פורסם במקור במסגרת "פולחן במבחן" ב"וואלה", לצד קובי ניב ודין מובשוביץ', תחת השאלה: "'ספרות זולה' – קלאסיקה עמוקה או נפיחה ריקה?"
הבון-טון היום הוא לזלזל ב"ספרות זולה". אוהבי טרנטינו כבר בחרו יצירות אחרות שלו – קצת יותר בסיסיות ("כלבי אשמורת"), קצת יותר כבדות ("ג'קי בראון"), עוד יותר יומרניות ("להרוג את ביל"). שונאי טרנטינו ממילא זלזלו בסרט שהוא כל הטרנטינואיות בהתגלמותה, ערב רב של רפרנסים תרבותיים, ניים-דרופינג וציטוטים קולנועיים על סף הגניבה, מתובלים באלימות ומוגשים עם דיאלוגים פסבדו-פילוסופיים על המבורגרים. אבל "ספרות זולה" היה ונשאר אחד הסרטים המרהיבים, המלהיבים והטובים שנעשו מעולם.
קוונטין טרנטינו הוא בראש ובראשונה עכבר קולנוע נלהב, שמדבר על סרטים כמו שאנשים נורמלים מדברים על בחורות, וכמו שדמויות של טרנטינו מדברות על מדונה וסופרמן. הקולנוע שלו הוא "קולנוע של קולנוע". הדמויות שלו לקוחות מעולמות קולנועיים, מצטטות גיבורים קולנועיים וקורצות לסצנות קולנועיות. היצירות שלו מתנהלות בתוך העולם הסגור, הבדיוני והקסום של התרבות הפופולארית כמו הלוגו החבוט של ווינדוז בין ארבע קירות המסך. אבל זה לא "קולנוע של קולנוע" סנובי ומנוכר בנוסח המאסטרים האירופאים, אלא "קולנוע של קולנוע" מגניב ופופולארי בנוסח הפאלפ פיקשן.
"ספרות זולה", לפיכך, היא אולי היצירה היציגה ביותר של טרנטינו (גם אם לא הטובה ביותר) – מלאכת מחשבת של יצירת עולם מקביל, שלם ומורכב, עם דמויות פנטסטיות, סיפורים מבדרים והמצאות מבריקות. אפשר להסתכל עליו בהנאה תוך הישענות לאחור בכסא; אפשר להביט בו בהתלהבות כמו בנסיעה ברכבת הרים; ואפשר להתבונן בו מקרוב כדי לעמוד על כל הפרטים הקטנים של האמריקנה המרכיבים אותו. הקולנוע של טרנטינו הוא לא רק "קולי" – ואין קול ממנו – אלא גם שנון, מצחיק, מלומד וכתוב לעילא. "ספרות זולה" מורכב הרבה יותר מהקרדיט שנותנים לו – והראיה לכך נמצאת בעובדה שהפך לתופעה המגובה במאמרים, אתרי אינטרנט וספרות מחקרית. כולם מנסים לפצח את מה שהוא לכאורה לא יותר מג'וירייד מבדר, אבל הוא בעצם חתיכת קלאסיקה מודרנית מורכבת ועמוקה. אם זו ספרות זולה, אני לא יודע מה זו ספרות עשירה.
עין עצלה 