מאות מאמרים מלומדים כבר נכתבו על הטלוויזיה שאחרי "הסופרנוס"; טלוויזיה של סיפורים מורכבים ורחבי יריעה על סקס, שקרים ואקדחים, בסגנון בוטה וברמת גימור קולנועית. כולם רוצים להיות הסופרנוס, וכולם משתמשים באותו המתכון: להתקין ציר תאוות שררה בקדירה משפחתית, לתבל בנדיבות בפירורי שחיתות, להוסיף הרבה סקס, לבחוש באלימות ולבשל על אש גבוהה. בסופו של דבר, כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, וכל משפחות האצולה הפוליטית — יקראו להן קורלאונה, סופרנו, טיודור או בורג'ה — מסובבות על כל הראש.
טוני סופרנו הוליד צאצאים מורכבים ואפלים כמותו בדמותם של גיבורים כגון ויק מאקי ("המגן") או וולטר ווייט ("שובר שורות"). אבל כשהטלוויזיה האמריקאית ביקשה לשרטט אילנות יוחסין רקובים של שחיתות ורשע, היא נאלצה שוב ושוב להרחיק עדות אל העבר. כך התגלגלו המאפיונרים בטריינינג מניו ג'רזי בדמויותיהם של לגיונרים בשריון קשקשים ב"רומא", אקדוחנים במגפי בוקרים ב"דדווד", אצילים באדרות ב"שושלת טיודור", קרדינלים בגלימות ב"הבורג'ס" וגנגסטרים בחליפות ב"אימפריית הפשע". מזל שלהפקרות מינית, לתאוות בצע ולאלימות אכזרית תמיד נמצא מקום בהיסטוריה האנושית.
התוצאה שהתקבלה הייתה מבט מרוחק יותר על העולמות הרקובים האלה. אם "הסופרנוס" הציגה עולם אלים ויצרי שקיים ממש כאן, מעבר להאדסון, יורשותיה הנ"ל התקבלו כמעין תיעוד היסטורי רופף, מוקצן, לא פורמלי ולא מחויב למציאות, של עולמות אלימים ויצריים שלכאורה היו ואינם עוד. הקונוטציות האקטואליות והאלגוריות החברתיות ברורות כשמש, אבל הפילטר התקופתי עושה את הצפייה לנוחה יותר. ועם זאת, המסר שמגולם בהן מדאיג: בעוד שסדרות כגון "המגן" ו"שובר שורות" מציגות כיסים של פשע ושחיתות המתקיימים בתוך עולם מוסרי שמבקש למגר אותם, הרי שסדרות כגון "הבורג'ס" ו"אימפריית הפשע" מלמדות שהשררה היא המאפליה.
ואני מרגיש שמרק היום הוא…
החזרה של הטלוויזיה האמריקאית לעבר אינה מקרית. היא לא נובעת ממצוקת חומרים או מייאוש מהזמנים הפסטורליים והמשעממים שבהם אנו חיים. העת החדשה בטלוויזיה — והימים ימי HBO, איש הישר בעיניו יעשה, ועדיף שיעשה זאת בעירום — מאפשרת ליוצרים להסתנכרן סוף סוף עם הנורמות הקלוקלות של ימים עברו, שבהם אלימות הייתה מכשיר פופולרי ליישוב סכסוכים, חטאים מיניים התקבלו כדחפים גבריים מובנים, ושחיתות פוליטית לא הייתה אופציה אלא ברירת מחדל.
אין סדרה שעושה את כל זה טוב מ"משחקי הכס", שחוזרת כעת לעונה שלישית אחרי פגרה בת עשרה חודשים שנדמתה למעריציה ארוכה כחורף בווסטרוז. מי שטרם התוודע לסדרת הדגל המופתית של HBO עלול להתרשם בטעות שמדובר בסדרת פנטזיה — ככלות הכל יש בה אבירים ונסיכות, חרבות וכשפים, ואפילו דרקונים — אלא ש"משחקי הכס" היא עוד חוליה בשושלת הסופרנואית, שבמקרה לא מתרחשת בעולם המודרני או באיזה עידן היסטורי אקזוטי, אלא בעולם בדיוני לחלוטין שבו יש גם כוחות מכושפים ומפלצות מסתוריות.
בעצם, לא לגמרי בדיוני. ווסטרוז של "משחקי הכס" מבוססת באופן די ברור על אנגליה המבותרת פוליטית של מלחמות הוורדים. התוצאה היא סדרה שנראית פחות כמו "הארי פוטר" ויותר כמו "בית הקלפים" פוגש את "שר הטבעות" בליל הסכינים הארוכות: הממדים אפיים (גם התקציב); הפנטזיה מינורית (יש מפלצות ומכשפות, אבל זה לא העיקר); האינטריגות הפוליטיות לא מביישות את הימים היפים של ביתן 28 במרכז הליכוד; וההורמונים משתוללים כמו בספרינג ברייק אמריקאי. והכי כיף: כולם מאבדים את הראש. חלקם פשוטו כמשמעו.
למי קראת שימדון?
"משחקי הכס" הפנטסטית תרתי משמע היא אכן עוד נצר יפהפה לעידן הפוסט־סופרנואי, אבל נדמה שדווקא עכשיו הולכת הטלוויזיה האמריקאית ומשתחררת מכבלי העבר. אחרי שבמשך תקופה ארוכה חיפשה התעשייה את משפחת סופרנו בכל תקופה בתולדות המין האנושי, היא חוזרת לחפש אותה מתחת לפנס. הרי לא צריך לגלגל את הסופרנוס לכל אורך ההיסטוריה כדי להבין את מה שאנחנו יודעים עוד מהגיבורים של שייקספיר ומלורד אקטון: הכוח משחית, וכוח מוחלט משחית באופן מוחלט.
בחודשים האחרונים אנחנו עדים למתקפה פוליטית שאפילו ספינולוגים מדופלמים היו מתקשים לתזמר. "כן, אדוני ראש הממשלה" זכתה לגלגול חדש; סיגורני וויבר וביל פולמן הגיעו לגבעת הקפיטול ב"חיות פוליטיות" וב־1600 Penn (בהתאמה); ארון סורקין (מאבות הז'אנר עם "הבית הלבן") חזר לנאום בפני האומה ב"חדר החדשות" (חוזרת ביוני לעונה שנייה). החודש תוכלו למצוא ב־Yes לצד "משחקי הכס" גם את "בית הקלפים" המשובחת ואת העונות השניות של "בורגן" ושל "ויפ".
"ויפ" היא סאטירה שנונה וצולפת, אך בכל זאת, קומדיה. "בית הקלפים", לעומתה, היא דרמה פוליטית שאפשר לזהות בה בקלות את טביעות האצבעות של הסופרנוס. הסדרה — מופת של עשייה טלוויזיונית שכמעט קשה להאמין שהיא צעדה הראשון של נטפליקס בעולם ההפקות — מעמידה במרכזה את פרנק אנדרווד, טוני סופרנו בטוקסידו. אנדרווד, אחת הדמויות המרתקות שנראו על המסך (בגילומו הממגנט של קווין ספייסי), הוא פוליטיקאי דורסני שחי על אמביציות ואדרנלין כמו שאנשים רגילים חיים על חמצן. נסיך מקיאווליאני, מאסטר של פוליטיקה, משחקי כס של איש אחד. ב"הסמויה" — סדרה שהצטיינה יותר מכל סדרה אחרת בשרטוט מעגלי הכוח — היה נהוג לדבר על "המשחק", מערך הכוחות היומיומי שבו כולם ממלאים תפקידים (שייקספיר אמר את זה, קצת אחרת, ב"כל העולם במה" שלו). במשחק הקלפים הפוליטי אין פוקר פייס ערמומי מאנדרווד, ואין ג'וקר עוצמתי ממנו.
ואז היא אומרת לה: "נרחיב בנושא אחרי הפרסומות"
"בורגן" הדנית היא מקרה מעניין לא פחות מאחיותיה האמריקאיות. בניגוד ל"בית הקלפים" או ל"חיות פוליטיות", היא אינה מציבה במרכזה גיבור כוחני ונכלולי מבית מדרשו של טוני סופרנו (ושל שייקספיר: "הרע שבגדולה הוא שהעוצמה מפרידה אותה מן המצפון"). להפך. בירגיטה ניובורג (סידסה באבט קנודסן המרשימה) היא פוליטיקאית מזן שאפשר רק לחלום עליו, ציפי לבני אחרי כביסה בהרתחה מלאה. היא באה לשנות, כמו שאומרים בפוליטיקה החדשה. ובמובן הזה, "בורגן" מלמדת אותנו כמה לקחים לא מפתיעים על ההתנגשות הערכית בין פוליטיקה ישנה לחדשה ובין טוב לרע. למשל, אם לעשות פראפראזה על המוטו של גיבור עם דני אחר, טרול בשם הוגו: הטוב לא מוכרח לנצח.
כמו סדרות סקנדינביות נוספות, למשל "הגשר", "בורגן" מבהירה שסקנדינביה היא לא רק ארץ החלומות של מומחי ה־OECD. זה נחמד מאוד שיש לך ראש ממשלה אישה (נבואה טלוויזיונית שהתגשמה) וממשל שמאמין בשקיפות מלאה, אבל המשחק הפוליטי הוא עדיין קרב מלוכלך של שקרים, תרגילים וקריצות. גם בממלכת דנמרק יש משהו רקוב. הנה עוד משהו ששייקספיר כבר אמר לנו.
בין "בורגן ל"בית הקלפים" ול"ויפ" ולמה שלא יבוא אחריהן, אי אפשר שלא להצר על מנהיג פוליטי אחד שהודח בטרם עת: טום קיין, הבוס של "בוס". קיין — קלסי גראמר בתפקיד חייו — היה מבשרו של אנדרווד. בעוד שאנדרווד החלקלק הוא מעין יאגו, משרת ערמומי וצבוע, הרי שקיין הוא המלך ליר, השליט הכעוס והחלוש שנאבק על כיסאו ובעצם על קיומו. "בית הקלפים" היא מעין גירסה מהוקצעת ומתוחכמת של "בוס" התאטרלית והתובענית. שתיהן ניזונות מאותם החומרים: סקס בחלונות הגבוהים, שחיתות בצמרת, כל דאלים גבר. אבל טום קיין קיבל את צו הבוחר — רייטינג נמוך — והלך הביתה אחרי שתי עונות בלבד. הוא לא יכול היה כנראה לחיות לצידו של פרנק אנדרווד. גם את זה לימד אותנו שייקספיר: אם שני אנשים רוכבים על סוס אחד, אחד מהם חייב להיות מאחור.
סדרת הטלוויזיה הנצפית ביותר בכבלים האמריקאיים היום היא סדרת זומבים ז'אנרית לחלוטין. הפרמיירה של העונה השלישית של "המתים המהלכים" הדביקה 10.9 מיליון צופים למסך והפכה לשידור הנצפה בתולדות הטלוויזיה בכבלים בסיסיים (להבדיל מהפרימיום). מחציתה השנייה של העונה עולה כעת בארה"ב ואצלנו, וכרגיל בסדרה, ההמלצה הכי טובה היא לא לפתח רגשות לאף דמות שעלולה להיאכל לפני שתגידו "שאול מופז הוא בעצם זומבי".
****
"המתים המהלכים" 3, החל מה-21.2 ב-Yes Oh וב-VOD
"טרמיי" היא סדרה למיטיבי שבת: אין בה עלילה מרכזית, והיא דורשת סבלנות. בתמורה היא מציעה יצירה עירונית מרובדת שמגישה את הלב הפועם של ניו אורלינס בקערה של גאמבו. כמו מנגינת ג'אז היא מאלתרת בין דמויות שובות לב וסיפורים אנושיים, בין חוק ואי-סדר, בין אוכל ומוזיקה, בין לוויות וקרנבלים ובין אבל ויום טוב. אחרי "הסמויה", דייויד סיימון מוכיח שוב שאין שני לו בציור דיוקנאות אורבניים.
*****
"טרמיי" 3, החל מה-10.2 ב-Yes Oh וב-VOD
ויפ (משודרת בארץ ב-Yes Oh, כל הפרקים מההתחלה החל מה-7.2)
1600 Penn (משודרת בארה"ב באן-בי-סי)
מה?
סיטקום סגן-נשיאותי
סיטקום משפחתי-נשיאותי
מה קורה בממשל?
בעיות קטנות וטיפשיות של מי שמחזיק בתפקיד חסר משמעות
הנשיא מנסה לנהל חיי משפחה תקינים בבית הלבן, אובמה-סטייל
יוצרים
ארמנדו יאנוצ'י, ש"ויפ" היא מעין גרסה אמריקאית (אך לא ספין-אוף) ל-The Thick of It המצליחה שלו מהבי-בי-סי
ג'וש ג'אד, ג'ייסון וויינר וג'ון לווט. הראשון מוכר בעיקר כשחקן, השני מביים את "משפחה מודרנית", השלישי כתב נאומים לאובמה
כוכב
ג'וליה לואי דרייפוס בתפקיד סגנית הנשיא סלינה מייר ממשיכה להוכיח ש"קללת סיינפלד" זה תירוץ של חלשים
ביל פולמן בתפקיד הנשיא דייל גילכריסט מתקאמבק לחדר הסגלגל, 17 שנים אחרי שהציל את העולם ב"היום השלישי"
מי גונב את ההצגה?
כולם, מיועץ התקשורת הבוטה מייק מקלינטוק (מט וולש) ועד נציג הבית הלבן סופג העלבונות ג'ונה ראיין (טימות'י סימונס)
סקיפ (ג'אד), הבן הסורר, הדביל וטוב הלב של הנשיא, שלידו הנסיך הארי נראה כמו מיסטר דארסי
מי הבייב של המשרד?
אנה קלאמסקי כאיימי, ראש הסגל
ג'נה אלפמן כאמילי, הגברת הראשונה
מאיפה אתם מכירים אותה?
מ"החברה שלי". היא הייתה החברה שלו (של מקולי קאלקין)
מ"דארמה וגרג". היא הייתה דארמה
איך?
סגנון ייחודי, צילום כמו-תיעודי, דיאלוגים שנונים ולואיס דרייפוס נהדרת
אין קומדיה, אין סאטירה, והאמת היא שבלי ג'אד לא היה כאן כלום
רציתי לכתוב בנפרד ובפירוט את דעתי המנומקת בפולמוס הספרים, אבל לא מצאתי זמן לכך עדיין. אז הנה דעתי במשפט אחד: לקצץ את המתווך. כלומר, לא לסגור את "צומת ספרים" ו"סטימצקי" – המבצעים הללו בכל זאת מיטיבים עם המוני קוראים (אבל גם גורמים להגבלות תרבותיות בלתי מודעות אצל אותם קוראים). אבל כן לקצץ את החלק שלהם ברווחים (50%!!!) באופן דרסטי.
חוק הספרים במתכונתו הנוכחית הוא לא מוצלח בעיני. מאוד לא מוצלח בעיני. כדאי לקרוא את רני גרף כדי להבין למה. וכדאי לקרוא עוד ועוד על הפולמוס בחדר 404, את גילי בר הלל סמו בבלוג שלה, את אלכס אפשטיין בפייסבוק, את מנחם פרי ב"הארץ" ועוד ועוד. וכדאי לקרוא, בלי קשר.
2.
אגב, מסקנה משבוע הספר: מוות טוב לעסקים. בשני ביקורים בשוק שמתי לב שהדוכן של "אודיסיאה" לא קורס ממבקרים, אבל "פרנהייט 451" של ריי ברדברי המנוח הולך טוב.
3.
"אקס בוקס מגזין" שיחקו במשחק שלא מצריך קונסולה – משחק דמיוני גיקי אהוב שבמסגרתו לוקחים משחקים מוכרים ומלהקים להם שחקנים ובמאים לצורך עיבוד עתידי (שברוב המקרים אכן מתרחש). יצא להם פרויקט מגניב, גם אם קצת צפוי. Heavy Rain הפך בעצם ל"זודיאק" בבימוי דייויד פינצ'ר, טום קרוז חוזר לתפקיד המתנקש מ"הנוסע" ב"Assassin's Creed", וסם וורת'ינגטון וג'יימס קמרון שוב מאחדים כוחות ב"היילו". מה שכן, השחלת אוליביה וויילד לנעליה של אנג'לינה ג'ולי ברימייק ל"טומב ריידר" נראה כל כך טבעי, שהרשת התחילה להאמין להייפ. ובכן, במקרה הזה אין לי שום התנגדות להאמין להייפ.
והנה עוד תחרות מגניבה, שיתוף פעולה בין המכללה הישראלית לאנימציה לדיסני ישראל: לקראת "אמיצה" של פיקסאר אתם מוזמנים (עד ה-1 ביולי) לעצב יצירה מקורית בכיכובה של אחת מדמויות פיקסאר. שלושה אלמנטים חובה בתרגיל: דמות של פיקסאר (אפשר גם כמה דמויות); סיפור אגדה (אפשר גם מקורי); ומדינה זרה (ואמיתית) בה מתקיים הסיפור. אסור להשתמש בצילומים או בציורים קיימים, אבל חוץ מזה אפשר בערך הכל. יש פרסים (2,000 ש"ח לזוכה ועוד כל מיני מתנות), יש שופטים (בראשות אנדרו גורדון מפיקסאר) ויש תחרות חביב הקהל בפייסבוק. נשבע לכם שאם הייתי יודע לצייר יותר מאיש מטאטא כבר מזמן הייתי בפנים. עוד פרטים כאן.
6.
פסטיבל קולנוע דרום נסגר אתמול. ויש זוכים: "לא בתל אביב" של נוני גפן זכה בפרס העלילתיים, "אהבה וגטאטיבית" התיעודי של דרור שוחט זכה בפרס קולנוע דרום החדש, ו"Valley Tower" של תומר אסולין זכה בפרס חביב הקהל. ועוד כאן.
7.
פרויקט נהדר בשם "תל אביב 1001" יצא לדרך. הפרויקט, פרי מוחם וידיהם של יונתן הפנר ותהל סופר (בוגרי "מנשר"), מבקש להרכיב פסיפס קולנועי-אורבני של העיר מתוך סרטונים קצרים של רגעים יומיומיים. בשלב הבא של הפרויקט, בעוד כחודש, תוכלו גם אתם לצרף את האבנים שלכם. זה די מקסים.
8.
סוף סוף זה קורה (אולי): רימייק ל"שבעת המופלאים". תקשיבו, אני מחכה לרימייק הזה מגיל 13 בערך. אני זוכר שקראתי ב"זמן תל אביב" ידיעה על רימייק מתגבש עתיר כוכבים, עם כל מיני ברוס וויליסים וסילבסטר סטאלונים. היום הם כבר "בלתי נשכחים", אז נשארנו עם טום קרוז. יאללה, שיהיה קרוז, רק שיהיה.
בתמונה: טום קרוז בתפקיד הסמוראי האחרון. מחוץ לתמונה: שבעת הסמוראים. בדרך לתמונה: שבעת המופלאים
9.
אגב, לס גרוסמן שבראש הפוסט (זה טום קרוז ב"רעם טרופי, כן?") הוא אולי יהודי, אבל השבוע הסתבר שחסרים יהודים בהוליווד. לא נמצא אפילו אחד על הסט של "אפיזודס" שיתקן את המצבה המביכה הזו, שבחסות המתרגם האוטומטי של גוגל הפכה מ"Beloved Husband and Father Dearly Missed" ל"בעל ואב אהוב החמיץ ביוקר" (ויה FRGDR).
10.
בחזרה לרימייקים ולסילבסטר סטאלון: How cool is that? (הרבה יותר מהמקור, זה בטוח)
11.
החיים בורוד: כך נראים חיי הנישואין של ברבי וקן (ויה imgur):
מצד אחד – אתה עושה סנפלינג, שזה מגניב.
מצד שני – אתה מנקה חלונות, שזה לא.
לא יודע איך לאכול את הג׳וב הזה.
17.
השבוע היה קצת לחוץ, אבל זה לא אומר שלא חגגנו עשור לסדרת הטלוויזיה הגדולה בכל הזמנים – "הסמויה". וגם הכרנו את מייקל ריספולי.
18.
היו לא מעט תמונות מוצלחות השבוע, והיה קשה לבחור את תמונת השבוע. אפילו שמעון פרס נשאר בחוץ. הנה תמונה שלא נבחרה ודי מדהימה אותי – ביבי ושרה ב"בילד" הגרמני.
אני רואה את זה – את הגבה השמאלית הזו – וחושב לעצמי: זה אמיתי? זה פוטושופ? זה חוסר מודעות מוחלט? זה אדם שמעולם לא ראה "ארץ נהדרת"?
(הראיון עם שרה כאן. אם הייתי גרמני, כנראה שהייתי חושב שישראל התברכה בלפחות אלינור רוזוולט)
19.
אפרופו ביבי – הוא משתף רק חלק מהמידע באופן ציבורי. ספרו לי משהו שלא ידעתי.
20.
שולה זקן מתביישת במדינה.
המדינה בתגובה: "לא, כי אני מה זה גאה".
21.
זה אילן בן דב.
תגידו, איך זה שבחור שכבר לא זוכר איך נראית מספרה מבפנים דופק עלינו כאלה תספורות?
22.
"חוזרים הביתה". ככה נקרא המבצע לגירוש הפליטים, המסתננים ומהגרי העבודה. איזה שם מקסים. נשמע כמו מבצע של הסוכנות להעלאת יהודי אז'רבייג'ן, או כמו תוכנית להשבת מוחות של משרד החוץ. "חוזרים הביתה".
בולט בחסרונו בשם המבצע המחשב הצה"לי שמעניק שמות למבצעים. בולט באי חסרונו בשם המבצע שר הפנים. אני מופתע שלא קראו לזה פשוט "נגמר הטיול, חוזרים לסבא וסבתא".
שיר הקמפיין הלא רשמי
23.
אמרתם גירוש – אמרתם מירי רגב. סליחה – חברת הכנסת מירי רגב. הנה עוד ציטוט מבריק שלה:
"כשהשוויתי את תופעת המסתננים לסרטן התכוונתי להתפשטות של התופעה. בוודאי שלא התכוונתי לפגוע בחולי סרטן"
מה שאני באמת לא מבין זה איך מכל המועמדים שעמדו לפניו, דן חלוץ אמר לעצמו: היא מתאימה להיות דוברת צה"ל.
גם בספורט לא משעמם. ואני לא מתכוון ליורו (המצוין). אני מתכוון לשלמה שרף.
שרף – שליימה, כפי שאוהבים לכנות אותו בערוץ הספורט – נתפס בהופעה של שלמה ארצי בקיסריה (במצלמתו של איש היח"צ ברק רום). לא, זו לא הבעיה, שלמה ארצי זה לגיטימי. הבעיה היא שלמחרת התפרסם ב"ישראל היום" טור הפרשנות של שרף על משחק שהתקיים במקביל. כמה הערות זריזות על העניין הזה:
א. שרף משתין לבאר שממנה הוא שותה. אם הוא כותב על משחק מבלי לראות אותו – הוא, אגב, סיפר שצפה במשחק בסלולרי. במהלך ההופעה. ברור – הוא בעצם אומר לנו שאין שום ערך לפרשנות שלו. אז למה אנחנו (כלומר, מישהו – בטח לא אני) רוצים לקרוא אותה? ולמה אנחנו (כלומר, ישראל היום וערוץ הספורט) מוכנים לשלם לו בעבורה?
ב. שרף משתין לבאר שממנה הוא שותה מהמקפצה. לשבת בבית קפה בגן חיים עם חברים בזמן שיש משחק כדורגל שאתה אמור לכתוב עליו, זה זלזול. אבל ללכת להופעה של שלמה ארצי בקיסריה בזמן שיש משחק כדורגל שאתה אמור לכתוב עליו – זו כבר טיפשות.
ג. בברנז'ה העיתונאית מדברים על האפשרות ששרף בכלל לא כותב את הטורים שלו בעצמו, או שהוא מכתיב אותם בטלפון. בהחלט אפשרי. מה שמעלה גם את שאלת התפקוד של "ישראל היום" בכל העניין. או כמו שכותב שלמה מן, מדובר ב"תקרית שמריחה מכשל מערכתי כולל".
ד. שום דבר לא יקרה. שרף "השעה את עצמו" (ברור. ואני קורא את "מובי דיק" תוך כדי צפייה במיאמי-אוקלהומה). אף אחד לא יפטר אותו. הוא ימשיך לעבוד. והרבה. למרות שהוא בגד באמון של קוראיו וצופיו. למה? ככה זה.
רק בשבוע שעבר כתבתי (ב"פנאי פלוס") על רקבון פרשנות הספורט בעיתונות המשודרת. מחר אעלה את זה לכאן, רק כדי לראות ששום דבר לא משתנה, ואף אחד בתחום הזה לא מתנדב ליטול קורות שער מעיני רעיו.
יש לי הרבה מה להגיד על העניין הזה. אבל אתם תגידו שאני ציני. כן, אני הציני בסיפור הזה. אז מה אומר לכם? בסדר. שיצליח. יודעים מה? אם כבר תרבות סלבס, לפחות שיהיה מישהו שעבד קשה בשביל זה.
הנה, הצלחתי להגיד משהו חיובי על העניין הזה. בשביל האש והגופרית תצטרכו לפנות אלי אישית. או לשאול את אלון עידן.
לכל כוכבי ה-NBA: סטיב ארקל התקשרתם וביקש את המשקפיים שלו חזרה.
לא, ברצינות, שמישהו יקרא למשטרת האופנה ויעצור את העניין הזה.
אמארה סטודמאייר
ג'רמי לין
דוויין ווייד
לברון ג'יימס
קווין דוראנט
ראסל ווסטברוק
27.
זה הרץ היהודי-אמריקאי והמתאזרח הישראלי דסטין עמרני. לא, זו לא דמות שהמציאו ב"קומדי סטור". ככה קוראים לו (אבל אפשר גם אמרני. הוא ממוצא פרסי). והוא אפילו אתלט מצוין.
28.
הי, קיילי מינוג וג'ייסון דונובן עובדים על דואט! התגעגענו! (לקיילי, כן?)
בין התענוגות הרעננים והמלהיבים שמורעפים על המסך מדי יום בערוץ Yes Oh צצים גם שידורים חוזרים של סדרות שכבר ראינו, מעט פה מעט שם. אלא שבניגוד למתכונת המעייפת של רי־ראנז שאינם אלא פילרים בלוח השידורים, כאן מדובר בתוצרת הטלוויזיונית הכי משובחת של השנים האחרונות. חלק מהסדרות נועדו להוביל אותנו לעונות חדשות, אבל חלקן שם פשוט כי מדובר בסדרות מעולות שתמיד כיף לפגוש. כל היתקלות בסמטה חשוכה או בסלון מואר עם הגנגסטרים של "הסופרנוס" מזכירה עד כמה רוחם עדיין שורה על הטלוויזיה האמריקאית; חזרה ל"אימפריית הפשע", שמשודרת החודש מההתחלה בשידור יומי, מגלה את האופן שבו התפתחה ויצאה מצילה של הסדרה־האם. וכל מפגש עם "הסמויה", שחוגגת החודש עשור לעלייתה לאוויר, מזכיר שפשוט לא הייתה עוד סדרה כזאת.
"הסמויה" היא מין בון טון של מבקרים שהקהל הרחב לא תמיד ידע איך לאכול. היא כוכבת קבועה בצמרת רשימות סדרות הטלוויזיה הטובות ביותר, לא פעם במקום הראשון. ניק הורנבי אמר שהיה מת לכתוב לה. ברק אובמה אמר שזאת הסדרה האהובה עליו. מריו ורגס יוסה אמר שמעולם לא ראה סדרה כמותה. ראש עיריית רייקיאוויק יון גנאר — שהוא גם שחקן קולנוע — אמר שלא ישב בקואליציה עם אדם שלא ראה את "הסמויה". אבל הרייטינג — הרייטינג היה סביר. לא יותר.
גם אני כבר הכרזתי מעל דפי מגזין זה על "הסמויה" כסדרת הטלוויזיה הטובה ביותר שנעשתה אי פעם — לא הצהרה מובנת מאליה כשעולים בראש שמות כמו "הסופרנוס" המופתית, "סיינפלד" המבריקה ו"הסימפסונס" פורצת הדרך (היום מקובל לחבוט בה, רק שבלעדיה היו פיטר גריפין ואריק קרטמן נשארים סקיצות במחברת). אבל זאת הצהרה שאני עומד מאחוריה גם היום, ארבע שנים אחרי שתושבי בולטימור, שוטריה ועברייניה נפוצו לכל עבר, ובעיקר לעבר שערי שמיים.
מה הופך את "הסמויה" לראויה לתואר האולטימטיבי? תשובה הולמת לשאלה דורשת בערך חצי גיליון, אבל אם לתמצת את זה לכדי מדור, אפשר לנקוב בשלוש סיבות מרכזיות.
1) היא אמיתית. כן, אני יודע שהיום בטלוויזיה כולם "אמיתיים" (כלומר, רגע לפני שהם משקרים לחבר שבט או לדייר וילה), אבל "הסמויה" באמת אמיתית. זה לא רק עניין סגנוני של ליהוק שחקנים לא מקצועיים וצילומי חוץ סיטוניים; זה עניין של בחירה יצירתית, של תחקיר מעמיק ושל מחויבות למציאות. אם נערים שחורים מספרים לוושינגטון פוסט שהם רואים בסדרה סיפורים שהם מכירים מהחיים, ואם צעירה מבולטימור תוהה אם היוצר דייויד סיימון לא הציב מצלמה נסתרת במסדרונות בית הספר שלה, אז נראה ש"הסמויה" יכולה להתגאות בצדק בתדמית הריאליזם הכמעט־דוקומנטרי שלה.
אחרי הניסיון המוצלח עם "רצח מאדום לשחור" המעולה, סיימון החליט לקחת את החספוס צעד אחד קדימה ולייצר סדרת משטרה לא קונבנציונלית, אותנטית וחסרת פשרות. הוא קרא לזה "אנטי סדרת משטרה", ו־HBO משום מה קנו את זה.
סיימון הצטייד בכלים המתאימים: בצוות שלו היו בין השאר אד ברנס, שהיה בלש משטרה במשך 20 שנה (ואחר כך גם מורה, מה שתרם לקו העלילה הבית־ספרי שנפתח בעונה הרביעית); רפאל אלוורז, שעבד בצי הסוחר (העונה השנייה מתרחשת בנמל); וביל זורזי, כתב פוליטי ותיק (העונה השלישית עוסקת בפוליטיקה המקומית). סיימון עצמו היה עיתונאי (העונה החמישית נכנסת למערכת עיתון) שהכיר את הרחוב מקרוב וכבר המיר אותו בהצלחה לפורמטים ספרותיים וטלוויזיוניים — ב"רצח מאדום לשחור" וב־The Corner, שהייתה במידה רבה הבסיס ל"הסמויה". בקיצור, לא מדובר בישיבת תסריטאים צעירים ושזופים במגדל במנהטן. זה דמה יותר לסדנת כתיבה מיוזעת, אפופת עשן סיגריות ואדי אלכוהול, שמתקיימת בפאב מטונף ומשחררת מתוכה את הסיפורים הכי עוצמתיים שמסתובבים ברחוב.
ואז גלפנד עשה פרש לג4 וניצח
2) היא עמוקה. כמות הדמויות, העלילות והרבדים שהתרוצצו על המסך במשך חמש עונותיה של "הסמויה" לא דומה לשום דבר אחר שנראה על המסך לפניה או אחריה. בכל עונה יצק סיימון קומה חדשה על הסדרה, שעה שעלה וטיפס במגדל המשקיף על בולטימור עד שהציג פנורמה של החברה האמריקאית ברגעיה העלובים והמסואבים ביותר: העולם התחתון, המשטרה, הפרולטריון, הפוליטיקה המוניציפלית, מערכת החינוך, העיתונות. תמונת לוויין של טבעות חנק: כולן אלימות, כולן מושחתות, בכולן נקודות אור קטנות של מוסר וצדק נחנקות באפלה. זרועות רקובות משתרגות זו בזו עד ליצירת מין נמק חברתי ענקי שאין ממנו גאולה. "זו טרגדיה יוונית", הסביר סיימון בראיון מאלף שנתן להורנבי ב־The Beliver (חפשו אותו מתורגם בבלוג "הסיפור האמיתי והמזעזע של").
וזה עוד נדבך באותנטיות של "הסמויה": המוסדות הגדולים והכוחניים משחקים בסדרה הזאת את תפקיד האלים שמתעללים באנשים הקטנים והיהירים שמסתובבים ברחוב משני צידיו של החוק. והם מנצחים. אם אני ביבי, במקום להילחם במחאה החברתית אני מקרין את "הסמויה" בלופ. היא יכולה לרוקן את המצברים גם לדני האדום.
"אף אחד לא מנצח", קבע השוטר־מורה פרז, "צד אחד פשוט מפסיד לאט יותר". "הסמויה" — שמתעללת באופן כמעט שיטתי בכל מוכי הגורל שמאכלסים אותה, שיוצרה אמר במגזין "סלון" שהיא עוסקת "ברעיון הפשוט שבעולם הפוסט־מודרני כל בני האדם חסרי ערך" — היא אחת מיצירות הייאוש המושלמות שנכתבו, והיא עושה זאת מבלי להיות מלנכולית או סנטימנטלית לרגע. היא פשוט נוקבת. כמו קליע בלב.
בואו ננסח את זה מחדש: "נתניהו היה הראשון שהתריע שגלפנד עומד להפסיד בגלל צריח לד5"
3) היא מכבדת את הצופה. קצת מצחיק להגיד את זה על סדרה שיוצרה אמר בראיון "שילך להזדיין הקורא הממוצע", אבל זה בדיוק מה ש"הסמויה" עשתה: שלחה את הקורא הממוצע להזדיין, ואמרה לו לחזור כשהוא יחליט שהוא מעל לממוצע.
זה לא בא על חשבון קומוניקטיביות. "הסמויה" לא הייתה סדרה ניסיונית, הזויה או מוזרה. היא נעשתה בכלים הטלוויזיוניים המקובלים וברמה הגבוהה ש־HBO יודעת להציג. האותנטיות שלה לא באה על חשבון עוצמת הדרמה והמתח, והיא נעזרה בכותבים מקצוענים כמו דניס ליהיין ("מיסטיק ריבר") וריצ'ארד פרייס ("קלוקרס"). לא מדובר כאן ביצירה אינטלקטואלית כבדת ראש אלא בבידור משובח.
אבל היא הייתה מאתגרת. היא לא הציעה אסקפיזם, פרובוקציות או סנסציות, והיא דרשה מהצופה הקשבה מלאה. ריבוי הדמויות, הסלנג הייחודי והלא מובן, הסיפורים שנמשכים מפרק לפרק ומסרבים להיסגר — כל אלה חייבו את הצופה להתמסר אליה כדי להפיק את מלוא ההנאה. "כמה אנשים יכולים לראות עונה שלמה של 'הסמויה' בפעם אחת?", שואל הכלב האנושי ווילפרד בסדרה הנקראת על שמו. "החרא הזה דחוס!". זאת סדרה של טרם עידן האייפון והאייפד ותרבות "המסך השני" שבה אנשים צופים בטלוויזיה אגב גלישה בגוגל ופרסום סטטוסים בפייסבוק. ספק אם הייתה שורדת היום. גם בשעתה לא היה לה קל.
"הסמויה" הייתה כמו ספר מצוין שדורש ממך להגיע לעמוד 50 לפני שיותר לך להתלונן שאתה לא מבין מה הולך פה, והוא כל כך טוב שבעמוד 50 הוא כבר תופס אותך בגרון ואתה לא רוצה ללכת לשום מקום, למרות שגיבורים חדשים עם סיפורים חדשים ממעגלים חברתיים חדשים ממשיכים להגיע ולדרוש ממך להתחיל בכל התהליך מחדש. הסדרה כמו הידהדה את עבודת הבילוש נטולת הזוהר של גיבוריה: פחות מעצרים אלימים ופשיטות ראוותניות ויותר מלאכת איסוף פרטים עמלנית, אינטליגנטית — ומאוד מספקת כשהיא מביאה את הסחורה.
אני לא מצליח להבין את הבחירה בהגנת גרינפלד
"כשלא נהיה באוויר כמה שנים, כבר נהיה להיט", אמר סיימון באותו ראיון להורנבי ב־2007. לא בטוח שהנבואה התגשמה, אבל לפחות מבחינה אחת הגשימה הסדרה את ייעודה; סיימון יצא ב"הסמויה" נגד הבריונות הכלכלית שהשתלטה על אמריקה כבר לפני עשר שנים. "קפיטליזם נטול מחויבות אינו תחליף למדיניות חברתית", אמר באחד הראיונות. "קפיטליזם בצורתו הבסיסית נועד לשרת מעטים על חשבון רבים". היום יכול סיימון להביט במידה של שביעות רצון באנשי Occupy Wall Street ובאזרחים שמאסו בשחיתות שלטונית ובתאוות בצע תאגידית. זה מה שהוא רצה לראות כשעיצב לאמריקה מראה, קרא לה "הסמויה" וניפץ אותה על ראשה.
עין עצלה 