הסדרה הרביעית הכי טובה בטלוויזיה

פורסם במקור בגיליון אוקטובר 2013 של "בלייזר"

לא עוד פרצוף יפה (במלאת שלושים למותו של ג'יימס גנדולפיני)

פורסם במקור בגיליון יולי של "בלייזר"

בראשית היה אנדי סיפוויץ. סיפוויץ היה בלש בגיל העמידה מהלואר איסט סייד של מנהטן עם קרחת שחוצה את הגולגולת, שפם טבול באלכוהול וכרס מלאה בתובנות גזעניות. דמות מרתקת וחריגה, אבל לא פורצת דרך. לא היו בטלוויזיה סיפוויצ'ים לפני ההוא שעשה דניס פרנץ, ולא היו הרבה אחריו. בקושי ג'ורג' קוסנטזה. וגם זה בסיטקום, וגם זה בתפקיד משנה.

ואז בא טוני סופרנו.

כבר שמעתם הכל על טוני סופרנו. ואת מה שלא שמעתם כשטוני חי, שמעתם בחודש שעבר כשגנדולפיני מת. בזמן שדייויד צ'ייס המציא מחדש את הטלוויזיה כז'אנר איכותי ומכובד וכמקבילה המודרנית של הספרות, גנדולפיני המציא מחדש את הגיבור הטלוויזיוני כגבר שלא יצא מהפקת אופנה של GQ.

גנדולפיני – פולי גולטיירי ייקום דמו – חייב הרבה לפרנץ, אבל טוני לקח את סיפוויץ' צעד קדימה. הטלוויזיה הפוסט-סופרנואית, בעיקר זאת של הכבלים האמריקאיים, היא טלוויזיה של גיבורים עם עמוד שדרה מוסרי של ראש עירייה ישראלית מסדר גודל בינוני. אבל הגיבורים הפוסט-סופרנואים הם לא רק אפלים יותר מקודמיהם; לא אחת הם גם מכוערים מהם. פרנץ לא רק הפך אלכוהוליסט גזען לגיבור אהוד של סדרת טלוויזיה. הוא הפך גם גבר כרסתן ומקריח לגיבור כזה.

אלא שלפרנץ הנפלא היה יתרון בסיסי על גנדולפיני: הוא גילם שוטר. אמנם מקלל, אמנם מרביץ, אבל אחד מהחבר'ה הטובים. וגנדולפיני – הוא היה "החבר'ה הטובים". אלו היו נתוני הפתיחה שלו: גבר שמן, קירח, עם סקס אפיל של דוב גריזלי בחלוק בית, שחונק אנשים למוות בזמן שהוא מחפש קולג' לילדה. ואיכשהו, הוא צלח אותם. לראיה, הפיד שלכם בפייסבוק ביום שהוא מת.

כן, טוני סופרנו סיבך את כולנו. לא רק שמצאנו את עצמנו מריעים לנבל; הוא אפילו לא היה סקסי. לנבלים מותר להיות לא אטרקטיביים – לפעמים אלה אפילו כישורים נדרשים – אבל כשהנבל הוא הגיבור שלך, ואתה מחפש ליצור הזדהות בינו לבין הצופה, מראה לא אטרקטיבי עשוי להיות מכשול מיותר. אלה אם כן קוראים לך דייויד צ'ייס ואתה מלמד את כולנו איך עושים טלוויזיה.

אחרי טוני סופרנו הגיעו עוד כמה חבר'ה ששילבו ידיים מלוכלכות עם פרצוף מטונף: ויק מאקי ("המגן") חלק עם טוני משקל עודף וקרחת, וולטר ווייט ("שובר שורות") הציג חזות ממושקפת ומשופמת עם כריזמה מתפרצת של מורה לכימיה. השיא הוא כנראה נאקי תומפסון מ"אימפריית הפשע", גיבור וארכי-נבל שמגולם על ידי אחד הפרצופים הפחות קלים לעיכול בהוליווד, סטיב בושמי, קומפלט עם קו השיער המובס והעיניים שמחזיקות מם אינטרנטי משלהן. ואני כבר לא מדבר על זה שהגיבור הכי בולט בטלוויזיה היום הוא גמד.

זה עוד אחד מהמקומות האלה בהם הטלוויזיה מראה לקולנוע בשנים האחרונות שאת כל מה שהוא יודע לעשות בגדול, היא יודעת לעשות בעמוק. הסחף המתמשך של כוכבים הוליוודיים לכיוון אולפני הטלוויזיה נובע מהאתגרים הבלתי רגילים שהאחרונה מציעה להם. הוליווד הבלוקבאסטרית היא טריטוריה נוצצת של פרצופים יפים שנשלטת על ידי אותם פרצופים: בראד פיט, ג'ורג' קלוני, טום קרוז, וויל סמית'. אפילו ברוס וויליס קשישא. לתעשייה הזאת יש מעט מאוד תפקידים רציניים ו/או מכניסים להציע למאותגרים גילית ורפרזנטטיבית. פיליפ סימור הופמן, אולי השחקן הגדול בדורו, בקושי מצליח לגרד תפקידים ראשיים בצנטרום של הוליווד. כך גם פול ג'יאמטי הנפלא. את תור הזהב של הקולנוע האמריקאי בסבנטיז הם היו גומרים כאל-פאצ'ינואים ודסטין-הופמנים, הפרצופים הלא מלוקקים של אז. היום, איש לא מניח על כתפיהם את הסרטים הגדולים של התקופה. וזה לא רק ספקטקלים: בזוכי האוסקר האחרונים כיכבו בן אפלק, ז'אן דוז'ארדן, קולין פירת' וג'רמי רנר, קאדר פוטנציאלי לרשימת הגברים הסקסיים של פיפל מגזין. אם צריך גיבור יפה תואר כמו גטסבי, מלהקים את לאונרדו דיקפריו. אם צריך גיבור מזדקן ומכוער כמו ג'יי אדגר הובר, מלהקים את דיקפריו.  יש מעט מאוד שון-פנים בהוליווד.

הנה עוד משהו שהטלוויזיה חייבת לג'יימס גנדולפיני. בחייו ובמותו ציווה לנו את הגיבורים המכוערים.

הומור לגיטימי (על Legit של ג'ים ג'פריס)

פורסם במקור בגיליון מאי של "בלייזר" 

פתאום הבנתי ששום דבר בטלוויזיה לא מצחיק אותי יותר. "איך פגשתי את אימא" התדרדרה לקיטש של "חברים" מהר מהצפוי והתמכרה לגימיקים מעייפים, ב"המפץ הגדול" אני ממשיך לצפות רק בשביל הציצי של קיילי קווקו. "משפחה מודרנית" עוד מצליחה להצחיק אותי פה ושם, אבל גם זה רק בזכות ריי דאנפי. "איש משפחה" סוחטת טיפות אחרונות מהלימון הסימפסוני, שלא מתבגר בחן כשלעצמו. ואני אפילו לא מדבר על "שוות בקליבלנד", שאני מתקשה לזהות את הקהל שעשוי גם לצחוק ממנה וגם להיות צעיר מבטי ווייט, ועל "שני גברים וחצי" בגרסת אשטון קוצ'ר. בקצב הזה, הבנתי, אני כפסע מערב מול "הנורמאלים החדשים". בלי "המופע של ריקי ג'רבייס" הקורעת (שכנראה סיימה את תפקידה ההיסטורי), "רוק 30" השנונה (שסיימה אותו בוודאות) ו"לואי" המבריקה (שתחזור רק בעוד שנה), נותרתי חמור סבר ועגום כמו יאיר לפיד ביום הראשון במשרד, נאחז בשידורים החוזרים של "סיינפלד" וממלמל כמוכה שיגעון "גאוני… גאוני…". וככה, אחוז געגועים לימים שבהם בארני סטינסון הצחיק אותי וג'ק דונגי חנך אותי, נפלתי במקרה על Legit.

Legit היא סדרה קומית מבית FX שמעמידה במרכזה סטנדאפיסט לא מאוד אטרקטיבי ומאוד לא מנומס ומתעדת לכאורה את חייו. אם זה נשמע לכם כמו "לואי", אז עשיתם את מנהלי FX מאושרים. נכון שג'ים ג'פריס הוא לא ג'ינג'י קירח ומכריס כמו לואי סי-קיי, אבל הוא אוסטרלי (מה שמזכיר לי שגם "ווילפרד" האוסטרלית במקור לא מצחיקה אותי). ונכון שעדיין אין לו את התובנות החותכות של לואי על החיים, אבל גם ללואי לקח זמן להפוך מסדרה קומית לדרמה המרירה ויוצאת הדופן שהיא היום. ועד שיהיו לו תובנות, ג'פריס פשוט לא שם זין על אף אחד. בפרק הראשון של Legit הוא לוקח את אחיו המשותק של חברו הטוב לזונה. האסקלציה של האירועים, אני יכול להבטיח לכם, תהיה מהירה, ומגע אקראי של יד גבר על הבולבול של רעהו יהפוך בחלוף שני פרקים למגע מרצון, מהתנדבות, אפילו מהקרבה. ורעות שכזאת לעולם לא תיתן את ליבנו לשכוח.

ג'פריס מככב ב-Legit בתפקיד עצמו. מי שכבר מכיר את פועלו מבימות הסטנד אפ, יודע שמדובר באחד הפיות הכי מזוהמים מחוץ לבית של גיא פניני. המופע I Swear to God הוא משהו ששווה לכם לשים עליו את היד, מסוג הדברים שג'ורג' קארלין היה גאה בהם (ג'פריס מאוד מזכיר את קארלין, הן בסגנון הבוטה והן באתיאיזם הבועט). לג'פריס אין מעצורים, ובארסנל שלו הוא מחזיק בדיחות שואה, 11 בספטמבר, צונאמי. יו ניים איט. שלא לדבר על בדיחות על הבדלי דת, גזע ומין. ואת כל זה הוא יורה על הקהל במבטא כבד ובאינטונציה סטלנית במה שנראה כמו הדבר הכי פוגעני שעשתה אוסטרליה לארה"ב מאז החזרת מל גיבסון. כמה ג'פריס פוגעני? באחת ההופעות שלו עלה צופה על הבמה והוריד לו אגרוף. אחרי שאנשי האולם השתלטו על הצופה, ג'פריס חזר לעוד חמש דקות של סטנד אפ. "אם נהניתם מהמופע ואתם רוצים לראות עוד", אמר, "אני אהיה בסמטה בחוץ, חוטף בעיטות בראש".

את המטען החריג הזה מביא איתו ג'פריס ל-Legit, ביחד עם שותפים מוכשרים כמו דן בקדאהל ("הדיילי שואו"), די-ג'יי קוואלס (הבחור המוזר מ"רוד טריפ"), מינדי סטרלינג (פראו פרביסינה מ"אוסטין פאוארס") וג'ון רצנברגר (קליף מ"חופשי על הבר"). התוצאה מצחיקה, מוזרה, ולעתים אפילו נוגעת ללב באופן שמרמז על הליכה בדרכי "לואי". בכל זאת, המעשים שמוכנים ג'ים וחברו סטיב לעשות למען בילי האומלל לא יסולאו בפז ולא יחוטאו באתנול, וקשה להישאר אדיש מול אחווה גברית שכזו.

ואז הגיע איזה כתב ושאל אם הוא הזקנה מהמסדרון והוא נורא נעלב

אף על פי ש-Legit לא ממש מספקת את המספרים (ובארץ אפילו לא קנו אותה לשידור עדיין), ב-FX בהחלט בונים עליה. בספטמבר ישיק הערוץ את FXX, ערוץ הצעירים שלו (צעירים במונחי רייטינג אמריקאים זה 18-34, אגב). את ההשקה תלווה העונה השנייה של Legit, לצד התשיעית של "פילדלפיה זורחת" והחמישית של "הליגה", עוד שתיים מהקומדיות הצעירות והמצליחות של הערוץ (שתיהן אף חודשו לעונה נוספת, ואף אחד לא רואה את הסוף). "פילדלפיה זורחת", על אודות ארבעה חברים פלוס דני דה ויטו ויחסי החברות המוזרים והמעורערים שלהם, אמנם איבדה מרעננותה, אבל היא עדיין אחת הקומדיות הכיפיות והחצופות שיש לטלוויזיה להציע. "הליגה" מזכירה את "פילדלפיה", אלא שהיא רק בחצי הדרך, כך שהיא עדיין שומרת על חדותה. התקציר שלה אמנם נשמע מקורי כמו שיר של משה פרץ – חמישה חברים שמנהלים אחוות גברים ילדותית סביב משחקי פנטזי פוטבול – אבל היא מספיק טובה כדי לקבל פה בעתיד התייחסות נפרדת.

בכלל, כשזה מגיעה לקומדיות, אפשר לסמוך על FX. הערוץ שיחגוג בשנה הבאה 20 שנים להיווסדו מיצב את עצמו בעשור החולף כאחיו הצעיר והמסעיר של HBO, עם סדרות כמו "המגן", "הצילו" ו"דמג'ס". בשנים האחרונות מריץ הערוץ את "צדק פרטי", "סיפור אימה אמריקאי" ו"האמריקנים" החדשה. אבל לצד הדרמות המשובחות צמח ב-FX יבול נאה של קומדיות שמתמחות בלהיות לא-פוליטיקלי-קורקטיות: "פילדלפיה זורחת", "הליגה", "ווילפרד" וכמובן "לואי". בסדרות האלה אנשים מתעללים זה בזה עד זוב דם, מתגוללים איש על רעהו עד חורמה, ומתמסטלים ומשתכרים עד אובדן הכרה. Legit היא צאצא הפיגולים הטבעי של השושלת המטונפת הזאת.

ב-29.5 יחזרו ל-Yes "הליגה" בעונתה השלישית (זאת שהסתיימה בארה"ב לפני שנה וחצי, רק כדי להבהיר לכם כמה זמן לקח לסדרה הזאת לתפוס), וריקי ג'רווייס עם ספיישל של "קטן מהחיים" המצוינת שיאחד בין ווריק דייויס לואל קילמר לסיקוול "ווילו והנסיכה" פוטנציאלי. עוד לפני כן יחזור לואי – אמנם לא הסדרה, אבל לפחות המופע (Oh My God ב-14.5). ואפילו זואי דשאנל חזרה לעונה שנייה של "הבחורה החדשה" החמודה, שאמנם מחווירה לעומת הקולגות שהזכרתי כאן, אבל לפחות מחווירה בחן. שלא לדבר על מרתון "משפחה בהפרעה" לקראת הקאמבק ב-19.5. וב-Hot רצה "מינדי" המצוינת, וגם "סדנה לעצבים" של צ'ארלי שין (עוד קומדיה של FX).

יודעים מה? יכול להיות שיהיה ממה לצחוק החודש בטלוויזיה. ואם לא, תמיד יהיו לנו את דיוני ועדת הפנים בערוץ הכנסת בכיכובה של מירי רגב.

אז למה להם פוליטיקה עכשיו? (שובן של הדרמות הפוליטיות)

פורסם במקור בגיליון אפריל של "בלייזר"

מאות מאמרים מלומדים כבר נכתבו על הטלוויזיה שאחרי "הסופרנוס"; טלוויזיה של סיפורים מורכבים ורחבי יריעה על סקס, שקרים ואקדחים, בסגנון בוטה וברמת גימור קולנועית. כולם רוצים להיות הסופרנוס, וכולם משתמשים באותו המתכון: להתקין ציר תאוות שררה בקדירה משפחתית, לתבל בנדיבות בפירורי שחיתות, להוסיף הרבה סקס, לבחוש באלימות ולבשל על אש גבוהה. בסופו של דבר, כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, וכל משפחות האצולה הפוליטית — יקראו להן קורלאונה, סופרנו, טיודור או בורג'ה — מסובבות על כל הראש.

טוני סופרנו הוליד צאצאים מורכבים ואפלים כמותו בדמותם של גיבורים כגון ויק מאקי ("המגן") או וולטר ווייט ("שובר שורות"). אבל כשהטלוויזיה האמריקאית ביקשה לשרטט אילנות יוחסין רקובים של שחיתות ורשע, היא נאלצה שוב ושוב להרחיק עדות אל העבר. כך התגלגלו המאפיונרים בטריינינג מניו ג'רזי בדמויותיהם של לגיונרים בשריון קשקשים ב"רומא", אקדוחנים במגפי בוקרים ב"דדווד", אצילים באדרות ב"שושלת טיודור", קרדינלים בגלימות ב"הבורג'ס" וגנגסטרים בחליפות ב"אימפריית הפשע". מזל שלהפקרות מינית, לתאוות בצע ולאלימות אכזרית תמיד נמצא מקום בהיסטוריה האנושית.

התוצאה שהתקבלה הייתה מבט מרוחק יותר על העולמות הרקובים האלה. אם "הסופרנוס" הציגה עולם אלים ויצרי שקיים ממש כאן, מעבר להאדסון, יורשותיה הנ"ל התקבלו כמעין תיעוד היסטורי רופף, מוקצן, לא פורמלי ולא מחויב למציאות, של עולמות אלימים ויצריים שלכאורה היו ואינם עוד. הקונוטציות האקטואליות והאלגוריות החברתיות ברורות כשמש, אבל הפילטר התקופתי עושה את הצפייה לנוחה יותר. ועם זאת, המסר שמגולם בהן מדאיג: בעוד שסדרות כגון "המגן" ו"שובר שורות" מציגות כיסים של פשע ושחיתות המתקיימים בתוך עולם מוסרי שמבקש למגר אותם, הרי שסדרות כגון "הבורג'ס" ו"אימפריית הפשע" מלמדות שהשררה היא המאפליה.

ואני מרגיש שמרק היום הוא…

החזרה של הטלוויזיה האמריקאית לעבר אינה מקרית. היא לא נובעת ממצוקת חומרים או מייאוש מהזמנים הפסטורליים והמשעממים שבהם אנו חיים. העת החדשה בטלוויזיה — והימים ימי HBO, איש הישר בעיניו יעשה, ועדיף שיעשה זאת בעירום — מאפשרת ליוצרים להסתנכרן סוף סוף עם הנורמות הקלוקלות של ימים עברו, שבהם אלימות הייתה מכשיר פופולרי ליישוב סכסוכים, חטאים מיניים התקבלו כדחפים גבריים מובנים, ושחיתות פוליטית לא הייתה אופציה אלא ברירת מחדל.

אין סדרה שעושה את כל זה טוב מ"משחקי הכס", שחוזרת כעת לעונה שלישית אחרי פגרה בת עשרה חודשים שנדמתה למעריציה ארוכה כחורף בווסטרוז. מי שטרם התוודע לסדרת הדגל המופתית של HBO עלול להתרשם בטעות שמדובר בסדרת פנטזיה — ככלות הכל יש בה אבירים ונסיכות, חרבות וכשפים, ואפילו דרקונים — אלא ש"משחקי הכס" היא עוד חוליה בשושלת הסופרנואית, שבמקרה לא מתרחשת בעולם המודרני או באיזה עידן היסטורי אקזוטי, אלא בעולם בדיוני לחלוטין שבו יש גם כוחות מכושפים ומפלצות מסתוריות.

בעצם, לא לגמרי בדיוני. ווסטרוז של "משחקי הכס" מבוססת באופן די ברור על אנגליה המבותרת פוליטית של מלחמות הוורדים. התוצאה היא סדרה שנראית פחות כמו "הארי פוטר" ויותר כמו "בית הקלפים" פוגש את "שר הטבעות" בליל הסכינים הארוכות: הממדים אפיים (גם התקציב); הפנטזיה מינורית (יש מפלצות ומכשפות, אבל זה לא העיקר); האינטריגות הפוליטיות לא מביישות את הימים היפים של ביתן 28 במרכז הליכוד; וההורמונים משתוללים כמו בספרינג ברייק אמריקאי. והכי כיף: כולם מאבדים את הראש. חלקם פשוטו כמשמעו.

למי קראת שימדון?

"משחקי הכס" הפנטסטית תרתי משמע היא אכן עוד נצר יפהפה לעידן הפוסט־סופרנואי, אבל נדמה שדווקא עכשיו הולכת הטלוויזיה האמריקאית ומשתחררת מכבלי העבר. אחרי שבמשך תקופה ארוכה חיפשה התעשייה את משפחת סופרנו בכל תקופה בתולדות המין האנושי, היא חוזרת לחפש אותה מתחת לפנס. הרי לא צריך לגלגל את הסופרנוס לכל אורך ההיסטוריה כדי להבין את מה שאנחנו יודעים עוד מהגיבורים של שייקספיר ומלורד אקטון: הכוח משחית, וכוח מוחלט משחית באופן מוחלט.

בחודשים האחרונים אנחנו עדים למתקפה פוליטית שאפילו ספינולוגים מדופלמים היו מתקשים לתזמר. "כן, אדוני ראש הממשלה" זכתה לגלגול חדש; סיגורני וויבר וביל פולמן הגיעו לגבעת הקפיטול ב"חיות פוליטיות" וב־1600 Penn (בהתאמה); ארון סורקין (מאבות הז'אנר עם "הבית הלבן") חזר לנאום בפני האומה ב"חדר החדשות" (חוזרת ביוני לעונה שנייה). החודש תוכלו למצוא ב־Yes לצד "משחקי הכס" גם את "בית הקלפים" המשובחת ואת העונות השניות של "בורגן" ושל "ויפ".

"ויפ" היא סאטירה שנונה וצולפת, אך בכל זאת, קומדיה. "בית הקלפים", לעומתה, היא דרמה פוליטית שאפשר לזהות בה בקלות את טביעות האצבעות של הסופרנוס. הסדרה — מופת של עשייה טלוויזיונית שכמעט קשה להאמין שהיא צעדה הראשון של נטפליקס בעולם ההפקות — מעמידה במרכזה את פרנק אנדרווד, טוני סופרנו בטוקסידו. אנדרווד, אחת הדמויות המרתקות שנראו על המסך (בגילומו הממגנט של קווין ספייסי), הוא פוליטיקאי דורסני שחי על אמביציות ואדרנלין כמו שאנשים רגילים חיים על חמצן. נסיך מקיאווליאני, מאסטר של פוליטיקה, משחקי כס של איש אחד. ב"הסמויה" — סדרה שהצטיינה יותר מכל סדרה אחרת בשרטוט מעגלי הכוח — היה נהוג לדבר על "המשחק", מערך הכוחות היומיומי שבו כולם ממלאים תפקידים (שייקספיר אמר את זה, קצת אחרת, ב"כל העולם במה" שלו). במשחק הקלפים הפוליטי אין פוקר פייס ערמומי מאנדרווד, ואין ג'וקר עוצמתי ממנו.

ואז היא אומרת לה: "נרחיב בנושא אחרי הפרסומות"

"בורגן" הדנית היא מקרה מעניין לא פחות מאחיותיה האמריקאיות. בניגוד ל"בית הקלפים" או ל"חיות פוליטיות", היא אינה מציבה במרכזה גיבור כוחני ונכלולי מבית מדרשו של טוני סופרנו (ושל שייקספיר: "הרע שבגדולה הוא שהעוצמה מפרידה אותה מן המצפון"). להפך. בירגיטה ניובורג (סידסה באבט קנודסן המרשימה) היא פוליטיקאית מזן שאפשר רק לחלום עליו, ציפי לבני אחרי כביסה בהרתחה מלאה. היא באה לשנות, כמו שאומרים בפוליטיקה החדשה. ובמובן הזה, "בורגן" מלמדת אותנו כמה לקחים לא מפתיעים על ההתנגשות הערכית בין פוליטיקה ישנה לחדשה ובין טוב לרע. למשל, אם לעשות פראפראזה על המוטו של גיבור עם דני אחר, טרול בשם הוגו: הטוב לא מוכרח לנצח.

כמו סדרות סקנדינביות נוספות, למשל "הגשר", "בורגן" מבהירה שסקנדינביה היא לא רק ארץ החלומות של מומחי ה־OECD. זה נחמד מאוד שיש לך ראש ממשלה אישה (נבואה טלוויזיונית שהתגשמה) וממשל שמאמין בשקיפות מלאה, אבל המשחק הפוליטי הוא עדיין קרב מלוכלך של שקרים, תרגילים וקריצות. גם בממלכת דנמרק יש משהו רקוב. הנה עוד משהו ששייקספיר כבר אמר לנו.

בין "בורגן ל"בית הקלפים" ול"ויפ" ולמה שלא יבוא אחריהן, אי אפשר שלא להצר על מנהיג פוליטי אחד שהודח בטרם עת: טום קיין, הבוס של "בוס". קיין — קלסי גראמר בתפקיד חייו — היה מבשרו של אנדרווד. בעוד שאנדרווד החלקלק הוא מעין יאגו, משרת ערמומי וצבוע, הרי שקיין הוא המלך ליר, השליט הכעוס והחלוש שנאבק על כיסאו ובעצם על קיומו. "בית הקלפים" היא מעין גירסה מהוקצעת ומתוחכמת של "בוס" התאטרלית והתובענית. שתיהן ניזונות מאותם החומרים: סקס בחלונות הגבוהים, שחיתות בצמרת, כל דאלים גבר. אבל טום קיין קיבל את צו הבוחר — רייטינג נמוך — והלך הביתה אחרי שתי עונות בלבד. הוא לא יכול היה כנראה לחיות לצידו של פרנק אנדרווד. גם את זה לימד אותנו שייקספיר: אם שני אנשים רוכבים על סוס אחד, אחד מהם חייב להיות מאחור.

(מתוך "Funny or Die")

שובו של סילביו דנטה

פורסם במקור בגיליון אפריל של "בלייזר"

בעודנו מחכים לשמוע האם ברוס ספרינגסטין יואיל לבקר אותנו בקיץ הקרוב, התבשרנו כי לפחות אחד מחברי האי סטריט בנד צפוי לעשות זאת. בערך. סטיבן ואן זנדט – הגיטריסט של הבוס – יגיע ל-Yes Oh בחודש הבא עם הסדרה "ליליהאמר", שעלתה בינואר השנה לשידור בארה"ב במקום לא צפוי: באינטרנט.

ואן זנדט מנגן עם ספרינגסטין מאז שנות השבעים, אבל את התהילה הוא מצא דווקא במקצוע בו לא עסק מעולם, כשגילם את המאפיונר יפה הבלורית ועקום השפתיים סילביו דנטה ב"הסופרנוס". כשהגיע ל"הסופרנוס" לא היה לו כל ניסיון במשחק. זו היתה הברקה של יוצר הסדרה, דייויד צ'ייס – הברקה שהוכיחה את עצמה ככל שהסדרה התקדמה, שרשרת הפיקוד נטבחה וסיל טיפס בסולם הדרגות. מאז הסתיימה מלחמת המאפיות בין ניו יורק לניו ג'רזי לא שמענו מואן זנדט, שהצהיר שאין לו עניין בפיתוח קריירת המשחק. והנה הוא חוזר, ובדיוק כפי שזכרנו אותו – כגנגסטר. ב"ליליהאמר" – הסדרה הראשונה שהפיקה "נטפליקס", בשיתוף פעולה נורבגי ובלי שום קשר למלצר ביש המזל אחמד בושיקי – מגלם ואן זנדט את פרנק טגליאנו, מאפיונר מניו יורק שנכנס לתוכנית להגנת עדים ויוצא ממנה לכפור הסקנדינבי של לילהאמר. אפשר לומר באופן רשמי שסיל יצא מהתרדמת. הגנגסטר חזר.

עד לעלייתו של טוני סופרנו ב-1999, נעדר הגנגסטר מהטלוויזיה במשך תקופה ארוכה. למעשה, נדמה שמאז סוני סטילגרייב ב"סומן סמוי" המיתולוגית מסוף שנות השמונים לא ראינו אף גנגסטר שהשאיר את חותמו על המסך. פה ושם נעשו ניסיונות: פרמאונט ניסו לחדש את "הבלתי משוחדים" בלי הצלחה, ג'ייסון גדריק (עכשיו ב"לאק") השתתף בניסיון לרכוב שוב על מריו פוזו עם "הדון האחרון". פושעים, כמובן, ראינו בלי סוף, בסדרות פשע, משטרה, כלא ובתי משפט. חלקם אפילו היו עבריינים בכירים, בוסים ודונים. בעיר הברקת של "אוז", למשל, ישבו חבר'ה כמו נינו שיבטה ואנטוניו נאפה (מארק מרגוליס – היום הדון במיל. הקטור סלמנקה ב"שובר שורות"), שיכולים היו בקלות לנהל את העסקים של משפחת סופרנו (או להתנקש בחייה).

ובכל זאת, המאפיונר לא זכה להכרה הטלוויזיונית הראויה. איש לא התעניין בו מעבר להיותו מטרה נוחה ומושחתת לשוטרים צדקנים או מוצג אקזוטי על ספסל הנאשמים. עד שהגיעה "הסופרנוס" ושיקמה את מיתוס הגנגסטר.

בעניין הזה, הטלוויזיה מפגרת כמובן אחרי הקולנוע. הקולנוע תרם לתרבות האמריקאית כמה מהאייקונים הגדולים ביותר שלה – ג'וני רוקו ("קי לארגו"), דון קורליאונה ("הסנדק"), טוני מונטנה ("פני צלקת"). שחקנים כמו ג'יימס קאגני, אדוארד ג'י. רובינסון, אל פאצ'ינו ורוברט דה נירו ובמאים כמו מרטין סקורסזי ובראיין דה פאלמה בנו קריירות מעסקי המאפיה. הבמאים והכוכבים הכי גדולים בתולדות הקולנוע עשו גנגסטרים: פריץ לאנג, סרג'יו לאונה, פרנסיס פורד קופולה, האחים כהן, פול ניומן, ג'ק ניקולסון, ג'וני דפ. היריעה התרחבה למאפיות רוסיות ("סימנים של כבוד"), שחורות ("גנגסטר אמריקאי"), יפניות ("יאקוזה"). גם מדינות אחרות התאהבו בקסם המאפיוזי: "לוק, סטוק ושני קנים מעשנים" הבריטי, "נביא" הצרפתי, "ממלכת החיות" האוסטרלי. ואני כבר לא מדבר על האסיאתים (וגם לא על "כבוד" של חיים בוזגלו, אבל מסיבות אחרות).

הגנגסטרים הקולנועיים גם לא לקחו יום חופש מאז שנות השלושים. כמעט בכל עשור תוכלו למצוא מספר מכובד של סרטי מאפיה ראויים לשמם, מ"פני צלקת" של הווארד הוקס ועד ל"פני צלקת" של דה פאלמה, מדילינג'ר של ג'ון מיליוס ("דילינג'ר") ועד לדילינג'ר של מייקל מאן ("אויבי הציבור"), מטום פאוארס ("אויב הציבור") ועד טומי דה ויטו ("החבר'ה הטובים").

מז'תומרת יש לך פול האוס בריבר? ג'ו פשי, "החבר'ה הטובים"

ובינתיים, בטלוויזיה, טוני סופרנו נעלם לבלי שוב, אבל הגנגסטרים חיים ובועטים ויורים בטומי-גאנס לכל הכיוונים. נאקי תומפסון (סטיב בושמי) משתין על חוק היובש ב"אימפריית הפשע"; אייס ברנסטין (דסטין הופמן) מתאהב בסוסי מרוץ ב"לאק"; בן דיאמונד (דני יוסטון) מרוקן את כיסי המהמרים ב"מג'יק סיטי" (שעולה החודש בארה"ב וב-Yes Oh). אליהם אפשר להוסיף טיפוסים סופרניים מובהקים כמו טום קיין מ"בוס" (קלסי גראמר), שהוא מאפיונר עם משרה ציבורית; ויק מאקי מ"המגן" (מייקל צ'יקליס), שהוא גנגסטר עם תג משטרתי; ו-וולטר ווייט מ"שובר שורות" (בראיין קרנסטון), שהוא קרימינל עם בעיות משפחתיות. ממש כמו טוני סופרנו. ועוד לא הזכרנו את ברוך אסולין.

ואם אתם מחפשים הוכחה ברורה לשובו של הגנגסטר, אין מדד טוב מהריאליטי. שם אפשר היה למצוא בעשור החולף תוכניות כמו "לגדול עם גוטי", "מעצר בית" (שצילם המאפיונר כריס קולומבו) ו"נשות המאפיה". בגואטמלה הרחיקו לכת וכינסו עשרה מאפיונרים בדימוס בדירה אחת, במטרה שזה לא יגמר במרחץ דמים אלא בעסק לשטיפת מכוניות (רגע, זה לא הטריק של וולטר ווייט?).

ההשפעות של "הסופרנוס" על הטלוויזיה האמריקאית לא מסתיימות כמובן בדמות הגנגסטר, הגיבור הכוחני עם המוסר המפוקפק או הפושע שמנסה לנהל חיי משפחה נורמטיביים. אפשר למצוא אותן גם בעומק העלילתי, בעירוב הז'אנרים, ברף ההפקה. את אחד הביטויים המובהקים לעומק ההשפעה של הסדרה אפשר למצוא בפיזור הכישרון היצירתי שמאחוריה. שני הכינורים הראשונים בתזמורת של צ'ייס אחראים היום על שתיים מהסדרות המובילות בארה"ב: טרנס ווינטר ב"אימפריית הפשע" ומתיו וויינר ב"מד מן". להם אפשר להוסיף את רובין גרין ומיצ'ל ברג'ס (יוצרי "Blue Bloods"), פרנק רנזולי (תסריטאי ומפיק ב"התרסקות"), ג'ייסון קייהיל (תסריטאי ב"פרינג'") ולורנס קונר (תסריטאי ומפיק ב"מג'יק סיטי"). איילין לנדרס, ממפיקות "הסופרנוס", היא המפיקה של הסדרה המדוברת החדשה של לנה דנהאם "בנות" (שתעלה אצלנו במאי ב-Yes Oh).

היתקלות מזדמנת ברוצחים בטריינינגים מניו ג'רזי בשידורים חוזרים ב-Yes Oh מבהירה עד כמה ליחה של "הסופרנוס" רחוק מלנוס גם חמש שנים לאחר שהלכה לישון עם הדגים. העובדה שטוני סופרנו ממשיך להשתקף לעברנו מכל כיוון – בוונדטה קרת הרוח שמנהל אייס, בעוצמה הפסיכוטית של קיין, בחיים הכפולים של וולטר ווייט – מחממת את הלב, אבל לא בהכרח מנחמת. היא רק מזכירה כמה אנחנו מתגעגעים.