשים שגויסו להגן על שמו של היצ'קוק).

אבל גם אם אפשר להתווכח לגבי המוטיבים המיניים באובססיה של היצ'קוק כלפי הכוכבת החדשה שלו, הרי שאין מחלוקת לגבי העובדה שהוא הרס אותה באותה מידה שבה בנה אותה. היצ'קוק לקח את הדרן כדוגמנית אלמונית לחלוטין מפרסומת טלוויזיה (וכבר אז כבל אותה בחוזה לא מכובד לשבע שנים), הפך אותה לכוכבת שניים מסרטיו הטובים והחשובים ביותר, ואז חיבל לה בהמשך הקריירה כיוון שסירבה להמשיך לעבוד איתו. כיוון שהיתה קשורה איתו בחוזה, הדרן לא היתה יכולה לעבוד בשום סרט אחר. כשבמאים פנו אל היצ'קוק לגביה, הוא סירב לשחרר אותה מסוגרה. "הוא הותיר אותי תחת חוזה", סיפרה הדרן, "המשיך לשלם לי מדי שבוע במשך שנתיים כדי שלא אעשה דבר". הדרן לא הפכה מעולם לכוכבת שהיתה מיועדת להיות. היום אפשר לראות אותה מדי פעם בתפקידי אורח בסדרות טלוויזיה ובסרטים שוליים. ורה מיילס, שמשותקת על ידי היצ'קוק ב"היצ'קוק", כמו מבשרת להדרן את עתידה.

בשום פנים ואופן לא! לא נשב בממשלת ימין קיצוני!

בשום פנים ואופן לא! לא נשב בממשלת ימין קיצוני!

"נערתו" משחזר את התקופה של צילומי "הציפורים" ו"מארני", שהיתה תקופה של כוח יצירתי יוצא דופן ושל יצר אנושי נטול רסן. צילומי "הציפורים" היו טראומטיים עבור הדרן, שחוותה בלילות סיוטים בהם היא נתקפת ע"י ציפורים. עוד קודם לכן החלה ההשתלטות של היצ'קוק על חייה, כשהוא בוחר לה תכשיטים ורוכש עבורה מלתחה (אירועים שמוזכרים בסרט, כמו גם שקי תפוחי האדמה ששלח לה כדי שתשמין לטובת התפקיד). הוא שכר בלשים שיעקבו אחריה, היה מזמן אותה לישיבות ארוכות ונועץ בה מבטים בכל הזדמנות. "הוא עשה שוב את 'ורטיגו' עם טיפי הדרן", אמר על כך סמואל טיילור. מי שטוען כנגד "נערתו" צריך לזכור שהסרט עוד עושה חסד עם היצ'קוק כשאינו מזכיר אירועים מטרידים אף יותר שהתרחשו במהלך הסרטת "מארני", כמו בובה בדמות הדרן ששלח היצ'קוק לבתה (מלאני גריפית') או מסיכה בדמות פניה שהחזיק ברשותו.

הנסיגה של גרייס קלי מהאפשרות לחזור לקולנוע ולהשתתף ב"מארני" רק הגבירה את האובססיה של היצ'קוק להדרן. האובססיה הזאת הפכה להתעללות בצילומים שבהן היו מעורבות ציפורים חיות וציפורים מכניות בשלל צילומי פעלולים מסוכנים. השיא היה בסצנה שבה עולה מלאני דאגלס לעליית הגג ומותקפת ע"י ציפורים. זו סצנה שאת צילומיה משחזר "נערתו" היטב, ועדיין לא מצליח להמחיש במלואה את האימה שבחזרה על ההתרחשות – ציפורים עצבניות תוקפות כוכבת הוליוודית צעירה, פרועת שיער ואיפור – במשך שבוע ימים. ביום החמישי נקשרו הציפורים אל הדרן, כדי שלא יוכלו להתרחק ממנה. ביום השישי, לאחר שאחת הציפורים פצעה אותה מתחת לעינה, התמוטטה.

אחרי כל זה, אין פלא ש"היצ'קוק" ו"נערתו" מסתיימים בטון שונה לחלוטין גם מזווית הבלונדינית. "היצ'קוק" מסתיים בג'נט לי המאושרת, שמודה להיץ' על החוויה. אזהרותיה של מיילס לא נגעו לה, מסתבר. "נערתו" מסתיים בשחזור שוט מ"מארני" ובו עוזבת הגיבורה את המקום בדרכה אל הלא נודע. הדרן השאירה מאחוריה את היצ'קוק ואת הצלקות הפיזיות והנפשיות שגרם לה, ובמידה רבה גם את הקריירה הפוטנציאלית שלה ככוכבת קולנוע. מי שמבקר את "נערתו" הבוטה לפרקים למול הייצוג הנוח יותר לעיכול של היצ'קוק ב"היצ'קוק" צריך לזכור שקשה להשוות בין המקרים, וסביר בהחלט ששניהם עושים צדק היסטורי עם הבמאי. "פסיכו" היה כרוך באובססיה מסוימת אחרי ההיצ'קוק-בלונד; "הציפורים" דרדר את האובססיה הזאת למקומות מסוכנים.

היצ'קוק 2012

"מאחורי כל גבר מצליח עומדת אישה, ומאחוריה עומדת אשתו"

(גראוצ'ו מרקס)

"היצ'קוק", שהוא הסרט הטוב מבין השניים (ושניהם מצוינים), עוסק בתקופה הכי פחות סוערת ואמוציונאלית. מנגד, הוא עוסק בעשיית סרט מרתק שכולו סמלים ורמזים, ועל רקע זה מאכזב מעט לגלות עד כמה הוא ממעט להפנות זרקור אל החוכמה שבבסיס הסרט: הסמלים והדימויים (מראות), העיצוב (קווים אנכיים ואופקיים), השימוש בנקודות מבט, השמות (מאסטר בייטס=מאונן, מפחלץ ציפורים=שוכב עם בחורות). הסרט מזכיר את הסצנה המוכרת ביותר מ"פסיכו" – סצנת המקלחת, המוכרת אפילו למי שלא צפה בו – תוך שהוא מציג את המאבק של היצ'קוק עם הצנזורה, את האופן שבו הדריך את לי בסרט (לפי "היצ'קוק", הוא "תקף" אותה בעצמו) ואת הדרך שבה שיפרו אותה אלמה והפסקול הצורמני של ברנרד הרמן. אבל לבד מזה, אין כמעט רגעים בסרט שעושים חסד עם הגאונות ההיצ'קוקית.

להיפך – רובו של "היצ'קוק" דווקא מעמעם את זוהרו של היץ' וחולק קרדיט לאלמה (הלן מירן המצוינת, אם כי נדמית לי כקצת כריזמטית מכדי לגלם את הדמות). היא שמסייעת לו בבחירת תסריטים ובשכתובם, היא שעוזרת בליהוק – וברגע האמת, כאשר הוא נופל למשכב, היא שממלאת את מקומו על הסט.

לא!!! מי פתח מים חמים?!

לא!!! מי פתח מים חמים?!

"היצ'קוק" נע סביב מרובע אהבים פתוח שבמרכזו אלפרד ואלמה. בזמן שאלפרד מסתובב סביב הבלונדיניות שלו, ג'נט לי (סקרלט ג'והנסון הנהדרת) ו-ורה מיילס, אלמה מפתחת סמי-רומן משלה עם הסופר-מחזאי ווילפרד קוק (דני יוסטון). "פסיכו" הוא רק הרקע לסיפור האהבה הזה שכל כולו אילוסטרציה למימרה הידועה "מאחורי כל גבר מצליח עומדת אישה". ובמקרה של היצ'קוק, מתאימה יותר אמירתו של גראוצ'ו מרקס המופיעה כאן למעלה. ומאחורי אלפרד היצ'קוק עמדה אישה חזקה שהיתה מוכנה להתמודד עם אובססיית הבלונדינית שלו, ונשארה לעמוד אחרונה (כדאי לקרוא כאן את תומר קמרלינג על הדמיון שביחסי היצ'קוק-רוויל וביחסי ג'ורג' לוקאס ורעייתו. חוץ מזה שהיצ'קוק גאון ולוקאס מחורבן). בדיאלוג הסיום הנהדר של הסרט מכריז היץ' שלעולם לא ימצא היצ'קוק-בלונד כמוה. "חיכיתי 30 שנה לשמוע אותך אומר את זה", אומרת אלמה הנרגשת. "ולכן, יקירתי", אומר היצ'קוק, "קוראים לי אמן המתח".

בכך מתעלה "היצ'קוק" על יריבו הטלוויזיוני. אף שהחומרים מהם הוא עשוי מעניינים פחות מהסיפור המזעזע של היצ'קוק והדרן, ולמרות חלקים בעייתיים (כמו הרומן המשעמם של אלמה ודמות הרוצח הפסיכולוגיסטית בגרוש שרודפת את היצ'קוק), הרי שהוא עשוי באופן חינני ומענג כל כך (לרבות המשחק המצוין של כל הנזכרים למעלה, לרבות-לרבות הופקינס-מירן), שהצפייה בו היא בידור מצוין. לא ברמה של היץ' עצמו, אבל בהחלט ברוחו שכה אהבה לבדר את הקהל, לבצע עליו מניפולציות ולתזמר את תגובותיו, כמו בסצנה הנפלאה שבה עומד היצ'קוק מחוץ לאולם בו מוקרן "פסיכו" ומנצח על צרחות הצופים לצלילי כלי המיתר של הרמן.

זה המקום גם לציין שבשני המקרים מדובר בהיצ'קוקים פנומנליים. ואני לא מתכוון לסרטים, אני מתכוון להיצ'קוקים. אנת'וני הופקינס וטובי ג'ונס – שני שחקנים מעולים, גם אם לא באותה הסקאלה – יוצרים בראש ובראשונה חיקויים מרשימים של היצ'קוק. הקול, האינטונציה, ההליכה, המבט והמבע שמשתלבים עם האיפור (השפתיים המרירות, הסנטר הכפול בריבוע) והשומן (נדמה לי שהופקינס שמן יותר) ממש מפיחים חיים בצדודית-צללית האיקונית.

לא יכולתי לוותר על זה

אלפרד היצ'קוק לא יוצא טוב מ"היצ'קוק" ומ"נערתו של היצ'קוק". בראשון מוצגת התזה שלפיה המאסטרו הקולנועי היה חייב את הצלחתו לאישה שמאחוריו. בשני מוצג אדם שגאוניותו היתה כרוכה בהרגלים אנושיים מגונים ואפילו מתועבים. יתכן בהחלט שלהיצ'קוק מגיע יותר מזה. אבל האיש שלא זכה מעולם באוסקר על סרטיו (אלא על מפעל חיים) כבר רגיל לקבל מהוליווד את היחס הזה. על כך כבר אמר פעם: "תמיד השושבינה, לעולם לא הכלה".

(ומי שרוצה לקרוא עוד על היצ'קוק, מוזמן לבקר בבלוג ההיצ'קוקיאני של יסמין גיל)

Twitsonfilms:

היצ'קוק: דיוקנו של האמן כגבר שתלוי באשתו? בהחלט. בידור טוב במסורת כמו-היצ'קוקית שעושה צדק עם אלמה רוויל וקסם עם אנת'וני הופקינס. ****

נערתו של היצ'קוק: דיוקנו של האמן כאשמאי חרמן? בהחלט. תיאור מעניין ומזעזע לפרקים של אובססיית הבלונד ההיצ'קוקית ברגעיה האכזריים. ½***

"היצ'קוק" (Hitchcock). בימוי: סשה ג'רבסי. תסריט: ג'ון ג'יי. מקלפלין (על פי Alfred Hitchcock and the making of Psycho מאת סטיבן רבלו). שחקנים: אנת'וני הופקינס, הלן מירן, סקרלט ג'והנסון, ג'סיקה בייל, טוני קולט, דייויד ד'ארסי, דני יוסטון, מייקל סטולברג, ראלף מאצ'יו, מייקל ווינקוט, קורטווד סמית', ריצ'ארד פורטנאו, וואלאס לאנגהאם, ריצ'ארד צ'סלר, פול שקמן. 98 דקות.

IMDB כאן

"נערתו של היצ'קוק" (The Girl). בימוי: ג'וליאן ג'רולד. תסריט: גווינת' יוז (על פי Spellbound by Beauty מאת דונלד ספוטו). שחקנים: טובי ג'ונס, סיינה מילר, אימלדה סטנטון, פנלופה ווילטון, קנדיס ד'ארסי, קרל ביוקס, קונראד קמפ. 91 דקות.

IMDB כאן

היו זמנים במערבון

פורסם במקור בגיליון אוגוסט של "בלייזר"

בחסות HBO הפך Yes Oh למנהרת זמן טלוויזיונית – לא עמוקה במיוחד, אבל כזו שממחזרת (בצדק גמור) יצירה משובחת שעזבה אותנו זה מכבר. בחודש שעבר עלתה באוב של הערוץ סדרה נפלאה שהלכה לעולמה בגיל הצעיר מדי של שלוש עונות, וטוב לראות אותה שולחת יד מהקבר: "דדווד", סדרת המערבון המופתית של HBO, שרון מיברג כתב עליה פעם ש"צפייה מרוכזת בעונה הראשונה (…) היא מה שהייתה קריאה ראשונה ב'מלחמה ושלום' לבני דורו של טולסטוי".

אם אתם חושבים שהוא הגזים, אולי תסתפקו בסופרלטיבים קצת יותר מתונים כמו "שייקספירית" ("Volture"), "דיקנסיאנית" (שיקגו טריביון), "לא דומה לאף סדרה אחרת" (וראייטי) ו"הסופרנוס במערב הפרוע" (כל השאר). אז אני רק אוסיף שהכל נכון; שזו הייתה סדרה מרתקת, ריאליסטית, עמוקה, אלימה, אפלה ועוצמתית, שעשתה למערבון את מה שלא עשה לו איש מאז שוויל מאני (קלינט איסטווד), גיבור "הבלתי נסלח" (1992), נכנס למסבאה וניער לז'אנר המאובן את הצורה.

מצד שני, בטח איבדתי אתכם ב"מערבון".

בשבילי וויסקי, והבחור פה שנראה כמו הגרסה המטרוסקסואלית של הברון מינכהאוזן יקח כנראה קוסמופוליטן

אם אבחר בגישה האפולוגטית, שמקבלת כתכתיב תרבותי את חוסר העניין המקומי בז'אנר מועדף עלי, אספר לכם ש"דדווד" לא הייתה (רק) מערבון – בדיוק כפי ש"משחקי הכס" אינה (רק) סדרת פנטזיה. "דדווד" הייתה סדרה על כוח, על יחסים בין-גזעיים, בין-מעמדיים ובין-מגדריים – ועל אמריקה. אמריקה שנולדה שם, בעיירות נידחות כמו דדווד, צפון דקוטה; שעלתה מתוך שממת המדבר וצחנת הרחובות; שגדלה מתוך מפגשים הרסניים בין האנרכיה של המערב להון של המזרח; שנבנתה על כתפיהם של מיתוסים מהלכים שבוססו בבוץ ובצואת סוסים. שם נולדה אמריקה השסועה מרוב פרדוקסים, שלא מצליחה עד היום להחליט אם היא ליברלית או פוריטנית, שכלואה בין הכוכב של שריף סת' בולוק לבין הפה המלוכלך של אל סוורנג'ן.

אבל אם אבחר בגישה הישירה והלא מתנצלת, אספר לכם ש"דדווד" היא היפר-מערבון, נציגה מודרנית, אותנטית וריאליסטית של ז'אנר שכל גבר שמכבד את עצמו חייב לראות לפחות פעם בשנה, בין שתהיה זו מרקחת ספגטי של סרג'יו לאונה ובין שיהיה אפוס נפוח חזה של ג'ון פורד או אופרה מדממת של סם פקינפה. אני יכול להתחיל לשכנע אתכם למה אתם צריכים לראות מערבונים, אבל יהיה פשוט יותר לשלוח אתכם לראות (שוב, אני מקווה) את אחד מסרטי טרילוגיית האיש ללא שם כדי שתבינו לבד.

אבל לאונה או לא, המערבון נותר מיושן. גם אם התגברתם על חסמי התודעה המקומיים שמרחיקים את הצופה הישראלי הממוצע מהז'אנר האמריקאי ממגף ועד כובע, יתכן שעדיין תתקשו להתחבר אליו. לצופה המודרני יש פחות סבלנות לקולנוע מיושן. צריך להודות שעם כל האהבה לג'ון וויין וההערצה לגארי קופר, יש אלמנטים בסיסיים מיושנים להחריד בדמויות שגילמו, בסיפורים שסיפרו ובקולנוע שבו שיחקו. והמערבון נותר למרבה הצער ז'אנר מעט מיושן, כיוון שבקולנוע הוא כמעט ומת.

אני תמיד מתבלבל, זה עץ או פלי?

המערבון – ז'אנר שגילו כמעט כגיל הקולנוע – חווה גסיסה ארוכה מאז תחייתו הרוויזיוניסטית בשנות ה-60 וה-70 בידיהם של רבי אמן כפקינפה, ארתור פן ורוברט אלטמן. "הבלתי נסלח", שהיה בה בעת מערבון ומטא-מערבון שאתגר את הז'אנר, בישר על בואו של הניאו-מערבון: תת-ז'אנר מרתק ששאל את האלמנטים הקלאסיים למציאות המודרנית. בעשורים האחרונים יכולנו לראות כמה ניאו-מערבונים משובחים – "ההצעה" האוסטרלי, "כוכב בודד", "שלוש הלוויות של מלכיאדס אסטרדה", "ארץ קשוחה". לצד הניאו-מערבון, התגלגל המערבון והתפתח לתת-ז'אנרים חדשים (מערבוני קומיקס, מערבוני חלל), פגש בז'אנרים אחרים (מד"ב, אנימציה) והגיע לשווקים זרים (מערבוני קארי ומערבוני נודלס).

ובאותה העת, נכחד המערבון הקלאסי כמו שבט אינדיאני במאה ה-19. נסו להיזכר מתי בפעם האחרונה ראיתם בקולנוע מערבון לפני או אחרי "אומץ אמיתי" ב-2010. ולא, "הפלישה למערב" זה לא מערבון, ואני לא אתייחס לשאלות נוספות בעניינו כי זה מביך את כולנו. היו אמנם כמה מערבונים בעשור האחרון, חלקם אפילו מצוינים, כמו "אפלוסה", "3:10 ליומה" ו"ההתנקשות בג'סי ג'יימס ע"י רוברט פורד הפחדן". אבל אלה היוצאים מן הכלל שנתוני הקופות שלהם מלמדים על הכלל. והכלל אומר שהמערבון הקולנועי מת, כשם סרטו הגדול של ראול וולש, עם המגפיים על הרגליים.

תזכיר לי איזה עין אני אמור לעצום?

החדשות הטובות הן שהמערבון מת, והוא חי בטלוויזיה. "דדווד" – הגם שהלכה לעולמה כמו אחד מגיבורי המערב הפרוע, שמעולם לא ידעו מאיפה יגיע הכדור שישלח אותם למיתולוגיה – הניחה את מסילת הברזל שעליה דוהרים קרונות עמוסי מערבונים חדשים. בארה"ב חוזרת החודש "גיהנום על גלגלים" לעונה שנייה. הסדרה, שהיא מערבון שמתרחש דווקא במזרח ארה"ב ומשלב בין דרמה היסטורית לסיפור נקמה, היא אמנם לא "דדווד", אבל היא הצליחה לתפוס קצב עם התקדמותה. היום, תאמינו או לא, זו הסדרה השניה הכי נצפית של AMC: לפני "מד מן", לפני "שובר שורות". במקביל לחזרתה, יסיים את עונתו הראשונה המערבון המודרני Longmire של A&E, בדרך לעונה שניה.

בעקבות "גיהנום על גלגלים" נדמה שהיום כל רשת שידור אמריקאית מחזיקה מערבון בנרתיק האקדח: "ראלף למב" (של ניקולס פילג'י, תסריטאי "החבר'ה הטובים", וג'יימס מנגולד, במאי "הולך בדרכי") ו"The Rifleman" (רימייק של כריס קולומבוס לסדרה משנות ה-50 של פקינפה הצעיר) ב-CBS; "Hangtown" (של רון מור, יוצר "באטלסטאר גלקטיקה") ואולי גם "Gunslinger" של דייויד זאבל ("אי.אר") ב-ABC; "The Frontier" (של שון קסידי, "פשע מן העבר") ומערבון מנקודת מבט נשי של פיטר ברג וליז הלדנס ("אורות ליל שישי") ב-NBC; Tin Star של ברוס מק'נה (תסריטאי "הפסיפיק") הגיעה לפיילוט (שלא צלח) ב-TNT; אלכס קורצמן ורוברט אורסי הלוהטים (שאחראים על "סטאר טרק", אבל גם על "הפלישה למערב") עובדים על סדרה על ווייט ארפ עבור פוקס; רון הווארד ועקיבא גולדסמן (הצמד שאחראי בין השאר על "נפלאות התבונה" ו"סינדרלה מן") עונים עם מערבון על ידידו דוק הולידיי ל-HBO. ב-AMC יאבדו בקרוב את "שובר שורות", אבל ישמחו בוודאי לעבוד על הפרויקט הבא של וינס גיליגאן. כן, מערבון.

המערבונים לא זרים לטלוויזיה. בראשית פריחתה, בשנות ה-40 וה-50, היא מיהרה לאמץ את הז'אנר הקולנועי עם שורה של מערבונים מצליחים כמו "Rawhide", שהנעילה את איסטווד במגפי בוקרים; "The Lone Ranger", שתזכה בשנה הבאה לרימייק קולנועי שני באדיבות אנשי המערבון המצויר "רנגו", ג'וני דפ והבמאי גור ורבינסקי; "Gunsmoke", שהייתה הסדרה הארוכה בתולדות הטלוויזיה האמריקאית (20 עונות) עד ל"משפחת סימפסון"; ו"בוננזה" האגדית. שתי האחרונות, שמתו בזו אחר זו באמצע שנות ה-70, סימנו את תום עידן המערבון הקלאסי בטלוויזיה. בשנים הבאות עלו סדרות שנשענו על התבנית המערבונית אבל התרחקו מהז'אנר, כמו "בית קטן בערבה", שהייתה דרמה לכל המשפחה, ו"קונג פו", שהייתה מערבון עם נזיר שאולין בתפקיד הקאובוי. בשנות ה-90 עוד נצפו פה ושם מערבונים קלאסיים כמו "הרוכבים הצעירים" (עם סטיבן בולדווין וג'וש ברולין הצעירים) ו"ד"ר קווין, רופאה במערב", אבל נדמה שעד ל"דדווד" המערבון הכי טוב בטלוויזיה התרחש בכלל בחלל וקראו לו "פיירפליי".

אני די בטוח שהוא הרגע קרא לנו "זקנים"

לא מפתיע, אם כן, שגם המערבון הכי טוב בטלוויזיה היום, בין "דדווד" למה שלא יהיה בשנה הבאה, מתרחש בקנטאקי של ימינו. קוראים לו "צדק פרטי", והכוכב שלו הוא טימוטי אוליפנט, שחבש את כובע הבוקרים שלו ב"דדווד" ולא הוריד אותו מאז. אוליפנט הוא הדבר הכי קרוב לקלינט איסטווד בתעשייה האמריקאית; כל כך קרוב, שכשב"רנגו" ביקש ורבינסקי לעשות מחווה לאיסטווד, הוא השתמש בקולו של אוליפנט.

אם ב"דדווד" אוליפנט היה מרשל (לשעבר) שהסתובב במערב הפרוע של המאה ה-19, כעת הוא מרשל שמסתובב בדרום הקרתני והגזעני של המאה ה-21. חוץ מזה, לא הרבה השתנה: ריילן גיבנס שלו עדיין נוהג לפי הקודים של האולד ווסט, מהשנינויות המלוטשות המוגשות בטון צונן ועד לשליפה הכי המהירה במזרח קנטאקי. "צדק פרטי" היא סינתזה נהדרת בין שני ז'אנרים אמריקאיים קלאסיים – המערבון והפילם נואר – שתחת המקלדת המושחזת של הסופר אלמור לנארד מתחברים לכדי עונג צרוף. היא גם משלבת בהצלחה בין מאפיינים של דרמת Serial (שמציגה קשת סיפורית רחבה) לבין אלמנטים של דרמת Procedural (שבה כל פרק מציג סיפור בודד). כך אפשר להתחבר לסיפורים המעולים שהיא מציגה בכל שלב. אבל עם גיבור כל כך מגניב, אין שום סיבה שלא להתחיל בהתחלה.

ובזמן שגרהאם יוסט, יוצר "צדק פרטי", עובד על עונתה הרביעית, והטלוויזיה האמריקאית כולה עומדת בפני הסתערות חיל הפרשים, ניצת זיק של תקווה גם לתחייתו הקולנועית של המערבון. "The Lone Ranger" צפוי לצאת לאקרנים רק בקיץ הבא, אבל כבר בסוף השנה נזכה לראות את הואריאציה על הז'אנר של קוונטין טרנטינו – אחד שיודע לשחק בז'אנרים, וש"הטוב, הרע והמכוער" הוא הסרט האהוב עליו בכל הזמנים. "Django Unchained" נשמע בדיוק כמו מערבון של טרנטינו – מגניב, אלים, קצת טראשי ועמוס רפרורים תרבותיים. לא בטוח שזה יחזיר לחיים את המערבון הקולנועי, אבל אולי זה יחזיר לחיים את דון ג'ונסון.

Wireless

ארט: טים דויל

פורסם במקור במגזין יוני של "בלייזר"

בין התענוגות הרעננים והמלהיבים שמורעפים על המסך מדי יום בערוץ Yes Oh צצים גם שידורים חוזרים של סדרות שכבר ראינו, מעט פה מעט שם. אלא שבניגוד למתכונת המעייפת של רי־ראנז שאינם אלא פילרים בלוח השידורים, כאן מדובר בתוצרת הטלוויזיונית הכי משובחת של השנים האחרונות. חלק מהסדרות נועדו להוביל אותנו לעונות חדשות, אבל חלקן שם פשוט כי מדובר בסדרות מעולות שתמיד כיף לפגוש. כל היתקלות בסמטה חשוכה או בסלון מואר עם הגנגסטרים של "הסופרנוס" מזכירה עד כמה רוחם עדיין שורה על הטלוויזיה האמריקאית; חזרה ל"אימפריית הפשע", שמשודרת החודש מההתחלה בשידור יומי, מגלה את האופן שבו התפתחה ויצאה מצילה של הסדרה־האם. וכל מפגש עם "הסמויה", שחוגגת החודש עשור לעלייתה לאוויר, מזכיר שפשוט לא הייתה עוד סדרה כזאת.
"הסמויה" היא מין בון טון של מבקרים שהקהל הרחב לא תמיד ידע איך לאכול. היא כוכבת קבועה בצמרת רשימות סדרות הטלוויזיה הטובות ביותר, לא פעם במקום הראשון. ניק הורנבי אמר שהיה מת לכתוב לה. ברק אובמה אמר שזאת הסדרה האהובה עליו. מריו ורגס יוסה אמר שמעולם לא ראה סדרה כמותה. ראש עיריית רייקיאוויק יון גנאר — שהוא גם שחקן קולנוע — אמר שלא ישב בקואליציה עם אדם שלא ראה את "הסמויה". אבל הרייטינג — הרייטינג היה סביר. לא יותר.
גם אני כבר הכרזתי מעל דפי מגזין זה על "הסמויה" כסדרת הטלוויזיה הטובה ביותר שנעשתה אי פעם — לא הצהרה מובנת מאליה כשעולים בראש שמות כמו "הסופרנוס" המופתית, "סיינפלד" המבריקה ו"הסימפסונס" פורצת הדרך (היום מקובל לחבוט בה, רק שבלעדיה היו פיטר גריפין ואריק קרטמן נשארים סקיצות במחברת). אבל זאת הצהרה שאני עומד מאחוריה גם היום, ארבע שנים אחרי שתושבי בולטימור, שוטריה ועברייניה נפוצו לכל עבר, ובעיקר לעבר שערי שמיים.

מה הופך את "הסמויה" לראויה לתואר האולטימטיבי? תשובה הולמת לשאלה דורשת בערך חצי גיליון, אבל אם לתמצת את זה לכדי מדור, אפשר לנקוב בשלוש סיבות מרכזיות.
1) היא אמיתית. כן, אני יודע שהיום בטלוויזיה כולם "אמיתיים" (כלומר, רגע לפני שהם משקרים לחבר שבט או לדייר וילה), אבל "הסמויה" באמת אמיתית. זה לא רק עניין סגנוני של ליהוק שחקנים לא מקצועיים וצילומי חוץ סיטוניים; זה עניין של בחירה יצירתית, של תחקיר מעמיק ושל מחויבות למציאות. אם נערים שחורים מספרים לוושינגטון פוסט שהם רואים בסדרה סיפורים שהם מכירים מהחיים, ואם צעירה מבולטימור תוהה אם היוצר דייויד סיימון לא הציב מצלמה נסתרת במסדרונות בית הספר שלה, אז נראה ש"הסמויה" יכולה להתגאות בצדק בתדמית הריאליזם הכמעט־דוקומנטרי שלה.
אחרי הניסיון המוצלח עם "רצח מאדום לשחור" המעולה, סיימון החליט לקחת את החספוס צעד אחד קדימה ולייצר סדרת משטרה לא קונבנציונלית, אותנטית וחסרת פשרות. הוא קרא לזה "אנטי סדרת משטרה", ו־HBO משום מה קנו את זה.
סיימון הצטייד בכלים המתאימים: בצוות שלו היו בין השאר אד ברנס, שהיה בלש משטרה במשך 20 שנה (ואחר כך גם מורה, מה שתרם לקו העלילה הבית־ספרי שנפתח בעונה הרביעית); רפאל אלוורז, שעבד בצי הסוחר (העונה השנייה מתרחשת בנמל); וביל זורזי, כתב פוליטי ותיק (העונה השלישית עוסקת בפוליטיקה המקומית). סיימון עצמו היה עיתונאי (העונה החמישית נכנסת למערכת עיתון) שהכיר את הרחוב מקרוב וכבר המיר אותו בהצלחה לפורמטים ספרותיים וטלוויזיוניים — ב"רצח מאדום לשחור" וב־The Corner, שהייתה במידה רבה הבסיס ל"הסמויה". בקיצור, לא מדובר בישיבת תסריטאים צעירים ושזופים במגדל במנהטן. זה דמה יותר לסדנת כתיבה מיוזעת, אפופת עשן סיגריות ואדי אלכוהול, שמתקיימת בפאב מטונף ומשחררת מתוכה את הסיפורים הכי עוצמתיים שמסתובבים ברחוב.

ואז גלפנד עשה פרש לג4 וניצח

2) היא עמוקה. כמות הדמויות, העלילות והרבדים שהתרוצצו על המסך במשך חמש עונותיה של "הסמויה" לא דומה לשום דבר אחר שנראה על המסך לפניה או אחריה. בכל עונה יצק סיימון קומה חדשה על הסדרה, שעה שעלה וטיפס במגדל המשקיף על בולטימור עד שהציג פנורמה של החברה האמריקאית ברגעיה העלובים והמסואבים ביותר: העולם התחתון, המשטרה, הפרולטריון, הפוליטיקה המוניציפלית, מערכת החינוך, העיתונות. תמונת לוויין של טבעות חנק: כולן אלימות, כולן מושחתות, בכולן נקודות אור קטנות של מוסר וצדק נחנקות באפלה. זרועות רקובות משתרגות זו בזו עד ליצירת מין נמק חברתי ענקי שאין ממנו גאולה. "זו טרגדיה יוונית", הסביר סיימון בראיון מאלף שנתן להורנבי ב־The Beliver (חפשו אותו מתורגם בבלוג "הסיפור האמיתי והמזעזע של").
וזה עוד נדבך באותנטיות של "הסמויה": המוסדות הגדולים והכוחניים משחקים בסדרה הזאת את תפקיד האלים שמתעללים באנשים הקטנים והיהירים שמסתובבים ברחוב משני צידיו של החוק. והם מנצחים. אם אני ביבי, במקום להילחם במחאה החברתית אני מקרין את "הסמויה" בלופ. היא יכולה לרוקן את המצברים גם לדני האדום.
"אף אחד לא מנצח", קבע השוטר־מורה פרז, "צד אחד פשוט מפסיד לאט יותר". "הסמויה" — שמתעללת באופן כמעט שיטתי בכל מוכי הגורל שמאכלסים אותה, שיוצרה אמר במגזין "סלון" שהיא עוסקת "ברעיון הפשוט שבעולם הפוסט־מודרני כל בני האדם חסרי ערך" — היא אחת מיצירות הייאוש המושלמות שנכתבו, והיא עושה זאת מבלי להיות מלנכולית או סנטימנטלית לרגע. היא פשוט נוקבת. כמו קליע בלב.

בואו ננסח את זה מחדש: "נתניהו היה הראשון שהתריע שגלפנד עומד להפסיד בגלל צריח לד5"

3) היא מכבדת את הצופה. קצת מצחיק להגיד את זה על סדרה שיוצרה אמר בראיון "שילך להזדיין הקורא הממוצע", אבל זה בדיוק מה ש"הסמויה" עשתה: שלחה את הקורא הממוצע להזדיין, ואמרה לו לחזור כשהוא יחליט שהוא מעל לממוצע.
זה לא בא על חשבון קומוניקטיביות. "הסמויה" לא הייתה סדרה ניסיונית, הזויה או מוזרה. היא נעשתה בכלים הטלוויזיוניים המקובלים וברמה הגבוהה ש־HBO יודעת להציג. האותנטיות שלה לא באה על חשבון עוצמת הדרמה והמתח, והיא נעזרה בכותבים מקצוענים כמו דניס ליהיין ("מיסטיק ריבר") וריצ'ארד פרייס ("קלוקרס"). לא מדובר כאן ביצירה אינטלקטואלית כבדת ראש אלא בבידור משובח.
אבל היא הייתה מאתגרת. היא לא הציעה אסקפיזם, פרובוקציות או סנסציות, והיא דרשה מהצופה הקשבה מלאה. ריבוי הדמויות, הסלנג הייחודי והלא מובן, הסיפורים שנמשכים מפרק לפרק ומסרבים להיסגר — כל אלה חייבו את הצופה להתמסר אליה כדי להפיק את מלוא ההנאה. "כמה אנשים יכולים לראות עונה שלמה של 'הסמויה' בפעם אחת?", שואל הכלב האנושי ווילפרד בסדרה הנקראת על שמו. "החרא הזה דחוס!". זאת סדרה של טרם עידן האייפון והאייפד ותרבות "המסך השני" שבה אנשים צופים בטלוויזיה אגב גלישה בגוגל ופרסום סטטוסים בפייסבוק. ספק אם הייתה שורדת היום. גם בשעתה לא היה לה קל.
"הסמויה" הייתה כמו ספר מצוין שדורש ממך להגיע לעמוד 50 לפני שיותר לך להתלונן שאתה לא מבין מה הולך פה, והוא כל כך טוב שבעמוד 50 הוא כבר תופס אותך בגרון ואתה לא רוצה ללכת לשום מקום, למרות שגיבורים חדשים עם סיפורים חדשים ממעגלים חברתיים חדשים ממשיכים להגיע ולדרוש ממך להתחיל בכל התהליך מחדש. הסדרה כמו הידהדה את עבודת הבילוש נטולת הזוהר של גיבוריה: פחות מעצרים אלימים ופשיטות ראוותניות ויותר מלאכת איסוף פרטים עמלנית, אינטליגנטית — ומאוד מספקת כשהיא מביאה את הסחורה.

אני לא מצליח להבין את הבחירה בהגנת גרינפלד

"כשלא נהיה באוויר כמה שנים, כבר נהיה להיט", אמר סיימון באותו ראיון להורנבי ב־2007. לא בטוח שהנבואה התגשמה, אבל לפחות מבחינה אחת הגשימה הסדרה את ייעודה; סיימון יצא ב"הסמויה" נגד הבריונות הכלכלית שהשתלטה על אמריקה כבר לפני עשר שנים. "קפיטליזם נטול מחויבות אינו תחליף למדיניות חברתית", אמר באחד הראיונות. "קפיטליזם בצורתו הבסיסית נועד לשרת מעטים על חשבון רבים". היום יכול סיימון להביט במידה של שביעות רצון באנשי Occupy Wall Street ובאזרחים שמאסו בשחיתות שלטונית ובתאוות בצע תאגידית. זה מה שהוא רצה לראות כשעיצב לאמריקה מראה, קרא לה "הסמויה" וניפץ אותה על ראשה.

המלך לואי

עצור בשם (ביזוי) החוק! (צילום: יח"צ)

מבחר אמרות שפר לחיים מבית מדרשו של לואי סי.קיי. פורסם במקור, בגרסה מקוצרת – ותאמינו לי שגם זו גרסה מקוצרת, יש לי טיוטה עם בערך 10,000 מילה רק מציטוטים של האיש – בגיליון אפריל של "בלייזר"

ילדים

הורים אף פעם לא זוכים להגיד שזה קשה. וזה הדבר הכי קשה בעולם. זה מחורבן. כשאתה הורה, אתה עושה כל הזמן טעויות ענקיות, "אופס… נזק בלתי הפיך, ממשיכים הלאה…". כל האומה מתבססת על ההצלחה שלנו כהורים, ואתה אפילו לא מקבל את ההזדמנות לומר שזה חרא. אתה צריך להגיד דברים כמו "אני לא יכול לדמיין את החיים שלי בלי הילדים שלי". אני לגמרי יכול לדמיין אותם. למעשה זה כל מה שאני עושה. וזו לא איזו פנטזיה גדולה. אני לא באליפות העולם בפוקר. אני פשוט יושב על הכסא, מאונן ואוכל שוקולד. זה הכל. (אצל קונאן אובראיין, 2007)

אתה יכול לקרוא לילדים שלך בכל שם שתבחר. אין חוקים. צריכים להיות איזה חוק או שניים. אתה יכול לקרוא לו בשם בלי תנועות. פפפפפפפפפפפפ. פשוט 40 פ', זה השם שלו. הייתי רוצה לקרוא לילד שלי בשם שהוא ממש ביטוי, משהו כמו 'גבירותי ורבותי'. זה יהיה מגניב. ואז כשהוא יעשה משהו לא בסדר, אני אגיד לו "גבירותי ורבותי, בבקשה!" (One Night Stand, אוגוסט 2005)

אני חושב שעשיתי ילדים בשלב מאוחר מדי ושמן מדי בחיי. אתה צריך להיות אבא צעיר ובריא. אתה צריך להיות אבא בן 26 בחולצה צמודה שמשחק עם הילדים ב"אני אתפוס אותך!", מישהו כזה. אני לא כזה. אני לוקח אותן לפארק ומריץ אותן כמו כלבים. "יש לכן עשרים דקות!". אני עומד שם, מתנשם כמו טוני סופרנו, מסתכל עליהן רצות. "אבא, תרדוף אחרינו!". "אם מישהו יתפוס אותך, אולי אני ארדוף אחריו. אם לא – תגדלי אומללה" (אצל ג'ימי קימל, יוני 2011)

אני לא שופט הורים אחרים. אתם מכירים את זה שאתם רואים אמא בחנות צעצועים והיא פשוט מתפוצצת על הילד שלה: "תשתוק! אני שונאת אותך! אתה מכוער!". ואנשים אומרים "אלוהים, איזו אמא איומה!". יודעים משהו? האנשים האלה הם לא הורים. אין להם ילדים. כי כל הורה בחנות הזו חושב: "מה הילד המזדיין הזה עשה לאישה האומללה הזאת? הלוואי שיכולתי לעזור". או כשאתה רואה הורה שנראה כאילו הוא מזניח את הילד. אתה רואה הורה עם הילד במקדונלד'ס, וההורה אומר לעצמו: "אני לא יכול יותר עם החרא הזה…", וכולו מתמוטט וכל השקיות זרוקות מסביב. והילד מאושר, אוכל צ'יפס. והוא שואל את האמא שאלה כמו "אמא, למה השמיים כחולים?" והאמא עונה לו "שתוק ותאכל את הצ'יפס שלך". ואתה חושב: "איזו אמא איומה! למה היא לא עונה לילד שלה? כשלי יהיה ילד, אענה על כל השאלות שלו, ואפתח את המחשבה שלו לנפלאות העולם". יודע משהו? אין לך מושג על מה אתה מדבר. אתה לא יכול לענות על שאלה של ילד. הם לא מקבלים אף תשובה. ילד אף פעם לא אומר "אה, תודה, הבנתי". הם רק ממשיכים עם עוד שאלות, "למה? למה? למה?", ואתה כבר לא זוכר מי אתה בכלל בסוף השיחה.  (One Night Stand)

נתתי לילדה שלי תרופה בטעם מסטיק. היא עשתה "איכס…", ואני אמרתי "לכי תזדייני, את והאיכס שלך! את לא יכולה להגיד 'איכס', אני מצטער! זו תרופה!". לרוב הילדים בעולם אין תרופה. רוב הילדים בעולם, כשהם חולים הם מתים על סלע כשדוב אוכל אותם. ככה מתמודדים עם זה: "הוא מצונן, צלצל בפעמון של הדובים ושים אותו בחוץ". את ילדה לבנה באמריקה. את לובשת בגדים שנעשו על ידי ילדים בגיל שלך באופן מקצועי. את לא יכולה להגיד "איכס" על תרופה בטעם מסטיק. (אצל ג'יי לנו, דצמבר 2010)

יש מגבלות פיזיות שמונעות ממני להיות אבא טוב. למשל, אני תמיד בחלון שלשול של 48 שעות – או שהיה לי שלשול, או שיהיה לי בתוך 48 שעות. ולפי המיקום שלי על ציר הזמן הזה אני יכול להתרחק מהבית. כי אחרת אני עם שלשול בשירותים ציבוריים, והילדות שלי עומדות וצופות בי, כי אני לא יכול להשאיר אותן לבד בחוץ. אז הן עומדות שם, "אבא, אני לא רוצה…". "מצטער, מותק, את רצית ללכת לאקווריום. אני אמרתי שניקח את העיתון ונחזור הביתה, אבל את רצית משהו מיוחד, אז את צריכה לראות אותי משתין מהתחת במשך שעתיים" (ג'ימי קימל)

הדבר הכי גרוע בלהיות הורה זה פשוט הימים שאתם מבלה עם הילדים שלך. הילדות שלי מעירות אותי בשש בבוקר. לפני שהיו לי ילדים הייתי דופק קריירות שלמות רק כי לא הייתי קם בבוקר. ואז אתה לוקח אותן לבית הספר ומחזיר אותן וחושב "כמה מוקדם אני יכול להשכיב אותן לישון בלי שזה יחשב התעללות בילדים? ארבע אחר הצהריים?". להשכיב את הילדים שלך זה רצח, כי הם פשוט לא רוצים לעשות את זה. הם פשוט שוכבים שם ערים, זה כמו התפוז המכני. אני פשוט רוצה להפסיק את זה כדי שאוכל ללכת לראות מונית הכסף ולאונן ולהירדם (אצל ג'ורג' לופז, יוני 2010)

זה כמו "פלאטון". יש לך מלא דברים, יש לך כמות בלתי אפשרות של חרא לסחוב, ובדרך כלל גם ילד. ואני רואה הורים בכל מקום והם פשוט… החיים רידדו אותם לאיזו צורת אנוש בסיסית. יש פשוט את הדבר הזה וזה כמו כוח של נמלה, ואתה פשוט חייב, אתה פשוט חייב לעשות את זה כדי לעבור את מה שלא יהיה שאנחנו צריכים לעבור מכאן לשם. ("טיים מגזין", יוני 2011)

קשה לגדל בנים, אבל בנות קשות לגדל באותה מידה. הן פשוט שונות, וזה השוני: בנים מקלקלים דברים. בנות מקולקלות. בנים פשוט עושים נזק בבית, שאפשר לאמוד בדולרים, כמו הוריקן. בנות משאירות לך צלקות בנשמה, שתמצא אחר כך, כמו ג'נוסייד. (Chewed Up, מרץ 2008)

אני אב גרוש, אז כשאני עם הילדות שלי זה רק אני ושתי ילדות קטנות. וזה אתגר. למשל, היינו בשדה התעופה והן היו צריכות לשירותים. כשילדים צריכים לשירותים אתה לא מקבל התרעה. הם לא אומרים לך "הי, אבא, אני צריך להשתין, אולי כדאי שנתחיל לחפש שירותים". הם פשוט אומרים "אני הולך לחרבן במכנסיים בעוד שלוש, שתיים, אחת…פפפפפפפפ" וזה נגמר. אז אתה חייב למצוא מקום. עכשיו, אני לא יכול להיכנס לשירותי הנשים, אז אני צריך לקחת את הילדות שלי לשירותי הגברים, שזה נהדר – "תראו, בנות, תשעה בולבולים! תשעה גברים מפליצים מנערים את הפיפי מהבולבולים הגדולים שלהם". אז אני בתא שירותים בשדה תעופה עם שתי ילדות קטנות, כל המזוודות מסביב, בחור אחד מחרבן מצד ימין, בחור אחד מחרבן מצד שמאל. ואני יכול לראות את הרגל שלו, כאילו הוא נאבק, ואנחנו יכולים לשמוע אותו, אנחנו חולקים את הרגע הזה, והוא צועק "הווו!!!", הוא נאבק כאילו הוא איזו זונה שיולדת באסם במאה ה-18. והוא ככה קרוב לילדות היפות שלי. אז אחת עושה, ואח"כ השניה, ואז תורי, ואני מנסה לא להפליץ בפנים שלהן. זה אתגר, זה מה שאני מנסה לומר. (ג'ורג' לופז)

כששואלים הורה "איך המשפחה?", הוא עונה "נהדר". זה אף פעם לא נהדר, אבל אנחנו אומרים "נהדר" כי לא נתחיל להגיד לך "אשתי רצחה את הזהות המינית שלי והילדים אוכלים את החלומות שלי". אנחנו פשוט אומרים "נהדר". (Shameless, 2007)

גברים ונשים

אנשים חושבים שלהיות גבר מלא טסטוסטרון זה גבריות, אבל זה לא. זה להיות שימפנזה עם זקפה. אדם שמחליף חיתול תוך כדי נהיגה – זה גבר אמיתי. (אצל ביל מאהר, ספטמבר 2011)

אני לא יכול להיכנס לשירותי נשים כי אני אוהב להסתכל על ואגינות. זה מדהים שאנחנו עדיין צריכים מקומות נפרדים להשתין בהם. גברים הם כל כך מגעילים, שאי אפשר לסמוך עלינו שנשתין עם נשים באותו חדר. (ג'ורג' לופז)

זה ממש עצוב שכגברים אנחנו לא יכולים לחשוב על אישה מחשבה יפה מבלי שתגיע אחריה מחשבה מגעילה. אנחנו לא מסוגלים לכך. אם את אישה וגבר אומר לך משהו רומנטי, הוא פשוט השמיט את החלק השני שהיה גורם לך בחילה אם היית שומעת אותו. ככה המוח שלנו עובד. "היא מלאך… ואני רוצה שהיא תטבע בשפיך שלי". זה הכי קרוב לשירה שאנחנו מגיעים. אנחנו אוהבים אתכן, באמת. אנחנו חושבים שאתן מלאכיות, ואנחנו רוצים שתטבעו בשפיך שלנו. אנחנו רוצים לטבול את כנפי המלאך שלוקחות אתכן לשמיים בשפיך הדביק והמגעיל שלנו. (פסטיבל הקומדיה בניו יורק, נובמבר 2010)

גבר יגנוב לך את המכונית, או ישרוף לך את הבית, או יפוצץ לך את הצורה – אבל אישה תהרוס לך את החיים. גבר יחתוך את הזרוע שלך ויזרוק אותך לנהר, אבל הוא ישאיר אותך שלם כאדם. הוא לא יהרוס את מי שאתה. נשים הן לא אלימות, אבל הן יחרבנו לך לתוך הלב. (Chewed Up)

כשנערות משתוללות, הן מראות את הציצי שלהן. כשנשים משתוללות, הן הורגות גברים ומטביעות את הילדים שלהן באמבטיה.  (Chewed Up)

הומואים

אתה לא אמור לצחוק על הומואים כשהם מצחיקים, ולפעמים זה קשה, כי הם מצחיקים. בחור בשורטס וחולצת בטן ומגפי צבא ומשרוקית, עומד לפני ואומר "הלללו!". ויש אלפים מהם, וכשאני רואה אותם אני צוחק בקול רם. אז אומרים לי: "אל תצחק עליו בגלל שהוא הומו". אני לא. אני צוחק עליו בגלל שהוא מגוחך. (Shameless)

אין לנישואים הומוסקסואליים שום השפעה על החיים שלך. מה אכפת לך? אנשים אומרים: "איך אני אמור להסביר לילדים שלי ששני גברים מתחתנים?". לא יודע, זה הילד המזוין שלך ואתה צריך לספר לו. למה זו הבעיה שלנו? שני בחורים מאוהבים, אבל הם לא יכולים להתחתן כי אתה לא מסוגל לדבר חמש דקות עם הילד המסריח שלך. (Shameless)

שמנים

הארוחה לא מסתיימת כשאני שבע. הארוחה מסתיימת כשאני שונא את עצמי. (Chewed Up)

הרופא אמר לי: "אתה חייב להיות פחות… אנשים". והוא מתחיל לשאול אותי על הרגלי האכילה שלי. כאילו שיש הרגלים, שיש תבנית. זה פשוט כאוס. אין לי מושג, אני פשוט אוכל ומחרבן כל היום. אני פשוט ממלא את תכולת הגוף שלי ומעיף את זה מהתחת. כל חרבון הוא מקרה חירום. זה נותן לך איזה מושג על "הרגלי האכילה" שלי? (Chewed Up)

אני אוכל "סינבון". בשדה התעופה. שהגעתי אליו. אתם מבינים למה זה מגעיל, כן? בגלל שכשאתה בשדה התעופה שאתה ממריא ממנו, אתה יכול להגיד "אני הולך להיות תקוע בשמיים לנצח, אז אני צריך לאכול עכשיו". אבל אני נחתי. הנסיעה נגמרה. אני עשרים דקות מהבית, איפה שיש בננות ותפוחים וכאלה. ואני יושב על המזוודות שלי ואוכל "סינבון" עם סכין ומזלג. (Chewed Up)

אנשים

יש לנו בעיות של אנשים לבנים באמריקה. זה מה שיש לנו. אתה יודע מה זה? זה שהחיים שלך מדהימים, ואתה ממציא שטויות כדי להתעצבן. לאנשים במדינות אחרות יש בעיות אמיתיות. "הו, שיט, עורפים את הראשים שלנו היום". כאן אנחנו ממציאים בעיות. "איך יכול להיות שאני צריך לבחור שפה בכספומט? זה בולשיט. זה לא צריך לקרות. אני אמריקאי" (Hilarious, 2007)

יש לי דעות קדומות לגבי בני 20. בגיל 20 אתה טכנית מבוגר, אבל עוד לא עשית שום דבר. ובני 20 בעבודה שלהם מתנהגים כאילו "העבודה הזו מחורבנת!". נכון, בגלל זה נתנו אותה לך! אתה בן 20 ועוד לא עשית כלום, רק ינקת משאבים, רק צרכת אוכל ואהבה וחינוך ואייפודים, ושפטת כל דבר, "אני אוהב את זה… זה חרא…". אתה כמו תפוז גדול ורקוב שתלוי על עץ, והעץ אומר לך "נו, תעזוב אותי…", ואתה לא עוזב. אם אתה בן 20, בטוח שלא עשית שום דבר בשביל אף אחד. כן, נסעת להתנדב בגואטמלה ואמרו לך שאתה עוזר, אבל אתה ממש לא עזרת. אתה חתיכת קוץ בתחת. לך יש תמונה בפייסבוק מחזיק את חפירה, והם הזדיינו. הם שונאים אותך עכשיו. (ג'יי לנו)

יש אנשים שלא מאמינים באבולוציה אני חושב שרוב האנשים שמדברים נגד האבולוציה נשמעים מאוד טיפשים, בגלל שהם אומרים דברים כמו "אני לא קוף!". זה לא… אף אחד לא אמר שאתה… "ואבא שלי לא קוף!". אתה פשוט רוצה להמשיך ולחזור אחורה עד שתמצא קוף? זה הרעיון? זה לא שזה התחיל ב-1972. ("חי בתיאטרון ביקון", דצמבר 2011)

אני חושב שאנחנו עדיין מתפתחים, ואין משהו שמעמיד את האבולוציה האנושית בסכנה כמו הרגע שאתה מתנהג כמו אידיוט. ואם אתה אידיוט, אתה צריך להיכחד. לא על ידי החברה, אלא על ידי אריות. ראיתי פעם אישה במטוס. היו לה מזוודות רחבות שלא עוברות במעבר. אז במקום להרים אותן או לסובב אותן, היא פשוט משכה בכתפיים והלכה. והדיילת הסתכלה עליה ונגעלה, אבל הרימה את המזוודות בשבילה והלכה אחריה. ואני קולט שהאישה הזו – יעזרו לה בחיים. היא תמיד תסתדר, למרות שהיא חסרת ערך. צריכים להיות אלמנטים שיביאו לכך שהיא אולי תיטרף על ידי אריות. (אצל דייויד לטרמן, יולי 2011)

לא אכפת לי מרווקים. כשרווקים מתלוננים, אני רק רוצה שיסתמו את הפה. קודם כל, אם אתה רווק, לחיים שלך אין שום השלכה על המציאות. אפילו אם אתה עוזר לאנשים המון – ואתה לא – אף אחד לא שם זין על מה שקורה לך. אני לא יכול למות. יש לי שתי ילדות ואשתי לא עובדת, אז אני לא יכול למות. ורווקים מתלוננים. "החברה שלי לא אוהבת את אותה מוזיקה כמוני". אז פשוט תתקשר אליה ותגיד "לכי תזדייני!" ותנתק. אתה יכול לגמור עם החרא הזה בשיחת טלפון. אני צריך אקדח וכרטיס טיסה ואקונומיקה… (Shameless)

סקס

במשך איזה חמש שנים חשבתי שכשאתה עושה סקס, אתה גומר ואחת מהביצים שלך יוצאת. זה מה שחשבתי שקורה – שיוצאת לך ביצה מהחור הקטן הזה בקצה הזין שלך. ואתה יכול לעשות את זה רק פעמיים, ואז נגמרות לך הביצים. אתה גומר ויש לך שני תינוקות, ואחר כך אתה סתם מסתובב עם שק ביצים ריק למשך שארית חייך. מה שהתברר כנכון. ("לואי")

אני חושב שלנשים קשה לעשות סקס אם הן לא רוצות. זו לא מיומנות שיש להן. לגברים יש את זה. גברים יכולים להזדיין תמיד. לא אכפת לנו. נזיין אתכן גם אם אתן לא מוצאות חן בעינינו – את זה כולם יודעים. אבל אנחנו נזיין אתכן אפילו אם בכלל לא בא לנו לזיין אתכן. אפילו אם אין לנו זקפה. "שניה, תני לי רגע". אנחנו נזיין חפצים. אנחנו נזיין חור מנעול חלוד מוצמד לתחת של חמור.

לנשים יש מיומנות אחרת: הן יכולות להחליט בראש אם לעשות סקס או לא. אישה יכולה להחליט לא להזדיין באמצע זיון. זה כל כך מוזר בעיני, שהן פשוט יכולות להפסיק, כי משהו הסיח את דעתן. אם אני מזיין אותך, את יכולה להראות לי תמונה שלך עורפת את הראש של אמא שלי, ואני אעשה "וואו… המממ…. איך שאני גומר אנחנו מדברים על זה…" (Chewed Up)

אני לא חושב שכשחיות מזדיינות יש שם אהבה. אני די בטוח שמאה אחוז מסקס של חיות זה אונס. פשוט אונס. איזו חיה-נקבה מסתובבת ופתאום "הו, שיט!…". ("חי בתאטרון ביקון")

אני צריך לגמור. לגמור זה צורך. גמרתי בפעם הראשונה בגיל 12, ומאז לא פספסתי יום. אני גומר בכל יום. והזדיינתי אולי 20 פעמים בכל חיי, אז… זה אני שעושה את רוב העבודה. (Chewed Up)

אני מאונן הרבה יותר מדי. חשבתי פעם על זה שאתה יכול לדעת עד כמה אתה בנאדם רע לפי הזמן שחיכית אחרי ה-11 בספטמבר עד שאוננת. ואצלי זה היה בין הנפילות של שני הבניינים. (Chewed Up)

כסף

אני אוהב כסף. אני מבזבז כסף, אני לא מאמין בלחסוך, אני חושב שזה יהיר. זה כמו להחזיק את האוויר בריאות – "אני לא מוציא אותו החוצה, עבדתי קשה בשביל זה".  וזו לא גישה טובה, כי יש לי ילדים, ואני אמור לחסוך בשבילם, ואני ממש לא. אני ממש לא מתכונן לעתיד שלהם. אפילו לא להווה הקרוב. אם אני אמות הלילה, הם יהיו הומלסים מחר בבוקר. למה שיקבלו את הכסף? אני עשיתי את ההופעות, למה שהם יקבלו את הכסף? (ג'יי לנו)

אומרים שוולמארט הורג את כל העיירות הקטנות. אבל זו לא אשמת וולמארט – זו אשמת האנשים המזוינים. היה לי בית באפסטייט ניו יורק, והיתה שם עיירה עם דיינרים וחנויות נהדרות, וכל העסקים נסגרו אחד אחרי השני בגלל וולמארט. אבל זו לא היתה אשמת וולמארט, אלא האנשים שגרו בעיירה, שלא שמו זין על השכנים שלהם. זה הצרכן האמריקאי שאומר "אני יכול להוציא 13 סנט פחות על מגב, אז על הזין שלי השכן" (אצל אופי ואנתוני, פברואר 2011)

אין סיכוי שמישהו שגדל כעשיר לא יהיה חרא של בנאדם. זו הסיבה שהעולם קצת מבולגן, מפני שרק לפני רגע, היסטורית, הכלל היה שאם המלך מת – הבן שלו מקבל את הממלכה. זו מערכת מטורפת! "המלך מת, שליט כל הארץ. על מי נוכל לסמוך שיצעיד אותנו קדימה?". "בוא נראה, הבן של המלך בן 17, הוא חי בארמון ואנס משרתות במשך שלוש שנים. בוא ניתן לו לנהל את הכל" (ג'יי לנו)

זה כמו מיקרוסופט נגד אפל. מיקרוסופט זה זבל של תוכנה בהשוואה לאפל. אבל ביל גייטס היה קפיטליסט מרושע והוא נלחם באפל ובמשך כמה שנים אמריקה חיה על טכנולוגיית מחשבים מחורבנת. זה VHS נגד בטא. כולם משתמשים ב-VHS כי האנשים של VHS אמרו "יש לנו את הטכנולוגיה הפחות טובה, אז אנחנו נחסל ונדפוק ונשחד ונתבע את בטא", וכולם מקבלים VHS. זה טסלה ואדיסון. זה תמיד בחור אחד גאון, שמוכר משהו יפהפה, והשני מעתיק, לא עושה את זה כמו שצריך, לוקח אותו לכל בית משפט באמריקה, נלחם בו, מוצא איזה טקסני מזוין שישלם על זה, וכולנו נאלצים לקנות את המוצר המחורבן (אופי ואנתוני)

סמים

אני לא יכול לעשן גראס. אני מבוגר מדי בשביל זה. לפעמים צעירים באים אלי אחרי הופעות ושואלים "הי, רוצה לעשן?", ואני אומר: "אפשר לקבל את החלק שלי לעשן בלעדיך, לבד, אחר כך?"

הפעם האחרונה שהייתי מסטול היתה בקנזס סיטי. אחרי ההופעה באו כמה חבר'ה ושאלו "רוצה לעשן?", ואמרתי "כן!". אז אני עומד במגרש חניה עם הילדים האלה ומעשן ג'וינט, ואני לוקח שכטות גדולות, כי לא היה לי מושג… לא ידעתי שהם עובדים על זה כאילו זה התרופה לסרטן.

ואחרי שעישנתי הייתי צריך להיכנס לאוטו – שכחתי ששכרתי מכונית ושאני צריך לנסוע בחזרה למלון. ואני נוסע בכביש מהיר במיזורי, ופתאום אני קולט שעברו איזה 25 דקות מאז שהסתכלתי מהחלון הקדמי של המכונית. פשוט התעסקתי עם כל מיני דברים בפנים, ופתאום – שיט. יש פה מרחב שלם של אחריות, ואני צריך להשתתף בזה.

ובנקודה מסוימת אני זוכר שמצאתי את עצמי במק-דרייב כזה, והייתי מבועת, כי היתה שם אישה שדחפה את הפרצוף שלה מחוץ לאשנב, והיא כועסת, צועקת "אדוני! אדוני!!!". "אני לא יודע, אני לא יודע!". החלון היה סגור, לא היה לי מושג מה קורה. באיזה שלב של התהליך אני נמצא? כבר שילמתי? הזמנתי? יכול להיות שישבתי פה ארבעים דקות ואכלתי? מול האשנב? ואכלתי את הנייר והכל? "אדוני!". "לא, אני לא רוצה!", ופשוט עפתי משם. אז אני לא יכול לעשן יותר.

("חי בתיאטרון ביקון")

שרה פיילין

זה שהטסטוסטרון יורד, זה לא… אתה עדיין מאונן כל הזמן. לרווק יש את כל המערכת, עם המחשב והמסך הגדול והכל. כשיש לך ילדים הם רואים סרטים מצוירים, ואתה עם הטלפון עם תמונה של שרה פיילין. (ביל מאהר)

אני רוצה לעסות את הזין של אבא שלי על הציצים השמנים של שרה פיילין. אנשים חושבים ששרה פיילין מרושעת, אבל היא מחזיקה משפחה של עשרה סינים בכוס. (טוויטר, ספטמבר 2010)

טכנולוגיה

אנחנו חיים בעולם מדהים, והוא מבוזבז על הדור הכי מחורבן, אידיוטים מפונקים שלא אכפת להם. כי ככה אנשים מתנהגים עכשיו: יש להם את הטלפון והם עושים פרצופים, "אה… זה לא עולה…". תן לזה שניה! זה הולך לחלל! אתה מוכן לתת לזה שניה לחזור מהחלל? מהירות האור איטית מדי בשבילך? (אצל קונאן אובראיין, פברואר 2009)

אנשים כאילו מתחננים שהממשלה והתאגידים ישלטו בחיים שלהם. כשאתה מצלם תמונה בטלפון ושם אותה באינטרנט, זה אומר איפה היית. למה אנשים מתלהבים מזה? אני זוכר שכשהתחילו עם איזיפס (כרטיס למעבר בכבישי אגרה) אנשים אמרו "אני לא רוצה שידעו מתי אני עובר במנהרת לינקולן". למה, אתה נושא מסמכים סודיים או משהו? אבל ככה אנשים חשבו. מצלמות בסנטרל פארק נגד פשיעה? "כן, אבל מה עם הפרטיות שלי?". אבל עכשיו אנשים אומרים "נחש מה? אם אני מצטלם ושולח את זה למישהו כל העולם יודע בדיוק איפה אני נמצא! ואני יכול לאחסן את כל מה שיש על איזה מחשב בצפון קרוליינה, ויהיה להם את כל הדברים שלי! ופייסבוק יודע מי כל החברים שלי, ומה אמרתי לכל אחד מהם! וכל שיחה מזויינת שעשיתי אי פעם מתועדת במסמך בספריית הקונגרס! נכון זה מגניב?" (אופי ואנתוני)

טיסות זה הכי גרוע, כי אנשים חוזרים מטיסות והם מתנהגים כאילו הטיסה שלהם היתה קרון בקר ביערות גרמניה. "זה היה היום הכי גרוע בחיי! קודם כל לא המראנו במשך עשרים דקות! ואז נכנסנו למטוס והם נתנו לנו לשבת שם, על המסלול, במשך ארבעים דקות!". מה, באמת? ומה קרה אח"כ? טסת דרך האוויר באופן מדהים כמו ציפור ולקחת חלק בנס התעופה השמיימית כשאתה לא תורם לכך כלום? אתה טס! זה מדהים!!! כל אחד בכל מטוס צריך להגיד "אלוהים אדירים! וואו!". אתה יושב על כסא בשמיים! "זה לא נשען מספיק לאחור". אנשים אומרים שיש עיכובים בטיסות. עיכובים? באמת? ניו יורק-קליפורניה בחמש שעות. פעם זה לקח 30 שנה! עכשיו אתה רואה סרט ומחרבן ואתה בבית. (קונאן אובראיין)

גזע

אני אוהב להיות לבן. אם אתה לא לבן, אתה מפסיד. אני לא אומר שאנשים לבנים הם טובים יותר. אני אומר שלהיות לבן זה בלי ספק טוב יותר. אני יכול להיכנס למכונת זמן ולחזור בכל זמן וזה יהיה מעולה בשבילי כשאגיע לשם. זו פריבילגיה לבנה לגמרי. שחורים לא יכולים להתעסק עם מכונות זמן. שחור ליד מכונת זמן אומר "הי, שום דבר לפני 1980, לא תודה". אבל אני יכול לנסוע לכל זמן. בעבר. אני לא רוצה לנסוע לעתיד ולגלות מה קורה שם ללבנים, כי אנחנו הולכים לשלם בגדול על החרא הזה. אנחנו לא פשוט ניפול מהמקום הראשון לשני. הם הולכים להחזיק אותנו ולזיין אותנו בתחת לנצח. וזה לגמרי מגיע לנו, אבל בינתיים – "ווווייייייי!" (Chewed Up)

אם אתה לבן ואתה לא מודה שזה מעולה, אתה שמוק. ואני גבר! כמה יתרונות יכולים להיות לאדם אחד? אני גבר לבן! אתם אפילו לא יכולים לפגוע ברגשות שלי. (Chewed Up)

אני לא אומר שאם אתה לבן אתה לא יכול להתלונן. אני אומר שאם אתה שחור אתה יכול להתלונן יותר. אתה לא יכול לקחת מאנשים את הקונטקסט ההיסטורי שלהם. לבנים רוצים שהשחורים ישכחו הכל. בכל שנה הלבנים מוסיפים מאה שנים לסוף העבדות. שמעתי אנשים לבנים משכילים אומרים "העבדות היתה לפני 400 שנה". היא היתה לפני 140 שנה! זה שתי נשים בנות שבעים חיות ומתות ברצף! וזה לא שהעבדות הסתיימה ומאז הכל היה מדהים. (ג'יי לנו)

גם לנו הלבנים יש דברים שעברנו, שפגעו בנו, שאנחנו צריכים להתמודד איתם. למשל כשלקחו מאיתנו את העבדים. אז זה מתאזן. (ג'יי לנו)

יש הרבה מקסיקנים לבנים, אבל יש שם יותר אנשים חומים מאשר כאן, כי הם לא טבחו באינדיאנים כמונו. הם לא עשו עבודה יסודית כמו בג'נוסייד האינדיאני. (אצל טביס סמיילי, ספטמבר 2009)

מוסר

אני רוצה שהילדות שלי יהיו יותר טובות ממני. אני לא בנאדם טוב. אני לא פוגע באף אחד, אבל אני גם לא עוזר לאף אחד. זו בערך הדרגה: אם אני רואה אישה בחצאית, אני לא הולך להציץ לה מתחת לחצאית. אבל אם היא תתרשל – אני שם. (דייויד לטרמן)

אני לא הולך לזיין ילד. לא הייתי עושה את זה. אולי ילד מת. במי אתה פוגע? הוא מת! אני לא אומר שהייתי הורג ילד ומזיין אותו. אני אומר שאם הייתי מוצא ילד מת בשדה, ולא היה יורד גשם, אולי הייתי מנסה, לא יודע. (Hilarious)

כשאתה מבין את הכוח של השקרים – זה פשוט כמו קסם. זה משנה את המציאות. אתה עושה משהו לא בסדר, ומישהו שואל אותך "אתה עשית את זה?" ואתה אומר "לא" – ולא עשית את זה. (טביס סמיילי)

אני לא בחור טוב. הלוואי שהייתי. אני אוהב את הרעיון של להיות בחור טוב. לפעמים יש לי את ההזדמנות, אבל אני לא בהכרח עושה את זה. הייתי פעם בטיסה, מחלקה ראשונה, ופתאום עולה חייל. אני רואה חיילים בטיסות כל הזמן, כי ככה הם נוסעים למלחמה. והם תמיד במחלקת תיירים. ובכל פעם שאני רואה חייל על המטוס, אני חושב שאני צריך לתת לו את המקום שלי. זה יהיה הדבר הנכון לעשות, זה קל וזה ישמח אותו. למה אני במחלקה ראשונה? בגלל שאני שמוק מקצועי. הבחור הזה נותן את חייו למדינה, והוא יושב במקום המחורבן. אני צריך להתחלף איתו. אף פעם לא החלפתי, שיהיה ברור. אף פעם לא הייתי אפילו קרוב לכך. והנה החלק הכי גרוע – אני עדיין נהנה מהפנטזיה. אני ממש הייתי גאה בעצמי על כך שחשבתי על זה. "אני כזה בחור מתוק! זה כל כך נחמד מצדי לחשוב לעשות את זה ואז ממש לא לעשות את זה" ("חי בתיאטרון ביקון")

החיים שלי ממש מרושעים. יש אנשים רעבים בעולם, ואני נוסע באינפיניטי. יש אנשים שפשוט גוועים מרעב. זה כל מה שהם עושים. יש אנשים שנולדים, ואומרים "הו, אני רעב", ואז פשוט מתים. וזה כל מה שהם עושים. ובינתיים, אני באוטו שלי, מבסוט, ואני ישן כמו תינוק. זו לגמרי אשמתי, כי אני יכול להחליף את האיניפיניטי שלי במכונית ממש טובה, נגיד פורד פוקוס בלי קילומטראז', ואני אחסוך איזה 20,000 דולר. ואני יכול להציל מאות אנשים מלמות ברעב בכסף הזה, ובכל יום אני לא עושה את זה. בכל יום אני הורג אותם עם האוטו שלי. ("לואי")

אני אוהב את האמת. הלוואי שיכולתי לדעת כל דבר. אי פעם. זה מה שאני מקווה שקורה בגן עדן – שהם אומרים לך מי ירה בקנדי. (טביס סמיילי)

אין לי רובה, אבל אם היה לי הייתי יורה בעופר איילים לתוך הפה ולא מרגיש כלום (Chewed Up)

אני מנסה לחנך את הילדות שלי, ויש לי קו מנחה אחד. זו אמרה ישנה שעדכנתי לצרכי: "תן לאדם דג, והאכלת אותו ליום. למד אותו לדוג, והאכלת אותו לכל החיים. עזוב את הבחור במנוחה, והוא יסתדר, מה אתה מטריד אנשים?" (דייויד לטרמן)

מוות

זה כמו שאהיה על אוטובוס לפיטסבורג ואשאל "מתי נגיע לפיטסבורג?" וכולם יגידו "מה? למה אתה שואל על פיטסבורג?". ובכן, זה מה שכתוב על הכרטיסים המזוינים ועל החזית של האוטובוס. לשם אנחנו נוסעים. לא מעניין אתכם שכולנו נוסעים לשם? ("טיים מגזין")

כל דבר שעושה אותנו מאושרים יגמר בשלב מסוים, ושום דבר לא נמשך לנצח. נגיד, אתה קונה כלבלב, ואתה מביא אותו הביתה ואומר למשפחה שלך "הי, תראו כולם, אנחנו הולכים לבכות בקרוב. תראו מה הבאתי. הבאתי לנו בכי בעוד כמה שנים. הנה אנחנו מתחילים: ספירה לאחור לעצב עם כלבלב" ("לואי")

כולכם הולכים למות. ואז תהיו מתים להרבה יותר זמן משאתם חיים, זה כאילו רוב מה שתהיו אי פעם. אתם פשוט אנשים מתים שעדיין לא מתו. (Hilarious)

לואי

אני כמו שמרים – אני אוכל סוכר ומחרבן אלכוהול. אלכוהול יוצר שינויים גדולים בהיסטוריה, והוא משנה את חייהם של אנשים. אנשים נכנסים להריון בגלל אלכוהול. אבל השמרים לא שמים זין. הם לא אומרים "אנחנו רוצים לעזור לבני אדם להשתחרר ולהביא תשוקה לחייהם של אנשים אירים" ("פיצ'פורק", יוני 2011)

אף פעם לא הרבצתי למישהו ואף פעם לא מצצתי למישהו. אלה שני הדברים שמעולם לא עשיתי. ואני מזכיר את זה כי אלה שני דברים שלא עשיתי ולעולם לא אעשה, כי אני בן 42 וזה יהיה פשוט מוזר להתחיל להרביץ, למצוץ לגברים ולעשות סקי. אני חושב שאלה שלושת הדברים שחלון ההזדמנויות נסגר עליהם. מי מתחיל למצוץ לגברים בגיל 42? ("לואי")

אם אנשים חושבים שאני נמושה – סבבה. כל עוד הם אומרים "הי, בוא נראה את התוכנית של הנמושה הזה בטלוויזיה בשבוע הבא" ("ניו יורק טיימס", יוני 2011)

אם ישו הקריב את חייו למען חטאי, זה לא בזבוז אלא אם כן חטאתי ה-מ-ו-ן? ("לואי")

אני אומר דברים איומים רק כי זה מצחיק אותי שזה מעצבן אתכם. (Hilarious)

לואי סי קיי – קווים עגלגלים לדמותו

בן 44 וחצי. גרוש פלוס שתיים. בעל שורשים אמריקאיים, מקסיקנים, אינדיאנים, אירים, הונגרים ויהודים. נולד בוושינגטון די.סי., גדל במקסיקו סיטי. עבד כמכונאי רכב. התחיל את הקריירה בחמש דקות סטנד אפ בערב חובבים בבוסטון ופרש לשנתיים. עבד לצד דניס לירי. עבר לניו יורק. חימם את ג'רי סיינפלד. כתב לדייויד לטרמן, לקונאן אובראיין ולכריס רוק. התאמן באגרוף עם מיקי וורד (ההוא שמארק וולברג גילם ב"פייטר"). סרטו הראשון "פוטי טאנג" נכשל אבל הפך לקאלט. הסדרה שלו ב-HBO, "לאקי לואי", בוטלה אחרי עונה אחת. ההופעה בתיאטרון ביקון, ששוחררה לצפייה באינטרנט תמורת חמישה דולרים, גרפה למעלה ממיליון דולר. "לואי", הסדרה שלו ב-FX (שעונתה הראשונה משודרת ב"יס Oh"), זיכתה אותו במועמדויות לאמי כשחקן וככותב. העונה השלישית בדרך.

המופע Shamless במלואו – כאן

בלונדון טלוויזיה מצוינת. תשאלו את האמריקאים

פורסם במקור בגיליון מאי של "בלייזר"

בריטניה ואמריקה מנהלות זה שנים ארוכות יחסים מורכבים. ליחסים האלה, הטעונים במטען היסטורי כבד, מתלוות תחושות הדדיות שמערבבות תיעוב, שחצנות ורגשי נחיתות. בשנים האחרונות אפשר להבחין בבירור בהשתקפות היחסים על מסכי הטלוויזיה בארה"ב. תור הזהב של הטלוויזיה האמריקאית הביא לא רק לפריחה של יצירות המקור, אלא גם לביקוש גבוה לתוצרת חוץ, והבריטים מיהרו להיענות לו.

במערכת היחסים המורכבת הזו נשמרים היצרים הלעגניים מאחורי פסאדה של הערכה הדדית. האמריקאים שופכים כספים ומפגינים את פטרונותם האימפריאלית; הבריטים מביאים אליטיזם תרבותי שבאופן מוזר צולח גם קומדיות גסות. האמריקאים לא מתביישים להעתיק סדרות בריטיות, בדיוק כפי שהם נוהגים עם כל מדינת חסות אחרת – נניח, איתנו. הבריטים מתגאים בכך שהמורדים במלכות חוזרים לחפש מקורות השראה בממלכה המאוחדת. וכולם מבסוטים.

הטלוויזיה האמריקאית מייבאת סדרות בריטיות כבר עשרות שנים – וב"מייבאת" הכוונה ל"עושה רימייק". השיטה האמריקאית נראית (נגיד) סבירה כשמדובר בסדרה בשפה זרה לקהל שנבהל מכתוביות כמו מגרעין איראני, ותמוהה כשהיא מיושמת על סדרה דוברת אנגלית במבטא קוקני. אפשר להטיל את האשם באיזו יוהרה אמריקאית, אבל האמת היא שאנשי הטלוויזיה הם פשוט שוורים שיודעים את קוניהם. לרוב הם מבינים מה עובד על הקהל שלהם מבחינת קצב, סגנון ודמויות. תחשבו על "חטופים" ו"הומלנד" – סדרות-אחיות לכאורה, אך שתי קצוות של ספקטרום סגנוני למעשה – ותבינו איך האמריקאים עושים אדפטציה גסה אך חכמה.

כפי שמתיישבים בריטים הולידו את אמריקה, כך יוצרים בריטיים הטביעו את חותמם בטלוויזיה שלה. ב-1971 עלתה לשידור ב-CBS "הכל נשאר במשפחה" (רימייק ל"Till Death Us Do Part", הטעות במכוון), ובעקבותיה הלכו NBC עם "Sanford and Son" ("Steptoe and Son") ו-ABC עם "שלושה בדירה אחת" ("Man about the House"). כך קרה ש-BBC ו-ITV תרמו לטלוויזיה האמריקאית שלוש מהסדרות הטובות, האהובות והחשובות בתולדותיה.

אבל לא תמיד הרימייקים היו מוצלחים כל כך. לרוב הם לא היו. "The Read Guard" (על פי "Dad's Army") ירדה אחרי פרק אחד, "Viva Laughlin" ("בלקפול") אחרי שניים. ניסיונות ליצור רימייקים ל"מישהו מטפל בך", ל"Red Dwarf", ל"פשוט נהדרת" ול"Spaced" נכשלו. השיא היה "המלון של פולטי", איתה רשמו האמריקאים לא פחות משלוש העתקות כושלות, מבטי ווייט ("Chateau Snavely") דרך בי ארתור ("Amanda's") ועד ג'ון לארוקט ("פיין"). אף אחת מהסדרות לא סיימה את עונתה הראשונה.

המשרד להליכות מוזרות. "המלון של פולטי"

השגשוג של הטלוויזיה האמריקאית בשנות האלפיים פתח שוב מסלול הגירה טלוויזיוני. בעבור כמה מוחות בריטיים קומיים מבריקים – ענף ייצור בריטי מצטיין, מפיטר סלרס ובני היל דרך מונטי פייטון ועד רואן אטקינסון – זה קרה בדיוק בזמן. ריקי ג'רווייס וסטיבן מרצ'נט קיבלו מ"המשרד" רילוקיישן לניו יורק. דייויד וואליאמס ומאט לוקאס עברו מ"הממלכה הקטנה" לאמריקה הגדולה. גם סיימון פג ואדגר רייט התחילו את הדרך שלהם לתעשיית הסרטים האמריקאית בתעשיית הטלוויזיה הבריטית ("Spaced").

"המשרד" ו"הממלכה הקטנה" הם מקרי מבחן מצוינים לקליטת הבריטים באמריקה. "המשרד" קיבלה מ-NBC את טיפול האדפטציה המלא – קאסט חדש, תסריטים מקוריים, ובעיקר עידון הבוטות הבריטית. זה ניכר במיוחד בדמותם של הגיבורים, כשדייויד ברנט הנאלח הומר במייקל סקוט הדביל. זהו בדיוק המגע המקומי הנבון שהפך את "המשרד" האמריקאית לקומדיה מצליחה ועטורת פרסים.

"הממלכה הקטנה", לעומת זאת, עברה לאמריקה על שני כוכביה, ושמרה לא רק על המתכונת, אלא גם על הסגנון. אלא שהאמריקאים לא התלהבו מהתיירים שבאו למתוח עליהם ביקורת, ועוד פחות התלהבו מהסגנון שבו בחרו לעשות זאת. היוצרים הואשמו ברשעות, בבורות ובילדותיות, ו"הממלכה הקטנה באמריקה" לא זכתה לעונה שניה.

שני המקרים האלה מלמדים משהו על הטלוויזיה הבריטית ועמיתתה האמריקאית, וגם על אמונות מקובלות ומוטעות. הומור בריטי נתפס כאנין ומעודן, המשך טבעי של האנדרסטייטמנט הבריטי המפורסם ושנינויות ה"לשון בלחי". אבל אנשים כמו ג'רווייס וחבריו לקחו את ההומור הזה לקצה השני, לרמות גבוהות (או נמוכות, תלוי מאיפה מסתכלים) של בוטות וגסות רוח. מנגד, לאמריקאים – שתופסים עצמם כנאורים וכליברלים – דווקא קשה להכיל את הפתיחות הזו. הם צריכים את החומרים שלהם מעובדים, מרוככים ונוחים לעיכול. זה נכון לא רק לעיבודים, אלא גם ליצירה מקורית, ולא רק לקומדיות, אלא גם לדרמות. "משחקי הכס" היא סדרה נועזת בכל קנה מידה ולא יציגה לטלוויזיה האמריקאית, אבל אפילו היא – עם כל גילויי האלימות והעירום שלה – לא מגיעה לרמת ההלם אליה מביאה סדרה כמו "מראה שחורה" את הצופה במחי רעיון מבריק ועוכר שלווה אחד.

חזיר? אוקיי, תני לי לחשוב על זה. "מראה שחורה"

קומדיות בריטיות מסתמנות כיבוא המועדף בתעשיית הטלוויזיה האמריקאית. לסדרות שכבר צוינו ניתן להוסיף את "One Foot in the Grave" שהפכה ל"קוסבי", את "זיווגים", את "Men Behaving Badly", את Veep (שעברה עם יוצרה הסקוטי ארמנדו יאנוצ'י, שאחראי גם על האורגינל – "The Tick of It") ואת הפיילוט הצפוי לסדרה הבריטית הפופולארית "Only Fools and Horses". למעשה, התופעה הפכה כל כך נפוצה עד שנוצרה עליה סדרה קומית – "אפיזודס", שיתוף פעולה בין שואוטיים ל-BBC.

אבל קומדיות אינן היבוא היחיד. גם דרמות בריטיות קורצות לאמריקאים. "הכי גאים שיש", "ללא בושה", "חיים על מאדים" ו"החשוד העיקרי" הן דוגמאות בולטות מהעשור האחרון, "Bad Girls" בדרך. אחרות הולכות ישר לקולנוע: כך קרה ל"הבלש המזמר", כך רצה לעשות רידלי סקוט עם "Red Riding", וכך מבקש לעשות סם ריימי ל"יומם של הטריפידים". ועוד לא הזכרתי את "אמריקן איידול", שהפכה למפלצת כה אימתנית שכמעט שכחנו שהיתה לה אמא בריטית בשם "פופ איידול".

למי קראת 'השרוף'? "הבלש המזמר"

הבשורה המעודדת ביותר מהאיים הבריטיים היא שבלונדון יש לא רק טלוויזיה מצוינת, אלא גם טלוויזיה אחרת. שם, למשל, יכול להיוולד יצור כלאיים כמו "שרלוק" (ראו טבלה) – פיילוט כושל בן שעה שהפך לסדרה מהוללת בת שלושה פרקים בני 90 דקות. מדובר במעין פורמט שמשלב בין היקף העלילה הסגורה של סרט, רוחב היריעה של מיני סדרה והעומק האמנותי של סדרה. אלו מבנים חופשיים מקובלים בטלוויזיה הבריטית: "Top Boy", הגרסה הלונדונית של "הסמויה", ו"This is England '86", עיבודו של שיין מידוז לסרטו שלו, הן מעין מיני סדרות עם המשכיות עונתית (לשתיהן מתוכננת עונה שניה); "מראה שחורה" היא טרילוגיה של סרטים בני שעה שכל שקושר ביניהם הוא חיבור תמטי; וגם "החשוד העיקרי" ו"המפצח" המיתולוגיות תפקדו כמיני סדרות מתמשכות ונטולות מחויבות לאורכי פרקים ולסדרי גודל עונתיים. השחייה הצורנית בסגנון חופשי נעצרת כמובן בחופי אמריקה, וכך "החשוד העיקרי" ו"המפצח" לבשו בהגיען צורות של סדרות קונבנציונליות בנות 13-16 פרקים.

אבל הגמישות היצירתית הזו צריכה לעורר מחשבה גם באקס-קולוניה הבריטית שלנו. מאז ימי הדרמה הטלוויזיונית הקצרה והקולעת של הפרויקטים המצוינים "סיפורים קצרים על אהבה" ו"ראשון בדרמה" חלף למעלה מעשור. גם המיני סדרות גוועו לאיטן, מאז הימים היפים של הדרמות הפוליטיות של אורי ברבש ומוטי לרנר בערוץ הראשון ("קו 300", "משפט קסטנר") ועד ל"אלטלנה" של אלי כהן ואותו לרנר, שלא עמדה לה כוחה מול גלי הריאליטי. ואני אפילו לא מדבר על הז'אנר הנכחד של סרטי טלוויזיה – ז'אנר שעדיין עובד לא רע בשביל גוף שידור זניח כמו HBO, כפי שאפשר יהיה לראות החודש ב-YES עם שידור הדרמה המדוברת "Game Change" (על אודות שרה פיילין וג'ון מקיין).

זה לא שלא ראינו פה כבר חדשנות פורצת דרך. "בטיפול" אפילו הצליחה לפרוט את המקוריות שלה לדולרים, ו"מסכים" הלכה בעקבותיה. אלו דוגמאות בודדות לניסיונות מוצלחים לחשוב מחוץ לקופסה. היצירה הישראלית המקורית נהנית מתקופה מוצלחת ומצליחה כאחת – "עספור" הפולחנית, "תמרות עשן" המרתקת, "תא גורדין" המהוקצעת ואחרות, רבות מהן בשלבים שונים של הגירה לאמריקה. לצד אלה ראוי שנראה גם ניסיונות חכמים ונועזים או לפחות מגוונים קצת יותר: דרמות של 50 דקות, מיני סדרות, טרילוגיות טלוויזיוניות מתמשכות. אוקיי, אז לא "שרלוק", אבל מה עם סיבוב שני ל"שרמן בחורף"?

כשאנשים גדולים עושים טלוויזיה, סימן שהשמש ההוליוודית שוקעת

פורסם במקור בגיליון מרץ של "בלייזר"

דסטין הופמן הוא בחור חכם. אולי זה הגניוס היהודי, ואולי זה בגלל שאם אתה שחקן מוכשר שרוצה להיות כוכב הוליוודי אבל נראה כמו דסטין הופמן – כדאי שתהיה לפחות חכם. ומה כל כך חכם בדסטין הופמן? ובכן, הופמן, למשל, יודע לבחור את העבודות שלו. הוא מבין שכוכבו ההוליוודי שקע במעמקי המדרכה המפורסמת, אבל לפחות בוחר לעצמו תפקידים מעניינים בסרטים מוערכים ("אני ♥ האקביז", "הסיפור על פי בארני"), ומדי פעם שולח קריצה משועשעת בלהיט הוליוודי ("פגוש את הפוקרס", "קונג פו פנדה"). אם זה נשמע לכם הכיוון המובן מאליו עבור כוכב הוליוודי במיל., אתם מוזמנים להציץ בחלקים האחרונים בפילמוגרפיות של בני דורו רוברט דה נירו ואל פאצ'ינו.

לפני כשנה וחצי עשה הופמן מעשה: הוא הלך להצטלם לפיילוט לטלוויזיה. כשהפיילוט של "Luck" הפך לסדרה ב-HBO נרשם פרק חדש בהיסטוריה של הטלוויזיה האמריקאית. בפרק הזה, גם סופרסטארים הוליוודיים עושים טלוויזיה.

שיהיה ברור: עם כל הכבוד לגבריאל ביירן, ללורנס פישבורן ואפילו לזוכה האוסקר ג'רמי איירונס, אגדה הוליוודית בקליבר של הופמן שעושה תפקיד קבוע בטלוויזיה זה סיפור אחר. הופמן הוא אולי הכוכב הגדול הראשון – והגדול ביותר עד כה – שהבין שהוליווד הפסיקה לחכות לו. שאין לה מה להציע לו יותר. הוליווד תקועה כל כך עמוק בתחת של התלת ממד, של הסיקוולים ושל הבלוקבאסטרים, שכבר לא נשארים לה זמן וסבלנות לסרטים שיתאימו לשחקנים רציניים כמו הופמן. את המעט שיש לוקחים "הילדים" (לאונרדו דיקפריו, בראד פיט) ועושים ממנו שטיח לאוסקר. לזקנים נשארים רק תפקידי הסבא האקסצנטרי, ושאר בי-מוביז וסרטי פסטיבלים.

אז הופמן החליט שלא מתאים לו לגמור מתויג כפארסה כמו דה נירו ופאצ'ינו, לחצות את קו המצלמה כמו רוברט רדפורד, להוריד הילוך כמו ג'ק ניקולסון או לתלות את הנעליים כמו ג'ין הקמן. הוא החליט ללכת למקום שבו עדיין מציעים תפקידים מעולים לשחקנים מוכשרים. פעם, כשדסטין הופמן היה שחקן צעיר בשנות השלושים לחייו, קראו לזה הקולנוע האמריקאי. היום קוראים לזה הטלוויזיה האמריקאית.

את מה שהופמן וגברברי הוליווד לומדים עכשיו, שחקניות הוליוודיות למדו כבר מזמן. הן, שרואות איך הנעורים שלהן עוזבים אותן עם הקריירה במזוודה, גילו שהטלוויזיה עדיין מתייחסת בכבוד לשחקניות מבוגרות (כלומר – מעל גיל ארבעים). כך החל פעפוע של שחקניות מהמסך הגדול לקטן: גלן קלוז, הולי האנטר, קיירה סאדג'וויק, מרי לואיז פארקר, סאלי פילד, קתי בייטס, לורה ליני, לורה דרן, ג'יין טריפלהורן, קוני נילסן, מריה בלו ואחרות. מה שקרה להופמן בשנות השבעים לחייו, קרה לרובן כבר בשנות הארבעים שלהן. האנטר, כלת אוסקר, תחזור השנה לקולנוע אחרי שש שנות היעדרות; דרן המציאה את עצמה מחדש ב"מוארת"; וקלוז התקמבקה עם שני תפקידים טלוויזיוניים מרשימים (ב"המגן" וב"דמג'ס") למועמדות לאוסקר ("אלברט נובס"). אפילו שלוש הדיאנות המבוגרות – ווסט, לאד וקיטון – הבינו שבגילן כבר אין להן מה לחפש בהוליווד (לפחות כל עוד מריל סטריפ והלן מירן מחלקות ביניהן את כל התפקידים המעניינים), וחתכו לטלוויזיה: ווסט ב"בטיפול", לאד עם בתה דרן ב"מוארת", וקיטון בפיילוט שלא צלח ב-HBO.

יש לך משהו עצוב בעין. לורה דרן ב"מוארת"

ועכשיו זה קורה גם לגברים. הופמן מסמל רק את שיאו של התהליך, שהחל עם שחקנים זוטרים יותר שנדחקו מפלנטת הכוכבים ההוליוודית: ביירן, פישבורן, אלפרד מולינה, ביל פקסטון, סם ניל, ג'יימס ספיידר, ג'יימס וודס. כוכבים נשכחים כמו איירונס וניק נולטה מצאו בטלוויזיה הזדמנות לחדש ימיהם. שחקני משנה נצחיים כמו ג'ף גולדבלום וסטיב בושמי זכו בה לתפקידים ראשיים. הבטחות בדימוס כמו קיפר סאת'רלנד וצ'ארלי שין מצאו בה תהילה מאוחרת. אפילו אבותיהם הקשישים דונאלד ומרטין הלכו באותה הדרך.

כעת גם שחקנים צעירים בעלי עתיד מבטיח לא חוששים, ולפעמים אפילו מעדיפים, ללכת לקריירה טלוויזיונית, ליהנות מיציבות כלכלית ואמנותית ולבנות תפקידים מורכבים שאולי יזניקו אותם לכוכבות הוליוודית, ואולי בכלל יהפכו אותם לאייקונים תרבותיים. מייקל פיט, למשל – מי שסומן לרגע כלאונרדו דיקפריו הבא – שם את הקריירה הקולנועית בהמתנה, ונכנס לתפקיד ארוך טווח ב"אימפריית הפשע". טימותי אוליפנט עשה סימנים של פריצה לקולנוע, אבל שינה כיוון ונכנס עמוק לכובעי הבוקרים של "דדווד" ו"צדק פרטי". ג'ייסון שוורצמן וזאק גאליפיאנאקיס התמסרו ל"משועמם", ובן סטילר עומד להפיק, לביים ולככב בסדרה חדשה ב-HBO בשם "All Talk".

הופמן גדל בקולנוע האמריקאי המשובח והנועז של שנות השבעים, שהיה החממה שבה גדלו לצדו כמה מהכישרונות הגדולים בתולדות הוליווד: ניקולסון, הקמן, דה נירו, פאצ'ינו, רדפורד, וורן בייטי, רוברט דובאל ואחרים. פול ניומן היה בשיאו. מרלון ברנדו יצר שלושה מתפקידיו הנודעים ביותר. היו שם גם ריצ'ארד דרייפוס ורוי שיידר וג'יימס קאן. אבל הזמנים השתנו. הוליווד עדיין מגדלת כישרונות פה ושם (ראיין גוסלינג, ג'וזף גורדון לויט), אבל זה לא דומה לגשם המטאורים ההוא. אבל אלה אינם הכישרונות שהלכו – אלה התפקידים.

ככה זה היום: אם אתה לא יכול להיות גיבור על, לתפקד כאביר חלומות או לגלם אדם צעיר וזקן באותו סרט, אין לך מה לחפש על המסך הגדול. הוא שייך לג'ורג' קלונים של העולם (וקלוני הוא הדוגמה המושלמת לתנועה ההפוכה, שהופכת נדירה – כוכב טלוויזיה שהופך לכוכב קולנוע. ג'ון האם המלוקק עשוי להיות הבא בתור). הישועה של הצעירים הרעבים והוותיקים המשופשפים תצמח אולי מהטלוויזיה. העידן המכונה תור הזהב של הטלוויזיה האמריקאית יכול להיות גם תור הזהב של השחקן האמריקאי. במקומות בהם מוצעים תפקידים מורכבים, שלמים ומאתגרים, ימצאו גם השחקנים שיגלמו אותם. הטלוויזיה מציעה רבים כאלה: הגנגסטר החרדתי טוני סופרנו, המורה שהיה לברון סמים וולטר ווייט ("שובר שורות"), ראש העיר הכוחני והדועך טום קיין ("בוס"). שורה ארוכה של גברים חזקים ופגומים מתייצבת על המסך הקטן, ותור ארוך של שחקנים מעולים עומד בתור כדי להיכנס לעורם. ואם בראש התור מתייצב דסטין הופמן, סימן שמשהו טוב מאוד עובר על הטלוויזיה האמריקאית, ומשהו רקוב מאוד בהוליווד.

יש משהו טוב לקרוא בטלוויזיה? (על טלוויזיה שיודעת מה לעשות עם עצמה, ועל כזו שלא)

פורסם במקור בגיליון ינואר 2012 של בלייזר, ועולה כאן ביחד עם חזרתה לשידורים חוזרים מההתחלה של הסדרה הכי טובה בטלוויזיה: "הסמויה" (ביס oh)

בחודש שעבר הסתיימה העונה הראשונה של "טרה נובה", סדרה נפוחת אגו שהדבר הכי טוב בה היה השם של סטיבן ספילברג בקרדיטים. זה קרה אחרי 13 פרקים, ו-12 פרקים מאוחר מדי. נכון לשעת כתיבת שורות אלה לא ברור אם היא תזכה בעונה שניה. לאור התוצאה המחפירה, יש לקוות כי היא תכחד כמו הדינוזאורים שהתרוצצו בה.

הסיבות לכישלונה של "טרה נובה" רבות: למשל, פיתולי העלילה הנדושים ואופן הגשתם, שהופכים את ההשוואה בינה לבין כל סדרת טלוויזיה סבירה להשוואה בין המונה ליזה לציור השבועי לילד; למשל, דמויות שטוחות כמו תפאורות אולפן; למשל, השימוש הקמצני להכעיס בסיבה שלשמה התלהבנו – דינוזאורים.

למצולם אין קשר לכתבה

אבל יותר מכל, "טרה נובה" – שסומנה כסדרה המבטיחה של עונת הסתיו בארה"ב – הדגימה שוב עד כמה הדרמה הטלוויזיונית האמריקאית, גם בשיא מה שמכונה "תור הזהב" שלה, מתקשה להתנתק מבסיס האם שלה: הקולנוע.

הסלוגן המפורסם של HBO יודע לספר שמה שהם מציגים זו לא טלוויזיה. זה HBO. והם צודקים, במידה רבה. HBO נוצצת בטלוויזיה האמריקאית כמו לאו מסי בליגה למקומות עבודה. רשתות אחרות נותנות לה תחרות פה ושם – AMC עם "שובר שורות", FX עם "המגן" ו"צדק פרטי" – אבל לאורך זמן, HBO מפגינה עליונות מוחלטת, ומתחרה בעיקר עם עצמה.

כשב-HBO אומרים שהם לא עושים טלוויזיה, הם רומזים שהם עושים קולנוע. שהם מביאים את הקולנוע הענק, המפעים, הספקטקולארי, אל המסך הקטן (שבעצמו הולך וגדל בהתאמה). גם כאן הם צודקים, במידה רבה. בכל הקשור לשפה קולנועית, לסגנון ולרף הפקה, אכן מדובר בשדרוג עצום מתפאורות הסטודיו הזולות. פרק הבכורה של "אימפריית הפשע", בתקציב של 18 מיליון דולר ובבימויו של מרטין סקורסזה, יכול להתחרות מבחינה זו בכל סרט קולנוע.

כן, אני די מבסוט ממה שעשינו פה. נאקי תומפסון ("אימפריית הפשע")

אבל ב-HBO הצליחו לעשות יותר מכך. HBO לא מביאים את הקולנוע הביתה. הם פשוט עושים טלוויזיה כפי שלא עשו לפניהם. אם כבר, הם מביאים את הספרות אל המסך.

זה מה שעשתה, למשל, "הסמויה" – בעיני הח"מ סדרת הטלוויזיה הטובה אי פעם. "הסמויה" היא הנציגה הטובה והחשובה ביותר של "הספרות הטלוויזיונית" – טלוויזיה שפורשת קשת רחבה של דמויות מורכבות וטווה חוטי עלילה רבים. דייויד סיימון, יוצר הסדרה, קרא לזה "נובלה ויזואלית". וכשהוא אומר נובלה ויזואלית, הוא מתכוון בעיקר לדבר אחד – אין פיי-אוף מיידי. כמו בספר, שבו פרק מוביל לפרק וכך בשרשרת עד לסוף הסיפור, כך בנה סיימון את "הסמויה". חלק מהפרקים הסתיימו בנשימה עצורה, במה שמכונה קליף האנגר. אחרים לא. חוויית הצפייה ב"הסמויה" לא היתה תובענית (בזכות עשייה טלוויזיונית מעולה), אבל היא היתה מאתגרת. היא דרשה סבלנות והתמסרות. כמו ספר ששואב אותך פנימה לאט לאט.

למי קראת "ספרות"? עומאר ("הסמויה")

והרי כך בדיוק צריכה לעבוד טלוויזיה. הטלוויזיה, כמדיום ויזואלי, לא מתחרה בספרות – היא מתחרה בקולנוע. והקולנוע גדול ממנה, חזק ממנה ומרשים ממנה. אילו יתרונות יש לטלוויזיה? אחד, לפני כולם – אורך היריעה. סרט קולנוע נדרש לפעול מהר. יש לו 90-120 דקות לספר לך סיפור. הוא לא יכול להתעכב על פיתוח דמויות וצירי עלילה. הוא לא יכול לעצב גלריה רחבה של דמויות מעניינות ומורכבות, אפילו אם הוא האחים כהן. הוא לא יכול לפרוש מספר רב של סיפורים ולהעמיק בהם באופן זהה, אפילו אם הוא רוברט אלטמן. קולנוע יכול להיות הרבה דברים. הוא יכול להיות מרגש כמו ספילברג, מדויק כמו היצ'קוק, עוצמתי כמו סקורסזה, מרתק כמו קובריק. אבל הוא לא יכול להיות טלוויזיה. אין לו זמן.

הבעיה היא שגם הטלוויזיה לא תמיד רוצה להיות טלוויזיה. עמוסה ברגשי נחיתות שמלווים אותה מאז נולדה בצלו של הקולנוע, היא רוצה להיות האח הקטן של הענק הסינמטי. והתוצאה – שורה ארוכה של יצירה דרמטית שהיא לא יותר מסרט קולנוע ב-13 חלקים. וב-13 חלקים מתבלטות לא פעם החולשות שבסרט קולנוע עשויות להיות שוליות: עלילה נטולת רבדים ודמויות עם ציר התפתחות מוגבל.

הדוגמה ההפוכה היא, למשל, "משחקי הכס" הנפלאה. בשביל לעשות משהו כמו "משחקי הכס" בקולנוע, פיטר ג'קסון ("שר הטבעות") היה צריך שלושה סרטים באורך מצטבר של למעלה מתשע שעות (וגם זה אחרי שזרק החוצה את טום בומבדיל). והטרילוגיה המופלאה של ג'.ר.ר. טולקין לא מתקרבת אפילו לסבך העלילות והדמויות של "משחקי הכס" של ג'.ר.ר. מרטין.

כבר עשרים דקות שאני עומד פה ומנסה להיזכר מי נגד מי. נד סטארק ("משחקי הכס")

כמה סדרות נכנסות לקישקעס של הדמויות שלהן כמו "הסופרנוס"? כמה סדרות מרכיבות פסיפס אנושי כמו "אוז"? כמה סדרות מנצלות את תוחלת החיים שלהן – אלפי דקות מסך – כדי לטלטל את הגיבור שלהן מקצה לקצה כמו "שובר שורות"? כמה סדרות מציעות פרספקטיבה רחבה ופוליפונית כמו "הסמויה"? כמה סדרות מעזות להעביר עונה שלמה בלי עלילה כמו "טרמיי"?

הטענה המפורסמת שטלוויזיה היא מדיום שטחי היא תירוץ של מפיקי ריאליטי. הטלוויזיה היא מדיום עמוק לא פחות מהקולנוע, ובמובנים מסוימים אף יותר. זהו בוודאי מדיום סיפורי יותר מהקולנוע (לראיה – מעמד התסריטאי בטלוויזיה לעומת מעמדו בקולנוע, ותפקיד השואוראנר לעומת הבמאי). נדמה שדווקא צמצום הפערים הטכני בין הטלוויזיה לקולנוע הביא למצב שבו הטלוויזיה הופכת לקולנוע על מסך קטן, במקום להפוך לטלוויזיה עם איכויות קולנועיות.

שיהיה ברור – הטלוויזיה האמריקאית אכן נהנית מאחת התקופות הזהובות בתולדותיה. לשמות שכבר נזרקו כאן אתם יכולים להוסיף את "המשרד", "דדווד", "האוס" ועוד כהנה וכהנה סדרות שמפוצצות לכם את ההארד דיסק. אבל מעטות מהן מנצלות באמת את המשאב הטלוויזיוני היקר שניתן להן.

"טרה נובה" היתה גרסה מוחלשת וחסרת שאר רוח של "פארק היורה" שנמרחה על פני יותר מדי דקות. היא ניסתה לחקות הצלחה קולנועית וכשלה פעמיים: לא עמדה ברף הקולנועי, ולא נתנה ערך מוסף טלוויזיוני. זה לא HBO (זה פוקס), וזה לא טלוויזיה. זה סתם בזבוז זמן.

אתה רשאי להשמיד את הסט