אף אחד לא אוהב פרסומות. זה מס שפתיים שכולנו נושכים כדי לקבל את ליטרת התוכניות שלנו. בהתאם לכך, אף אחד לא אוהב כוכבים שמשתתפים בפרסומות. אנחנו אוהבים אותם כי הם מוכשרים, או מצחיקים, או פליטי ריאליטי. אבל אנחנו לא אוהבים אותם בזכות הפרסומות.
ואז מגיע ג'ורג' קלוני ומאתגר את כל מה שחשבתי על סלבריטאים בפרסומות. הוא נכנס לביצה הממוסחרת, שולה מתוכה את תיבת האוצר, ועוד זוכה לתשואות הקהל. למה? כי קלוני פורט חוזי פרסום למטבעות פוליטיים.
קלוני הוא הפנים היפות של "נספרסו". וכשאדם כמו קלוני הופך לפרזנטור, זה לא מגיע רק עם שארם הוליוודי וסעיף שכר אסטרונומי; זה מגיע גם עם אג'נדה. קלוני מסתובב עם משפחת מגדלי קפה בקוסטה ריקה, פועל למען הגדלת ייצוא הקפה מאפריקה, יושב במועצת הקיימות של נספרסו.
אבל זה עוד כלום. לאחרונה התברר מה קלוני קונה עם הכסף של נספרסו: לוויין ריגול. לא, זו לא גחמה מגלומנית של כוכב משועמם. הלוויין של קלוני עומד על הגבול בין דרום סודאן לסודאן וצופה בעומאר אל-באשיר, המכשפה הרעה מהצפון, מתעד את צבאו ומתריע על תנועותיו. או כפי שקלוני הסביר זאת בפשטות: "אני רוצה שפושע המלחמה הזה יזכה לאותה כמות תשומת לב שאני מקבל".
קלוני הוא מנהיג חברתי לא פחות מכפי שהוא כוכב הוליוודי. כשאסון טבע מכה בגלובוס, קלוני מתייצב. בטבח בדארפור הוא מטפל ישירות מול הנשיא אובמה, במה שנראה כמו פגישת פסגה טבעית של מנהיגי העולם החופשי. את הכסף שהוא מרוויח בכל מיני "אושנים" הוא משקיע בסרטים עם אג'נדה שקרובה לליבו. קמפיין נספרסו הוא יוצא דופן, אבל רק אם מתעלמים מהעובדה שבמרכזו ניצב הצליין הכסוף. אל תתפלאו כשתראו אותו יום אחד רץ לנשיאות. אם הפרזנטור של בנק הפועלים יכול להיות שר אוצר, אז הפרזנטור שלקח את נספרסו לסודאן יכול להיות נשיא ארה"ב.
בראשית היה אנדי סיפוויץ. סיפוויץ היה בלש בגיל העמידה מהלואר איסט סייד של מנהטן עם קרחת שחוצה את הגולגולת, שפם טבול באלכוהול וכרס מלאה בתובנות גזעניות. דמות מרתקת וחריגה, אבל לא פורצת דרך. לא היו בטלוויזיה סיפוויצ'ים לפני ההוא שעשה דניס פרנץ, ולא היו הרבה אחריו. בקושי ג'ורג' קוסנטזה. וגם זה בסיטקום, וגם זה בתפקיד משנה.
ואז בא טוני סופרנו.
כבר שמעתם הכל על טוני סופרנו. ואת מה שלא שמעתם כשטוני חי, שמעתם בחודש שעבר כשגנדולפיני מת. בזמן שדייויד צ'ייס המציא מחדש את הטלוויזיה כז'אנר איכותי ומכובד וכמקבילה המודרנית של הספרות, גנדולפיני המציא מחדש את הגיבור הטלוויזיוני כגבר שלא יצא מהפקת אופנה של GQ.
גנדולפיני – פולי גולטיירי ייקום דמו – חייב הרבה לפרנץ, אבל טוני לקח את סיפוויץ' צעד קדימה. הטלוויזיה הפוסט-סופרנואית, בעיקר זאת של הכבלים האמריקאיים, היא טלוויזיה של גיבורים עם עמוד שדרה מוסרי של ראש עירייה ישראלית מסדר גודל בינוני. אבל הגיבורים הפוסט-סופרנואים הם לא רק אפלים יותר מקודמיהם; לא אחת הם גם מכוערים מהם. פרנץ לא רק הפך אלכוהוליסט גזען לגיבור אהוד של סדרת טלוויזיה. הוא הפך גם גבר כרסתן ומקריח לגיבור כזה.
אלא שלפרנץ הנפלא היה יתרון בסיסי על גנדולפיני: הוא גילם שוטר. אמנם מקלל, אמנם מרביץ, אבל אחד מהחבר'ה הטובים. וגנדולפיני – הוא היה "החבר'ה הטובים". אלו היו נתוני הפתיחה שלו: גבר שמן, קירח, עם סקס אפיל של דוב גריזלי בחלוק בית, שחונק אנשים למוות בזמן שהוא מחפש קולג' לילדה. ואיכשהו, הוא צלח אותם. לראיה, הפיד שלכם בפייסבוק ביום שהוא מת.
כן, טוני סופרנו סיבך את כולנו. לא רק שמצאנו את עצמנו מריעים לנבל; הוא אפילו לא היה סקסי. לנבלים מותר להיות לא אטרקטיביים – לפעמים אלה אפילו כישורים נדרשים – אבל כשהנבל הוא הגיבור שלך, ואתה מחפש ליצור הזדהות בינו לבין הצופה, מראה לא אטרקטיבי עשוי להיות מכשול מיותר. אלה אם כן קוראים לך דייויד צ'ייס ואתה מלמד את כולנו איך עושים טלוויזיה.
אחרי טוני סופרנו הגיעו עוד כמה חבר'ה ששילבו ידיים מלוכלכות עם פרצוף מטונף: ויק מאקי ("המגן") חלק עם טוני משקל עודף וקרחת, וולטר ווייט ("שובר שורות") הציג חזות ממושקפת ומשופמת עם כריזמה מתפרצת של מורה לכימיה. השיא הוא כנראה נאקי תומפסון מ"אימפריית הפשע", גיבור וארכי-נבל שמגולם על ידי אחד הפרצופים הפחות קלים לעיכול בהוליווד, סטיב בושמי, קומפלט עם קו השיער המובס והעיניים שמחזיקות מם אינטרנטי משלהן. ואני כבר לא מדבר על זה שהגיבור הכי בולט בטלוויזיה היום הוא גמד.
זה עוד אחד מהמקומות האלה בהם הטלוויזיה מראה לקולנוע בשנים האחרונות שאת כל מה שהוא יודע לעשות בגדול, היא יודעת לעשות בעמוק. הסחף המתמשך של כוכבים הוליוודיים לכיוון אולפני הטלוויזיה נובע מהאתגרים הבלתי רגילים שהאחרונה מציעה להם. הוליווד הבלוקבאסטרית היא טריטוריה נוצצת של פרצופים יפים שנשלטת על ידי אותם פרצופים: בראד פיט, ג'ורג' קלוני, טום קרוז, וויל סמית'. אפילו ברוס וויליס קשישא. לתעשייה הזאת יש מעט מאוד תפקידים רציניים ו/או מכניסים להציע למאותגרים גילית ורפרזנטטיבית. פיליפ סימור הופמן, אולי השחקן הגדול בדורו, בקושי מצליח לגרד תפקידים ראשיים בצנטרום של הוליווד. כך גם פול ג'יאמטי הנפלא. את תור הזהב של הקולנוע האמריקאי בסבנטיז הם היו גומרים כאל-פאצ'ינואים ודסטין-הופמנים, הפרצופים הלא מלוקקים של אז. היום, איש לא מניח על כתפיהם את הסרטים הגדולים של התקופה. וזה לא רק ספקטקלים: בזוכי האוסקר האחרונים כיכבו בן אפלק, ז'אן דוז'ארדן, קולין פירת' וג'רמי רנר, קאדר פוטנציאלי לרשימת הגברים הסקסיים של פיפל מגזין. אם צריך גיבור יפה תואר כמו גטסבי, מלהקים את לאונרדו דיקפריו. אם צריך גיבור מזדקן ומכוער כמו ג'יי אדגר הובר, מלהקים את דיקפריו. יש מעט מאוד שון-פנים בהוליווד.
הנה עוד משהו שהטלוויזיה חייבת לג'יימס גנדולפיני. בחייו ובמותו ציווה לנו את הגיבורים המכוערים.
דסטין הופמן הוא בחור חכם. אולי זה הגניוס היהודי, ואולי זה בגלל שאם אתה שחקן מוכשר שרוצה להיות כוכב הוליוודי אבל נראה כמו דסטין הופמן – כדאי שתהיה לפחות חכם. ומה כל כך חכם בדסטין הופמן? ובכן, הופמן, למשל, יודע לבחור את העבודות שלו. הוא מבין שכוכבו ההוליוודי שקע במעמקי המדרכה המפורסמת, אבל לפחות בוחר לעצמו תפקידים מעניינים בסרטים מוערכים ("אני ♥ האקביז", "הסיפור על פי בארני"), ומדי פעם שולח קריצה משועשעת בלהיט הוליוודי ("פגוש את הפוקרס", "קונג פו פנדה"). אם זה נשמע לכם הכיוון המובן מאליו עבור כוכב הוליוודי במיל., אתם מוזמנים להציץ בחלקים האחרונים בפילמוגרפיות של בני דורו רוברט דה נירו ואל פאצ'ינו.
לפני כשנה וחצי עשה הופמן מעשה: הוא הלך להצטלם לפיילוט לטלוויזיה. כשהפיילוט של "Luck" הפך לסדרה ב-HBO נרשם פרק חדש בהיסטוריה של הטלוויזיה האמריקאית. בפרק הזה, גם סופרסטארים הוליוודיים עושים טלוויזיה.
שיהיה ברור: עם כל הכבוד לגבריאל ביירן, ללורנס פישבורן ואפילו לזוכה האוסקר ג'רמי איירונס, אגדה הוליוודית בקליבר של הופמן שעושה תפקיד קבוע בטלוויזיה זה סיפור אחר. הופמן הוא אולי הכוכב הגדול הראשון – והגדול ביותר עד כה – שהבין שהוליווד הפסיקה לחכות לו. שאין לה מה להציע לו יותר. הוליווד תקועה כל כך עמוק בתחת של התלת ממד, של הסיקוולים ושל הבלוקבאסטרים, שכבר לא נשארים לה זמן וסבלנות לסרטים שיתאימו לשחקנים רציניים כמו הופמן. את המעט שיש לוקחים "הילדים" (לאונרדו דיקפריו, בראד פיט) ועושים ממנו שטיח לאוסקר. לזקנים נשארים רק תפקידי הסבא האקסצנטרי, ושאר בי-מוביז וסרטי פסטיבלים.
אז הופמן החליט שלא מתאים לו לגמור מתויג כפארסה כמו דה נירו ופאצ'ינו, לחצות את קו המצלמה כמו רוברט רדפורד, להוריד הילוך כמו ג'ק ניקולסון או לתלות את הנעליים כמו ג'ין הקמן. הוא החליט ללכת למקום שבו עדיין מציעים תפקידים מעולים לשחקנים מוכשרים. פעם, כשדסטין הופמן היה שחקן צעיר בשנות השלושים לחייו, קראו לזה הקולנוע האמריקאי. היום קוראים לזה הטלוויזיה האמריקאית.
את מה שהופמן וגברברי הוליווד לומדים עכשיו, שחקניות הוליוודיות למדו כבר מזמן. הן, שרואות איך הנעורים שלהן עוזבים אותן עם הקריירה במזוודה, גילו שהטלוויזיה עדיין מתייחסת בכבוד לשחקניות מבוגרות (כלומר – מעל גיל ארבעים). כך החל פעפוע של שחקניות מהמסך הגדול לקטן: גלן קלוז, הולי האנטר, קיירה סאדג'וויק, מרי לואיז פארקר, סאלי פילד, קתי בייטס, לורה ליני, לורה דרן, ג'יין טריפלהורן, קוני נילסן, מריה בלו ואחרות. מה שקרה להופמן בשנות השבעים לחייו, קרה לרובן כבר בשנות הארבעים שלהן. האנטר, כלת אוסקר, תחזור השנה לקולנוע אחרי שש שנות היעדרות; דרן המציאה את עצמה מחדש ב"מוארת"; וקלוז התקמבקה עם שני תפקידים טלוויזיוניים מרשימים (ב"המגן" וב"דמג'ס") למועמדות לאוסקר ("אלברט נובס"). אפילו שלוש הדיאנות המבוגרות – ווסט, לאד וקיטון – הבינו שבגילן כבר אין להן מה לחפש בהוליווד (לפחות כל עוד מריל סטריפ והלן מירן מחלקות ביניהן את כל התפקידים המעניינים), וחתכו לטלוויזיה: ווסט ב"בטיפול", לאד עם בתה דרן ב"מוארת", וקיטון בפיילוט שלא צלח ב-HBO.
יש לך משהו עצוב בעין. לורה דרן ב"מוארת"
ועכשיו זה קורה גם לגברים. הופמן מסמל רק את שיאו של התהליך, שהחל עם שחקנים זוטרים יותר שנדחקו מפלנטת הכוכבים ההוליוודית: ביירן, פישבורן, אלפרד מולינה, ביל פקסטון, סם ניל, ג'יימס ספיידר, ג'יימס וודס. כוכבים נשכחים כמו איירונס וניק נולטה מצאו בטלוויזיה הזדמנות לחדש ימיהם. שחקני משנה נצחיים כמו ג'ף גולדבלום וסטיב בושמי זכו בה לתפקידים ראשיים. הבטחות בדימוס כמו קיפר סאת'רלנד וצ'ארלי שין מצאו בה תהילה מאוחרת. אפילו אבותיהם הקשישים דונאלד ומרטין הלכו באותה הדרך.
כעת גם שחקנים צעירים בעלי עתיד מבטיח לא חוששים, ולפעמים אפילו מעדיפים, ללכת לקריירה טלוויזיונית, ליהנות מיציבות כלכלית ואמנותית ולבנות תפקידים מורכבים שאולי יזניקו אותם לכוכבות הוליוודית, ואולי בכלל יהפכו אותם לאייקונים תרבותיים. מייקל פיט, למשל – מי שסומן לרגע כלאונרדו דיקפריו הבא – שם את הקריירה הקולנועית בהמתנה, ונכנס לתפקיד ארוך טווח ב"אימפריית הפשע". טימותי אוליפנט עשה סימנים של פריצה לקולנוע, אבל שינה כיוון ונכנס עמוק לכובעי הבוקרים של "דדווד" ו"צדק פרטי". ג'ייסון שוורצמן וזאק גאליפיאנאקיס התמסרו ל"משועמם", ובן סטילר עומד להפיק, לביים ולככב בסדרה חדשה ב-HBO בשם "All Talk".
הופמן גדל בקולנוע האמריקאי המשובח והנועז של שנות השבעים, שהיה החממה שבה גדלו לצדו כמה מהכישרונות הגדולים בתולדות הוליווד: ניקולסון, הקמן, דה נירו, פאצ'ינו, רדפורד, וורן בייטי, רוברט דובאל ואחרים. פול ניומן היה בשיאו. מרלון ברנדו יצר שלושה מתפקידיו הנודעים ביותר. היו שם גם ריצ'ארד דרייפוס ורוי שיידר וג'יימס קאן. אבל הזמנים השתנו. הוליווד עדיין מגדלת כישרונות פה ושם (ראיין גוסלינג, ג'וזף גורדון לויט), אבל זה לא דומה לגשם המטאורים ההוא. אבל אלה אינם הכישרונות שהלכו – אלה התפקידים.
ככה זה היום: אם אתה לא יכול להיות גיבור על, לתפקד כאביר חלומות או לגלם אדם צעיר וזקן באותו סרט, אין לך מה לחפש על המסך הגדול. הוא שייך לג'ורג' קלונים של העולם (וקלוני הוא הדוגמה המושלמת לתנועה ההפוכה, שהופכת נדירה – כוכב טלוויזיה שהופך לכוכב קולנוע. ג'ון האם המלוקק עשוי להיות הבא בתור). הישועה של הצעירים הרעבים והוותיקים המשופשפים תצמח אולי מהטלוויזיה. העידן המכונה תור הזהב של הטלוויזיה האמריקאית יכול להיות גם תור הזהב של השחקן האמריקאי. במקומות בהם מוצעים תפקידים מורכבים, שלמים ומאתגרים, ימצאו גם השחקנים שיגלמו אותם. הטלוויזיה מציעה רבים כאלה: הגנגסטר החרדתי טוני סופרנו, המורה שהיה לברון סמים וולטר ווייט ("שובר שורות"), ראש העיר הכוחני והדועך טום קיין ("בוס"). שורה ארוכה של גברים חזקים ופגומים מתייצבת על המסך הקטן, ותור ארוך של שחקנים מעולים עומד בתור כדי להיכנס לעורם. ואם בראש התור מתייצב דסטין הופמן, סימן שמשהו טוב מאוד עובר על הטלוויזיה האמריקאית, ומשהו רקוב מאוד בהוליווד.
לבי לא יחמץ אם "הוגו" הנפלא יקח את הפרס. זה מגיע לסקורסזי על "הוגו" ועל בכלל. ו"הוגו" הוא סרט הולם ביותר למחווה של כבוד לקולנוען הכביר הזה, שמצדיע לחלוץ הקולנוע ז'ורז' מלייס. אבל גם זכייה של "הארטיסט" – סרט זר ואילם – תהיה מחממת לב.
הבמאי: מרטין סקורסזי ("הוגו")
כן, דווקא כאן אני צופה הפתעה, שתאפשר למצביעי האקדמיה לחלוק את הכבוד הראוי גם ל"הארטיסט" וגם ל"הוגו". אחרי הזכיה של מישל הזנוויציוס גם באיגוד הבמאים וגם בבאפט"א הסיכויים לכך לא גבוהים, אבל הבחירה של גלובוס הזהב מעודדת.
מרטי מקבל כבוד על "השתולים"
השחקן: ז'אן דוז'ארדן ("הארטיסט")
למרות שיש לא מעט המהמרים על ג'ורג' קלוני ("היורשים"), כל בחירה אחרת מדוז'ארדן תהיה מבחינתי הפתעה גדולה.
השחקנית: מריל סטריפ ("גברת הברזל")
אחת הקטגוריות הפתוחות בטקס. מישל וויליאמס ("השבוע שלי עם מרילין") נחשבת למועמדת מעולה, ו-ויולה דייויס הפכה לפייבוריטית לאחר זכייתה באיגוד השחקנים. ובכל זאת, בניגוד לרוב התחזיות, אני מתקשה להאמין שחברי האקדמיה יוכלו להתעלם מההופעה של סטריפ. בצדק.
מריל סטריפ והראשון שלה - "קריימר נגד קריימר", 1980
שחקן משנה: כריסטופר פלאמר ("בגינרס")
קרב בין מועמדים קשישים וג'ונה היל אחד. פלאמר הראוי – זוכה גלובוס הזהב ואיגוד השחקנים – יקח.
שחקנית משנה: אוקטביה ספנסר ("העזרה")
"העזרה" המנופח חייב לקבל את ליטרת הבשר שלו, וספנסר – זוכת גלובוס הזהב ואיגוד השחקנים – תעשה זאת.
תסריט מקורי: מישל הזנוויציוס ("הארטיסט")
וודי אלן ("חצות בפריס") כתב תסריט מלא קסם, אבל נדמה לי שהוליווד כבר נשבתה בקסמי "הארטיסט", ותבקש גם לקרוץ כאן עם זכייתו של סרט אילם, נטול דיאלוגים, בפרס התסריט. זה יהיה נהדר.
תסריט מעובד: אלכסנדר פיין, נאט פקסון וג'ים ראש ("היורשים")
קטגוריה קשה במיוחד מבחינה איכותית. יש כאן חמישה תסריטים שעשו עבודת עיבוד מעולה. בעיני הטוב שביניהם הוא זה של ארון סורקין וסטיבן זייליאן ל"מאניבול", אבל אני מאמין שאנשי האקדמיה יעדיפו לתת את זה לפיין.
אלכסנדר פיין עם אוסקר התסריט המעובד הקודם שלו, עבור "דרכים צדדיות"
סרט האנימציה: "רנגו"
זו הבחירה הראויה ואין בלתה. והשנה, בלי פיקסאר, אין בכלל ספק שזה מה שיקרה.
סרט התעודה: "גן העדן האבוד 3"
למרות שזה בהחלט עשוי להיות "פינה".
עיצוב אמנותי: "הוגו"
פשוט סרט יפהפה כמו ציור. כל בחירה אחרת לא תהיה מוצדקת.
צילום: "הוגו"
תחרות קשה. "סוס מלחמה" הוא אולי הטוב שבמועמדים, "עץ החיים" תהיה בחירה הגיונית, אבל הסחף של "הוגו" ינצח.
רוברט ריצ'רדסון והאוסקר הקודם שהשיג עם סקורסזי - עבור "הטייס"
עריכה: "נערה עם קעקוע דרקון"
מבין המועמדים, "נערה" הוא הפייבוריט הקלאסי בקטגוריה כזו – כלומר, הוא מותחן אקשן. זה – והעריכה המצוינת – אמורים להספיק לו לנצח את "הוגו" ו"הארטיסט".
פסקול: "הארטיסט"
לא נתקלתי השנה, ככל הזכור לי, בפסקולים יוצאי דופן (למעט "דרייב") ואני מאמין ש"הארטיסט", כסרט אילם שנשען על הפסקול, יזכה.
השיר המקורי: "Man or Muppet" ("החבובות: הסרט")
בסך הכל שני מועמדים בקטגוריה. כמה לא נעים יהיה לפספס, כמה לא נעים יהיה להפסיד.
עריכת סאונד: "הוגו"
אני רוצה להגיד "דרייב", אבל מאמין שזה יהיה "הוגו".
מיקס סאונד: "הוגו"
אם "סוס מלחמה" לא יפתיע.
עיצוב תלבושות: "הארטיסט"
לא יודע. בדר"כ הנטיה כאן היא ללכת עם הדרמה ההיסטורית, אבל אני לא מרגיש של"ג'יין אייר" יש את זה, ובטח שלא ל"W.E". נשארתי עם "הארטיסט".
איפור: "אשת הברזל"
בזכות העבודה על מריל סטריפ. "אלברט נובס" בכל זאת עשוי לקחת.
אפקטים מיוחדים: "כוכב הקופים: המרד"
כי מגיע לו פרס בשנה הזו, ומגיע לו בפרט הפרס הזה.
וקטגוריה אחרונה חביבה:
הסרט הזר: "פרידה"
מצטער. אני מחזיק את כל אצבעותי לסידר ולסרטו המצוין, אבל לא רואה אותו מנצח בקטגוריה משנית כל כך מבחינת הוליווד סרט שזכה למועמדות על פרס התסריט. גם הפוליטיקה לטובתו, כך נדמה לי. האמת היא שאני מאוד מתלבט, אבל לא בין "פרידה" ל"הערת שוליים", אלא בינו לבין הסרט הפולני "באפילה". אני בוחר לבסוף ב"פרידה" בגלל המועמדות לתסריט ובגלל הסחף הבינלאומי. אבל אם "באפילה" יזכה, לפחות נוכל להסתפק בניצחון יהודי. ונשאר, כהרגלנו, עם ההופעה המכובדת.
אוסקר 2012: הספירה לאחור נמשכת. השבוע התכנסו כל המועמדים לצילום המסורתי של האקדמיה. הנה כמה מהתמונות (ועוד תמונות כאן).
קלוני - מאחוריך. דוז'ארדן.
אומרים שהחזה של האוסקר מבוסס על דמותו. פיט
להיות זבוב על הוילון הכחול הזה. ספילברג וסקורסזי
תמונה קבוצתית של כל המועמדים. אין טעם לחפש את וודי אלן.
2.
ומפגש פסגה הוליוודי למפגש פסגה מוסיקלי שקרם סוף סוף עור וגידים: אריק איינשטיין ושלמה ארצי – לטעמי, באופן חד משמעי ובלי להיכנס לקריטריונים איכותיים, שניים משלושת הזמרים הגדולים בתולדות המדינה – חברו לשיר משותף. ובכך גם נסגר משולש עם הצלע השלישית, שלום חנוך, ששיתף פעולה עם השניים.
בעצם, אולי המילה "מפגש" אינה במקום. כפי שמספר אורי זר אביב ב"גלריה", השניים אפילו לא נפגשו באולפן. שלמה שלח שיר, אריק הרים אגודל לאישור, כל אחד הגיע לאולפן, והיידה לתחנות הרדיו המשתוקקות.
צריך לומר שאפו לארצי. הוא יודע שהמעמד שלו בציבור הרחב נמצא כמעט ביחס הפוך למעמדו בקרב מבקרי המוסיקה. הוא לא אריק ולא שלום, וכנראה לעולם לא יהיה (אלא אם יביא אותה בטוויסט ג'וני-קאש-ריק-רובין בסיום הקריירה). אז הוא מנסה לקבל את הלגיטימציה הביקורתית-אליטיסטית דרך החיבור איתם. ההצלחה, בינתיים, חלקית.
ואיך השיר? תשפטו בעצמכם. ותקראו גם את שי להב ב-YNET.
להתראות באיזו הופעה? לא הייתי בונה על זה. יש דברים שאפילו שלמה ארצי הגדול לא יכול להשיג.
הנה הטקסט:
בנקודה שבה הכל מתחיל תגיד לי, האם ליבך בוכה מאושר או כאב? האם אתה זוכר רגעים אינטימיים, בהם אתה פותח את הלב
בנקודה שבה הכל ממשיך יש קושי, תמיד האמנתי שבאמת יהיה רק טוב, ולפעמים כשהופיע רגע אושר, ניסיתי רק לשמור שלא ייעלם בסוף.
פזמון:עומדים על שביל חיים חוזרים הביתה, שנינו נעים בין אהבה לבין בריחה, בנסיעות הארוכות הייתי שר לה, האם על מה שבאמת קרה לך?
עומדים על שביל חיים בתוך החושך, שים לב הטוב מגיע בדממה דקה, כשהרחוב מתחיל להתעורר בבוקר, הרעש הגדול מכסה את השתיקה.
בנקודה שבה הזמן עוצר לרגע, האם פגשת לפעמים את הבדידות? הייתי נעמד לא פעם ומחכה לה, מת להרגיש אצלה האיש הכי אהוב.
פזמון:עומדים על שביל חיים חוזרים הביתה…
בנקודה שבה הכל מתחיל בלי רשע, האם אפשר לחיות בתוך בועה? תקשיב לרוח וללב יש צל חומק שם, להתראות באיזו הופעה…".
3.
אז הופעה של אריק ושלמה עדיין לא באופק, אבל זו של מדונה דווקא כן. המדונה תופיע באצטדיון ר"ג ב-29.5, והמחירים שווים לכל נפש שיכולה להרשות לעצמה כרטיס ב-250 ₪. רכישת כרטיסים ב-eventim.co.il, החל מהיום.
4.
בדיוק באותו שבוע בו התבשרנו על הופעתה של מדונה בארץ, קיבלנו גם חתיכת טיזר: מדונה בהופעת המחצית של הסופרבול.
וכמובן שבלי הפשלה התורנית אי אפשר. הפשלה מוגשת בחסות M.I.A והעורכים הלא ערניים ב-NBC.
5.
ואי אפשר להגיד סופרבול בלי להגיד "3.5 מיליון דולר על חצי דקת פרסומת?!". כן, זה המצב. האם זה שווה רק בשביל לתת לקלינט איסטווד לדברר אותך? מבחינתי התשובה היא כמובן כן.
הבעיה היא שכמעט כולן לא מתקרבות למקור. באופן מאוד לא מפתיע, דווקא זו שעשעה אותי. זה ישעשע כל גבר, אני מניח:
8.
וואו. אני כבר רגיל לזה ששני סרטים של כוכב קולנוע עולים במקביל: ניקולאס קייג', ראיין גוסלינג, קייט בקינסייל לאחרונה. אבל צ'נינג טייטום? שני סרטים של צ'נינג טייטום? במקביל? זה גדול עלי. דו"חות צפיה ב"בן של אף אחד" ו"לא תשכח" בהמשך השבוע. אולי.
9.
ועוד עלה השבוע: "מלחמת הכוכבים: אימת הפאנטום". בתלת ממד. השד יודע למה אנחנו צריכים את זה. בטח שלא בשביל זה – הטריילר הזה לבדו הצליח לגרום לי לוותר על הצפייה.
10.
זה הרבה יותר טוב – "Star Wars Uncut". זוהי גרסת השיווד האולטימטיבית שיצרו מעריצי הסדרה למיתולוגיה שג'ורג' לוקאס מחריב בהתמדה. מדובר במקטעים בני 15 שניות שיצרו מעריצים מכל רחבי העולם, אשר בראו מחדש את "מלחמת הכוכבים: תקווה חדשה" (באורך מלא, כן?). זה די סמטוחה – היא כוללת כלבים, רובי מים, לגו, מטוסי נייר, שקיות קרטון ומה לא, כשהכל מתערבב בתוך הסצנות – אבל זו סמטוחה משעשעת מאוד.
הנה הטריילר:
11.
אז מה היה לנו השבוע בבלוג? חוץ מהסופרבול, דיברנו גם על סרט גיבורי העל המפתיע "כרוניקה בזמן אמת" ועל גיבורת העל מריל סטריפ ב"אשת הברזל", וציינו 200 שנים להולדת דיקנס. אבל הפוסט הפופולארי ביותר בבלוג בשבוע האחרון היה – ועלי להוסיף כאן "במפתיע" – זה שהביא מבחר קטן מיצירתה של ויסלבה שימבורסקה המנוחה. מסתבר שרבים ביקשו לחשוב רגע קט על גורל שימבורסקה. בימי "האח הגדול", זו מחשבה מנחמת מאוד.
12.
בשעה שבתי קולנוע בתל אביב רק נעלמים, טוב לשמוע גם על אחד שנולד. זה קרה השבוע בבית ציוני אמריקה: "אורלנדו סינמה", בית קולנוע בן שני אולמות שמתכוון להוות אלטרנטיבה לקומפלקסים הגדולים. מה זה אומר? הקרנות בוקר (מהשעה 10:00), למשל, ואפילו במחיר מוזל (לפחות בתקופת ההרצה) – 29 ₪ ליומית. הבעלים, עודד הורביץ-ראובני, מבטיח גם רצועות נושאיות, הזדמנות לסרטים שהדרישות המסחריות סותר את אופיים, וקלאסיקות מהאוצר של סרטי אורלנדו. בקיצור – נדמה שמדובר בקולנוע שבאמת נולד מאהבת סרטים.
בשבועות הקרובים יוקרן ב"אורלנדו סינמה", בין השאר, סרטו המצוין של קמרון קרואו על פרל ג'אם, "20", שזכה בארץ להקרנה חד-פעמית בלבד. זה בהחלט שיבוץ בכיוון הנכון.
13.
דיווחים ממחלקת אבידות:
בשבוע שעבר נפטר איאן אברקומבי – לא מ"אברקומבי אנד פיטץ'", אלא מ"סיינפלד". מיסטר פיט, כמובן.
בשישי שעבר נפטר ממחלת הסרטן בגיל 69 זלמן קינג, שחתום על כמה מהיצירות האירוטיות המפורסמות בתולדות הקולנוע המודרני – ""סחלב פראי", "יומני הנעל האדומה" ו"תשעה וחצי שבועות של שכרון חושים" (אותו הפיק לאדריאן ליין). היה זה אך הולם שאת הבשורה על מותו נשא צ'ארלי שין.
אתמול הלכה לעולמה המשוררת ש. שפרה (שפרה שמואלביץ'), שחתומה בין השאר (לצד פרופ' יעקב קליין) על אנתולוגיית שירת המזרח הקדום המונומנטלית "בימים הרחוקים ההם".
הנה טליה אליאב שרה את "פשוט" שכתבה ש. שפרה (לחן: חיים רחמני).
אבל האבידה שנגעה ללבי יותר מכל התרחשה בדיוק לפני שבוע, כשבגיל 81 הלך לעולמו בן גזארה – מהמעולים שבשחקני הוליווד, שבעיני זכור בראש ובראשונה דווקא כאביו של וינסנט גאלו ב"בפאלו 66".
מכיוון שאת הקטע שבלינק לא ניתן לאמבד, הבאתי לכם במקום קטע מ"רציחתו של סוכן הימורים סיני" של ג'ון קסאווטס, שגזארה נמנה על הלהקה הקבועה שלו (הופיע גם ב"בעלים" וב"ליל הבכורה")
14.
בשבוע הבא יצוין ולנטיינ'ס דיי. ואם אתם מחוסרי עבודה בולנטיין כמוני, אין סיבה שלא תבחרו בדרך הזומבית לציין את היום.
מדובר ברעיון של חובבי זומבים בכלל ו"המתים המהלכים" בפרט, המבקשים לאתגר את יום האהבה הסכריני ולצאת למצעד זומבי בינלאומי ב-11 בפברואר. אתם מוזמנים להצטרף לצעדה התל אביבית, מחר ב-19:00. פרטים נוספים כאן (יום הזומבי-ולנטיין) וכאן (מצעד הזומבים בישראל).
15.
אפרופו "The Walking Dead" – אתם כבר מכירים את ה"The Walken Dead"?
16.
מרצ בחרה מנהיג. הבעיה היא שהיא בחרה בין (זהבה) גלאון ל(אילן) גילאון. הכרעה על קוצו של יוד – זו ממש עילה לתביעה בגין זיופים, לא?
17.
אפרופו תביעות: שבוע מצוין עבר על "עובדה"; זיכוי ראוי בפרשת סגן ר', ותחקיר מקומם ופוקח עיניים על עבודת הלוביסטים בכנסת. שווה צפייה.
18.
אפרופו תחקירים: ברוך קרא פרסם בערוץ 10 תחקיר על הנעשה באגף הפיקוח על הגז במשרד התשתיות. באחד הרגעים בכתבה נשמעת היועצת המשפטית של האגף, אולגה רזניקוב-גבאי, כשהיא מודיעה לבעליה של חברת גז כי האגף השתיל סוכן סמוי בחברתו, ומפלילה את הסוכן במילים "הוא לא עשה בר מצווה". אני נתפס למשפט הזה, כי הוא כל כך מטומטם עד שהוא מצחיק. האם היועצת המשפטית המלומדת באמת חושבת שהמשפט "המעורפל" הזה הוא שיציל אותה מלתת דין על מעשיה?
19.
ובחזרה לכנסת: חברת הכנסת אורית זוארץ מקדמת חקיקה נגד משלמים על שירותי מין. מבלי להיכנס לסוגיה המורכבת, צריך לגנות את מי שבחר להלחם בה באמצעות הפצת כרטיסי ביקור עם המספר שלה בתל אביב, במתכונת המוכרת לכל מי שחנה בתל אביב אי פעם ומצא את הכרטיס המבטיח צמוד לשמשה. כמה נמוך.
20.
ועוד מהכנסת: החוק המטומטם שחייב את ערוץ 10 לשדר את מהדורת החדשות שלו מירושלים יצר מצב אבסורדי שבו המהדורה המרכזית מתנהלת כשהמגיש באולפן, וכל הכתבים והפרשנים נמצאים מגבעתיים. אז מה בדיוק הרוויחו מהחוק? האם יעקב אילון ותמר איש שלום העתיקו את מגוריהם לבירה? מובן שלא. הוא שאמרתי – טמטום.
21.
השבוע שמעתי את יעל דן מראיינת ברדיו את יובל בן עמי. לפני הראיון היא הקדימה וסיפרה על החשיפה הגדולה של חייו. שתי מחשבות עלו בי. הראשונה: די. עד מתי תתואר כל יציאה של סלבריטאי מהארון כ"חשיפה" מרעישה?
השניה היתה רעיון: אנחנו כבר לא מתרגשים מהומואים, לסביות ואפילו טרנסג'נדרים שיוצאים מהארון, אבל מה בדבר יציאה מהארון של טרנסווסטיט או קרוסדרסר? זה יהיה חדש. זה יהיה מעניין.
בום. דקות מאוחר יותר, ומסתבר שזו בדיוק החשיפה האמיצה להדהים של בן עמי: בלילות הוא מגלח רגליים, שם בלונים עם מים בחזייה, לובש שמלה אדומה ויוצא לכבוש את תל אביב בדמותה של אנה לולו.
לידיעת קוראי מה שאלון עידן מכנה "נייר העמדה היומי של ראש הממשלה" ("ישראל היום").
23.
"אפרת" – העמותה המתנגדת להפלות – מתחילה להסעיר את הזירה הציבורית. השבוע נתקלתי לראשונה בתשדיר הרדיו שלה.
הבעיה עם התשדירים של "אפרת" היא לא שהעמותה מעודדת נשים לא לבצע הפלות. הבעיה היא שהיא לא אומרת את זה. הבעיה היא שבתשדיר היא פשוט מזמינה נשים ששוקלות לעבור הפלה להתקשר, במסווה של ייעוץ – כשבעצם יש כאן אג'נדה ברורה ומוצהרת. אני דווקא בעד פרישה של התמונה המלאה, ולא להגיד אוטומטית "כן להפלות!", אבל אני בספק אם זה מה שקורה ב"אפרת". וזה בטח לא מה שעולה מהקמפיין המעורפל שלה.
24.
הנה נשים שבאמת זקוקות לעזרה: האחיות סנגלי מהודו.
הן סובלות מתסמונת נדירה המכונה "תסמונת איש הזאב". אני לא חושב שצריך להכביר מילים. הדוקומנטריסט סנה גופטה מבקש כעת ליצור סרט אודותיהן, כדי לסייע במימון ניתוחי לייזר יקרים שיגאלו את הבנות. הסיפור המלא כאן.
25.
חדשות נפלאות: כתביו התיאולוגיים של אייזיק ניוטון עלו לאתר הספריה הלאומית. מי שמכיר את ניוטון בעיקר כפיזיקאי דגול – כלומר כולנו – יופתע לגלות את ניוטון התיאולוג הסקרן, עם פרשנויות מקראיות ונבואה לגבי אחרית הימים (2060, אם אתם צריכים להתכונן). מרתק.
26.
ברכות למנהלי הרדיו החדשים: מיקי מירו, שמינויו למנהל קול ישראל אושרר, וירון דקל, המפקד המפתיע של גל"צ. עם שניהם יהיה לכל הפחות מעניין – מירו כבר הצליח לעורר תסיסה בקול ישראל, ודקל הוא עיתונאי פוליטי אסרטיבי שיהיה מעניין לראות את חותמו על התחנה הנתונה למרותו של שר הביטחון המושמץ. שיהיה בהצלחה.
27.
ובטלוויזיה: "עבודה ערבית" חזרה לעונה שלישית, אמנון לוי פגש את אליקו כהן. כתבתי על שניהם (הלינקים בפנים).
28.
יאיר רוה מבקש ליצור מאגר תסריטים ישראלי. אם יש בידיכם כאלה, אתם מוזמנים להצטרף.
פורסם במקור ב"פנאי פלוס", אוגוסט 2013
עין עצלה 