הצרות של ספיידרמן ("ספיידרמן המופלא" – ביקורת)

לספיידרמן המופלא יש צרות. הצרות של ספיידרמן המופלא הן החברים שלו, גיבורי העל. בלעדיהם הוא היה יכול להיחשב לסרט קיץ לא רע בכלל. לצדם, הוא נראה פשוט סתמי.

הצרה של "ספיידרמן המופלא" היא "סופרמן חוזר". זוכרים את הדבר הזה? זה היה ב-2006, ביים אותו במאי (בראיין סינגר) שהיה אז הבטחה גדולה ("החשוד המיידי", "אקס מן") והיום הוא גבר מת מהלך, והוא היה הצלחה כל כך גדולה עד שבשנה הבאה – בקושי שבע שנים לאחר שסופרמן חזר – הוא כבר יחזור שוב, עם גלימה חדשה.

"ספיידרמן המופלא" הולך בדרכו של "סופרמן חוזר", ומציע ריבוט לסדרה שרק לפני חמש שנים סגרה טרילוגיה. את הסיבה להפקה מחודשת של תולדות איש העכביש אתם יכולים לנחש לבד. רמז: זה לא קשור ליומרות אמנותיות, לתחינות מעריצים או לבקשה מיוחדת של סטן לי. זה קשור לזכויות על מותג משגשג.

לפרויקטים שנולדים בחטא יש נטייה לחיות בחטא. אז זה הרגע לומר: "ספיידרמן המופלא" הוא לא סרט גרוע. הוא גם לא סרט בינוני. הוא סרט מהנה ויצאתי ממנו עם חיוך. אבל קלון אחד אי אפשר להוריד ממנו: הוא מיותר.

המציגים אינם חייל צה"ל ותושב השטחים

הצרה של "ספיידרמן המופלא" היא "ספיידרמן". "ספיידרמן" של סם ריימי מ-2002 הוא הסרט המכונן של תור הזהב של סרטי הקומיקס. הוא הסרט שהפך את הקיצים שלנו במילניום הנוכחי לסיבובי ניצחון של גיבורי על. מתחת לקוריו יצאו כל הבאטמנים, האקסמנים והאיירומנים של הוליווד.

ו"ספיידרמן" היה חתיכת סרט נהדר. "ספיידרמן" (הביקורת שלי על השלישי כאן) היה קליל ומהנה בדיוק כמו הגיבור שלו – ניגוד מוחלט לסופרמן הקורס מרוב פאתוס ולבאטמן המיוסר כגיבור שייקספירי. ספיידרמן הוא הצלע האנושית בטריומוויראט של גיבורי העל, ו"ספיידרמן" היה סרט אקשן סוחף ומלא הומור ורוח נעורים.

ליד "ספיידרמן", "ספיידרמן המופלא" נראה פתאום כמו גרסת הבטא של הסדרה. בגרסה שתופץ לקהל הרחב יחליף טובי מגווייר – ליהוק מצוין לתפקיד שתואם את יכולותיו – את אנדרו גארפילד הלא-מספיק-חנון-לא-מספיק-כריזמטי-יותר-מדי-מעצבן, וקירסטן דאנסט הכה-מרי-ג'יינית תחליף את אמה סטון הפרסונה-משל-עצמה-יותר-מדי-לתפקידה. בגרסה המסחרית סיפור האהבה שלהם ילך רחוק יותר והנשיקה תהיה איקונית. בגרסה הזו הנבל יהיה מרשים יותר, האקשן יהיה סוחף יותר, ההומור יהיה מצחיק יותר (ולא יהיה צורך לחזור על בדיחה פעמיים כמו עם בדיחת הגודזילה). בגרסה הזו ניו יורק תראה טוב יותר, אפילו שיהיו לה רק שני ממדים. ובגרסה הזו הדוד בן יגיד את המשפט שכבר מזמן טבוע בקוד האתי שלי – "עם כוח גדול מגיעה אחריות גדולה".

בגרסת הבטא אין את כל אלה. בגרסת הבטא ישנו סיפור המסגרת – כולל העקיצה מהעכביש הרדיואקטיבי, הרגע המכונן עם מותו של קרוב משפחה והנשיקה עם הבחורה – אבל אין את שאר הרוח.

"ספיידרמן המופלא" מחוויר לא רק לצד קודמו, אלא גם לצד היצירה שהביאה אליו את הבמאי מארק ווב – "500 ימים של סאמר" הנפלא (התאהבותי נטולת הסייגים בסרט ההוא כאן). ברור שההחלטה להביא את ווב השנון והמעודכן לביים את "ספיידרמן המופלא" מצביעה על הרצון להתמקד בפן האנושי של מי שהוא כאמור האנושי שבגיבורי העל הגדולים, אך ווב כושל בכך. נדמה שהוא מתייחס לספיידרמן אפילו בפחיתות כבוד מסוימת, נוטל ממנו את ההדר המיתולוגי המאפיין גיבורי על מסוגו. לראיה, כבר בסרט הראשון בסדרה המתחדשת חושף ספיידרמן את זהותו לא פחות משלוש פעמים – לרבות לעיני זר מוחלט. זו החלטה מעניינת, אבל היא מעקרת חלק מרכזי מהמיתולוגיה של ספיידרמן, שכגיבורי על רבים נאלץ לדלג בין זהויות ולהיקרע בין אהבת ההמון לשנאתו, בין שליחות חברתית לאגואיזם ובין היותו גיבור על להיותו אחד האדם.

וככה המצאתי את הברייקדאנס

הצרה של "ספיידרמן המופלא" היא "האביר האפל". אבל זו לא חוכמה. זו הצרה של כל סרטי הקומיקס. בעצם, זו הצרה של כל סרטי הקולנוע. איזה כיף שהוא תיכף עולה.

בונוס:

סיטואציות שאתה לא רוצה למצוא את עצמך בהן #12:

על גג חניון תל אביבי אחרי הקרנה של "ספיידרמן המופלא".

Twitsonfilms: עוד ספיידרמן? כן, וחבל שכך. סרט קיץ מבדר עם גיבור העל הכי אנושי וקל להזדהות שיש, אבל מי צריך אותו כשיש את ספיידרמן מ-2002 ואביר אפל בדרך? ½***

"ספיידרמן המופלא" (The Amazing Spiderman). בימוי: מארק ווב. תסריט: ג'יימס ונדרבילט, אלווין סרג'נט וסטיב קלובס (על פי הקומיקס מאת סטיב דיטקו וסטן לי). שחקנים: אנדרו גארפילד, אמה סטון, ריס אייפנס, מרטין שין, סאלי פילד, דניס לירי, קמפבל סקוט, אמבת' דווידץ, אירפן קהאן, כריס זילקה, ס. תומאס האוול, סטן לי. 136 דקות.

אידיבי כאן, IMDB כאן

קולות מן הארכיב: חדל קשקשת ברשת ("ספיידרמן 3" – ביקורת)

פורסם במקור ב"NRG מעריב" (מאי 2007)

כבר הצהרתי כאן לפני כמעט שנה, במסגרת ביקורת על "סופרמן מתחיל", על אמוני שאינו תלוי בדבר, לבאטמן. זה נאמר בעיקר כהתייצבות בעמדה ברורה בדו-קרב מפצל חובבי הקומיקס בין שני גיבורי "די-סי קומיקס". אבל את חברם לטריו הבכיר של עולם הקומיקס, ספיידרמן (של "מארוול קומיקס"), אני דווקא מחבב. בניגוד לסופרמן האולטרא-מלוקק ולבאטמן המגה-מיוסר, ספיידרמן היה תמיד נער שובב וחינני שהחליפה האדומה רק נותנת לו צידוק להפוך את ניו-יורק למגרש המשחקים שלו. לעומת קלארק קנט החייזרי וברוס וויין הטראומטי, פיטר פארקר היה בחור רגיל – בעצם, פחות מרגיל, ממש חנון לוזר מהסרטים – שעקיצת עכביש רדיואקטיבי הפכה אותו לשריף אורבני עם כוחות על, אבל בפנוכו הוא נשאר אותו בחור פשוט וצנוע, שרק הבין ש"עם כוח גדול מגיעה אחריות גדולה" (הדוד בן, בשם אומרו). זה מה שהפך אותו למושא הזדהות כה פופולרי בקרב נערים מתבגרים. זה, והקורים המגניבים האלה שהוא מעיף מכף היד.

סדרת ספיידרמן הקולנועית אחראית במידה רבה על כך שספיידרמן נשאר גיבור העל האנושי והנגיש מכולם. לעומת האווירה המיתולוגית שמרחפת על "סופרמן חוזר" והטון האפל ששורה על "באטמן מתחיל", "ספיידרמן" שומר על הטון הקליל והמהנה, כיאה לדמות הקלילה והמהנה מבין השלושה. סם ריימי ממשיך לתבל את הסרטים במנות לא שגרתיות של הומור ומודעות עצמית, ומקפיד שלא לקחת את עצמו ואת גיבור העל שלו יותר מדי ברצינות. "ספיידרמן 3" כולל מספר סצנות שהן לא בעלות טון קומי אלא פשוט סצנות קומיות מובהקות. כזו, למשל, הסצנה בו מטלטלים צפצופי המזכירה את שולחנו של עורך ה"דיילי ביוגל" ג'ונה ג'יימסון (סלפסטיק צפוי ומצוין בניצוחו של ג'. ק. סימונס), או ברוס קמפבל כמארח במסעדה הצרפתית. הסיקוונס בו מהלך פיטר פארקר, בפאזה האקסטרווגנטית שלו, ברחובות מנהטן משל היה ג'ון טראבולטה בדרך למועדון הריקודים הוא פרודיה מגוחכת ומשעשעת. ואיך שטובי מגווייר לא יכול להיראות "רע" גם כשהוא ממש מנסה? זו הבדיחה הכי טובה בסרט.

למי שתהה איך פיטר פארקר פסח לחלוטין במסע ההתבגרות שלו על שלב ההנאה ושכרון הכוח, וקפץ ישר מההתבגרות המואצת (קבלת כוחות העל ב"ספיידרמן") לדיכאון תהומי (ויתור על הכוחות ב"ספיידרמן 2"), מגיע "ספיידרמן 3" ומספק את החלק החסר. הסרט מוצא את ספיידרמן על גג העולם: ניו-יורק מאוהבת בו, מארי ג'יין גם, ועושה רושם שהכל הולך לעכביש האנושי, שלא נותר לו אלא למלמל בסיפוק "הם אוהבים אותי". אבל מאורעות הימים הקרובים עתידים להזכיר לפיטר למה התכוון הדוד בן באותו יום בו החזיר מנה אחת אפיים לפלאש תומפסון. אחריות היה מרחיב הדוד לו ניתנה לו ההזדמנות כעת, היא לא רק להשתמש בכוחותיך (ראה "ספיידרמן 2"), אלא גם לעשות בהם שימוש מושכל ולא לנצל אותם לרעה.

עם כוחות כה גדולים, השטן אורב לפתח, והפעם השטן מתגלה בדמות חומר עכבישי-חייזרי שנצמד לפארקר כטפיל והופך אותו לספיידרמן השחור: אפל, עוצמתי ויהיר מאי פעם. אם ב"ספיידרמן" פארקר קיבל את הכוחות ולמד לשלוט בהם, וב"ספיידרמן 2" הוא נבהל מהם וביקש לברוח מן האחריות הכרוכה בהם, הרי שב"ספיידרמן 3" הוא סוף סוף מתחיל ליהנות מהם.

כמו בקודמיו גם ב"ספיידרמן 3" מגלם המאבק בין הגיבור לנבל את התמה המרכזית של הסרט. השאלה בדבר האחריות שבכוחות-על עמדה בבסיס המאבק בין ספיידרמן לגובלין; מרחביה של האחריות הזו, גבולותיה והסכנות הטמונות בה עלו בעימות בין ספיידרמן לד"ר אוקטופוס. הסרט השלישי ממשיך להרחיב את סוגיית האחריות, במאבק הפנימי בין פיטר פארקר לבין עצמו. כפי שטוען באוזניו סאנדמן (איש החול), כל אדם הוא טוב ביסודו, אך יצר הרע רוחש בו ומאיים להתפרץ. הטפיל הרעבתני שמשתלט על נשמתו של פארקר משחרר את היצר הזה מרסנו, לפחות עד לרגע בו יקח ספיידרמן את גורלו בידיו ויכיר בדבריו של יוצרו, סטן לי (אורח קבוע בסרטים המבוססים על יצירותיו) – "אני מניח שאדם אחד יכול לגרום לשינוי". ולא יסף.

אין, אני כזה באטמן…

עם שטן פנימי כה עוצמתי והרסני קשה להבין מדוע התעקשו יוצרי הסרט להכביד על ספיידרמן בנבלים נוספים (לא פחות משלושה!): סאנדמן, פלינט מרקו, אסיר נמלט שנקלע לניסוי הלא נכון וכעת הוא מסוגל להפוך ברצותו למפלצת חול אימתנית; ונום, הדוגמה המפלצתית למה קורה כשישות חוצנית שמתעבת את פיטר פארקר פוגש ישות אנושית שמתעבת את פיטר פארקר; ולסיום, הגרין גובלין (ג'וניור), למקרה שהתגעגעתם. וכנהוג אצל ספיידרמן, הכל אישי: פלינט מרקו (תומאס היידן צ'רץ', ללא צל של חיוך על פניו) מתגלה כאיש שבאמת רצח את הדוד בן; ונום – אדי ברוק (טופר גרייס) – הוא צלם פרילאנס נכלולי וחסר מעצורים שמבקש לתפוס את מקומו של פארקר בעיתון; ועל האישיוז שעומדים בין פארקר להארי אוסבורן (ג'יימס פרנקו) אני לא צריך לספר לכם.

כל אחד מהנבלים הללו יכול לספק חומר לסרט ספיידרמן בפני עצמו, אבל ה"תפסת מרובה" של ריימי יוצא הפעם בבחינת "לא תפסת". סאנדמן הוא דמות מורכבת שסיפורה מוצג בפשטנות ובמהירות ולכן לא מספיק לעורר אהדה (מה שמקשה על קבלת תגובתו הסופית של פארקר). סיפור עלייתו ונפילתו של ונום כל כך קצר עד שהוא אפילו לא מוזכר בשמו, ודאי שלא מספיק לתעל את מלוא שטמתו לקרב עכבישים מדמם. הגרין גובלין ניצל איכשהו בזכות הפסיכולוגיה שכבר נבנתה לו בסרטים הקודמים, אבל קו העלילה המעניין והמשמעותי ביותר של הסרט – ספיידרמן האפל – נכנס לפעולה רק בחצי השני של הסרט, מה שמבטיח שגזר דינו יהיה מהיר וחד.

ההחלטה לתת הפעם גם את המושכות התסריטאיות בידיו של ריימי (כשלצדו אחיו איוון ואלווין סרג'נט הוותיק, שעבד גם על "ספיידרמן 2") היא נועזת, והחירות היצירתית שניתנה לו היא שהופכת את "ספיידרמן 3" למוצר קליל ומשעשע אף יותר מקודמיו. אבל היא גם עומדת בעוכרי התסריט הקורס מעומס הדמויות והתהפוכות. לשלושת הנבלים ולאויב שבפנים תוסיפו שתי נערות – מרי ג'יין (קירסטן דאנסט), אשת העכביש, וגוון (ברייס דאלאס הווארד), בתו הדוגמנית של מפקד המשטרה – שמרכיבות שני משולשים רומנטיים (אחת עם הארי, האחרת עם אדי); עורך עיתון עצבני שרוצה לחשוף את פרצופו האמיתי של ספיידרמן בכל מחיר; דודה אלמנה שמנסה לשמור על איזון (רוזמרי האריס); ושורה של דמויות משנה עם גיחות קטנטנות שטומנות פוטנציאל גדול (כמו נורמן אוסבורן האב ושכנתו הרוסייה האנורקטית של פיטר). עם כל כך הרבה מורכבויות, פיתולים ומערכות יחסים, קשה לנסח אמירות פשוטות ואפקטיביות. ובהתאם לכך "ספיידרמן 3" שופע ברגעים תסריטאיים שבנייתם החפוזה גוררת הרמת גבה: מה עבר לפיטר בראש כשנישק את גוון? למה מניחים לאחד הקורבנות לגסוס בניחותה במקום להקפיץ אותו על גבי הקורים לבית החולים הקרוב? ואיך בדיוק הורגים בנאדם "בטעות"? לכל השאלות הללו יש תשובות, אבל לריימי אין זמן לספק לכם אותן.

לחובתו של סרג'נט, אני מניח, נזקף עודף הרגשנות ש"ספיידרמן 3" לוקה בו. אני מניח שבחינת מבנה התסריט של הסרט יוכיח שהוא נבנה כמשחק שחמט בין ריימי הקליל לסרג'נט כבד הראש. על כל סצנה קומית של ריימי, מגיב סרג'נט בסצנה דרמטית רגשנית. השליטה של ריימי במקצב ובמעבר בין הטונים עובדת במרבית הסרט, אך מתפספסת ברגעים אחרים, שהופכים סצנות מסוימות לפיהוקון דביק ומתמשך. והכי גרוע – בין שני הטונים הללו, שכח ריימי לגמרי מה אנחנו עושים כאן מלכתחילה: מחפשים סרט אקשן מגניב להתחיל איתו את הקיץ. סצנות האקשן של "ספיידרמן 3" נהדרות, אך מוגשות בכזו קמצנות שהן רק משאירות טעם לעוד.

עודף מעשרים מילה: ריימי טווה הפעם קורים ארוכים מדי, דביקים מדי ומסורבלים מדי – אבל עדיין תענוג להילכד ברשת הזו.

גלקטיקוס ("הנוקמים" – ביקורת)

הגיע הזמן לדבר על "הנוקמים". הגיע הזמן להגיד שאני לא שותף להתלהבות. הגיע הזמן להגיד שנורא רציתי, ושהוא אחלה סרט בעיני – באמת סרט קיץ מצוין – אבל שהוא אפילו לא קרוב למימוש הפוטנציאל שלו ושאין שום הצדקה למספרים הפנטסטיים שהוא עושה בקופות. הוא בטח לא יותר טוב מ"כוכב הקופים: המרד", נניח. הגיע הזמן לספר שכשואלים אותי "הנוקמים" או "באטלשיפ", אני אומר "באטלשיפ". הגיע הזמן להודות שאני לא בטוח שהוא טוב בהרבה מ"איירון מן" ושהוא לא יכול להחזיק ל"האביר האפל" את הגלימה. וזה מגיע מבחור שמת על גיבורי קומיקס, אוהב סופרגרופים ומחזיק מג'וס ווידון.

ווידון הוא לא הבעיה של "הנוקמים". ווידון, אם כבר, הוא הפתרון שלה. העבודה שהוא עשה בסרט שהרבה יותר קל להיכשל בו מאשר להצליח בו מרשימה. כפי שיכול לספר כל מאמן כדורגל שעבר במועדון גדול, עבודה של ניהול אגו היא עבודה קשה. במקרה הזה האגו המנוהל אינו של השחקנים – שרובם אינם בקליבר הכי גדול שיש בהוליווד – אלא בניהול האגו של הסופר-גיבורים, שכל אחד מהם שווה סרט בעצמו, ולרובם כבר יש כמה כאלה.

לא, אמרנו שאתה מביא את הבירות (תמונות: יח"צ)

להצליח לטוות את כל המיתולוגיות, מבני האישיות והכוחות המיוחדים לתוך תסריט אחד זו מלאכת מחשבת, ו-ווידון עשה זאת (ועשה זאת כמעט לבדו, אגב, למרות הקרדיט שניתן לזאק פן). טוני סטארק שלו (רוברט דאוני ג'וניור) מתבלט בחבורה, אבל לא גונב את המנהיגות הטבעית של קפטן אמריקה (כריס אוונס). ת'ור (כריס המסוורת') הוא אל שנמצא בעצם חמש דרגות מעל כולם, אבל לא תופס תחת. האלמנה השחורה (סקרלט ג'והנסון) והוקאיי (ג'רמי רנר) – שתי הדמויות היותר מוזנחות של הסרט – הם בני אדם רגילים עם כישורים מיוחדים שלא מתביישים להסתכל לכל המוטאציות האלה בלבן של העיניים. והענק (מארק רופאלו) – סטן לי חייב חיבוק גדול לווידון על בנייתו מחדש של הענק, שאחרי שני ניסיונות כושלים (לא לגמרי בצדק) מתחיל להיראות כמו מישהו שיכול להחזיק סרט על כתפיו האימתניות.

החבר'ה האלה לא רק מסתדרים ביחד מבחינה קולנועית מבלי לדרוך אחד על אצבעות רגליו של האחר (עניין כואב כשמדובר למשל בכף רגלו של הענק), אלא גם מביאים את קרבות האגו שלהם למסך. לפרקים זה כמו להציץ לחדר ההלבשה של קבוצת כדורגל ולראות את המתחים מצטברים ומתפרקים בין האגואים הנפוחים, רגע לפני שהם חייבים לשים את הדברים בצד, לאחד כוחות ולצאת אל הקרב על כר הדשא.

אני אומר לכם, אני זוכר שחניתי ב-3 צהוב

הבעיה היא שכל הסופר-גיבורים הנפלאים האלה, עם כל הכוחות המיוחדים והפאנץ' ליינים המעולים שלהם ("הוא מאומץ", אומר ת'ור על לוקי), לא מקבלים סיפור ראוי להתמודד בו. זה עוד סרט העולם נגד החייזרים, והבעיה עם סרטי העולם-נגד-חייזרים היא שבדרך כלל החייזרים הם פונקציות בריוניות מכוערות שאין לך שום טיפת עניין בהם חוץ מלראות אותם מכוסחי-תחת. שזה בסדר, אבל לא יותר ממשחק וידאו על מסך ענק. וכשיש לך "חצי אל, סופר-חייל שהוא אגדה חיה שגם מקיים את האגדה, בחור עם בעיה קשה של שליטה בכעסים ושני מתנקשים מקצועיים" – ובכן, כמו שמנסה טוני סטארק להסביר ללוקי, צריך קצת יותר מלוקי וצבא של חייזרים כדי לעורר עניין. צריך סופרגרופ של נבלים.

מרוב גיבורי על ווידון מתקשה להגיע לעומקים שיצירות קומיקס – לפחות הטובות שבהן – מצליחות להגיע אליהם. יש לא מעט חומרים תמאטיים להתעסק איתם ב"הנוקמים" – הדואליות של הענק, הריקנות הרגשית של סטארק, הפשיזם של לוקי – אבל יש מעט מדי זמן (כן, לפעמים גם 143 דקות הן מעט זמן) לטפל בהם, וממילא לכל אחד בחבורה הזו יש סשנים קולנועיים משלו כדי לשטוח את הבעיות הפסיכולוגיות והביוגרפיה המשפחתית שמעיקות עליו. בכל זאת, צריך לגבש כאן חבורה של אגואים אדירים, לעשות להם קצת דינמיקה קבוצתית ולשלוח אותם להציל את העולם במערכה אחרונה אדירה. אז גם אם זה שלם שקטן מסכומם הבלתי נתפס של חלקיו, זו ללא ספק פסגת המנהיגים הטובה ביותר שהעולם יכול היה לקוות לה.

ואם יצאתם לפני סיום הקרדיטים, הנה מה שפספסתם:

כאן תתחילו ב-5:30

<iframe width="560" height="315" src="http://www.youtube.com/embed/DqJbQEVA-vU&quot; frameborder="0" allowfullscreen></iframe>

וכאן פשוט תפתחו תיאבון

<iframe width="560" height="315" src="http://www.youtube.com/embed/TvwmKKi3LZE&quot; frameborder="0" allowfullscreen></iframe>

Twitsonfilms: סופגרופ של גיבורי על? למה לא? ג'וס ווידון מצליח לקבץ חבורת אגואים נפוחים לכדי אגרוף קולנועי מבדר ושנון. הגלקטיקוס האלה מספקים את הסחורה. ****

 

הנוקמים (The Avengers). בימוי: ג'וס ווידון. תסריט: ג'וס ווידון וזאק פן (על פי הדמויות של "מארוול קומיקס"). שחקנים: רוברט דאוני ג'וניור, כריס אוונס, כריס המסוורת', סקרלט ג'והנסון, ג'רמי רנר, מארק רופאלו, טום הידלסטון, סמואל ל. ג'קסון, קלארק גרג, סטלאן סקארסגארד, קובי סמאלדרס, גווינת' פאלטרו, פול בטאני. 143 דקות.

IMDB כאן