תגית: בנימין נתניהו

17 הערות על הממשלה ה-33

(מתוך "אנטריקוט מפרות קדושות")

(מתוך "אנטריקוט מפרות קדושות")

1. יאיר לפיד העיד על עצמו שהוא לא מבין בכלכלה. אז הוא יהיה שר האוצר. איווט ליברמן מסוכסך עם חצי מהכדור. אז הוא יהיה שר החוץ. ביבי לא מסוגל לקבל החלטה. אז הוא יהיה ראש הממשלה.

2. בוגי יעלון שר הביטחון ודני דנון סגן שר הביטחון. יאללה מלחמה.

(ויה סטטוסים מרושעים)

(ויה סטטוסים מרושעים)

3. כבר אמרתי פעם: דני דנון הוא פרצופה של המדינה בחליפה. ועכשיו זה רשמי.

4. אני עדיין לא יודע מה יהיה יריב לוין. אני רק יודע שזה מדאיג אותי.

5. בין בנט בתמ"ת, אורי אריאל בשיכון וניסן סלומיאנסקי בועדת הכספים אפשר לעשות המון דברים לטובת מעמד הביניים. או לטובת המתנחלים. מעניין.

6. נדמה לי שזאת הממשלה עם הכי מעט גנרלים שראינו כאן בשנים האחרונות. יהיה מעניין.

7. מצד שני, זאת ממשלה עם ציפי לבני, לימור לבנת, סופה לנדבר, יעל גרמן ו… זהו. זאת לא ארץ לנשים.

8. בצד אחד אורית סטרוק, בצד השני – יעל גרמן. זה אומר דבר אחד: הממשלה הזאת לא הולכת לשום תהליך מדיני. ובכלל, עם כל הבנטים והדנונים והאקוניסים, זה די מביך להיות כרגע ציפי לבני.

9. בעצם, זה אומר שני דברים: ששעון החול של ש"ס והחרדים התהפך. כניסה שלהם לממשלה היא לא שאלה של "האם", אלא של "מתי". קודם כל, ביבי רוצה להיות ראש ממשלה. שותפים קואליציוניים אפשר להחליף במרוצת הדרך.

10. אגב: אני אמנם רחוק מלהיות מרוצה מהממשלה החדשה – אני חושב שהיא מייצגת בעיקר את מות התהליך המדיני, התעלמות מסוגיית המתנחלים (שמבחינה כלכלית יקרה בהרבה מהחרדים) ופספוס של הזדמנות גדולה להפיל את ביבי – אבל אני לא יכול להסתיר את שביעות רצוני מכך שהחרדים בחוץ. וגם את הנאתי. משעשע, וכן, אפילו מענג, לראות את קולות הנהי שמפיקים עסקנים שנותקו מהשד הציבורי כמו תינוקות שנותקו משד אימותיהם (קרדיט למאיר שלו על האנלוגיה המדוייקת). אבל מה שמשעשע במיוחד הוא הצביעות. הו, הצביעות.

(רונן דורפן)

(רונן דורפן)

11. ואגב, בלי ששמנו לב, שאול מופז בחוץ. בהתחשב בגודל הסיעה, בלהיטות שלו להצטרף לממשלה, ואפילו בצעד החכם אך פתטי שלו לרכוב כנמלה על גב הפילים בנט-לפיד – זה די סנסציה.

12. כולם גומרים את ההלל על הברית של לפיד ובנט, שעשו לביבי קרקס. זאת רק חצי האמת. החצי השני הוא לשאול האם מצביעי לפיד היו מצביעים גם לאיחוד היפותטי של לפיד-בנט, ולתהות: אם כבר ברית, למה לא ברית עם ציפי ושלי?

13. ההישג הגדול של יאיר לפיד היה צמצום גודל הממשלה. ברכות: בממשלה הקרובה יהיו שמונה סגני שרים. כולל סגן השר לתיאום בין הכנסת לממשלה אופיר אקוניס, שיתחלף באמצע הקדנציה עם צחי הנגבי, כדי שכולם יהיו מבסוטים.

14. ומי צריך שרים בלי תיק כשאפשר להמציא תיקים כמו הגמלאים ופיתוח הנגב והגליל.

(מתוך "ארץ נהדרת פיד")

(מתוך "ארץ נהדרת פיד")

15. ואפרופו הנגב והגליל: סילבן שלום הוא הדוד לוי החדש-ישן. לפני כל חלוקת תיקים נעלב סילבן ומכריז כי לא יהיה שר אם לא תהיה לו בכירות ומשמעות. אחרי כל חלוקת תיקים מתברר שסילבן הוא שר: לשיתוף פעולה אזורי, או לפיתוח הנגב והגליל, או לפרויקט תעלת הימים או ווטאבר. סילבן שלום הוא שר בממשלות ישראל, עם שתי הפסקות קלות להתרעננות באופוזיציה, מאז 1998. תמיד אפשר לבנות עליו כמי שיתרצה בתמורה לאיזה תואר נטול סמכות (סגן ראש הממשלה) או חברות בקבינט. יש אנשים שהישבן שלהם פשוט כבר לא יכול לשבת על כורסה שאיננה מעור צבי.

16. ואפרופו תארים מופרכים, קבלו את זה של השר גלעד ארדן (ויה הארץ, לא נגעתי): "השר להגנת העורף, האחראי לדיאלוג האסטרטגי עם ארה"ב, חבר בקבינט המדיני-ביטחוני ושר התקשורת – שיורחב ויכלול את רשות השידור ולשכת הפרסום הממשלתית". לאור תפקודו המוצלח של ארדן כשכפ"ץ של ביבי בקדנציה הקודמת שלא במסגרת תפקידו כשר להגנת הסביבה, אפשר היה פשוט לקרוא לו השר להגנת סביבת ראש הממשלה ולגמור עם זה.

17. אני מצטער, אבל זה פשוט לא אותו דבר בלי שלום שמחון.

(מתוך "גלובס")

(מתוך "גלובס")

שומרי הסף, המתריעים בשער ("שומרי הסף" – ביקורת)

שומרי הסף

(לכאורה, זאת ביקורת קולנוע. למעשה, זאת ביקורת חברתית. אם אתם עושים רק דבר אחד לפני הבחירות, תדאגו שזה יהיה לראות את "שומרי הסף")

החדשות הטובות הן ש"שומרי הסף" הוא סרט חשוב בדיוק כמו שהבאז סביבו טוען.

החדשות הרעות הן המציאות שבתוכה הוא מתקיים.

הרעיון הבסיסי של "שומרי הסף" כל כך מוצלח, ועם זאת כל כך פשוט, שהמחשבה הראשונה היא "גם אני יכולתי לעשות את זה". תנו לי גישה פתוחה לשישה ראשי שב"כ, מצלמה וכמה שעות פנויות, ואני מביא לכם הישג עיתונאי מרשים. זה בדיוק מה ש"שומרי הסף" משיג: את אברהם שלום אומר שצה"ל מתנהג בשטחים מתנהג כמו הצבא הגרמני במלחמת העולם השניה כלפי עמי אירופה הכבושים (לא היהודים); את כרמי גילון אומר שהוא צופה רצח פוליטי נוסף סביב סוגיית פינוי יהודה ושומרון; את יובל דיסקין אומר שישעיהו לייבוביץ' צדק בכל מילה. הראיונות האלה הופכים את "שומרי הסף" למסמך הקולנועי המטלטל שהוא.

אבל "שומרי הסף" עושה הרבה יותר מלהביא דברים מזעזעים בשם אומרם. הוא היה מרתק גם אם היה רק סרט של "ראשים מדברים". בכל זאת, מדובר בראשים מדברים חשובים מאוד, כאלה שהרימו תרומה מכרעת לביטחונה של מדינת ישראל. אחד שיודע, ועוד אחד שיודע ועוד אחד. וגם אבי דיכטר.

אבל "שומרי הסף" (מועמד טרי ומרגש לאוסקר הקרוב, לצד "חמש מצלמות שבורות") הוא גם עבודה קולנועית מן המעלה הראשונה. התהייה הראשונית – מה עשה הבמאי דרור מורה עם תקציב של מיליון וחצי דולר לסרט דוקומנטרי? – הופכת להשתאות ככל ש"שומרי הסף" מתקדם ובין הראשים המדברים מציצים אימג'ים צועקים. לצד קטעי ארכיון שמספקים את התפאורה לנאומי השב"כניקים מופיעות אפיזודות שלמות באנימציית תלת ממד יוצאת מן הכלל: חיסול יחיא עייש, הפצצת סלאח שחאדה, התוכנית לפיצוץ כיפת הסלע. באמצעות שילוב צילום הסטילס המפורסם של אלכס ליבק עם אנימציה וסאונד מצליח מורה להחיות את חטיפת האוטובוס בקו 300. גם סצנות טריוויאליות לכאורה כמו המעבר בין ארכיוני השב"כ ובין עשרות תיקי החקירה או טלטולי החקירות זוכות לטיפול אנימציה. השיא הרגשי הוא אולי הרגע בו מוצג נוהל המעצרים הצה"לי מנקודת מבטו של הלוחם הנכנס לביתה של משפחה, מעיר אותה משנתה, אוזק על הגברים על הרצפה ומביט בנשים ובילדים המפוחדים. נוהל שגרתי כמו מסדר בוקר הופך בן רגע למציאות מטרידה, אילוסטרציה עוצמתית לדבריו של כרמי גילון על החיילים הצעירים הנאלצים למלא פקודות שהם אינם יכולים להבין את מלוא השלכותיהם ולדבריו של אברהם שלום על צבא ההולך בכיוונים גרמניים לא רצויים.

מעבר לוויזואליה המרשימה, "שומרי הסף" הוא גם מופת של עבודת עריכה. כשלעצמו, הוא אינו מחדש הרבה. גודל הפצצות שהוטלה על ביתו של סלאח שחאדה ועל מפגש ראשי הטרוריסטים בעזה ("הדרעק דלה דרעק", כפי שמכנה אותם אבי דיכטר); פרטי המבצע המדהים שהביא לחיסולו של יחיא עייש; תוכנית המחתרת היהודית לפיצוץ כיפת הסלע; ההסתה של טרום רצח רבין; שערוריית קו 300 – כל אלה נידונו רבות בעיתונות ובספרות. "שומרי הסף", כמו מבין מראש את תפקידו המכונן, פורש מעין היסטוריה מקוצרת של השב"כ, כולל מעבר הכרחי על כל הנקודות ההכרחיות: עזה, הגדה, לבנון; מעצרי המבוקשים ההמונים, הסיכולים הממוקדים, המחלקה היהודית; אחרי ששת הימים, אחרי אוסלו, אחרי רצח רבין. למורה יש ביד עוד חומרים רבים (שישה ראיונות, 12 שעות כל אחד), שרק מיעוטם מצאו את דרכם למסך ("שומרי הסף" עתידה להתגלגל באביב הקרוב אל הערוץ הראשון, והפעם כסדרה בת חמישה פרקים שאסור יהיה להחמיצה).

אבל "שומרי הסף" מצליח לגבש את החומרים המוכרים לכדי אמירה כוללת שערכה מרתק ומזעזע. והאמירה הזאת מציבה את ישראל על דוכן הנאשמים של ההיסטוריה כמי שלא רק נוגשת בעם זר, אלא בראש ובראשונה יורה לעצמה ברגל באופן שיטתי וחסר אבחנה. "אין אסטרטגיה, הכל טקטיקה", אומר אברהם שלום במה שיכול וצריך להיות המוטו העצוב של התנהלות מדינת ישראל מאז 1967 ועד היום, וביתר שאת בשנים האחרונות.

שומרי הסף (2)

קל לסמן את "שומרי הסף" כסרט שמאלני. אבל גיבוריו מקשים לתפוס אותו ככזה. נכון שחלקם הפכו לאחר שחרורם לאנשי שמאל מובהקים: כרמי גילון, עמי איילון, יעקב פרי (שיעדיף לקרוא לזה "מרכז"). אבי דיכטר הוא החריג, אם כי גם הוא החל את דרכו ב"קדימה" הממורכזת. דבריו של דיסקין בסרט ובראיון שנתן למורה ב"ידיעות אחרונות" ממצבים גם אותו בצדה השמאלי-מרכזי של המפה. גם דרור מורה, אגב, לא ייחשד אמנם בדעותיו הימניות, אבל הוא העיד השבוע בראיון רדיופוני כי הוא מעריץ את אריק שרון (בו עסק בסרטו הקודם).

אבל השאלה שצריכה להישאל היא מדוע מוצאים את עצמם ראשי השב"כ באגף הפוליטי הזה דווקא? כיצד יתכן שאנשים שאינם על הפרופיל הממוצע של מצביע מרצ – ביטחוניסטים בכל רמ"ח איבריהם שראו קורבנות אדם באוטובוסים מפוצצים ושחיסלו מחבלים בלשונם אם לא בזרועותיהם ממש – מתמקמים אידיאולוגית רחוק כל כך מנפתלי בנט ומבנימין נתניהו? למה, כפי שאומר יעקב פרי, "אתה יוצא מהשירות קצת שמאלן"?

זאת נקודה מדהימה ומעוררת מחשבה. קל להאשים בשמאלנות אנשים כמו גילון (ולהתעלם למשל שזה שהוא אוהב פעולות "אלגנטיות" כמו חיסול המהנדס) וכמו דיסקין (אבי תורת הסיכול הממוקד ו"נץ בטחוני" כהגדרתו-הוא). אבל זו השישייה כולה שמיישרת קו. שמאלה.

אברהם שלום, קילר עם סכין בין השיניים (לא היתה יראה מאברום, מספר אחד המרואיינים בסרט – היה פחד), מסביר שצריך לדבר עם כל אחד. פתח, חמאס. גם אחמדינג'אד. זה מה שעושה איש מודיעין אמיתי, הוא מסביר. האיש שאומר שהבעיה היחידה בפרש קו 300 היתה נוכחות הצלמים (אחד מרגעי השיא של הסרט) ושאומר "תשכח את המוסר" כשמדובר בלחימה בטרור, מודה כמה דקות אחר כך שאי אפשר להוריד פצצה של טון על בניין עם משפחות. כי זה לא צודק, כי זה לא חכם, כי זה לא נכון.

דיכטר, הסמן הימני של הסרט והיחיד שמעז לטעון ש"לחבית של הטרור יש תחתית", אומר באותה נשימה שגם יש עם מי לדבר. שאפשר ליצור יחסי אמון עם הצד השני. אם תקשיבו ממש בשקט, תשמעו את ראשי השב"כ אומרים שבעצם יש פרטנר. במישור המשתמע הם אומרים שמדינת ישראל סובלת מפחד משתק, מדיס-אוריינטציה קשה ומאימפוטנציה. זה לא שמאלנות, זה אפילו לא הומניזם. זה פרגמטיזם מפוכח.

צריך להקשיב לראשי השב"כ. כשליברמן מספר שרק הוא מבין ערבית, מתייצבים מולו שישה אנשים שבאמת מבינים ערבית, על בוריה, כפשוטו וכמדרשו. כשביבי מספר שהוא מנהיג חזק, מתייצבים מולו שישה אנשים שבאמת היו מנהיגים חזקים, מספיק חזקים כדי ללכלך את ידיהם ולצלק את נפשם על מנת להגן על המדינה. כשנפתלי בנט מספר שאכפת לו רק מישראל, מתייצבים מולו שישה אנשים שאכפת להם גם מהצלם המוסרי של אותה ישראל. אנשים שראו את ישראל מהפינות הכי חשוכות שלה, והיום חרדים לגורלה. כשהם מילאו את תפקידם הציבורי, הם היו שומרי הסף, אלה שחיסלו מחבלים ערבים ועצרו מחבלים יהודים. היום את ממלאים את תפקידם כנביאי זעם וכמתריעים בשער. קולם צריך להישמע, חד וצורם כמו צפירת אזעקה.

233 דקות ביום

(cc license  - Major Clanger)

(cc license – Major Clanger)

פורסם במקור ב"פנאי פלוס" (2.1.13)

היה רגע כזה, בקיץ המחאה של 2011. ברחובות עמדו 150 אלף איש, ובערוץ 2 שודר "רמזור". תהיתי אם תנועת ההמונים מהכורסאות אל המדרכות היא אות בשורה או משבר רגעי במערכת היחסים שבין הישראלי לטלוויזיה שלו. למחרת הגיעה התשובה: שידורי המחאה השיגו רייטינג נאה. "רמזור" שברה את שיא כל הזמנים שלה. הישראלי שוב הצביע בשלט, והוא הצביע אסקפיזם. לא היה אכפת לו בכמה נסגר מחיר הדלק. היה אכפת לו מה נסגר עם איצקו.

התובנה הזאת מתיישבת מצוין עם נתוני הרייטינג שפורסמו החודש ומספרים שהישראלי צופה בטלוויזיה מספר בלתי נתפס של 233 דקות בממוצע מדי יום – השיעור הגבוה ביותר מאז החלו להיאסף הנתונים, וגבוה בדקה מאשר בשנה שעברה.

כמעט ארבע שעות ביום, כולל צופים מורידי-ממוצע כמו חרדים, שומרי מסורת, צופי VOD, צופי סלולר ופיראטים למיניהם. אם תוסיפו לזה יום עבודה בן שמונה שעות וחצי, שעה-שעתיים של פקקים, שש שעות שינה מטכ"ליות ועוד שעתיים לאכילה, רחצה ועשיית צרכים, ישארו לכם לא יותר משעתיים ביום לעניינים נוספים כמו סידורים או בילוי משפחתי. למי יש זמן למחאות חברתיות?

הנתון הפנטסטי הזה מלמד אותנו דברים רבים שלא ידענו על עצמנו, ואולי ידענו והתביישנו לומר בקול, ואולי ידענו ולא התביישנו לומר אבל פשוט בדיוק היה משהו ממש טוב בטלוויזיה. למשל, הוא מציב אותנו במקום השלישי במדד בטטות הכורסה המובילות בעולם, מזנבים בבריטים (242) גם אם רחוקים מהאמריקאים (293). אבל לאמריקאים לפחות יש סדרות משובחות ושידורי ספורט מעולים, בלונדון הטלוויזיה מצוינת. ומה אצלנו?

ריאליטי. זה מה ששולט בטבלה. בין חמש התוכניות הנצפות יש ארבע תוכניות ריאליטי. בשביל אקטואליה צריך לרדת למקום השמיני (שידורי "עמוד ענן"); בשביל יצירת מקור צריך לגלוש לסוף העשירייה ("הפרלמנט"); בשביל תוכנית תחקירים ("עובדה") או דרמה ("עבודה ערבית") צריך להמשיך להידרדר במדרון. בשביל "המקור" צריך טלסקופ חלל.

וכך, בזמן שהריאליטי בעולם הולך ומתנדף כמו זבל אורגני, אצלנו הוא עדיין מושל בכיפה. כאלה אנחנו – רוצים להיות אור לגויים, ובסוף נשארים לכבות את האור בווילה. מבעד לנתוני הצפייה של 2012 יש לנו ארץ נהדרת שכולה כישרונות חבויים וסיפורים מרגשים. ופתאום זה נראה נורמלי שראש הממשלה מסרב לעימות טלוויזיוני אבל מוצא זמן לשיר עם שרית חדד. מי צריך קולות כשיש The Voice?

בשירות הוד מלכותו: הראיונות המיוחדים של ראש הממשלה

נתניהו ראיון לערוץ 10.JPG (2)

פורסם במקור ב"פנאי פלוס" (25.12.12)

שום דבר מיוחד לא קרה בראיון המיוחד שהעניק ראש הממשלה לערוצי הטלוויזיה. אף גילוי מרעיש, שום הצהרה מרחיקת לכת. נתניהו אמנם היה בפאניקה כשהפעיל נוהל ראיונות חירום, משל אנו עומדים ערב תקיפת מתקני הגרעין ולא ערב תקיפת הבית היהודי. ואף על פי כן, ראש הממשלה יכול היה לשבת בלשכתו המצטלמת היטב ולדקלם את דף המסרים כאחרון האופיר אקוניסים: ירושלים הנצחית, משרד השיכון, סרבנות. הד הסיסמאות חלף בין הרעיונות כמו ח"כ מקדימה בין מפלגות: "דיור", "ביטחון", "מנהיג חזק". כשאתה מקבל עשר דקות ממלכתיות במהדורת השבת של שלושת הערוצים, אין פלא שהקמפיין המרכזי שלך יכול להסתפק בבובות אצבע.

בנימין נתניהו של סוף 2012 הוא פינייטה שמחכה להתפקע אך איש אינו חובט בה. במקום להסביר איך קדנציה כמעט מלאה בראשות ממשלה מפלצתית מסתיימת בשניים-שלושה הישגי תאנה, יכול היה נתניהו להביט קדימה ולפזר הבטחות ריקות חדשות. כך, למשל, הוא יכול היה להסביר שהוא זקוק לממשלה חזקה, מבלי להידרש לשאלה מה בדיוק היה חלש בממשלה הנוכחית חוץ מעמוד השדרה של העומד בראשה.

צריך לציין לטובה את ערוץ 10. דווקא הוא, שנתון לחסדיהם של רה"מ ושל מיטיבו רון לאודר, פינק את נתניהו בפתיח ביקורתי ("'האשף הכלכלי' שלא ממצמץ לנוכח כישלונו") ועימת אותו שוב ושוב עם עובדות לא מחמיאות. אפס כי גם רביב דרוקר העוקצני ואושרת קוטלר החדה ניגפו כיתושים על חומת ההסברה של ארתור פינקלשטיין.

הראיונות עם נתניהו לא היו שונים באופן מהותי מראיונות אחרים שמלווים את מערכת הבחירות, בין אם מדובר בעגלת הסיסמאות שמטלטל נפתלי בנט בין האולפנים ובין אם מדובר באשליית הטריאומוויראט העולצת של ש"ס. נדירות הפעמים בהן מצליח עיתונאי לתפוס פוליטיקאי לא מנוסה בקלקלתו כפי שברח לנפתלי הבנט אצל ניסים משעל. על פי רוב, עולם כמנהגו מלהג.

ואם אלה הם פני הדברים, בשביל מה אנחנו בכלל צריכים את זה? מה טעם מצאנו בקשקשת ובברברת, בדיוני הסרק ובמפגני הדמגוגיה? ואם ממילא אף אחד לא מצליח לעמת את נתניהו עם הבטחות בחירות שהופרו או לשאול את שלי יחימוביץ' מאיפה היא מתכוונת לממן את תוכניתה הכלכלית הנדיבה, אולי באמת עדיף לראות "מאסטר שף". שם לפחות לומדים משהו.

תמונה

הקמפיין החדש של "קדימה"