פורסם במקור בגיליון מרץ של "בלייזר"
דסטין הופמן הוא בחור חכם. אולי זה הגניוס היהודי, ואולי זה בגלל שאם אתה שחקן מוכשר שרוצה להיות כוכב הוליוודי אבל נראה כמו דסטין הופמן – כדאי שתהיה לפחות חכם. ומה כל כך חכם בדסטין הופמן? ובכן, הופמן, למשל, יודע לבחור את העבודות שלו. הוא מבין שכוכבו ההוליוודי שקע במעמקי המדרכה המפורסמת, אבל לפחות בוחר לעצמו תפקידים מעניינים בסרטים מוערכים ("אני ♥ האקביז", "הסיפור על פי בארני"), ומדי פעם שולח קריצה משועשעת בלהיט הוליוודי ("פגוש את הפוקרס", "קונג פו פנדה"). אם זה נשמע לכם הכיוון המובן מאליו עבור כוכב הוליוודי במיל., אתם מוזמנים להציץ בחלקים האחרונים בפילמוגרפיות של בני דורו רוברט דה נירו ואל פאצ'ינו.
לפני כשנה וחצי עשה הופמן מעשה: הוא הלך להצטלם לפיילוט לטלוויזיה. כשהפיילוט של "Luck" הפך לסדרה ב-HBO נרשם פרק חדש בהיסטוריה של הטלוויזיה האמריקאית. בפרק הזה, גם סופרסטארים הוליוודיים עושים טלוויזיה.
שיהיה ברור: עם כל הכבוד לגבריאל ביירן, ללורנס פישבורן ואפילו לזוכה האוסקר ג'רמי איירונס, אגדה הוליוודית בקליבר של הופמן שעושה תפקיד קבוע בטלוויזיה זה סיפור אחר. הופמן הוא אולי הכוכב הגדול הראשון – והגדול ביותר עד כה – שהבין שהוליווד הפסיקה לחכות לו. שאין לה מה להציע לו יותר. הוליווד תקועה כל כך עמוק בתחת של התלת ממד, של הסיקוולים ושל הבלוקבאסטרים, שכבר לא נשארים לה זמן וסבלנות לסרטים שיתאימו לשחקנים רציניים כמו הופמן. את המעט שיש לוקחים "הילדים" (לאונרדו דיקפריו, בראד פיט) ועושים ממנו שטיח לאוסקר. לזקנים נשארים רק תפקידי הסבא האקסצנטרי, ושאר בי-מוביז וסרטי פסטיבלים.
אז הופמן החליט שלא מתאים לו לגמור מתויג כפארסה כמו דה נירו ופאצ'ינו, לחצות את קו המצלמה כמו רוברט רדפורד, להוריד הילוך כמו ג'ק ניקולסון או לתלות את הנעליים כמו ג'ין הקמן. הוא החליט ללכת למקום שבו עדיין מציעים תפקידים מעולים לשחקנים מוכשרים. פעם, כשדסטין הופמן היה שחקן צעיר בשנות השלושים לחייו, קראו לזה הקולנוע האמריקאי. היום קוראים לזה הטלוויזיה האמריקאית.
את מה שהופמן וגברברי הוליווד לומדים עכשיו, שחקניות הוליוודיות למדו כבר מזמן. הן, שרואות איך הנעורים שלהן עוזבים אותן עם הקריירה במזוודה, גילו שהטלוויזיה עדיין מתייחסת בכבוד לשחקניות מבוגרות (כלומר – מעל גיל ארבעים). כך החל פעפוע של שחקניות מהמסך הגדול לקטן: גלן קלוז, הולי האנטר, קיירה סאדג'וויק, מרי לואיז פארקר, סאלי פילד, קתי בייטס, לורה ליני, לורה דרן, ג'יין טריפלהורן, קוני נילסן, מריה בלו ואחרות. מה שקרה להופמן בשנות השבעים לחייו, קרה לרובן כבר בשנות הארבעים שלהן. האנטר, כלת אוסקר, תחזור השנה לקולנוע אחרי שש שנות היעדרות; דרן המציאה את עצמה מחדש ב"מוארת"; וקלוז התקמבקה עם שני תפקידים טלוויזיוניים מרשימים (ב"המגן" וב"דמג'ס") למועמדות לאוסקר ("אלברט נובס"). אפילו שלוש הדיאנות המבוגרות – ווסט, לאד וקיטון – הבינו שבגילן כבר אין להן מה לחפש בהוליווד (לפחות כל עוד מריל סטריפ והלן מירן מחלקות ביניהן את כל התפקידים המעניינים), וחתכו לטלוויזיה: ווסט ב"בטיפול", לאד עם בתה דרן ב"מוארת", וקיטון בפיילוט שלא צלח ב-HBO.
יש לך משהו עצוב בעין. לורה דרן ב"מוארת"
ועכשיו זה קורה גם לגברים. הופמן מסמל רק את שיאו של התהליך, שהחל עם שחקנים זוטרים יותר שנדחקו מפלנטת הכוכבים ההוליוודית: ביירן, פישבורן, אלפרד מולינה, ביל פקסטון, סם ניל, ג'יימס ספיידר, ג'יימס וודס. כוכבים נשכחים כמו איירונס וניק נולטה מצאו בטלוויזיה הזדמנות לחדש ימיהם. שחקני משנה נצחיים כמו ג'ף גולדבלום וסטיב בושמי זכו בה לתפקידים ראשיים. הבטחות בדימוס כמו קיפר סאת'רלנד וצ'ארלי שין מצאו בה תהילה מאוחרת. אפילו אבותיהם הקשישים דונאלד ומרטין הלכו באותה הדרך.
כעת גם שחקנים צעירים בעלי עתיד מבטיח לא חוששים, ולפעמים אפילו מעדיפים, ללכת לקריירה טלוויזיונית, ליהנות מיציבות כלכלית ואמנותית ולבנות תפקידים מורכבים שאולי יזניקו אותם לכוכבות הוליוודית, ואולי בכלל יהפכו אותם לאייקונים תרבותיים. מייקל פיט, למשל – מי שסומן לרגע כלאונרדו דיקפריו הבא – שם את הקריירה הקולנועית בהמתנה, ונכנס לתפקיד ארוך טווח ב"אימפריית הפשע". טימותי אוליפנט עשה סימנים של פריצה לקולנוע, אבל שינה כיוון ונכנס עמוק לכובעי הבוקרים של "דדווד" ו"צדק פרטי". ג'ייסון שוורצמן וזאק גאליפיאנאקיס התמסרו ל"משועמם", ובן סטילר עומד להפיק, לביים ולככב בסדרה חדשה ב-HBO בשם "All Talk".
הופמן גדל בקולנוע האמריקאי המשובח והנועז של שנות השבעים, שהיה החממה שבה גדלו לצדו כמה מהכישרונות הגדולים בתולדות הוליווד: ניקולסון, הקמן, דה נירו, פאצ'ינו, רדפורד, וורן בייטי, רוברט דובאל ואחרים. פול ניומן היה בשיאו. מרלון ברנדו יצר שלושה מתפקידיו הנודעים ביותר. היו שם גם ריצ'ארד דרייפוס ורוי שיידר וג'יימס קאן. אבל הזמנים השתנו. הוליווד עדיין מגדלת כישרונות פה ושם (ראיין גוסלינג, ג'וזף גורדון לויט), אבל זה לא דומה לגשם המטאורים ההוא. אבל אלה אינם הכישרונות שהלכו – אלה התפקידים.
ככה זה היום: אם אתה לא יכול להיות גיבור על, לתפקד כאביר חלומות או לגלם אדם צעיר וזקן באותו סרט, אין לך מה לחפש על המסך הגדול. הוא שייך לג'ורג' קלונים של העולם (וקלוני הוא הדוגמה המושלמת לתנועה ההפוכה, שהופכת נדירה – כוכב טלוויזיה שהופך לכוכב קולנוע. ג'ון האם המלוקק עשוי להיות הבא בתור). הישועה של הצעירים הרעבים והוותיקים המשופשפים תצמח אולי מהטלוויזיה. העידן המכונה תור הזהב של הטלוויזיה האמריקאית יכול להיות גם תור הזהב של השחקן האמריקאי. במקומות בהם מוצעים תפקידים מורכבים, שלמים ומאתגרים, ימצאו גם השחקנים שיגלמו אותם. הטלוויזיה מציעה רבים כאלה: הגנגסטר החרדתי טוני סופרנו, המורה שהיה לברון סמים וולטר ווייט ("שובר שורות"), ראש העיר הכוחני והדועך טום קיין ("בוס"). שורה ארוכה של גברים חזקים ופגומים מתייצבת על המסך הקטן, ותור ארוך של שחקנים מעולים עומד בתור כדי להיכנס לעורם. ואם בראש התור מתייצב דסטין הופמן, סימן שמשהו טוב מאוד עובר על הטלוויזיה האמריקאית, ומשהו רקוב מאוד בהוליווד.
עין עצלה 