קטנות פברואר: "טרמיי" 3, "המתים המהלכים" 3, "ויפ" מההתחלה ו"Penn 1600"

סדרת הטלוויזיה הנצפית ביותר בכבלים האמריקאיים היום היא סדרת זומבים ז'אנרית לחלוטין. הפרמיירה של העונה השלישית של "המתים המהלכים" הדביקה 10.9 מיליון צופים למסך והפכה לשידור הנצפה בתולדות הטלוויזיה בכבלים בסיסיים (להבדיל מהפרימיום). מחציתה השנייה של העונה עולה כעת בארה"ב ואצלנו, וכרגיל בסדרה, ההמלצה הכי טובה היא לא לפתח רגשות לאף דמות שעלולה להיאכל לפני שתגידו "שאול מופז הוא בעצם זומבי".

****

"המתים המהלכים" 3, החל מה-21.2 ב-Yes Oh וב-VOD

"טרמיי" היא סדרה למיטיבי שבת: אין בה עלילה מרכזית, והיא דורשת סבלנות. בתמורה היא מציעה יצירה עירונית מרובדת שמגישה את הלב הפועם של ניו אורלינס בקערה של גאמבו. כמו מנגינת ג'אז היא מאלתרת בין דמויות שובות לב וסיפורים אנושיים, בין חוק ואי-סדר, בין אוכל ומוזיקה, בין לוויות וקרנבלים ובין אבל ויום טוב. אחרי "הסמויה", דייויד סיימון מוכיח שוב שאין שני לו בציור דיוקנאות אורבניים.

*****

"טרמיי" 3, החל מה-10.2 ב-Yes Oh וב-VOD

	ויפ (משודרת בארץ ב-Yes Oh, כל הפרקים מההתחלה החל מה-7.2)	1600 Penn (משודרת בארה"ב באן-בי-סי)
מה?	סיטקום סגן-נשיאותי	סיטקום משפחתי-נשיאותי
מה קורה בממשל?	בעיות קטנות וטיפשיות של מי שמחזיק בתפקיד חסר משמעות	הנשיא מנסה לנהל חיי משפחה תקינים בבית הלבן, אובמה-סטייל
יוצרים	ארמנדו יאנוצ'י, ש"ויפ" היא מעין גרסה אמריקאית (אך לא ספין-אוף) ל-The Thick of It המצליחה שלו מהבי-בי-סי	ג'וש ג'אד, ג'ייסון וויינר וג'ון לווט. הראשון מוכר בעיקר כשחקן, השני מביים את "משפחה מודרנית", השלישי כתב נאומים לאובמה
כוכב	ג'וליה לואי דרייפוס בתפקיד סגנית הנשיא סלינה מייר ממשיכה להוכיח ש"קללת סיינפלד" זה תירוץ של חלשים	ביל פולמן בתפקיד הנשיא דייל גילכריסט מתקאמבק לחדר הסגלגל, 17 שנים אחרי שהציל את העולם ב"היום השלישי"
מי גונב את ההצגה?	כולם, מיועץ התקשורת הבוטה מייק מקלינטוק (מט וולש) ועד נציג הבית הלבן סופג העלבונות ג'ונה ראיין (טימות'י סימונס)	סקיפ (ג'אד), הבן הסורר, הדביל וטוב הלב של הנשיא, שלידו הנסיך הארי נראה כמו מיסטר דארסי
מי הבייב של המשרד?	אנה קלאמסקי כאיימי, ראש הסגל	ג'נה אלפמן כאמילי, הגברת הראשונה
מאיפה אתם מכירים אותה?	מ"החברה שלי". היא הייתה החברה שלו (של מקולי קאלקין)	מ"דארמה וגרג". היא הייתה דארמה
איך?	סגנון ייחודי, צילום כמו-תיעודי, דיאלוגים שנונים ולואיס דרייפוס נהדרת	אין קומדיה, אין סאטירה, והאמת היא שבלי ג'אד לא היה כאן כלום
כמו מה?	כמו The Thick of It בלי המבטא	כמו פרודיה בינונית על "הבית הלבן"
כמה?	****	**

השלמת צפיה: "ארתור" (2011)

אין לי הרבה מה לומר על "ארתור". הוא סרט דל משקל, וכל התייחסות אליו תהיה בהכרח בהתאם.

אני קצת מופתע שהוא לא הגיע לבתי הקולנוע בארץ. לא רק משום שמוקרנים כאן סרטים גרועים ממנו בהרבה, אלא משום שהוא עשוי מחומרים שיכולים להביא הצלחה סבירה בארץ, ומשום שסרטים כמוהו מוקרנים כאן בלי סוף. וב"סרטים כמוהו" אני מתכוון לקומדיות רומנטיות חביבות. במדינה שכל כך אוהבת קומדיות רומנטיות, ושמקרינה כל כך הרבה קומדיות רומנטיות עלובות (לרוב בכיכובה של קתרין הייגל), אין שום הצדקה לדלג על אחת חמודה כמו "ארתור".

שני אלמנטים הופכים את "ארתור" לחביבה ומוצלחת למדי. הראשון הוא התסריט. לא העלילה, שהיא טריוויאלית למדי (ומבוססת על "ארתור" המקורי מ-1981) – מיליונר אקסצנטרי ומפונק מתאהב בצעירה מפשוטי העם בזמן שהוא אמור להתחתן עם אשת עסקים כוחנית כדי לשמור על ירושת משפחתו – אלא הדיאלוגים השנונים (למשל, כשארתור אומר על נשיקה צרפתית אלימה ש"הצרפתים תמיד נכנעים. זה היה די גרמני"). הסרט לא מצחיק מאוד, בוודאי לא מהסוג שגורם להחזיק את הבטן מרוב צחוק, והוא גם לא מבריק או מציע תובנות עמוקות, אבל הוא משעשע למדי.

האלמנט השני שעובד לטובת "ארתור" הוא הליהוק. וכאן כבר לא מדובר בעניין מובן מאליו. כרימייק, "ארתור" נאלץ להתמודד לא רק עם זכר הקלאסיקה הישנה, אלא גם עם זכר השחקנים המעולים שהשתתפו בה. הלן מירן, שבתחילה חשדתי שהיא עומדת לבזות כאן את שמה המפואר, נכנסת יפה לנעליו של ג'ון גילגוד כהובסון. המשרת הפך לנני – עדיין עצורה ומרוסנת, אבל עם טאץ' אמהי. את ג'ניפר גארנר לא פגשתי זמן רב, ושמחתי לגלות אותה דווקא בתפקיד הסנובית המרושעת (בנעליה של ג'יל אייקנברי). ניק נולטה הוא ליהוק הולם כאביה (במקור – סטיבן אליוט), ומשעשע שאת ג'רלדין פיצג'רלד כסבתו של ארתור החליפה ג'רלדין ג'יימס כאמו (קיבעון מחשבתי בצוות ההפקה?).

Luke, I am your nanny

אבל העיקר הם צמד הנאהבים. גרטה גרוויג מקסימה כנעמי קווין. לגרוויג יש קסם אישי שאי אפשר ללמד בבית ספר למשחק, ומה שהיה ברור כבר ב"גרינברג" זוהר שוב, בפשטות מלאת חן, כאן. זה בהחלט משהו שונה מלייזה מינלי.

ברנד מתמודד עם הקושי הגדול ביותר, ועושה את זה בהצלחה רבה. כמו גרוויג, גם הוא טיפוס שונה בתכלית מארתור באך המקורי – הדובון החביב דדלי מור. אבל הוא עושה ארתור נהדר – בן עשירים מפונק שקשה לכעוס עליו מפני שהוא פשוט מתנהג כמו ילד מגודל שמכור לממתקים, לצעצועים – וגם לאלכוהול, מה לעשות. "ארתור" מספק לו כמה הזדמנויות להפגין משחק טוב, ועוד ליד הלן מירן, והוא עומד במבחן. הי, אם ג'ים קארי ובן סטילר עושים את זה, למה לא ברנד?

זה לא "ארתור" ההוא משנות השמונים, אבל זה "ארתור" לא רע בכלל בשביל שנות האלפיים. נכון שעכשיו האופנה היא לשנוא מיליונרים נהנתנים כמו ארתור, אבל כשמתחילים להכיר אותו מגלים שלבנאדם – ולסרט – יש לא רק כיסים גדולים, אלא גם לב רחב. ואת גרטה גרוויג, שזו תמיד אינדיקציה לבחור טוב.

*** כוכבים 

"ארתור" (Arthur). בימוי: ג'ייסון וויינר. תסריט: פיטר ביינהאם (על פי הסרט "ארתור" מאת סטיב גורדון). שחקנים: ראסל ברנד, גרטה גרוויג, הלן מירן, ג'ניפר גארנר, ניק נולטה, לואיס גוזמן, ג'רלדין ג'יימס. 107 דקות.