תגית: חייזרים

"לדברים גדולים יש התחלות קטנות" ("פרומתיאוס" – ביקורת)

שימה גדולה ויומרנית נטל על עצמו רידלי סקוט כשהחליט לחזור ל"הנוסע השמיני", אחד משני הסרטים הטובים ביותר שביים, לצד "בלייד ראנר" – שני סרטים נפלאים ורבי חשיבות בתולדות הקולנוע, ושני סרטים שמגדירים לנצח את סקוט כחידה בעבור חובבי קולנוע. האם האיש שיצר את "הנוסע השמיני" ו"בלייד ראנר" הוא אותו האיש שיצר את "שנה נפלאה" ו"ממלכת גן עדן"?

אמרתם גדול ויומרני, אמרתם רידלי סקוט – האיש שבזמן שאנחנו מדברים כבר עובד על פרויקט "בלייד ראנר" חדש (מדאיג, אה?). האיש מעולם לא נרתע מאתגרים ומהזדמנויות להפגין מגלומניה. האיש שלעולם לא אי אפשר לדעת למה לצפות ממנו.

על הרקע הזה, קשה היה להיכנס להקרנת "פרומתיאוס" – הפריקוול של "הנוסע השמיני" – עם ציפיות מרקיעות שחקים שתואמות את הרף התרבותי-היסטורי של המקור. לכל היותר אפשר היה לקוות שסקוט לא יחרבן את העסק, יתקשקש עם המיתולוגיה ויוציא אותנו מהאולם עם תחושה של "למה היה צריך את זה?" או פשוט "WTF?". לזכותו של סקוט יאמר שלפחות במשימה הזו הוא עמד.

היומרות הרידלי-סקוטיות של "פרומתיאוס" לא נשמרות לצד המטא-קולנועי, אלא זולגות גם לסיפור עצמו. "פרומתיאוס" לא רק חוזר ומעמיק חקר במיתולוגיה של "הנוסע השמיני", אלא מתיימר לספר, לא פחות ולא יותר, על בריאת האדם. סיפור המסגרת מספר על גזע עליון של יצורים שברא את האדם. צמד חוקרים (לוגן מרשל גרין ונומי ראפאס בהופעה פחות פראית ומוחצנת ממה שהתרגלנו לקבל ממנה) יוצאים לחקור את סיפור הבריאה ועומדים בראש משלחת מחקר הממומנת על ידי מיליארד קשיש (גאי פירס) ומנוהלת ע"י שני נציגיו – מפקדת קרת דם (שרליז ת'רון) ואנדרואיד מנומס בשם דייויד (מייקל פסבנדר). החללית שבה הם נמצאים קרויה "פרומתיאוס" – כשמו של בורא המין האנושי וגואלו, הטיטאן המיתולוגי שהעניק לאדם את מתנת האש, שמרד באלי האולימפוס ושגם הביא בעקיפין ליצירת תיבת פנדורה עתירת הפורענויות. בקיצור, חתיכת מטען מועמס על החללית ועל הסרט.

אמרתי לך לא להדליק ביחד מכונת כביסה ומדיח

המסלול שבין "הנוסע השמיני" ל"פרומתיאוס" מלמד היטב על הדרך שעבר רידלי סקוט במהלך השנים. "הנוסע השמיני" היה, בבסיסו, בי-מובי. מבריק, מופתי, עשוי לעילא, סרט האימה הטוב בהיסטוריה לצד "פסיכו" – אבל בי-מובי, סרט אימה-מד"ב הארדקור, עם חללית וחייזרים מפלצתיים והכל. "פרומתיאוס" כבר מכוון לכוכבים, או לפחות ל"2001 אודיסיאה בחלל".

הטיפול בתמה הפילוסופית-אקזיסטנציאליסטית של "פרומתיאוס" לא מורכב, לא מעמיק ולא מגשים את היומרות. בעצם, בניגוד למה שאפשר היה להבין מהטריילרים או מהחזית שפתח רידלי סקוט מול הכנסיה הקתולית, "פרומתיאוס" לא באמת מציע תובנות מרחיקות לכת על ראשית האדם. הוא משתמש בסיפור בסיסי ולא מתוחכם במיוחד על גזע עליון שיצר גזע תחתון ומאס בו. באחד מהדיאלוגים היפים הבודדים בו משוחח דייויד עם אחד המדענים, שואל האנדרואיד "למה אתה חושב שאתם בני האדם יצרתם אותי?". "כי יכולנו", עונה המדען. "אתה יכול לתאר לעצמך עד כמה מאכזב יהיה לשמוע את זה מהיוצר שלך?", שואל דייויד. דיאלוג שנוגע בעומק השאלה הקיומית של האדם, ובדיוק כמו המדען השותק – לא זוכה למענה הולם.

יתכן שהפיי-אוף של המיתולוגיה החדשה שמספר סקוט ב"פרומתיאוס" יגיע בסרט המשך עתידי שיביא את בני האדם אל מולדת אותו גזע עילי. בינתיים אין ל"פרומתיאוס" שום דבר חדש להציע. אפילו לרעיונות שהציגה סדרת "הנוסע השמיני" על נשיות וגבריות, על אנושי ומפלצתי, על טבעי ומכני ועל אדם וחיה אין מקום ב"פרומתיאוס".

וזה כדור ברקים. זה היה מאוד פופולארי באייטיז.

אף על פי כן, העובדה הזו דווקא משחקת לטובתו של הסרט, כשסקוט חוזר ליסודות ומציג מותחן אימה מד"בי עם סיפור שחוק (צוות שמגיע לכוכב מסתורי) שמנצל את מעטפת הז'אנר. ברגעים היפים שלו, "פרומתיאוס" מזכיר את מה שהיה נפלא ב"הנוסע השמיני" המקורי של סקוט. זה היה סרט שהעמיד במרכזו את הקלאוסטרופוביה: חלל צר, אווירה עוכרת שלווה ופחד משתק מהלא נודע. סקוט וצוותו עשו פלאים עם הפקה בקנה מידה צנוע, בדיוק כפי שספילברג ידע לנקז את מלוא עוצמות הפחד מהכריש של "מלתעות" מבלי להזדקק לפעלולי CGI או אפילו לכריש בשר ודם. "פרומתיאוס" הוא כבר סרט של עידן אחר, תקציבים אחרים ורידלי סקוט אחר, ורף ההפקה בהתאם. ובכל זאת, רגעיו הטובים ביותר הם דווקא אלה צנועי הממדים, שבהם בני אדם מפוחדים מוצאים את עצמם במקומות סגורים, חשוכים ושורצי חרקים ריריים ורצחניים.

זה בדיוק החומר ממנו עשויות שתי הסצנות המוצלחות ביותר ב"פרומתיאוס". הבעיה היא שסצנות כאלו מוגשות במשורה, בזמן שסקוט מעדיף לבזבז זמן על קשקושים פילוסופיים פסבדו-עמוקים. לו היה ניתן הפרויקט בידי במאי אחר, במסורת "הנוסע השמיני" – סדרה שזכתה לשורה של יוצרים ייחודיים ובעלי חזון (ג'יימס קמרון, דייויד פינצ'ר וז'אן פייר ז'נה) ותגמלה את הצופה בהתאם – אין ספק ש"פרומתיאוס" היה נראה אחרת לגמרי, ואולי באמת מצדיק את חזרתו ליסודות המיתוס דווקא מהפן הז'אנרי.

סקוט לא יכול היה להרשות לעצמו ככל הנראה לחזור על הבי-מובי הנפלא שלו, ונכנע לצורך (המובן) ליצור סרט במשקל כבד. מבחינה זו, התוצאה מאכזבת. לא רק ש"פרומתיאוס" לא מגולל מיתולוגיה מעניינת ועמוקה, אלא שהוא גם נופל לכתיבה רשלנית להביך (פרי מקלדתם של ג'ון ספייהטס ודיימון לינדלוף, מכותבי "אבודים", שאחראי גם על היצירה המרושלת לא פחות "הפלישה למערב" וצריך להיזרק לבוליווד במקום לקבל את כתיבת הסיקוול של "סטארק טרק"). בסצנה הגרועה ביותר בסרט נכנס קפטן הספינה (אידריס אלבה האומלל) ופשוט יורה במונולוג מהיר את כל סיפור הרקע של הגזע העליון והכוכב. ככה: בלי הצדקה, בלי הסברים, בלי גיבוי עלילתי, כמו זכה להארה אלוהית, או תסריטאית.

יש ל"פרומתיאוס" את הרגעים המוצלחים שלו. יש לו את הנומי ראפאס היעילה והמייקל פסבנדר המעולה שלו. יש לו את המפלצות הה.ר. גייגריות המדהימות שלו. יש לו את כל הפוטנציאל הוליד אחלה סיקוול. אם רק יתנו למישהו אחר את הגה הספינה. מישהו יודע מה עושה כריסטופר נולאן בקיץ הבא?

Twitsonfilms: ה"אודיסיאה בחלל" של "הנוסע השמיני"? לא ממש. סקוט מכוון לכוכבים ומפספס יותר מדי חייזרים רצחניים בדרך לטובת פסבדו-פילוסופיה. ½***

"פרומתיאוס" (Prometheus). בימוי: רידלי סקוט. תסריט: ג'ון ספייהטס ודיימון לינדלוף. שחקנים: מייקל פסבנדר, נומי ראפאס, שרליז ת'רון, אידריס אלבה, לוגן מארשל גרין, גאי פירס, שון האריס, רייף ספאל, אימון אליוט, בנדיקט וונג, קייט דיקי. 124 דקות.

אידיבי כאן, IMDB כאן

שבוע הספר המטופש

לרגל שבוע הספר – 30 ספרים שאני רוצה לקרוא ואין לי שום סיבה טובה לעשות זאת

"עגלות הקניות המשוטטות של מזרח אמריקה הצפונית – מדריך זיהוי לשטח" מאת ג'וליאן מונטאגיו

נהדר. כי יש לי אחת כזו בחצר. מעניין אם אצליח לזהות אותה למרות שהיא לא ממוצא צפון אמריקאי.

"של מי הישבן הזה?"

גם זה מדריך זיהוי שימושי.

"555 שאלות ותשובות על נשים, כסף, פוליטיקה וכדורגל" מאת אנדריי ארשווין

ובקיצור: אוטוביוגרפיה של כדורגלן רוסי

"זכיה בלוטו לשחקנים מן המניין" מאת פרופ' ג'ונס

מדובר בז'אנר ספרותי חביב עלי במיוחד: מדריך לעשיית כסף בקלות. מדובר בז'אנר שמתעלם לחלוטין מהמופרכות שבבסיסו, וכמובן שיש לו רק הוכחה אחת – הוא עושה כסף בקלות למחבר.

"עוד הנאה… מדריך מתקדם לסקס ביחידות" מאת הרולד ליטן

את הרב מכר הראשון שלו – "ההנאה שבסקס ביחידות" – אני עוד מבין, למרות שלא ברור לי מה יש להסביר כאן. למדריך הזה אני כבר סקרן.

"ספר גזירי הנייר של ברק ומישל אובמה" מאת ג'ון בוסוול

חובה לצורך העלאת סאטירת תיאטרון הבובות הפוליטית שכתבתי.

"איך להימנע מעבודה" מאת וויליאם ג'. ריילי

אם הספר הזה מקיים את הבטחתו, הוא שווה כמה אלפי שקלים.

"סריגה עם שיער כלב" מאת קנדל קרוליוס ואן מונטגומרי

צודקות – למה ללבוש סוודר מצמר כבשים כשאפשר ללבוש אחד מחיית המחמד האהובה שלך?

"חייל דב" מאת ג'פרי מורגן ו-וו.א. לסוקי

מבוסס על סיפור אמיתי. לא, ברצינות.

"הספר הגדול של סיפורי סוסים של לסביות" מאת אליסה סורקיס ומוניקה נולאן

קניתם אותי ב"לסביות".

"מדריך קפטן קירק לנשים" מאת ג'ון 'בונס' רודריגז

יומן הקפטן: קבעתי עם לוטננט אוהרה לדייט במאדים. נראית לי זורמת. יש מצב שעד מחר אני נועץ בה את הפייזר שלי.

"לעבוד מ-IX עד V: מארגני אורגיות, ליצני לוויות ומקצועות מהוללים אחרים של העולם העתיק" מאת ויקי לאון

טוב, צחוקים בצד, זה אשכרה מעניין אותי.

"בן השלוש שלך: חבר או אויב" מאת לואיס בייטס איימס ופרנסס ל. אילג

תנו לי לנחש – אויב?

"איך לעשות אהבה כשאתה בהכרה" מאת גאי קטלהק

מזל. כי כשאני לא בהכרה אני מסתדר לא רע.

"הפירומן המעשי" מאת וויליאם גארסטל

כי זו הבעיה עם פירומנים: הם לא פרקטיים.

"איך להימנע מספינות ענק" מאת קפטן ג'ון וו. טרימר

הו. זה מעשי.

"איך להיעלם לגמרי ולא להימצא לעולם" מאת דאג ריצ'מונד

שהוא בעצם סופר הצללים של כמה כוכבים ישראלים שעברו להוליווד.

"מדריך הבישול לאסטרונאוט" צ'ארלס ט. בארלנד וגרגורי ל. ווייט

בחלל אף אחד לא שומע אותך צועק "איפה המלח?".

"למד את אשתך להיות אלמנה" מאת דונלד רוג'רס

לא רוצה לבאס, אבל זה נשמע פשוט.

"101 שימושים לחתול מת" מאת סיימון בונד

ניסיתם את זה?

"המדריך לכלב מאתר גופות" מאת אנדרו רבמן, אדוארד דייויד ומרסלה ה. סורג

כי שנים אני מנסה לאמן את שלי ללא הצלחה.

"איך להשתין בעמידה" מאת אנה סקינר

אם תדעו את הסוד הזה, מה ישאר לנו בשביל עצמנו?

"המדריך למרדף אחרי סופות" מאת טים וסקז

טוב, זה מגניב.

"איך להקים מדינה משלך" מאת ארווין ס. שטראוס

מאת השושלת ההאשמית. או מאת פיטר גריפין.

"אטלס הפשפשים של בריטניה ואירלנד" מאת ר. ס. ג'ורג'

כדי שתדעו איזה פשפש אתם מועכים.

"מי ומי בחייזרים" בעריכת מרטין ס. קוטמייר

כי סדר צריך שיהיה.

"אלביס – החיים אחרי המוות: חוויות על חושיות בלתי רגילות סביב מותו של סופרסטאר" מאת ד"ר ריימונד א. מודי ג'וניור

זה נשמע לכם מוזר? הרי אלביס בכלל לא מת. לעשות ספר על מותו – זה מוזר.

"איך ללמד את הכלב שלך פיזיקה" מאת צ'אד אורזל

בוא נתחיל בלהשתין רק בחוץ, בסדר?

"הביקור שלי בנגה" מאת ט. לובסנג רמפה

זה קרה לפני שנגה עבר מול השמש או אחרי?

"האם אלוהים מדבר לפעמים דרך חתולים?" מאת דייויד אוונס

לא.

גלקטיקוס ("הנוקמים" – ביקורת)

הגיע הזמן לדבר על "הנוקמים". הגיע הזמן להגיד שאני לא שותף להתלהבות. הגיע הזמן להגיד שנורא רציתי, ושהוא אחלה סרט בעיני – באמת סרט קיץ מצוין – אבל שהוא אפילו לא קרוב למימוש הפוטנציאל שלו ושאין שום הצדקה למספרים הפנטסטיים שהוא עושה בקופות. הוא בטח לא יותר טוב מ"כוכב הקופים: המרד", נניח. הגיע הזמן לספר שכשואלים אותי "הנוקמים" או "באטלשיפ", אני אומר "באטלשיפ". הגיע הזמן להודות שאני לא בטוח שהוא טוב בהרבה מ"איירון מן" ושהוא לא יכול להחזיק ל"האביר האפל" את הגלימה. וזה מגיע מבחור שמת על גיבורי קומיקס, אוהב סופרגרופים ומחזיק מג'וס ווידון.

ווידון הוא לא הבעיה של "הנוקמים". ווידון, אם כבר, הוא הפתרון שלה. העבודה שהוא עשה בסרט שהרבה יותר קל להיכשל בו מאשר להצליח בו מרשימה. כפי שיכול לספר כל מאמן כדורגל שעבר במועדון גדול, עבודה של ניהול אגו היא עבודה קשה. במקרה הזה האגו המנוהל אינו של השחקנים – שרובם אינם בקליבר הכי גדול שיש בהוליווד – אלא בניהול האגו של הסופר-גיבורים, שכל אחד מהם שווה סרט בעצמו, ולרובם כבר יש כמה כאלה.

לא, אמרנו שאתה מביא את הבירות (תמונות: יח"צ)

להצליח לטוות את כל המיתולוגיות, מבני האישיות והכוחות המיוחדים לתוך תסריט אחד זו מלאכת מחשבת, ו-ווידון עשה זאת (ועשה זאת כמעט לבדו, אגב, למרות הקרדיט שניתן לזאק פן). טוני סטארק שלו (רוברט דאוני ג'וניור) מתבלט בחבורה, אבל לא גונב את המנהיגות הטבעית של קפטן אמריקה (כריס אוונס). ת'ור (כריס המסוורת') הוא אל שנמצא בעצם חמש דרגות מעל כולם, אבל לא תופס תחת. האלמנה השחורה (סקרלט ג'והנסון) והוקאיי (ג'רמי רנר) – שתי הדמויות היותר מוזנחות של הסרט – הם בני אדם רגילים עם כישורים מיוחדים שלא מתביישים להסתכל לכל המוטאציות האלה בלבן של העיניים. והענק (מארק רופאלו) – סטן לי חייב חיבוק גדול לווידון על בנייתו מחדש של הענק, שאחרי שני ניסיונות כושלים (לא לגמרי בצדק) מתחיל להיראות כמו מישהו שיכול להחזיק סרט על כתפיו האימתניות.

החבר'ה האלה לא רק מסתדרים ביחד מבחינה קולנועית מבלי לדרוך אחד על אצבעות רגליו של האחר (עניין כואב כשמדובר למשל בכף רגלו של הענק), אלא גם מביאים את קרבות האגו שלהם למסך. לפרקים זה כמו להציץ לחדר ההלבשה של קבוצת כדורגל ולראות את המתחים מצטברים ומתפרקים בין האגואים הנפוחים, רגע לפני שהם חייבים לשים את הדברים בצד, לאחד כוחות ולצאת אל הקרב על כר הדשא.

אני אומר לכם, אני זוכר שחניתי ב-3 צהוב

הבעיה היא שכל הסופר-גיבורים הנפלאים האלה, עם כל הכוחות המיוחדים והפאנץ' ליינים המעולים שלהם ("הוא מאומץ", אומר ת'ור על לוקי), לא מקבלים סיפור ראוי להתמודד בו. זה עוד סרט העולם נגד החייזרים, והבעיה עם סרטי העולם-נגד-חייזרים היא שבדרך כלל החייזרים הם פונקציות בריוניות מכוערות שאין לך שום טיפת עניין בהם חוץ מלראות אותם מכוסחי-תחת. שזה בסדר, אבל לא יותר ממשחק וידאו על מסך ענק. וכשיש לך "חצי אל, סופר-חייל שהוא אגדה חיה שגם מקיים את האגדה, בחור עם בעיה קשה של שליטה בכעסים ושני מתנקשים מקצועיים" – ובכן, כמו שמנסה טוני סטארק להסביר ללוקי, צריך קצת יותר מלוקי וצבא של חייזרים כדי לעורר עניין. צריך סופרגרופ של נבלים.

מרוב גיבורי על ווידון מתקשה להגיע לעומקים שיצירות קומיקס – לפחות הטובות שבהן – מצליחות להגיע אליהם. יש לא מעט חומרים תמאטיים להתעסק איתם ב"הנוקמים" – הדואליות של הענק, הריקנות הרגשית של סטארק, הפשיזם של לוקי – אבל יש מעט מדי זמן (כן, לפעמים גם 143 דקות הן מעט זמן) לטפל בהם, וממילא לכל אחד בחבורה הזו יש סשנים קולנועיים משלו כדי לשטוח את הבעיות הפסיכולוגיות והביוגרפיה המשפחתית שמעיקות עליו. בכל זאת, צריך לגבש כאן חבורה של אגואים אדירים, לעשות להם קצת דינמיקה קבוצתית ולשלוח אותם להציל את העולם במערכה אחרונה אדירה. אז גם אם זה שלם שקטן מסכומם הבלתי נתפס של חלקיו, זו ללא ספק פסגת המנהיגים הטובה ביותר שהעולם יכול היה לקוות לה.

ואם יצאתם לפני סיום הקרדיטים, הנה מה שפספסתם:

כאן תתחילו ב-5:30

<iframe width="560" height="315" src="http://www.youtube.com/embed/DqJbQEVA-vU&quot; frameborder="0" allowfullscreen></iframe>

וכאן פשוט תפתחו תיאבון

<iframe width="560" height="315" src="http://www.youtube.com/embed/TvwmKKi3LZE&quot; frameborder="0" allowfullscreen></iframe>

Twitsonfilms: סופגרופ של גיבורי על? למה לא? ג'וס ווידון מצליח לקבץ חבורת אגואים נפוחים לכדי אגרוף קולנועי מבדר ושנון. הגלקטיקוס האלה מספקים את הסחורה. ****

 

הנוקמים (The Avengers). בימוי: ג'וס ווידון. תסריט: ג'וס ווידון וזאק פן (על פי הדמויות של "מארוול קומיקס"). שחקנים: רוברט דאוני ג'וניור, כריס אוונס, כריס המסוורת', סקרלט ג'והנסון, ג'רמי רנר, מארק רופאלו, טום הידלסטון, סמואל ל. ג'קסון, קלארק גרג, סטלאן סקארסגארד, קובי סמאלדרס, גווינת' פאלטרו, פול בטאני. 143 דקות.

IMDB כאן

גברים שחורים אינם יכולים לקפוץ בזמן ("גברים בשחור 3" – ביקורת)

לפני כמה חודשים שאל אותי מישהו מה קורה עם וויל סמית'. נדמה לי שעניתי משהו כמו "לא יודע, אנחנו לא בקשר". מה שהיה נכון – סמית' לא היה בקשר עם אף צופה קולנוע בשנים האחרונות. הוא לא עשה סרט כבר ארבע שנים. אבל ידעתי באותו זמן שהוא נמצא בצילומי ה"גברים בשחור" החדש, והבטחתי לאותו בחור שבמהירה יקבל שוב את הנסיך המדליק שהוא אוהב. וכן, באמת את הנסיך המדליק שהוא אוהב – זה המצחיק, המבריק והמדליק, ולא הטיפוס העגום והמיוסר מכל מיני ניסיונות דרמטיים לא עקביים כמו "המרדף לאושר" (אגב, איך רודפים ל-משהו?) ו"שבע נשמות".

וזה מה שאכן קרה. סמית' חזר, וכדרכם של כוכבי קולנוע לא נראה שהוא התבגר במיוחד. וזה טוב, כי כך אנחנו זוכרים את ג'יי, החלק המגניב בצמד "גברים בשחור". מי שהתגעגע לוויל סמית' כמו אותו בחור, ישמח לגלות שהוא עדיין יכול להיות נסיך מדליק ולא גיבור מבאס כשהוא רוצה.

בכך לא נגמרות ההפתעות הטובות של "גברים בשחור 3". על הסרט הזה היה רשום קטסטרופה כמעט מהרגע שאושר. עשר שנים בדיוק עברו מאז הסרט הקודם בסדרה. שזה בדיוק עשר שנים שעברו מאז שבארי זוננפלד המוכשר עשה משהו ראוי לשמו. או בכלל משהו בקולנוע (הוא עבד בעיקר בטלוויזיה). ארבעה תסריטאים עברו על התסריט (שזה תמיד מתכון מבטיח לכישלון). סוני כמעט הורידו את השאלטר. ואת זה שוויל סמית' לא עבד כבר ארבע שנים אמרנו?

כך, נטול ציפיות לחלוטין (אבל כנראה לא מסונכרן עם שאר הקהל בהקרנה) נכנסתי לאולם ממנו יצאתי כעבור 100 דקות עם חיוך של שביעות רצון. "גברים בשחור 3" לא מרשים, לא קורע וגם לא עומד בסטנדרט של הראשון בסדרה. אבל הוא די כיפי.

קבל את השתלים החדשים שלי. ג'מיין קלמנט (תצלום: יח"צ)

כבר מתחילתו של הסרט ברור שהגברים בשחור חזרו. הנבל הפעם – בוריס החיה ששונא שקוראים לו בוריס החיה כי הוא סתם בוריס (ג'מיין קלמנט מ"טיסת הקונקורד" תחת איפור כבד) – הוא נבל-חייזר בסגנון הנבלים-חייזרים של "גברים בשחור", טיפוסים מעוותים פיזית ומנטאלית שנותנים לסדרה את הפאן הקומיקסי שלה. אחרי שבוריס בורח מהכלא הוא מצליח לחזור בזמן כדי להרוג את הסוכן קיי הצעיר (ג'וש ברולין), שבעתיד אמור לגדוע את ידו ולתפוס אותו. כעת נאלץ ג'יי לחזור בעצמו בזמן כדי לתקן את המעוות.

זה הזמן לאתנחתא קומית עם לואי סי.קיי.

"אנשים שחורים לא יכולים להתעסק עם מכונות זמן", אומר לואי. "בחור שחור במכונת זמן יגיד 'הי, שום דבר לפני 1980, לא תודה". אבל ג'יי עושה את זה, ופה ושם אכן נתקל בקשיים האופיינים לגבר שחור צעיר בחליפה ב-1969 (גבר שחור בחליפה ב-2012, אגב, זה כנראה הנשיא, כפי שמזכיר אחד השחקנים הצעירים בסרט). למרבה הצער, זה לא קורה מספיק, ונדמה שבעוד תסריטאי אחד הבין את הפוטנציאל הקומי הטמון בפער הזה, האחרים שכחו ממנו. זו דוגמה לחוסר אחידות שאפשר למצוא מדי פעם בתסריט, כפי שאפשר בכל תסריט שעבר יותר מדי ידיים.

ובכל זאת, מכונת הזמן היא הברקה שמנוצלת היטב ע"י התסריט. ראשית, היא מאפשרת לתסריטאים להפגין כמה בדיחות על חשבון הפערים הטכנולוגיים בין "הגברים בשחור" של פעם לאלה של היום (למשל ההבדל בין מוחקי הזיכרון). שנית, היא מאפשרת להם להכניס למיתולוגיה של מלחמות החייזרים ובני האדם דמויות היסטוריות כמו אנדי וורהול (בגילומו של ביל הדר) ומיק ג'אגר. שלישית, היא מספקת לזוננפלד סיקוונס שיא נהדר המתרחש בזמן שיגור אפולו 11 לירח, כולל שורת מחץ חדשה לאסטרונאוטים ("לא ראיתי כלום", אומר אחד מהם בזמן שג'יי וקיי נאבקים עם בוריס בחוץ). ורביעית, היא מאפשרת לג'וש ברולין הנפלא להרביץ חיקוי מושלם של טומי לי ג'ונס. אלמלא היה מדובר בסרט זניח מבחינת יוקרה, אפשר היה לדבר כאן על הופעה שוות אוסקר. זה לבד שווה כרטיס.

Twitsonfilms: עוד "גברים בשחור"? למה לא? יש בו תלת ממד אבל אין פה שום ממד של עומק, ובכל זאת – כיפי ומשעשע. נחמד שהם חזרו. ****

"גברים בשחור 3" (Men in Black III). בימוי: בארי זוננפלד. תסריט: איתן כהן (על פי הקומיקס מאת לואל קנינגהאם). שחקנים: וויל סמית', ג'וש ברולין, טומי לי ג'ונס, אמה תומפסון, ג'מיין קלמנט, מייקל שטולברג, וויל ארנט, מייק קולטר, ניקול שרזינגר, אליס איב, לני פלאהרטי. 103 דקות.

IMDB כאן

צוללות או לא להיות ("באטלשיפ" – ביקורת)

הבדיחה הכי טובה ב"באטלשיפ" מגיעה עוד לפני שהסרט מתחיל לרוץ במכונת ההקרנה (או הקובץ הדיגיטלי במחשב): "באטלשיפ" מבוסס על המשחק צוללות. זה בערך כמו להגיד ש"מסע מחוף לחוף" מבוסס על מונופול. טוב, צחוק-צחוק, אבל רידלי סקוט עובד גם על הרעיון הזה. ואני לא יודע איזה חלק במשפט האחרון יותר מצחיק, או יותר עצוב – הסרט שמבוסס על מונופול, או העובדה שרידלי סקוט קשור בזה.

בכל מקרה, הקשר לצוללות הוא אולי הבדיחה הכי טובה ב"באטלשיפ" – אבל לא היחידה. יש פה הרבה בדיחות מוצלחות. למשל, כשאחד הגיבורים אומר "בוא ניתן לעולם עוד יום", משפט מפוצץ אופייני לז'אנר – כזה שאמור להדהד באוויר שניות ארוכות אחרי פליטתו – הוא נענה בתגובה מלאת מודעות עצמית: "מי מדבר ככה?".

גיבורים קולנועיים מדברים ככה, ו"באטלשיפ" הוא סרט שיודע שגיבורים קולנועיים מדברים ככה – ושיודע גם שרק גיבורים קולנועיים מדברים ככה. התוצאה היא ספקטקל אקשן שמודע לעצמו לחלוטין ומנסה רק לעשות כיף לצופה בימי הקיץ השחונים המתקרבים לבתי הקולנוע. זה בדיוק מה שרשם הרופא לימים כאלה.

סיפור המסגרת של "באטלשיפ" מעמת בין צי ספינות מלחמה מצבאות ארה"ב ויפן, הנמצאים בתמרון משותף, לבין צי חייזרי תוקפני ועוין. או, כפי שמסבירה אחת הדמויות בסרט: "זה כמו המפגש בין האדם הלבן לאינדיאנים, רק שהפעם אנחנו האינדיאנים". העלילה הזו לא ממש חשובה, מעבר לעובדה שהיא נותנת לסרט את מסלול ההמראה שהוא זקוק לו: דרמת אקשן אדירת ממדים, אפוקליפסה מעבר לפינה, וגיבורים מסוקסים שמוכנים להיענות לאתגר. ומכאן והלאה זו רק שאלה של כמה מיליוני דולרים יפוצצו באוויר. בשביל סרט שמבוסס על משחק שכל מה שצריך בשבילו זה עיפרון ודף נייר, זה די משעשע.

למרות הפנים לעתיד, יש ב"באטלשיפ" יסוד מיושן אבל חביב (זה קשור גם לעובדה שהוא, באופן מפתיע וחריג, נמנע משימוש בתלת ממד). הוא אינו מזכיר את הבלוקבאסטרים המודרניים, אלא דווקא את אלו של סוף שנות התשעים, ובפרט את קלאסיקת הז'אנר "ארמגדון". "באטלשיפ" מציג נוסחה עתירת קלישאות, פיצוצים ודמויות שטוחות, אבל לא מוותר על ההומור ועל הלחיצה על בלוטות הרגש. יש בו את כל מה שצריך כדי להתרסק: היסטוריה אמריקאית, אגוצנטריות אמריקאית, נשיא אמריקאי, רוק אמריקאי, חבר'ה גאונים מנאס"א, מדען אקסצנטרי, גיבור פורק עול שחווה טראומה, עלמה יפהפיה עם אבא כעוס, קולגה ממדינה זרה שמתגלה כאיש נבון ונכון לסייע, קץ' פרייזים מוכנים מראש ("מאהלו, מאדר פאקר!"). על הסרט הזה כתוב "ארמגדון" לאורך כל הדרך, רק עם סימן אזהרה. זה באמת יכול היה להיות אסון, אבל פיטר ברג ("הנקוק"), בסיוע התסריטאים אריך וג'ון הובר ("רד"), ממנף את זה בהצלחה. התוצאה היא סרט שיכול להסתכל ל"ארמגדון" בעיניים.

ויש גם רגע בסרט שבו החבר'ה משחקים צוללות. ממש משחקים צוללות, כדי להשמיד את חלליות החייזרים. צריך להודות שזה שימוש די מחוכם, שנון ובעיקר – לא מאולץ. כמו "באטלשיפ" כולו.

Twitsonfilms: סרט אסונות ארמגדוני? למה לא? מי רוצה לשחק צוללות עם נייר ועיפרון כשאפשר לשחק עם טילים וחייזרים? ½***

 

רצועת בונוס: פיטר ברג מתקל את ג'ייסון דנינו הולט

"באטלשיפ" (Battleship). בימוי: פיטר ברג. תסריט: אריך הובר וג'ון הובר. שחקנים: טיילור קיטש, ברוקלין דקר, אלכסנדר סקארסגארד, ליאם ניסן, ריהאנה, טדנובו אסאנו, ג'ון טוי, ג'סי פלמונס, גרגורי גאדסון, ריקו מקלינטון, היימיש לינקלייטר, אדם גודלי, ג'רי פרארה, פיטר מקניקול. 131 דקות.

IMDB כאן