פסיכוסומטרי: למה מטלת החיבור במבחן הפסיכומטרי היא ציון הנכשל של כולנו

ויה memecenter

פורסם במקור, בגירסה מקוצרת מעט, בגיליון אוקטובר של "בלייזר"

המבחן הפסיכומטרי עומד בניגוד מוחלט לחשיבות המכרעת שלו לעתיד האקדמי הפוטנציאלי שלך. המבחן הזה, שאמור להעריך את יכולתך להצליח בלימודים הגבוהים, הוא בלוף. אוסף של טריקים ופטנטים שמאלץ אותך לפתור בעיות באופן שאין כמעט כל קשר בינו ובין המיומנויות הנדרשות מסטודנט. הוא נותן עדיפות גבוהה להתמקצעות באמנות החרישה על פני אלמנטים כמו ידע כללי, חשיבה יצירתית ויכולות חקר וניתוח. יודעים מה? הוא אפילו לא משקף את יכולת ההצלחה במבחנים, שלרוב אינה אלא תוצאה של שינון חומר, ובמקרה הטוב גם הבנתו ויישומו. למעשה, היכולת היחידה שהפסיכומטרי בוחן במובהק היא מסוגלות הנבחן לשבת על התחת. יש אמנם כאלה שישיגו את ה־600־700 שלהם בלי לפתוח יותר מפעם אחת את מילון המושגים הידוע לשמצה או בלי לדעת מה זה בעיות הספק, אבל כל השאר צריכים לקחת קורסים, לעשות סימולציות, לשנן ביטויים בארמית ולאמץ קיצורי דרך מחשבתיים כדי לצלוח את הבחינה, וגודל ההצלחה כגודל הישבן.

לאור כל זה שמחתי לגלות שבמרכז הארצי לבחינות ולהערכה החליטו להוסיף לבחינה חלק שאינו פסיכומטרי במובן השב־ולמד הקלאסי. מדובר בחיבור: טקסט שנכתב בנושא נתון, אחיד לכל הנבחנים ולא ידוע מראש. חלקו של החיבור בפרק החשיבה המילולית הוא 25 אחוזים, שזה 50 אחוז פחות מהחלק שהייתי נותן לו בבחינה הכוללת, אבל זה לפחות התקדמות. בשביל צעירים שהתרגלו לנסח אס־אם־אסים וסטטוסים תחת תקרת מילים חד ספרתית, לא כולל "חחח" ואמוטיקונים, זאת בהחלט משימה תובענית.

כמה תובענית? בואו נגיד שגם כמה מכותבי בלייזר שהרימו את דף הבחינה שזרק להם מכון "קידום" ועשו את המטלה לא ליקקו דבש. וכאן מדובר באנשים שכל המוניטין שלהם, שלא לדבר על חשבון הבנק שלהם, מבוססים על ההנחה שהם יודעים לכתוב. זאת קבוצת ביקורת בעייתית – אנשים שכותבים לפרנסתם – אבל גם היא גילתה את ההבדלים שבין כתיבת טקסט לעיתון בנושא ובסגנון חופשיים ובין כתיבת חיבור ראוי בנושא נתון בשפה נקייה ובזמן קצוב. אז נכון שלא עברנו הכנה אינטנסיבית כמו החניכים של אפרת ליברמן, מנהלת תחום חיבור וכתיבה בקידום שניהלה את הבחינה; נכון שהנושא היה קידום נשים ואפליה מתקנת – לא בדיוק סוג הנושאים שנדונים במגזין הזה באופן קבוע; נכון שליאור חתם את החיבור בביטוי שאסור לכתוב גם ב"בלייזר" בלי כתב הגנה מנומק, שקמרלינג לא בטוח עד עכשיו מה ההבדל בין צ' סופית לפ' סופית, וששאשו לא יזהה כתיבה אקדמית גם אם היא תתגנב להמנון אוהדים של בני יהודה; ונכון שאת כל זה כתבנו בעיפרון, מיומנות שחלקנו איבד ביחד עם חצי האי סיני, פחות או יותר. ועדיין התחלנו את הריצה הזאת כמה מטרים לפני הנבחן הממוצע, מה שרק ממחיש את הקושי.

ויה memecenter

מטלת החיבור לא נולדה ככה סתם. היא נובעת מהכרה של ראשי האוניברסיטאות בכישורים המילוליים הירודים של הסטודנטים המתייצבים בשערי האקדמיה ולא מסוגלים לנתח טקסט מורכב יותר משיר של קרן פלס. וזאת לא תופעה סקטוריאלית, תלוית מגזר או מעמד סוציו-אקונומי; זאת המציאות הישראלית השוויונית, והיא מוכרת לכולם. כל מי שיש לו חברים צעירים בפייסבוק יודע במה מדובר. כל מי שעובד במערכת עיתון ומקבל בקשות עבודה מכותבים שלא יודעים מה ההבדל בין "ש" ל"כש" יודע במה מדובר. ההוכחה הטובה ביותר הופיעה בחודש שעבר, עם הפסיכומטרי הראשון שהכיל את מטלת החיבור: הוא הציג ירידה של 25% במספר הנבחנים. החבר'ה פשוט נבהלו. במועד הקודם, ביולי, הוצגה עלייה סימטרית של 25%. הסטודנטים לעתיד מיהרו לנצל את הימים האחרונים שלפני גזירת החיבור מטילת המורא.

הנתונים מצטברים, והם נגדנו. במבחני פיזה ופירלס אנחנו מחזיקים כמעט את כל ה־OECD על כתפינו הצרות. בצה"ל פורסם כבר ב־2003 מחקר שמצא ירידה מתמשכת בציוני האיכות של המתגייסים בכלל ובהצלחתם במבחנים הפסיכוטכניים וברמת העברית שבפיהם בפרט. הצבא, כך נמסר אז, מודאג כיוון שהוא מוצא קשר ישיר בין דירוג האיכות ובין ההצלחה בשירות. סביר להניח שמאז הוא כבר השלים עם המצב. הנה קרב שצה"ל הפסיד בו, ואף אחד לא הקים ועדת חקירה.

ויה memecenter

כן, ברוכים הבאים לבוריסטן. בנינו תרבות שמקדמת ערכים ירודים, וכעת אנחנו משוועים לישועה. ביד אחת אנחנו מוחים דמעות תנין על תנועת האנטי־השכלה וביד השנייה מצביעים בשלט. אנחנו עובדים אלילי ריאליטי ומקדשים את המקצוע הכי ריק מתוכן בעולם: הסלב. המטרה היא להיות מפורסם, וכל האמצעים כשרים. תהיה עילג, תהיה המוני, תהיה צבוע, תהיה אלים. תגנוב פסלון, תרכוב על שדים עדתיים כל הדרך לגמר, תבחין בין פרה לעוף כי פרה זה חיה ועוף זה ציפור. החיים בישראל הם מה שקורה לך בזמן שג'קי מנחם נהיה גיבור לאומי.

חידונים סתם כבר לא עושים לנו את זה. תוכניות כמו "פיצוחים" או "מקבילית המוחות" לא היו עוברות היום את השומר בחניון של האולפנים. בשעשועונים כבר לא מספיק לדעת את התשובה. צריך שיקרה לך משהו בזמן שאתה עונה: שתיפול לבור, שיעופו לך השטרות, שישאב לך הכסף. לכל הפחות, תעשה את זה תוך כדי נסיעה במונית ברחבי העיר. העיקר שיקרה משהו. לפעמים אפילו לא צריך לדעת כלום. פשוט לעוף מעצמים ספוגיים ענקיים לקול מצהלות הקהל. לחם ושעשועים. ידע זה כוח? ידע זה לחלשים. ידע זה לאלה שלא יודעים לתחמן, לשקר, לרמות, להעמיד פנים, להצחיק, להביך, להתבזות. "לשחק את המשחק", כמו שאומרים בריאליטי אנשים שאומרים "אני אמיתי" כשהם בעצם צריכים לומר "אני אקסהיביציוניסט". אלה כוכבים שאין להם דבר למכור חוץ מתדמית; ספורטאים שלא מחברים משפט תקין בעברית, זמרים שמטליאים עילגות מביכה לכדי להיטי רחבות. אני מאתגר אתכם לקרוא פעם את מילות שירו של עומר אדם "מאמי זה נגמר" (מילים: מיכאל סמולין). לו הייתי מעתיק אותן לתוך מחברת הבעה של ילד בכיתה ד', לא הייתם מבחינים בזה.

ויה memecenter

אתה יודע שהמצב גרוע באמת כשגם בארזים נופלת שלהבת. ענף הארז הבוער הוא התקשורת, תחום עיסוק שמושתת על יכולת ביטוי גבוהה. לכאורה הוא לא יכול לממש את מטרותיו בלי היכולת הזאת. למעשה הוא מוכיח שאפשר גם אפשר.

הדמוקרטיזציה של הרשת היא האסון של העיתונות, ואני לא אומר את זה כי אני עיתונאי פרינט. לבלייזר דווקא יש מהדורת אייפד מהממת, אם במקרה שכחנו לציין בשלושת העמודים האחרונים. אני אומר את זה כי העיתונות האינטרנטית החפוזה והפזיזה (בהכללה גסה, אבל לא מאוד גסה) הורגת את כל מה שטוב בעיתונות הקלאסית: התוכן המעמיק, התחקירים המושקעים, ולא פחות מכל אלה – השפה. וככה, עם השפה הקלוקלת, התקשורת החדשה הורגת גם אתכם.

ההתפתחות הטכנולוגית הביאה לנו דברים נפלאים. התקשורת האינטרנטית מספקת לנו גוף ידע עצום ונגיש, רבדים בלתי נדלים של תוכן מוסף וחדשות כל כך טריות שהן מגדירות מחדש את המושג "חדשות". אבל בדרך, בשעטת מגה־בייטים, היא רומסת את היסודות. אולי אתם חושבים שזה ניצחון טכנולוגי. זה לא. זה ניצחון פירוס.

העיתונות היא ענף שיורד מנכסיו המקצועיים, והמגיה הוא בעל מקצוע נכחד. מאמרי חדשות כתובים כמו מדורי ספורט, מדורי ספורט כמו מקומונים, ומקומונים כמו עלוני בית ספר. את הסימפטומים האלה אפשר למצוא היום גם בהתלהמויות מעל דוכן הנואמים בכנסת, באוצר המילים המוגבל שצה"ל מספק למפקדיו באפסנאות, בשפה הדלה כסלט קינואה ששולטתתתת בפייסבוק. אפילו אמנות גבוהה כמו הספרות איננה חסינה עוד. מדובר בחטא חברתי, לא פחות, כיוון שעיתונות וספרות, מעבר לערכן החינוכי והתרבותי, גם מקנות שפה. ונער שקורא (אם הוא כבר ניאות לקרוא) עיתון או ספר, ונתקל בעברית קלוקלת, טועה לחשוב שזאת העברית התקנית. הוא כבר לא יקבל את הנקודות שלו במבחן החיבור בפסיכומטרי.

לא מזמן אמרה לי מישהי שהיא לא יודעת לכתוב. עניתי לה שזה לא חשוב. יש אנשים שיודעים לכתוב, אחרים יודעים לפרק שעונים או להזיז דיוויזיות. אהוד ברק יודע לעשות את שני הדברים, אבל הוא משהו מיוחד. מה שכולם צריכים לדעת זה להתנסח, לבטא ברהיטות את מחשבותיהם. מעבר לחשיבות האוריינית הפונקציונאלית של היכולת לבטא את מחשבותיך – תחשבו על תינוק שבוכה עד שמישהו מבין אם מה שמציק לו זה רעב, גזים או הסיווג הטקסונומי של הטלטאביז – שפה היא מדד למחשבה, חלקי לפחות. מידת ההשפעה של השפה על המחשבה נתונה במחלוקת (פולמוס אקדמי סביב היפותזת ספיר-וורף, אל תשאלו), אך ברור כי היא קיימת, ואפשר למצוא קשר בין שפה עשירה ובין רמות גבוהות של חשיבה, הבנה והמשגה. ועל כך הוסיף חיים חפר ז"ל, בהתבטאות אומללה שדווקא מחוץ לקונטקסט הופכת ראויה, כי "חוסר של שפה זה חוסר של רגשות".

כל אלה הם מפתחות להצלחה בחיים, בין שתהיו אנתרופולוגים ובין שתהיו כלכלנים או מדעני גרעין. כל הידע הוויקיפדי שבעולם לא יציל אתכם אם לא תדעו לשאול את השאלה הקולעת, לחפש את הערך הנכון ולעשות את הקישורים המתאימים. והיות שרובו המוחלט של הידע האנושי אצור בטקסטים מאז המצאת הכתב, אתם עדיין נדרשים להבין אותם, לנתח אותם ולהתמודד איתם. אפשר להפקיד את הזיכרון האנושי בענן וירטואלי, אבל אי אפשר לתת למכונה לחשוב בשבילנו. עדיין לא.

אבל מה אני מזיין לכם את השכל. בסך הכל רציתי לספר לכם שעשינו חתיכה של פסיכומטרי, והרי אתם כאן כי הרחתם דם. אז הנה זה, מלמטה למעלה: שאשו קיבל שש נקודות מ-12 אפשריות, ליאור שבע וקמרלינג שמונה. אני קיבלתי תשע, ו-1,370 המילים שקראתן עד כה הן העונש שלי.

אמרתי לכם שהעיתונות פושטת את הרגל.

ויה memecenter