בראשית היה אנדי סיפוויץ. סיפוויץ היה בלש בגיל העמידה מהלואר איסט סייד של מנהטן עם קרחת שחוצה את הגולגולת, שפם טבול באלכוהול וכרס מלאה בתובנות גזעניות. דמות מרתקת וחריגה, אבל לא פורצת דרך. לא היו בטלוויזיה סיפוויצ'ים לפני ההוא שעשה דניס פרנץ, ולא היו הרבה אחריו. בקושי ג'ורג' קוסנטזה. וגם זה בסיטקום, וגם זה בתפקיד משנה.
ואז בא טוני סופרנו.
כבר שמעתם הכל על טוני סופרנו. ואת מה שלא שמעתם כשטוני חי, שמעתם בחודש שעבר כשגנדולפיני מת. בזמן שדייויד צ'ייס המציא מחדש את הטלוויזיה כז'אנר איכותי ומכובד וכמקבילה המודרנית של הספרות, גנדולפיני המציא מחדש את הגיבור הטלוויזיוני כגבר שלא יצא מהפקת אופנה של GQ.
גנדולפיני – פולי גולטיירי ייקום דמו – חייב הרבה לפרנץ, אבל טוני לקח את סיפוויץ' צעד קדימה. הטלוויזיה הפוסט-סופרנואית, בעיקר זאת של הכבלים האמריקאיים, היא טלוויזיה של גיבורים עם עמוד שדרה מוסרי של ראש עירייה ישראלית מסדר גודל בינוני. אבל הגיבורים הפוסט-סופרנואים הם לא רק אפלים יותר מקודמיהם; לא אחת הם גם מכוערים מהם. פרנץ לא רק הפך אלכוהוליסט גזען לגיבור אהוד של סדרת טלוויזיה. הוא הפך גם גבר כרסתן ומקריח לגיבור כזה.
אלא שלפרנץ הנפלא היה יתרון בסיסי על גנדולפיני: הוא גילם שוטר. אמנם מקלל, אמנם מרביץ, אבל אחד מהחבר'ה הטובים. וגנדולפיני – הוא היה "החבר'ה הטובים". אלו היו נתוני הפתיחה שלו: גבר שמן, קירח, עם סקס אפיל של דוב גריזלי בחלוק בית, שחונק אנשים למוות בזמן שהוא מחפש קולג' לילדה. ואיכשהו, הוא צלח אותם. לראיה, הפיד שלכם בפייסבוק ביום שהוא מת.
כן, טוני סופרנו סיבך את כולנו. לא רק שמצאנו את עצמנו מריעים לנבל; הוא אפילו לא היה סקסי. לנבלים מותר להיות לא אטרקטיביים – לפעמים אלה אפילו כישורים נדרשים – אבל כשהנבל הוא הגיבור שלך, ואתה מחפש ליצור הזדהות בינו לבין הצופה, מראה לא אטרקטיבי עשוי להיות מכשול מיותר. אלה אם כן קוראים לך דייויד צ'ייס ואתה מלמד את כולנו איך עושים טלוויזיה.
אחרי טוני סופרנו הגיעו עוד כמה חבר'ה ששילבו ידיים מלוכלכות עם פרצוף מטונף: ויק מאקי ("המגן") חלק עם טוני משקל עודף וקרחת, וולטר ווייט ("שובר שורות") הציג חזות ממושקפת ומשופמת עם כריזמה מתפרצת של מורה לכימיה. השיא הוא כנראה נאקי תומפסון מ"אימפריית הפשע", גיבור וארכי-נבל שמגולם על ידי אחד הפרצופים הפחות קלים לעיכול בהוליווד, סטיב בושמי, קומפלט עם קו השיער המובס והעיניים שמחזיקות מם אינטרנטי משלהן. ואני כבר לא מדבר על זה שהגיבור הכי בולט בטלוויזיה היום הוא גמד.
זה עוד אחד מהמקומות האלה בהם הטלוויזיה מראה לקולנוע בשנים האחרונות שאת כל מה שהוא יודע לעשות בגדול, היא יודעת לעשות בעמוק. הסחף המתמשך של כוכבים הוליוודיים לכיוון אולפני הטלוויזיה נובע מהאתגרים הבלתי רגילים שהאחרונה מציעה להם. הוליווד הבלוקבאסטרית היא טריטוריה נוצצת של פרצופים יפים שנשלטת על ידי אותם פרצופים: בראד פיט, ג'ורג' קלוני, טום קרוז, וויל סמית'. אפילו ברוס וויליס קשישא. לתעשייה הזאת יש מעט מאוד תפקידים רציניים ו/או מכניסים להציע למאותגרים גילית ורפרזנטטיבית. פיליפ סימור הופמן, אולי השחקן הגדול בדורו, בקושי מצליח לגרד תפקידים ראשיים בצנטרום של הוליווד. כך גם פול ג'יאמטי הנפלא. את תור הזהב של הקולנוע האמריקאי בסבנטיז הם היו גומרים כאל-פאצ'ינואים ודסטין-הופמנים, הפרצופים הלא מלוקקים של אז. היום, איש לא מניח על כתפיהם את הסרטים הגדולים של התקופה. וזה לא רק ספקטקלים: בזוכי האוסקר האחרונים כיכבו בן אפלק, ז'אן דוז'ארדן, קולין פירת' וג'רמי רנר, קאדר פוטנציאלי לרשימת הגברים הסקסיים של פיפל מגזין. אם צריך גיבור יפה תואר כמו גטסבי, מלהקים את לאונרדו דיקפריו. אם צריך גיבור מזדקן ומכוער כמו ג'יי אדגר הובר, מלהקים את דיקפריו. יש מעט מאוד שון-פנים בהוליווד.
הנה עוד משהו שהטלוויזיה חייבת לג'יימס גנדולפיני. בחייו ובמותו ציווה לנו את הגיבורים המכוערים.
נניח שיום אחד הילד שלכם היה נעלם. ונניח שאחרי שלוש שנים וחצי פתאום הייתם מקבלים טלפון מספרד: "הילד נמצא". רק שעכשיו הילד הזה, שהיה אמריקאי בן 13 עם שיער בלונדיני ועיניים כחולות, הפך לנער עם עיניים חומות. וחתימת זקן של בחור אחרי צבא. עם זיפים כהים. ומבטא צרפתי.
אני מניח שלו הייתי נתקל בנער הזה, כשכולי נרגש ונסער וגם מפורק מטיסה טרנס-אטלנטית, הייתי מוריד לו סטירה שהייתה מעיפה אותו בחזרה למיטה שלו בבית היתומים. אבל אני לא משפחת דולורהייד מסן אנטוניו, שבנה ניקולס בארקלי נעדר. משפחת דולורהייד בחרה לאמץ את הנער הזה אל ליבה ולקרוא לו בנה. ולא במובן המטאפורי, אלא במובן של לקרוא לו ניקולס.
את הסיפור הלא יאומן של האיש שהתחזה לניקולס בארקלי לא הייתם אוכלים בלי הלוגו של Yes דוקו בפינת המסך. בשביל סרטים כמו "המתחזה" המציאו את הקולנוע התיעודי; בשביל להציג את הסיפורים שהקולנוע הבדיוני לעולם לא יוכל להציג. אפילו עם תגית ה"מבוסס על סיפור אמיתי" לא תהיה לזה אותה העוצמה. יצירות בדיוניות יכולות לעסוק בחייזרים, בדרקונים ובזומבים, אבל הן לא יכולות לגולל דרמות אנושיות שדוחפות את גבול הסבירות אל מעבר למתקבל על הדעת. אם "המתחזה" היה סרט הוליוודי הייתם נוחרים לעומתו בבוז אחרי שלוש דקות. אבל "המתחזה" הוא סרט דוקומנטרי, ואחרי שלוש דקות אתם נשאבים אליו. ואז, אחרי קצת יותר משעה, הוא גם מתהפך לכם בפרצוף.
"המתחזה" הוא לא רק סיפור בלתי רגיל, אלא גם עבודה קולנועית מהמעלה הראשונה. הבמאי בארט לייטון יכול היה לגולל את הסיפור כעלילת מתח סטנדרטית, כפי שהיו עושים רוב היוצרים שהיו מוצאים חומר מדהים שכזה: מיהו הנער ששב לאמריקה? האם הוא ניקולס האובד? מתחזה? מרגל? לייטון בוחר לפרק את המתח הזה כבר בהתחלה: "המתחזה" הוא מתחזה, חד משמעית, בלי סימני שאלה. נדמה שהיחידים שלא מולכים שולל בסרט הזה הם הדולורהיידים.
ואז – כשאתה כבר בטוח שאתה יודע יותר מגיבורי הסרט, שאתה יודע מי הנבל ומי הקורבן – לייטון לוקח פנייה חדה ומפתיעה, ומותחן הזהויות הלא רגיל הופך לסרט אימה של ממש, שבו כבר לא ברור מי משקר למי. המתח של חלקו הראשון של "המתחזה", שהיה מתח נוסח הפצצה מתחת לשולחן של היצ'קוק – האם, מתי ואיך תתגלה זהותו של המתחזה – מתפוצץ באופן בלתי צפוי לחלוטין, כזה שהופך סרט תיעודי מרתק למותחן אימה מבריק.
*****
"המתחזה", 12.5 ב-22:00, Yes דוקו ו-Yes VOD
רשמי ביקורי במלון בייטס: נורמה בייטס הייתה אמא פולנייה; מים קרים זה לא הדבר הכי גרוע שיכול לקרות לך במקלחות של המוטל; פרדי היימור הוא יופי של נורמן; ורה פרמיגה היא יופי של נורמה; ניקולה פלץ (הבת של השכן) היא יופי; אלפרד היצ'קוק יש רק אחד; אבל הפריקוול של "פסיכו" לא רע בכלל.
****
"בייטס מוטל", החל ב-16.5 ב-Hot3 וב-Hot VOD
מורגן ספרלוק הוא דוקומנטריסט שנוי במחלוקת. מי שטרם התוודע לאיש שקנה את שמו באכילת ביג-מקים מוזמן לעשות זאת בספיישל שיציג את "לאכול בגדול" לצד סרטיו האחרים של ספרלוק, שבהם הוא מנסה לממן סרט שלם מפרסום סמוי, בוחן את הגבריות החדשה, משתתף בבחינת תיאוריות הפריקונומיקס ויוצא לפסטיבל קומיק-קון. לא תמיד קל עם ספרלוק, אבל בדרך כלל מעניין איתו.
פורסם במקור ב"NRG" (אוקטובר 2010), ועולה כאן לרגל הקרנתו בערוץ 2 אמש
עובדים זרים
כמה מאיתנו מכירים עובדים זרים? מכירים באמת, לא מתוך עיתונים ומבזקי חדשות, לא דימויים מתווכים של ילד ניגרי בבית ספר תל אביבי, להקת פיליפיניות מקשקשות על ספסל בסמוך ללהקת הקשישים שהן מלוות, או נער סודאני מר גורל מאחורי הסורגים?
זה לא מפריע לנו (בדמיון מסוים לסכסוך הישראלי-ערבי, אך גם עם שוני רב) לקבוע עמדה נחרצת בעדם או נגדם, בעד השארתם בארץ או נגדה, בעד מדיניות שר הפנים אלי ישי או נגדו. קלות הדעת הזו, חריצת דינם של בני אדם משל היו סחורות מיובאות מאסיה ומאפריקה (להלן "יבוא עובדים זרים"), מקוממת. אך היא גם עולו הכבד של ממשל, הנדון לחרוץ דיני נפשות מתוך חשיבה קרה, מושכלת, משוקללת היטב, שלעיתים קרובות מידה של הומניזם אינה בצדה, או לכל הפחות מינוניה דלים בהשוואה ליתר המרכיבים בהחלטה. עיין ערך מלחמה.
ועם זאת, חמלה צריך שתהיה פה. תמיד צריך שתהיה פה חמלה.
האם אנחנו באמת צריכים להכיר אדם כדי לגלות כלפיו אנושיות? האם עלינו להכיר עובד זר כדי לדעת כיצד עלינו לנהוג בו?
באותה מידה יכול הייתי לשאול, האם אנחנו באמת זוכרים מה הרגשנו כגרים במצרים? אותו ציווי מקראי, הקורא לנו לאהוב את הגר "כי גרים הייתם בארץ מצרים", לא מבקש שנזכור איך היה שם. הוא מבקש שנזכור שהיינו שם. הוא מבין שההקשר האמוציונלי יבוא מאליו.
"שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" הוא מעשה שכזה, באדם ללא פנים: עובדת זרה שנהרגה בפיגוע בירושלים. היא העובד הזר היציג, שאיש כמעט אינו מכיר, עוברת אורח במדינה לו לה. אין לה איש, היא מוכרת בשמות שונים, במקום עבודתה לא משגיחים בהיעדרה. במצב קיצוני – כמו מוות פתאומי – אין מי שידאג לה.
לא חמלה מניעה את הממונה על משאבי אנוש לדאוג למנוחה. מבחינתו, העסק יכול היה להסתיים מיד עם תום ההליכים הביורוקרטיים – שגם אותם הוא מבצע בחוסר רצון מופגן. זו אפילו לא הבושה, זו שבוערת על ראשו בתחקיר המקומון שחשף את חדלון המפעל בו הוא מועסק, זו שניבטת אליו מפני הגוויה הקרים שהוא מסרב להישיר אליהם מבט. זה הציווי, הציווי החזק בעולם המודרני – זה של הבוס. ומה באשר לבוס? הבוסית, לא די לה בהכאה על חטא. היא זקוקה לכפרה.
כמו בלש מיוסר ומתוסכל נע הממונה על משאבי אנוש (מארק איווניר) בין תחנות חייה של המנוחה, מקושש פרטים על אודותיה. אך גם בסופה של החקירה, הוא לא ידע עליה כמעט דבר. היא לא תהיה עבורו דבר מלבד אותה עובדת זרה שעבדה כך וכך חודשים במפעל, עזבה ונהרגה. אבל היא תהיה אדם, אינדיבידואל. היא תהיה מה שהיתה עוד בתחילת הדרך – האדם היחיד בסיפור שיש לו שם (ואפילו שניים), ולא רק תפקיד מוגדר במערכת ההיררכית שהוא משרת. כמו הממונה על משאבי אנוש, ששכח שאנוש נשאר אנוש גם כשאינו משאב.
הדיון בגירוש העובדים הזרים מורכב, אבל נקודת המוצא צריכה להיות נקודת הסיום של שליחותו של הממונה על משאבי אנוש. שתי נקודות הסיום, אם לדייק. זו שבסרט, וזו שמעבר לו. זו שנעטפת בכבוד האנושי, האוניברסלי, וזו שמהבהבת בחמלה היהודית, בחסותה של עיר הקודש.
הם לא צריכים פנים, העובדים הזרים. אין צורך שנכיר אותם באופן אישי. די אם נזכור שהם עובדים. ומכאן, שהם בני אדם. שהם לא רק משאבי אנוש, אלא גם אנשים. ולעיתים אפילו אין להם משאבים. סיומו של "שליחותו של הממונה של משאבי אנוש", זה שחורג מגבולות הסרט, מלמד שיש בנו מקום לא רק לאהוב את הגר, אלא גם למצוא לו חלקה בקרבנו.
אחריות
כמה שהמושג הזה הפך זר עבורנו, אחריות. זר כמו אותה יוליה רגאייב המנוחה. הורים אינם אחראים עוד על מעשי ילדיהם, על אלימות, סמים ופשע. מעסיקים אינם אחראים עוד על תנאי העסקתם הירודים של פועליהם, זרים או סתם עלובי חיים. מנהיגים אינם אחראים עוד על דבר שאינו הצלחה או למצער הון פוליטי.
הבוס של הממונה על משאבי אנוש, שהפך לבוסית בסרט – אולי להזכירנו ש"הכל מן האישה", אולי פשוט משום שגילה אלמגור היא ליהוק מושלם – לוקחת אחריות. בתחילה זה נראה כצעד ניהולי מתבקש, מובן מאליו, מזעור מהיר של הנזקים, ניקיון זריז של הלכלוך ושליחת העוול לדרכו בליווי הודעה סטנדרטית וחפה מרגש של הבעת צער והבעת תודה על חשיפת התקלה.
אלא שבעלת המפעל – האלמנה, המבוגרת, שיש בה גם חוכמת חיים, גם תבונה עסקית וגם רוחב לב, כזה שגרם לה להעביר את הממונה על משאבי אנוש לתפקידו הנוכחי כדי להקל על חייו האישיים – לא עוצרת במקום בו עוצר הממונה. לא די לה באיתור העובדת, במודעת אבל ובפיצוי כספי כקבוע בחוק. לא די לה בכך שהכתבה על העוולה שנעשתה לעובדת הזרה תעומעם בהתנצלותו הנכלמת של המפעל, עטופה בזר פרחים. הדיו הארסית, לא נטולת הצביעות, של כתב המקומון, לא הכתימה רק את כיכרות הלחם של המאפיה. היא הכתימה גם את מצפונה.
אשר על כן, היא שולחת את הממונה על משאבי אנוש כנציגה, שומר שמו הטוב של המפעל, ללוות את הארון בדרכו לקבורה במולדתה של המנוחה, מלווה בפיצויים כספיים ברוחב יד, נטולי מגבלות ביורוקרטיות קטנוניות כמו "בעל לשעבר", ובלחם מארץ הקודש, תנובת האדמה שלא מקבלת את המנוחה אל זרועותיה.
כך נושא עליו הממונה את כפרתה של בעלת המפעל, כל הדרך מירושלים אל מדינה חסרת שם, קרה ונחשלת. הוא יוצא לשם מתוקף אחריותו המקצועית, וחוזר לשם מתוקף זו האנושית. זו גם זו, מוטב שנלמד שוב את ערכן.
קונטקסט
בעקבות תגובות אחדות שקיבלתי למדור שפורסם בשבוע שעבר על "וול סטריט: הכסף מדבר", שמקורן בהבנת הטקסט שלא בקונטקסט המתאים, נדרשת הבהרה: המדור הנ"ל אינו מבקש להציג ביקורת קולנוע מן הזן הסטנדרטי. כזו תוכלו למצוא, בנפרד, באתר זה ובמקומות אחרים.
הביקורת הזו היא אחרת. אין בה תקציר עלילה, חוות דעת על רמת המשחק וניתוח הכלים הסינמטיים. היא לא עוסקת בבחירות הקולנועיות של הבמאי, ולא מדרגת את הסרט בדירוג כוכבי. בעצם, היא לא ממש ביקורת קולנוע.
היא מבקשת, כטור אישי במסווה של ביקורת קולנוע, לתת את הכבוד למסר. לרעיונות שמניעים סרטים. להתכחש לפוסט מודרניזם משוחרר הרסן, ולהזכיר שבסרטים (בעלי ערך, יש להוסיף) יש גם אמירות שראוי לדון בהן. משום שיצירות אמנות שכוונתן טובה מבקשות לומר לנו משהו. על החברה, על עצמנו. יצירות אמנות טובות, אגב, הן אלו שיודעות לעשות זאת באמצעות הכלים האמנותיים שבידיהן, אך זה כבר עניין אחר.
המדור הזה שייך למחשבות שבעקבות סרטים. הוא משקף את דעתו של הכותב, את הנשקף לו מן המסך, ואת הדיאלוג שבין שני הצדדים. כפי שהיטיבו לנסח חברי להקת תערובת אסקוט, אני רק יושב ומסתכל על התמונה מסתכלת עלי. ואתם מוזמנים להצטרף למשחק המראות הזה.
"שליחותו של הממונה על משאבי אנוש". במאי: ערן ריקליס. תסריט: נח סטולמן (עפ"י ספרו של א.ב. יהושע). שחקנים: מארק איווניר, גורי אלפי, נאוה סילבר, רוזינה קמבוס.
לעתים, כאשר מדובר ביצירה המטפלת בנושא רגיש, קשה לשפוט את אופי הטיפול בה על פי התגובה הציבורית המתלהמת. קחו את "שומרי הסף", למשל. בעיני רבים (בעיקר רבים שכלל לא צפו בו) הסרט התיעודי המראיין שישה מראשי השב"כ לשעבר נתפס כסרט תעמולה שמאלני שמוציא את דיבתה של ישראל ברבים (מובן שזה לא נכון, ומתעלם מהשאלה החשובה, שהיא: אם שישה ראשי שב"כ מדברים כשמאלנים, מה משמעות הדבר?). אי אפשר להבין מכך האם הסרט מעניק טיפול ראוי ומורכב לכל סוגיית ביטחון הפנים של מדינת ישראל ולהתנהלותה מול הפלשתינים, או שהוא אכן מציג תמונה חד-ממדית.
לעומת זאת, "כוננות עם שחר" עורר עליו ביקורות נזעמות משני צדי הקשת. הדמוקרטים מצאו בו (במידה מסוימת של צדק) תמיכה במדיניות העינויים של ארה"ב, כאשר הוא קושר בין עינויי עצירים לבין גילוי מידע שמוביל בסופו של דבר ללכידת אוסאמה בן לאדן; הרפובליקאים מצאו בו (במידה מסוימת של צדק) תמיכה בממשל אובמה, שקצר את התהילה על חיסול מנהיג אל קאעידה. ואם שני הצדדים מבקרים את הטיפול בנושא בו בחרת, סימן שלכל הפחות הצגת תמונה מורכבת.
שמעת חדשות? העבירו את החוק לשוויון בנטל?
"כוננות עם שחר" (שם עברי נטול קשר לסרט שמנסה לחקות באופן לא מוצלח את המקור, Zero Dark Thirty, שפירושו "שלושים אחר חצות". מה רע ב"אפס אפס שלושים"?) עוקב אחר המצוד הארוך של ארצות הברית אחרי היישות הטרוריסטית שרדפה אותה מאז ה-11 בספטמבר 2001 ועד ל-2 במאי 2011: אוסאמה בן לאדן. כשהחלה העבודה עליו, בן לאדן היה עדיין רוח רפאים שטורפת את ימיה ולילותיה של אמריקה. לכידתו והריגתו ב-2011 לא רק הוסיפו לסרט את החלק הטוב ביותר שלו – סיקוונס אקשן מרתק בעיר הפקיסטנית אבוטבאד – אלא גם שינו את אופיו. מסרט שעוסק במרדף סיזיפי, שעשוי היה להעלות ביקורת כלפי האובססיה האמריקאית לרב המרצחים (בדומה לביקורת שהועלתה ב"מטען הכאב" כלפי המלחמה בעיראק), הוא הפך לסרט גבורה שחוגג את הנחישות והעיקשות האמריקאיים. "אמריקה לא תשקוט", שהיה נשאר כאיום סרק נלעג בגרסה אחת, הפך למשפט ניצחון בגרסה השנייה. בסופו של דבר, מדיניות הביטחון נשפטת במדד ההצלחה. הכישלון של בוש להביא אקדחים מעשנים מעיראק צייר את המלחמה בעיני רבים כמיותרת (אף על פי שהיא שיחררה את העם העיראקי מרודנות אכזרית רבת שנים); חיסולו של בן לאדן הכתירה את המצוד בן העשור שהתנהל אחריו, מצוד שדרש תשומות אדירות ושעלה לאזרח האמריקאי 3 טריליון דולר (3,000 מיליארד, וזה לפי ההערכות השמרניות יותר), כהצלחה.
"כוננות עם שחר" מצליח לתאר באופן מרשים ומותח את המצוד המדובר. הוא מתחיל מחדרי העינויים ומשם פותח במסע חוצה מדינות ויבשות בניתוב המסלול הפתלתל אחר בן לאדן, מסלול שלעתים מסתיים בדרך ללא מוצא. עבודה מודיעינית יכולה להיות עסק משעמם ולא קולנועי בעליל; איסוף פיסות מידע, מעקבים בטלים ושעות ארוכות של ברירת מוץ מבר. קת'רין ביגלו והתסריטאי מארק בול (שעבד איתה גם ב"מטען הכאב") מצליחה למצות מעבודת המודיעין את רגעיה המסעירים והמרתקים – עינויים, ניסיון לאתר רכב ולאכן שיחת טלפון בלב פקיסטן, פיגועים כנגד אנשי ביון. התוצאה היא דקות ארוכות של מתח המלוות את טוויית רשת הקורים סביב בן לאדן, איפה שלא יהיה.
במרכז הסרט עומדת גיבורה יחידה, מאיה (ג'סיקה צ'סטיין המעולה). אולי היא מגלמת סוכנת בודדה, שאכן הביאה בנחישות ובעקשנות חסרות מעצורים ללכידתו של בן לאדן; סביר יותר שהיא מגלמת, לצרכים דרמטיים, את כל אנשי המודיעין שנטלו חלק במאמץ. כך או אחרת, זו אחת הדמויות הנשיות המרשימות שנראו על המסך. במידה רבה, היא המשך טבעי לקרי מת'יסון, גיבורת "הומלנד" וגיבורת המולדת כמוה: סוכנת שפועלת בסביבה גברית ומאצ'ואיסטית, נשואה לעבודתה, מצליחה לראות את שהגברים סביבה לא רואים, מסתמכת על האינטואיציות שלה (קרי מאמינה שברודי משקר, מאיה מאמינה שאבו-אחמד כלשהו הוא החוט לבן לאדן) ולבסוף מתגלה כצודקת. ההבדל הבולט ביניהן הוא העובדה שקרי סובלת מהפרעות פסיכיאטריות, בעוד מאיה היא אדם שפוי, ככל שהמצב מאפשר זאת.
וישנו הבדל חשוב יותר: קרי, בסופו של דבר, מתנהגת "כאישה". היא נופלת בקסמיו של ברודי, אלמנט עלילתי שבאופן מפתיע לא גורר ביקורת פמיניסטית זועמת (אולי כי סוף סוף יש גיבורה נשית שאפשר להתגאות בה ולהזדהות איתה). מאיה, לעומתה, לא מערבת כמעט לרגע רגשות. המרדף אחר בן לאדן הופך אמנם גם לוונדטה אישית מרגע שאחת מעמיתותיה נהרגת בפיגוע, אבל הוא היה נותר מפעל חייה בכל מקרה. הפיגוע נותן נופך נוסף ואישי לפעולתה של מאיה, אך לא משנה אותה באופן מהותי.
יתר על כן: מאיה לא קושרת קשרים רומנטיים עם הגיבור הגברי המקביל לה, דן (ג'ייסון קלארק). זה נראה כל כך מתבקש בסרט אמריקאי, אבל ביגלו חולפת על פני הדרישה "הבסיסית" הזאת בלי להתאמץ בכלל, והסרט לא נפגע כהוא זה. בזמן שמאיה מלמדת את גברברי ה-CIA איך ללכוד טרוריסטים, גם לביגלו יש מסר צנוע יותר לגברברי הוליווד: אם הסיפור טוב, הוא עובד גם בלי רומנטיקה.
יאללה, שיביאו את הגופה ונעלה את זה לאינסטגרם
כמו "מטען הכאב", "כוננות עם שחר" נוטל סיפור אינדיבידואלי והופך אותו למשל על אמריקה במלחמה. זאת אמריקה פצועה, פגועה ובעיקר תאבת נקם. אמריקה של "לא נשכח ולא נסלח". רק לרגע צצה ועולה השאלה האם לא מוטב להשקיע את הכסף והמאמץ שמוקצים לתפיסת בן לאדן במניעת פיגועים. אמריקה של מאיה רוצה את בן לאדן, והיא גם משיגה אותו, אך תוך כדי שהיא משלמת מחירים כבדים בדרך: בחיי אדם, בכסף, בעמימות מוסרית. "כוננות עם שחר" נופל מ"מטען הכאב" בניסוח האמירות ובעומקן, אבל מצליח כמוהו לשרטט את דמותה של אמריקה כמעצמה במשבר שמחפשת את רגעי התהילה שלה. זאת אמריקה של כוח ושל רוח. אמריקה שהאמריקאים, גם אם הם זועמים על ביגלו, בעצם אוהבים לראות.
Twitsonfilms: "מטען הכאב" 2.0? לא בדיוק. קצת פחות מורכב ומעמיק, קצת יותר מותח וסוחף – ומצוין. עוד מסע ניצחון על חשבון בן לאדן. ****
"כוננות עם שחר" (Zero Dark Thirty). בימוי: קת'רין ביגלו. תסריט: מארק בול. שחקנים: ג'סטיקה צ'סטיין, ג'ייסון קלארק, ג'ואל אדגרטון, מארק סטרונג, ג'ניפר אהל, קייל צ'נדלר, ג'יימס גנדולפיני, יואב לוי, סקוט אדקינס, הרולד פריניו, רדה קאטב, פארס פארס, לורן שואו, פרדריק להן, אדגר רמירז, ג'ון בארומן. 157 דקות.
כמעט ולא סיכמתי את השנה. קודם כל, אין לי זמן. שנית, אני קצת משתעל. שלישית, לבושתי ואחרי שנים של הופעות סדרתיות בבתי הקולנוע, פספסתי לא מעט סרטים השנה. הרשימה שערורייתית כמעט כמו זו של הליכוד-ביתנו, ורק מלהעלותה על הכתב עולה סומק בלחיי: "פרנורמן", "הוואלס האחרון", "עד החתונה זה יעבור", "שטח פראי", "זיכרון גורלי 3", "האחות של אחותך", "פיץ' פרפקט", "פרוג'קט X", "ראלף ההורס". אלה רק כמה, מהראש. ועוד לא דיברתי על הסרטים הזניחים ועל הסרטים הזרים שפספסתי. עזבו את זה – לא ראיתי את "מחוברים לחיים"!
מבטיח להשלים, בחיי.
ובכל זאת, זה מפעל שאני מעמיד (נדמה לי שבהפסקות) מאז 2006. ולכן, הנני כאן, ועמדי הסיכום, שיהיה קצר אך קולע. מעולם לא הצטיינתי בהגבלת הבחירות (ראה סיכום 2011), אז אני מרשה לעצמי יריעה רחבה של בחירה ויריעה קצרה של הסברים. ביקורות מורחבות תוכלו למצוא בקישורים.
הכלל בעינו עומד: רק סרטים באורך מלא שהוצגו במהלך שנת 2012 בבתי הקולנוע המסחריים בישראל הועמדו לבחירה. וזה אומר שהסרטים שלא הופצו כאן או שנגאלו רק בזכות סינמטקים ופסטיבלים נותרו בחוץ, ושיש כאן גם סרטים ששייכים באופן רשמי ל-2011, אם לא למטה מכך.
במשפט אחד: זאת לא 2011, השנה של "דרייב" ו"אומץ אמיתי" ו"ברבור שחור" ו"כוכב הקופים: המרד" ו"קר עד העצם" ו"מאניבול" (וואו). אבל זאת אחלה שנה.
דווקא השנה לא זיהיתי אוברייטד מובהק כמו בשנים קודמות ("העזרה" ב-2011, למשל). אני לא אוונגרדי בטעמי, אבל בדרך כלל יש סרט או שניים שאני מופתע לראות את ההשתפכות בפניהם. בשנה שעברה, למשל, לא הבנתי את ההתלהבות מ"האנה", שבעיני רוב המבקרים נראה נורא מגניב ובעיני הזיע ממאמץ להיות נורא מגניב. השנה, אני מודה, מצאתי את עצמי קולע לטעם הרוב, או להיפך.
וישנו "ענן אטלס". שבעיני חלק מהמבקרים הוא יצירת מופת, ובעיני אחרים בלוף. אני חושב שהוא סרט שקופץ הרבה מעל לפופיק ושלא מצליח לעמוד ברף הציפיות שהוא עצמו מציב. אין ספק שהתשואות היו מוגזמות.
Twitsonfilms: ניאו-מטריקס? לא ממש. יצירת אינדי מגלומנית ושלם שאמור להיות גדול מסכום חלקיו אך קטן ממנו. ובכל זאת – מאתגר ומעניין. true-true. ***
וישנם גם אלו שמחכים לשובו בסערה של סטיבן ספילברג. זה לא קרה עם "סוס מלחמה", שהיה רכיבה מתישה על סוס מסוכר (מה שלא מנע שש מועמדויות לאוסקר). יש לי הרגשה (תקווה) שעם "לינקולן" זה יגמר אחרת. יותר טוב.
Twitsonfilms: הם יורים גם בסוסים מגויסים? לא אם זה תלוי בספילברג. אפוס הרפתקאות רומנטי מרשים אך אפיזודלי, מתקתק ונטול עניין וערך. ½***
אולי בגלל הסמיכות המוזרה שבין הקרנתו לבין הקרנת "מראה, מראה", גרסת שלגיה לכל המשפחה; אולי בגלל קריסטן סטיוארט המעצבנת; ואולי כי קצת קשה לשפוט בהגינות סרט שיוצא במקביל ל"עלייתו של האביר האפל". כך או אחרת, "שלגיה והצייד" זכה לכתף ביקורתית קרירה, ולא בצדק. הוא אמנם חטא במידה רבה לאגדה של האחים גרים, אבל בה בעת הרים יצירה אפית, קצת ז'אן-דארקית, לא רעה בכלל. בסוף הערב יכולתי אפילו להריע לסטיוארט בדרכה לקרב האחרון. הישג לא מבוטל.
עוד באנדרייטד: "פרנקוויני" של טים ברטון. כן, הוא ארוך מדי, ומרגיש ארוך מדי (בדיוק כפי שהוא: סרט קצר שנמתח), אבל יש בו סיפור נהדר, רפרנסים קולנועיים משעשעים ואנימציה מקסימה. כן, אני סאקר של ברטון, תהרגו אותי. בעצם, חכו לסעיף הבא.
Twitsonfilms: עוד סיפור שלגיה? למה לא? במקום סרט לכל המשפחה – דרמה אפית קודרת עם יער אפל באמת ושלגיה בתפקיד ז'אן ד'ארק. ****
אני גם סאקר של קלינט איסטווד. בקטגוריה החביבה עלי במיוחד מופיעים סרטים שמגיעים עם שק ציפיות, עולים על המסך וחוטפים מהמבקרים סנוקרת. השנה זה קרה לאדם שקרוב ללבי במיוחד: קלינט איסטווד, האגדה והאגדה. "ג'יי. אדגר" חטף על ימין ועל שמאל, ולא בצדק. בעיני הוא היה סרט שצייר דיוקן מרתק של אדם מרתק. התסריט (של דאסטין לאנס בלאק) עמד לעתים בעוכריו, אבל איסטווד, בכישרונו יוצא הדופן לייצר קולנוע שהוא קשוח ורך בעת ובעונה אחת, התגבר עליו.
יש לי הרגשה שלכמה מה"הכי חבל שלא באתם" של השנה גם אני לא באתי. ככה זה, כשנאלצים לוותר על סרטים מתחילים עם אלה שנראים זניחים, ודווקא אז מפסידים את התענוגות הכיפיות באמת. איך היה "That's my boy"? ואיך "שומרים על השכונה"? ו"סוף המשמרת"? משהו אומר לי שהייתי נהנה בכולם, אבל אצטרך לחכות ולבדוק את זה ב-2013.
ובכל זאת, הנה אחד שלא באתם אליו, וחבל: "כרוניקה בזמן אמת". כמו פריקוול על הולדת מסדר הג'דיי, רק עם תיכוניסטים ומעודדות. ואם זה לא מספיק לכם כדי לרוץ לראות, אז אני לא יודע מה כן.
עוד חבל שלא באתם: "קוריולאנוס". רייף פיינס עושה שייקספיר.
Twitsonfilms: "גיבורים" פוגש את "קלוברפילד"? למה לא? אפס דמויות ועלילה, שפע בידור ואקשן. כמו קומדיית התבגרות בכיכובם של אבירי ג'דיי. ½***
שתי שלגיות רבות והג'ינג'ית הסקוטית מנצחת. קריסטן סטיוארט היתה שלגיה מעצבנת בסרט לא רע ("שלגיה והצייד"), לילי קולינס היתה שלגיה חביבה בסרט קצת ילדותי ("מראה מראה"), אבל הנסיכה הטובה מכולן היתה בכלל בחורה מצוירת עם רעמה אדמונית אדירה. "אמיצה" לא היה הסרט הכי טוב של פיקסאר, אבל הוא בהחלט עמד בסטנדרט והבהיר שגם כשפיקסאר נאלצים לעשות "דיסני", עם נסיכה ומכשפה והכל, הם עושים את זה כמו פיקסאר. בחוכמה.
Twitsonfilms: "מולאן" פוגשת את "שלגיה" ביערות סקוטלנד? למעלה מכך. סינרגיה קרובה לשלמות בין השורשים הקלאסיים של דיסני לטאץ' האינטליגנטי של פיקסאר. ½****
הכי נבל
ביין ("עלייתו של האביר האפל")
סילבה מ"סקייפול" היה אחד הנבלים הגדולים בתולדות ג'יימס בונד, אבל ביין הוא אחד הנבלים הגדולים בתולדות באטמן, וזה שווה יותר. נולאן לקח אותו למקומות חדשים עם השילוב בין הגוף הבריוני של טום הארדי וקול השון-קונרי המכובד שבקע מתוך המסכה ונשמע כאילו הגיע מעולם אחר, שהפך את ביין למעין דמון מיתולוגי מטיל מורא. וכשביין פירק את באטמן כמו מתאבק WWE – זה היה רגע קולנועי עוצר נשימה. רגע שמסביר את המשפט הנהדר שאומר ביין לבאטמן: "אתה רק אימצת את האפילה. אני נולדתי לתוכה".
אני מת על סרטי אנימציה, והפסדתי השנה לפחות ארבעה מהיותר מסקרנים שבהם ("פראנורמן", "רלף ההורס", "מלון טרנסילבניה" ו"שומרי האגדות"). בלעדיהם, ובלי "אמיצה" שכבר הוזכר, נשארתי עם שני מתחרים דומים להפליא – "מדגסקר 3" ו"עידן הקרח 4" – שני סרטי המשך שמוותרים על עומק דרמטי לטובת הנאה צרופה. שניהם עמדו היטב במשימה.
"באטלשיפ" מבוסס על רעיון מטופש: לעבד את המשחק "צוללות" לסרט. פיטר ברג הפך את זה לסרט ארמגדוני עם מודעות עצמית גבוהה, כזה שאומר לעצמו מדי פעם "מי מדבר ככה?". שובר קופות הוליוודי מדבר ככה. וזה בסדר.
מתבקש להגיד "ג'ון קרטר", אבל אני לא הגעתי ל"ג'ון קרטר" עם ציפיות גבוהות. למען האמת, גם ל"פרומתיאוס" לא הגעתי עם ציפיות גבוהות. בכל זאת, רידלי סקוט, האיש והיומרה. זה נגמר ביותר מדי התקשקשות פילוסופית ומחשבה שזאת התחלה לא רעה לסדרה חדשה של "הנוסע השמיני", כל עוד מישהו אחר יתפוס את הגאי הספינה בסיקוול. הי, כריסטופר נולאן בדיוק התפנה!
Twitsonfilms: ה"אודיסיאה בחלל" של "הנוסע השמיני"? לא ממש. סקוט מכוון לכוכבים ומפספס יותר מדי חייזרים רצחניים בדרך לטובת פסבדו-פילוסופיה. ½***
הכי מחכה לסיקוול
"האביר האפל"
כן, זה נגמר. אבל הי, ג'וזף גורדון-לוויט הפך לנייטווינג, לא?
עוד מחכה לסיקוול: "ההוביט", "לופר", "פרומתיאוס".
הכי ברוך שפטרנו
"דמדומים: שחר מפציע, חלק 2"
את כל מה שיש לי להגיד על "דמדומים" כבר אמרתי בחלק הראשון. כולל: " הדבר הכי טוב שיצא מ'דמדומים' זו אנה קנדריק". וזה עוד לפני שראיתי את "פיץ' פרפקט".
ל-2011 היתה סצנת צונאמי נפלאה. הנה היא כאן, מתוך "מכאן והלאה":
סצנת הצונאמי של 2012 לא נופלת ממנה. הנה היא קצת כאן, בטריילר:
חואן אנטוניו באיונה עושה עם הצונאמי דברים נפלאים. הוא עושה מנעמי ווטס בובת סמרטוטים פצועה. הוא עושה מהלב של הצופה קווץ'.
עוד בוואו: סקורסזי משחזר את צילומי "המסע אל הירח" בהוגו, ביין שובר את באטמן ב"עלייתו של האביר האפל", הסיום הקתרטי של "לופר" ואיזה עשר סצנות מופלאות של חואקין פיניקס ב"המאסטר".
Twitsonfilms: סרט אסונות מניפולטיבי? לא ממש. מפחיד ומטלטל, ותסלחו לי על משחק המילים על חשבון הצונאמי, אבל זה פשוט קולנוע סוחף. ****
הכי מפתיע
דיסני רוכשת את לוקאספילם
יש מעריצים שהריעו. יש כאלה שהתחילו למכור את כל הממורביליה. יש כאלה שבשבילם זו מכה ניצחת לאימפריה. יש כאלה שבשבילם זו תקווה חדשה.
אחרי פתיחת שנה צולעת ("נמס בגשם", "סרק סרק", "רסיסי אהבה") הלכה השנה והשתפרה מבחינת הקולנוע הישראלי. שמי זרחין הגיע עם סרט חדש ("העולם מצחיק"), ערן קולירין חזר מ"ביקור התזמורת" עם סרט חריג ("ההתחלפות"), אסי דיין חזר ("ד"ר פומרנץ"), איתן פוקס הקים לתחייה את יוסי וג'אגר ב"הסיפור של יוסי", דינה צבי-ריקליס עלתה עם "ברקיע החמישי". מני יעיש ("המשגיחים") ורמה בורשטיין ("למלא את החלל") הרשימו בסרטי ביכוריהם. וכן, היה שם גם את דובר קוסאשווילי ("רווקה פלוס").
אבל ההפתעה הנעימה חיכתה בסוף השנה, עם סרטו החדש של בני תורתי, שלא דומה לשום דבר שרואים כאן בדרך כלל. מעין מערבון ים-תיכוני, עם הרבה סגנון, הרבה רפרורים והרבה אומץ להיות אחר.
עוד בישראלים: "למלא את החלל", "ההתחלפות", "המשגיחים".
הכי זר
"היו זמנים באנטוליה"
הסרט הזה מסתובב בעולם מ-2011. הוא גם עבר בארץ בפסטיבלים, פעמיים. אבל השנה הוא הגיע להקרנות מסחריות, בזכות סרטי אורלנדו, וצריך להצדיע להם על כך. סרט מופתי.
עוד בזרים: "פרידה", "בושה", "אהבה"', "ניצוד" וגם כמה סרטים עם יותר ממילה אחת בשמם.
הכי גבר
ג'וזף גורדון לוויט
2011 היתה השנה של ראיין גוסלינג עם "משחקי שלטון", "טיפש, מטורף, מאוהב" וכמובן "דרייב". ב-2012 הוא הוריד פרופיל ופינה את הבמה ליריב הבולט ביותר שלו על כתר "השחקן הצעיר הגדול של דורו". לגורדון לוויט היתה שנה נהדרת עם "לופר" ו"עלייתו של האביר האפל", וזה עוד לפני שראיתי את "Premium Rush" ועוד לפני שראינו את "לינקולן". יצויין שאני מעריץ עוד מ"בריק".
עוד גבר: טום הארדי ממשיך לנסוק עם שנה נהדרת ("ארץ יבשה" ו"עלייתו של האביר האפל"), רגע לפני שהוא הופך להיות מקס הזועם ואל קאפון.
Twitsonfilms: "שליחות קטלנית" לעניים? לא בדיוק. ג'ונסון רוקח מהחומרים המוכרים מותחן פשע מהנה, לא נטול פגמים אך מעורר מחשבה. ****
הכי גבירה
קייט בקינסייל וג'ניפר לורנס
קייט בקינסייל היא אחת הנשים המועדפות עלי, ולא משנה כמה היא מנסה לאתגר אותי עם בחירות הסרטים הבעייתיות שלה. השנה היא עשתה את זה שלוש פעמים. ב"המבריח" היא עשתה את אחד התפקידים המבוזבזים בקריירה שלה: להיות יפה. מובן שהיא עשתה את זה נהדר. וזה בדיוק מה שהיא עשתה גם ב"מלחמת האופל: התעוררות", עם תפקיד הרבה יותר משמעותי, אבל אפילו לא טיפה יותר מורכב. טוב, ממילא תמיד חשבתי של"מלחמת האופל" לא היו מעולם יומרות שחרגו מ"מלהראות את קייט בקינסייל בבגדי עור צמודים". הריעו לזה.
את "זיכרון גורלי 3" עוד לא ראיתי. תנו לי לנחש: עוד מאותו הדבר. כלומר, בקינסייל מדהימה. סליחה, אני חייב ללכת לראות איזה סרט.
הבחורה השנייה שעבדה יפה השנה כיכבה בשני סרטים שעדיין לא ראיתי ("Devil you know" ו"הבית בקצה הרחוב") ובשניים שכן ("משחקי הרעב" השטחי ו"אופטימיות היא שם המשחק" הנפלא). אז תנו לי לספר לכם משהו: ג'ניפר לורנס היא נסיכה. אני שבוי בקסמיה מאז "קר עד העצם" בשנה שעברה. והיא לא עוזבת אותי.
הכי שחקן
חואקין פיניקס
בדור שמעל לגוסלינג ולגורדון לוויט, חואקין פיניקס הוא השחקן הגדול של דורו. ההופעה שלו ב"המאסטר" היא עבודת מופת מחשמלת של שחקן טוטאלי, שלוקחת את התפקיד האדיר שלו ב"הולך בדרכי" עוד שלושה צעדים אל הפנתיאון. לא להאמין מה צמח מהאח הקטן והכאילו פחות מוכשר של ריבר פיניקס. מרלון ברנדו, זה מה שצמח.
פרס המשנה הולך לאנדי סרקיס, שוב באחד התפקידים הקולנועיים הגדולים של השנה (גולום ב"ההוביט") ושוב בלי שאף אחד יכיר בכך.
הכי שחקנית
מישל וויליאמס
לא ראיתי אל מישל ב"הוואלס האחרון", אבל כן ראיתי אותה עושה מרלין מונרו נפלאה ב"השבוע שלי עם מרילין". אז נכון שזאת היתה השנה שבה מריל סטריפ עשתה תפקיד מעורר התפעלות ב"אשת הברזל", אבל וויליאמס מרשימה אותי יותר. דווקא משום שהוא לא סומנה לגדולה, ויכולה היתה בקלות להפוך לעוד בלונדה מן המניין בהוליווד. אבל היא טיפסה מ"דוסון קריק" במעלה סרטים קטנים ותפקידים מעולים ("וונדי ולוסי", "סינקדוכה, ניו יורק", "בלו ולנטיין"), והיא תמשיך לטפס גם בשנים הבאות. הבטחה.
על התואר הידוע גם כ"התחלתי לראות ממך קצת השנה ואני מצפה לעוד" התחרו, כרגיל, הרבה נערות יפהפיות. אני עדיין רוצה לשמוע עוד על רוקסי מקי מ"משחקי הכס", על האנה ווייר מ"בוס" ועל ג'נסיס רודריגז מ"אדם על הקצה", למשל. גם אחרי שיילין וודלי מ"היורשים" אני ממשיך לעקוב (איפשהו ב-2013 היא תשחק אצל גרג אראקי, איפשהו ב-2014 היא תהפוך למרי ג'יין ווטסון ב"ספיידרמן המופלא 2").
אבל עד אז, מי שהראתה צעדים קלילים ועדינים של התקדמות בתעשייה היא ברוקלין דקר, שאחרי הופעה אחת בשנה שעברה ("תזרום עם זה") השתדרגה לשתי הופעות חסרות משמעות השנה ("למה לצפות כשאתה לא מצפה" ו"באטלשיפ"). וזו סיבה מספיק טובה להביא כאן תמונה שלה, נכון?
Twitsonfilms: סרט אילם? למה לא? מחווה שנונה, אוהבת ורבת קסם לקולנוע האילם. קולנוע מסוגנן, תמים ומרומם לב. אין מילים. ½****
הכי 2013
"ארגו"
Didn't make the cut. תזכירו לי אותו בסיכום השנה הבאה. אם הוא לא יהיה בעשירייה, תדעו ש-2013 היתה שנה גדולה.
הכי מחכה לו ב-2013
"דג'אנגו חסר מעצורים". ברור שדג'אנגו.
אבל גם "לינקולן", "כוננות עם שחר", "ההוביט: ישימון סמוג", "ארץ אוז", "והרי החדשות: האגדה ממשיכה", "A Good Day to Die Hard", "Evil Dead", "מלחמת העולם Z", "סוף העולם" (על פי סיימון פג ואדגר רייט), "The Wolverine", "סטוקר" (ההוליוודי של פארק צ'אן ווק), "Pacific Rim" (דל טורו), "ג'ק מחסלים הענקים" (סוף סוף משהו חדש מבראיין סינגר), "קיק אס 2" (בעיקר בגלל ג'ים קארי), "איירון מן 3" (בעיקר בגלל שיין בלאק), "הפרש הבודד", "הקבר" (סטאלון ושוורצנגר בשיתוף פעולה עם קצת יותר משקל מ"בלתי נשכחים"?), "שבעה צעדים" (גרסת ספייק לי), "עיר החטאים: עלמה להרוג בשבילה", "המשחק של אנדר", "רונין 47" (קיאנו ריבס!) ו"Star Trek into Darkness". ויש עוד מלא, חפשו כאן (דן אוף גיק) או כאן (av club), או במדריך הסיקוולים של "נקסט מובי". ויש גם את המדריך הענק של אמפייר.
עין עצלה 