נניח שיום אחד הילד שלכם היה נעלם. ונניח שאחרי שלוש שנים וחצי פתאום הייתם מקבלים טלפון מספרד: "הילד נמצא". רק שעכשיו הילד הזה, שהיה אמריקאי בן 13 עם שיער בלונדיני ועיניים כחולות, הפך לנער עם עיניים חומות. וחתימת זקן של בחור אחרי צבא. עם זיפים כהים. ומבטא צרפתי.
אני מניח שלו הייתי נתקל בנער הזה, כשכולי נרגש ונסער וגם מפורק מטיסה טרנס-אטלנטית, הייתי מוריד לו סטירה שהייתה מעיפה אותו בחזרה למיטה שלו בבית היתומים. אבל אני לא משפחת דולורהייד מסן אנטוניו, שבנה ניקולס בארקלי נעדר. משפחת דולורהייד בחרה לאמץ את הנער הזה אל ליבה ולקרוא לו בנה. ולא במובן המטאפורי, אלא במובן של לקרוא לו ניקולס.
את הסיפור הלא יאומן של האיש שהתחזה לניקולס בארקלי לא הייתם אוכלים בלי הלוגו של Yes דוקו בפינת המסך. בשביל סרטים כמו "המתחזה" המציאו את הקולנוע התיעודי; בשביל להציג את הסיפורים שהקולנוע הבדיוני לעולם לא יוכל להציג. אפילו עם תגית ה"מבוסס על סיפור אמיתי" לא תהיה לזה אותה העוצמה. יצירות בדיוניות יכולות לעסוק בחייזרים, בדרקונים ובזומבים, אבל הן לא יכולות לגולל דרמות אנושיות שדוחפות את גבול הסבירות אל מעבר למתקבל על הדעת. אם "המתחזה" היה סרט הוליוודי הייתם נוחרים לעומתו בבוז אחרי שלוש דקות. אבל "המתחזה" הוא סרט דוקומנטרי, ואחרי שלוש דקות אתם נשאבים אליו. ואז, אחרי קצת יותר משעה, הוא גם מתהפך לכם בפרצוף.
"המתחזה" הוא לא רק סיפור בלתי רגיל, אלא גם עבודה קולנועית מהמעלה הראשונה. הבמאי בארט לייטון יכול היה לגולל את הסיפור כעלילת מתח סטנדרטית, כפי שהיו עושים רוב היוצרים שהיו מוצאים חומר מדהים שכזה: מיהו הנער ששב לאמריקה? האם הוא ניקולס האובד? מתחזה? מרגל? לייטון בוחר לפרק את המתח הזה כבר בהתחלה: "המתחזה" הוא מתחזה, חד משמעית, בלי סימני שאלה. נדמה שהיחידים שלא מולכים שולל בסרט הזה הם הדולורהיידים.
ואז – כשאתה כבר בטוח שאתה יודע יותר מגיבורי הסרט, שאתה יודע מי הנבל ומי הקורבן – לייטון לוקח פנייה חדה ומפתיעה, ומותחן הזהויות הלא רגיל הופך לסרט אימה של ממש, שבו כבר לא ברור מי משקר למי. המתח של חלקו הראשון של "המתחזה", שהיה מתח נוסח הפצצה מתחת לשולחן של היצ'קוק – האם, מתי ואיך תתגלה זהותו של המתחזה – מתפוצץ באופן בלתי צפוי לחלוטין, כזה שהופך סרט תיעודי מרתק למותחן אימה מבריק.
*****
"המתחזה", 12.5 ב-22:00, Yes דוקו ו-Yes VOD
רשמי ביקורי במלון בייטס: נורמה בייטס הייתה אמא פולנייה; מים קרים זה לא הדבר הכי גרוע שיכול לקרות לך במקלחות של המוטל; פרדי היימור הוא יופי של נורמן; ורה פרמיגה היא יופי של נורמה; ניקולה פלץ (הבת של השכן) היא יופי; אלפרד היצ'קוק יש רק אחד; אבל הפריקוול של "פסיכו" לא רע בכלל.
****
"בייטס מוטל", החל ב-16.5 ב-Hot3 וב-Hot VOD
מורגן ספרלוק הוא דוקומנטריסט שנוי במחלוקת. מי שטרם התוודע לאיש שקנה את שמו באכילת ביג-מקים מוזמן לעשות זאת בספיישל שיציג את "לאכול בגדול" לצד סרטיו האחרים של ספרלוק, שבהם הוא מנסה לממן סרט שלם מפרסום סמוי, בוחן את הגבריות החדשה, משתתף בבחינת תיאוריות הפריקונומיקס ויוצא לפסטיבל קומיק-קון. לא תמיד קל עם ספרלוק, אבל בדרך כלל מעניין איתו.
פורסם במקור ב"NRG" (אוקטובר 2010), ועולה כאן לרגל הקרנתו בערוץ 2 אמש
עובדים זרים
כמה מאיתנו מכירים עובדים זרים? מכירים באמת, לא מתוך עיתונים ומבזקי חדשות, לא דימויים מתווכים של ילד ניגרי בבית ספר תל אביבי, להקת פיליפיניות מקשקשות על ספסל בסמוך ללהקת הקשישים שהן מלוות, או נער סודאני מר גורל מאחורי הסורגים?
זה לא מפריע לנו (בדמיון מסוים לסכסוך הישראלי-ערבי, אך גם עם שוני רב) לקבוע עמדה נחרצת בעדם או נגדם, בעד השארתם בארץ או נגדה, בעד מדיניות שר הפנים אלי ישי או נגדו. קלות הדעת הזו, חריצת דינם של בני אדם משל היו סחורות מיובאות מאסיה ומאפריקה (להלן "יבוא עובדים זרים"), מקוממת. אך היא גם עולו הכבד של ממשל, הנדון לחרוץ דיני נפשות מתוך חשיבה קרה, מושכלת, משוקללת היטב, שלעיתים קרובות מידה של הומניזם אינה בצדה, או לכל הפחות מינוניה דלים בהשוואה ליתר המרכיבים בהחלטה. עיין ערך מלחמה.
ועם זאת, חמלה צריך שתהיה פה. תמיד צריך שתהיה פה חמלה.
האם אנחנו באמת צריכים להכיר אדם כדי לגלות כלפיו אנושיות? האם עלינו להכיר עובד זר כדי לדעת כיצד עלינו לנהוג בו?
באותה מידה יכול הייתי לשאול, האם אנחנו באמת זוכרים מה הרגשנו כגרים במצרים? אותו ציווי מקראי, הקורא לנו לאהוב את הגר "כי גרים הייתם בארץ מצרים", לא מבקש שנזכור איך היה שם. הוא מבקש שנזכור שהיינו שם. הוא מבין שההקשר האמוציונלי יבוא מאליו.
"שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" הוא מעשה שכזה, באדם ללא פנים: עובדת זרה שנהרגה בפיגוע בירושלים. היא העובד הזר היציג, שאיש כמעט אינו מכיר, עוברת אורח במדינה לו לה. אין לה איש, היא מוכרת בשמות שונים, במקום עבודתה לא משגיחים בהיעדרה. במצב קיצוני – כמו מוות פתאומי – אין מי שידאג לה.
לא חמלה מניעה את הממונה על משאבי אנוש לדאוג למנוחה. מבחינתו, העסק יכול היה להסתיים מיד עם תום ההליכים הביורוקרטיים – שגם אותם הוא מבצע בחוסר רצון מופגן. זו אפילו לא הבושה, זו שבוערת על ראשו בתחקיר המקומון שחשף את חדלון המפעל בו הוא מועסק, זו שניבטת אליו מפני הגוויה הקרים שהוא מסרב להישיר אליהם מבט. זה הציווי, הציווי החזק בעולם המודרני – זה של הבוס. ומה באשר לבוס? הבוסית, לא די לה בהכאה על חטא. היא זקוקה לכפרה.
כמו בלש מיוסר ומתוסכל נע הממונה על משאבי אנוש (מארק איווניר) בין תחנות חייה של המנוחה, מקושש פרטים על אודותיה. אך גם בסופה של החקירה, הוא לא ידע עליה כמעט דבר. היא לא תהיה עבורו דבר מלבד אותה עובדת זרה שעבדה כך וכך חודשים במפעל, עזבה ונהרגה. אבל היא תהיה אדם, אינדיבידואל. היא תהיה מה שהיתה עוד בתחילת הדרך – האדם היחיד בסיפור שיש לו שם (ואפילו שניים), ולא רק תפקיד מוגדר במערכת ההיררכית שהוא משרת. כמו הממונה על משאבי אנוש, ששכח שאנוש נשאר אנוש גם כשאינו משאב.
הדיון בגירוש העובדים הזרים מורכב, אבל נקודת המוצא צריכה להיות נקודת הסיום של שליחותו של הממונה על משאבי אנוש. שתי נקודות הסיום, אם לדייק. זו שבסרט, וזו שמעבר לו. זו שנעטפת בכבוד האנושי, האוניברסלי, וזו שמהבהבת בחמלה היהודית, בחסותה של עיר הקודש.
הם לא צריכים פנים, העובדים הזרים. אין צורך שנכיר אותם באופן אישי. די אם נזכור שהם עובדים. ומכאן, שהם בני אדם. שהם לא רק משאבי אנוש, אלא גם אנשים. ולעיתים אפילו אין להם משאבים. סיומו של "שליחותו של הממונה של משאבי אנוש", זה שחורג מגבולות הסרט, מלמד שיש בנו מקום לא רק לאהוב את הגר, אלא גם למצוא לו חלקה בקרבנו.
אחריות
כמה שהמושג הזה הפך זר עבורנו, אחריות. זר כמו אותה יוליה רגאייב המנוחה. הורים אינם אחראים עוד על מעשי ילדיהם, על אלימות, סמים ופשע. מעסיקים אינם אחראים עוד על תנאי העסקתם הירודים של פועליהם, זרים או סתם עלובי חיים. מנהיגים אינם אחראים עוד על דבר שאינו הצלחה או למצער הון פוליטי.
הבוס של הממונה על משאבי אנוש, שהפך לבוסית בסרט – אולי להזכירנו ש"הכל מן האישה", אולי פשוט משום שגילה אלמגור היא ליהוק מושלם – לוקחת אחריות. בתחילה זה נראה כצעד ניהולי מתבקש, מובן מאליו, מזעור מהיר של הנזקים, ניקיון זריז של הלכלוך ושליחת העוול לדרכו בליווי הודעה סטנדרטית וחפה מרגש של הבעת צער והבעת תודה על חשיפת התקלה.
אלא שבעלת המפעל – האלמנה, המבוגרת, שיש בה גם חוכמת חיים, גם תבונה עסקית וגם רוחב לב, כזה שגרם לה להעביר את הממונה על משאבי אנוש לתפקידו הנוכחי כדי להקל על חייו האישיים – לא עוצרת במקום בו עוצר הממונה. לא די לה באיתור העובדת, במודעת אבל ובפיצוי כספי כקבוע בחוק. לא די לה בכך שהכתבה על העוולה שנעשתה לעובדת הזרה תעומעם בהתנצלותו הנכלמת של המפעל, עטופה בזר פרחים. הדיו הארסית, לא נטולת הצביעות, של כתב המקומון, לא הכתימה רק את כיכרות הלחם של המאפיה. היא הכתימה גם את מצפונה.
אשר על כן, היא שולחת את הממונה על משאבי אנוש כנציגה, שומר שמו הטוב של המפעל, ללוות את הארון בדרכו לקבורה במולדתה של המנוחה, מלווה בפיצויים כספיים ברוחב יד, נטולי מגבלות ביורוקרטיות קטנוניות כמו "בעל לשעבר", ובלחם מארץ הקודש, תנובת האדמה שלא מקבלת את המנוחה אל זרועותיה.
כך נושא עליו הממונה את כפרתה של בעלת המפעל, כל הדרך מירושלים אל מדינה חסרת שם, קרה ונחשלת. הוא יוצא לשם מתוקף אחריותו המקצועית, וחוזר לשם מתוקף זו האנושית. זו גם זו, מוטב שנלמד שוב את ערכן.
קונטקסט
בעקבות תגובות אחדות שקיבלתי למדור שפורסם בשבוע שעבר על "וול סטריט: הכסף מדבר", שמקורן בהבנת הטקסט שלא בקונטקסט המתאים, נדרשת הבהרה: המדור הנ"ל אינו מבקש להציג ביקורת קולנוע מן הזן הסטנדרטי. כזו תוכלו למצוא, בנפרד, באתר זה ובמקומות אחרים.
הביקורת הזו היא אחרת. אין בה תקציר עלילה, חוות דעת על רמת המשחק וניתוח הכלים הסינמטיים. היא לא עוסקת בבחירות הקולנועיות של הבמאי, ולא מדרגת את הסרט בדירוג כוכבי. בעצם, היא לא ממש ביקורת קולנוע.
היא מבקשת, כטור אישי במסווה של ביקורת קולנוע, לתת את הכבוד למסר. לרעיונות שמניעים סרטים. להתכחש לפוסט מודרניזם משוחרר הרסן, ולהזכיר שבסרטים (בעלי ערך, יש להוסיף) יש גם אמירות שראוי לדון בהן. משום שיצירות אמנות שכוונתן טובה מבקשות לומר לנו משהו. על החברה, על עצמנו. יצירות אמנות טובות, אגב, הן אלו שיודעות לעשות זאת באמצעות הכלים האמנותיים שבידיהן, אך זה כבר עניין אחר.
המדור הזה שייך למחשבות שבעקבות סרטים. הוא משקף את דעתו של הכותב, את הנשקף לו מן המסך, ואת הדיאלוג שבין שני הצדדים. כפי שהיטיבו לנסח חברי להקת תערובת אסקוט, אני רק יושב ומסתכל על התמונה מסתכלת עלי. ואתם מוזמנים להצטרף למשחק המראות הזה.
"שליחותו של הממונה על משאבי אנוש". במאי: ערן ריקליס. תסריט: נח סטולמן (עפ"י ספרו של א.ב. יהושע). שחקנים: מארק איווניר, גורי אלפי, נאוה סילבר, רוזינה קמבוס.
סדרת הטלוויזיה הנצפית ביותר בכבלים האמריקאיים היום היא סדרת זומבים ז'אנרית לחלוטין. הפרמיירה של העונה השלישית של "המתים המהלכים" הדביקה 10.9 מיליון צופים למסך והפכה לשידור הנצפה בתולדות הטלוויזיה בכבלים בסיסיים (להבדיל מהפרימיום). מחציתה השנייה של העונה עולה כעת בארה"ב ואצלנו, וכרגיל בסדרה, ההמלצה הכי טובה היא לא לפתח רגשות לאף דמות שעלולה להיאכל לפני שתגידו "שאול מופז הוא בעצם זומבי".
****
"המתים המהלכים" 3, החל מה-21.2 ב-Yes Oh וב-VOD
"טרמיי" היא סדרה למיטיבי שבת: אין בה עלילה מרכזית, והיא דורשת סבלנות. בתמורה היא מציעה יצירה עירונית מרובדת שמגישה את הלב הפועם של ניו אורלינס בקערה של גאמבו. כמו מנגינת ג'אז היא מאלתרת בין דמויות שובות לב וסיפורים אנושיים, בין חוק ואי-סדר, בין אוכל ומוזיקה, בין לוויות וקרנבלים ובין אבל ויום טוב. אחרי "הסמויה", דייויד סיימון מוכיח שוב שאין שני לו בציור דיוקנאות אורבניים.
*****
"טרמיי" 3, החל מה-10.2 ב-Yes Oh וב-VOD
ויפ (משודרת בארץ ב-Yes Oh, כל הפרקים מההתחלה החל מה-7.2)
1600 Penn (משודרת בארה"ב באן-בי-סי)
מה?
סיטקום סגן-נשיאותי
סיטקום משפחתי-נשיאותי
מה קורה בממשל?
בעיות קטנות וטיפשיות של מי שמחזיק בתפקיד חסר משמעות
הנשיא מנסה לנהל חיי משפחה תקינים בבית הלבן, אובמה-סטייל
יוצרים
ארמנדו יאנוצ'י, ש"ויפ" היא מעין גרסה אמריקאית (אך לא ספין-אוף) ל-The Thick of It המצליחה שלו מהבי-בי-סי
ג'וש ג'אד, ג'ייסון וויינר וג'ון לווט. הראשון מוכר בעיקר כשחקן, השני מביים את "משפחה מודרנית", השלישי כתב נאומים לאובמה
כוכב
ג'וליה לואי דרייפוס בתפקיד סגנית הנשיא סלינה מייר ממשיכה להוכיח ש"קללת סיינפלד" זה תירוץ של חלשים
ביל פולמן בתפקיד הנשיא דייל גילכריסט מתקאמבק לחדר הסגלגל, 17 שנים אחרי שהציל את העולם ב"היום השלישי"
מי גונב את ההצגה?
כולם, מיועץ התקשורת הבוטה מייק מקלינטוק (מט וולש) ועד נציג הבית הלבן סופג העלבונות ג'ונה ראיין (טימות'י סימונס)
סקיפ (ג'אד), הבן הסורר, הדביל וטוב הלב של הנשיא, שלידו הנסיך הארי נראה כמו מיסטר דארסי
מי הבייב של המשרד?
אנה קלאמסקי כאיימי, ראש הסגל
ג'נה אלפמן כאמילי, הגברת הראשונה
מאיפה אתם מכירים אותה?
מ"החברה שלי". היא הייתה החברה שלו (של מקולי קאלקין)
מ"דארמה וגרג". היא הייתה דארמה
איך?
סגנון ייחודי, צילום כמו-תיעודי, דיאלוגים שנונים ולואיס דרייפוס נהדרת
אין קומדיה, אין סאטירה, והאמת היא שבלי ג'אד לא היה כאן כלום
החדשות הרעות הן שיש לנו שני סרטי היצ'קוק שיוצאים בסמיכות.
החדשות הטובות הן שביחד הרווחנו דאבל פיצ'ר מרתק.
"אתה הורס את מה שאתה אוהב" (אוסקר וויילד)
שני סרטים על אלפרד היצ'קוק, ושניהם מצוינים. כרונולוגית, "נערתו של היצ'קוק" של HBO קדם בחודש ל"היצ'קוק" הקולנועי. אולם בהתייחס לתקופה אותה הם מציגים, "היצ'קוק" מקדים את "נערתו". "היצ'קוק" עוסק בתקופת הפקתו של "פסיכו", שיצא לאקרנים ב-1960. הוא מסתיים עם נחיתתו של עורב על כתפו של הבמאי, רמז לסרטו הבא – "הציפורים" (1963), שעומד (ביחד עם "מארני") במרכז "נערתו של היצ'קוק".
צפייה בסרטים בסמיכות, ואפילו בסדר הזה, פורשת יריעה על חלק מתור הזהב ביצירתו של היצ'קוק; "פסיכו" הגיע אחרי "מזימות בינלאומיות" הנפלא, שהיה, כמו שקרא לזה דונלד ספוטו, "פרידה מרה-מתוקה מן הזוהר והרומנטיות. משהו חדש התרחש בסרטיו של היצ'קוק, משהו טעון פחדים שמימיו לא חשף אותם במלואם על המסך, משהו שעורר את הזעקה הנזעמת והרצחנית של 'פסיכו'" ("היצ'קוק: צידה האפל של הגאונות"). את "פסיכו" הפיק היצ'קוק מכספו שלו, והיום נחשב הסרט לאחד מסרטיו הטובים ביותר (אם כי בזמן אמת לא התקבל בחיבוק כה רחב, גם אם הסרט מצייר תמונה אחרת. עבר זמן בין הביקורות הראשונות – "יצירה של ברברי מתוחכם" היתה אחת מהן – לבין הצעידה לטקס האוסקר ולפנתיאון הקולנועי). הוא גם הביא את היצ'קוק לרווחה כלכלית ולחופש יצירתי מוחלט, וכך העביר תקופה שלווה יחסית בין "פסיכו" לבין "הציפורים" – אף הוא קלאסיקה היצ'קוקית שנכנסה אל הנצח, עם העורבים והכל. אח"כ הגיע "מארני" (1964), סרט אותו מגדיר "נערתו של היצ'קוק" כקלאסיקה האחרונה של הבמאי. על מיצובו של "מארני" לא-נטול-הפגמים כקלאסיקה ישנה מחלוקת, אבל דבר אחד בטוח: עם כל הכבוד לבלונדיניות שבארבעת סרטיו הבאים והאחרונים של היצ'קוק (ג'ולי אנדרוז ב"המסך הקרוע", דני רובין ב"טופז", ברברה לי-האנט ב"פרנזי" וקארן בלאק עם פאה בלונדינית ב"מזימות"), "מארני" היה סרט ההיצ'קוק-בלונד האחרון.
משני הסרטים החדשים עולה דמותו היצ'קוקיאנית מוכרת למדי למי שבקיא ולו במעט בביוגרפיה של הבמאי. שניהם מזניחים כמעט לחלוטין את העיסוק בגאונותו הסינמטית, כמו מצפים שהקהל כבר יקבל את זה כמובן מאליו (היצ'קוק=גאון, זו אקסיומה קולנועית ידועה); שניהם נוגעים ביחסים המורכבים שלו עם אשתו, אלמה רוויל (ב"היצ'קוק" מדובר בתמה העיקרית, ב"נערתו" פחות); ושניהם עוסקים באובססיה שנהג לפתח לכוכבות שלו, שהיו שכפולים בלונדיניים של יפהפיה זוהרת ובלתי מושגת.
כאלה היו אווה מארי סיינט, ג'נט לי, קים נובאק, אינגריד ברגמן ואחרות. גרייס קלי היתה הרול-מודל והטייפ-קאסטינג של האלילה. אין זה מקרה שהיא סיימה את דרכה הקולנועית בהכתרה לנסיכה אמיתית, עם תואר אצולה רשמי. קלי מוזכרת בשני הסרטים: היצ'קוק של "היצ'קוק" (אנת'וני הופקינס) אומר לוורה מיילס (ג'סיקה בייל) שהיא היתה יכולה להפוך לכוכבת גדולה כמו קלי; היצ'קוק של "נערתו" (טובי ג'ונס, פעם שניה בביופיק שיוצא במקביל לביופיק זהה, אחרי טרומן קפוטה) אומר לטיפי הדרן (סיינה מילר, ליהוק מצוין) שלא חסר לה דבר ממה שיש לקלי, ואף יותר.
האובססיה של היצ'קוק לכוכבות הבלונדיניות שלו היא נושא מוכר, אבל שני הסרטים משרטטים קווים שונים לאובססיה הזאת. ב"היצ'קוק" מדובר באובססיה ברורה לג'נט לי (וכעס על ורה מיילס, מושא-האובססיה הקודם, שהעזה להיכנס להריון במקום לקחת את התפקיד שיועד לה כיורשת של קלי). היצ'קוק בוחר לה תלבושות ותסרוקות (עוד מאפיין מוכר של האיש), ואפילו מציץ בה דרך חור בקיר, מעשה נורמן בייטס. אולם, לאובססיה הזאת אין ביטוי מיני ממשי, אלא מרומז בלבד.
לעומת זאת, ב"נערתו" (במקור The Girl, כפי שהחל היצ'קוק לכנות את הדרן לאחר שסירבה לחיזוריו במהלך "מארני") מוצג היצ'קוק כאדם שמפתח אובססיה מינית מוחצנת כלפי הדרן, ואפילו הופך לתוקפני לעתים. בכלל, מה שמסופר ב"נערתו" הוא לא פחות מתיאור של מקרה התעללות ממושך. זה תיאור שיש לו בסיס עובדתי מוצק – הדרן עצמה מסרה את הדברים (היא גם סייעה למילר בשיחות רקע),שגובו לפי התסריטאית גווינת' יוז גם בדבריו של עוזר הבמאי המנוח ג'יימס בראון. "נערתו" עורר עליו גל של ביקורת (קים נובאק, דוריס דיי ואווה מארי סיינט היו בין האנשים שגויסו להגן על שמו של היצ'קוק).
אבל גם אם אפשר להתווכח לגבי המוטיבים המיניים באובססיה של היצ'קוק כלפי הכוכבת החדשה שלו, הרי שאין מחלוקת לגבי העובדה שהוא הרס אותה באותה מידה שבה בנה אותה. היצ'קוק לקח את הדרן כדוגמנית אלמונית לחלוטין מפרסומת טלוויזיה (וכבר אז כבל אותה בחוזה לא מכובד לשבע שנים), הפך אותה לכוכבת שניים מסרטיו הטובים והחשובים ביותר, ואז חיבל לה בהמשך הקריירה כיוון שסירבה להמשיך לעבוד איתו. כיוון שהיתה קשורה איתו בחוזה, הדרן לא היתה יכולה לעבוד בשום סרט אחר. כשבמאים פנו אל היצ'קוק לגביה, הוא סירב לשחרר אותה מסוגרה. "הוא הותיר אותי תחת חוזה", סיפרה הדרן, "המשיך לשלם לי מדי שבוע במשך שנתיים כדי שלא אעשה דבר". הדרן לא הפכה מעולם לכוכבת שהיתה מיועדת להיות. היום אפשר לראות אותה מדי פעם בתפקידי אורח בסדרות טלוויזיה ובסרטים שוליים. ורה מיילס, שמשותקת על ידי היצ'קוק ב"היצ'קוק", כמו מבשרת להדרן את עתידה.
בשום פנים ואופן לא! לא נשב בממשלת ימין קיצוני!
"נערתו" משחזר את התקופה של צילומי "הציפורים" ו"מארני", שהיתה תקופה של כוח יצירתי יוצא דופן ושל יצר אנושי נטול רסן. צילומי "הציפורים" היו טראומטיים עבור הדרן, שחוותה בלילות סיוטים בהם היא נתקפת ע"י ציפורים. עוד קודם לכן החלה ההשתלטות של היצ'קוק על חייה, כשהוא בוחר לה תכשיטים ורוכש עבורה מלתחה (אירועים שמוזכרים בסרט, כמו גם שקי תפוחי האדמה ששלח לה כדי שתשמין לטובת התפקיד). הוא שכר בלשים שיעקבו אחריה, היה מזמן אותה לישיבות ארוכות ונועץ בה מבטים בכל הזדמנות. "הוא עשה שוב את 'ורטיגו' עם טיפי הדרן", אמר על כך סמואל טיילור. מי שטוען כנגד "נערתו" צריך לזכור שהסרט עוד עושה חסד עם היצ'קוק כשאינו מזכיר אירועים מטרידים אף יותר שהתרחשו במהלך הסרטת "מארני", כמו בובה בדמות הדרן ששלח היצ'קוק לבתה (מלאני גריפית') או מסיכה בדמות פניה שהחזיק ברשותו.
הנסיגה של גרייס קלי מהאפשרות לחזור לקולנוע ולהשתתף ב"מארני" רק הגבירה את האובססיה של היצ'קוק להדרן. האובססיה הזאת הפכה להתעללות בצילומים שבהן היו מעורבות ציפורים חיות וציפורים מכניות בשלל צילומי פעלולים מסוכנים. השיא היה בסצנה שבה עולה מלאני דאגלס לעליית הגג ומותקפת ע"י ציפורים. זו סצנה שאת צילומיה משחזר "נערתו" היטב, ועדיין לא מצליח להמחיש במלואה את האימה שבחזרה על ההתרחשות – ציפורים עצבניות תוקפות כוכבת הוליוודית צעירה, פרועת שיער ואיפור – במשך שבוע ימים. ביום החמישי נקשרו הציפורים אל הדרן, כדי שלא יוכלו להתרחק ממנה. ביום השישי, לאחר שאחת הציפורים פצעה אותה מתחת לעינה, התמוטטה.
אחרי כל זה, אין פלא ש"היצ'קוק" ו"נערתו" מסתיימים בטון שונה לחלוטין גם מזווית הבלונדינית. "היצ'קוק" מסתיים בג'נט לי המאושרת, שמודה להיץ' על החוויה. אזהרותיה של מיילס לא נגעו לה, מסתבר. "נערתו" מסתיים בשחזור שוט מ"מארני" ובו עוזבת הגיבורה את המקום בדרכה אל הלא נודע. הדרן השאירה מאחוריה את היצ'קוק ואת הצלקות הפיזיות והנפשיות שגרם לה, ובמידה רבה גם את הקריירה הפוטנציאלית שלה ככוכבת קולנוע. מי שמבקר את "נערתו" הבוטה לפרקים למול הייצוג הנוח יותר לעיכול של היצ'קוק ב"היצ'קוק" צריך לזכור שקשה להשוות בין המקרים, וסביר בהחלט ששניהם עושים צדק היסטורי עם הבמאי. "פסיכו" היה כרוך באובססיה מסוימת אחרי ההיצ'קוק-בלונד; "הציפורים" דרדר את האובססיה הזאת למקומות מסוכנים.
"מאחורי כל גבר מצליח עומדת אישה, ומאחוריה עומדת אשתו"
(גראוצ'ו מרקס)
"היצ'קוק", שהוא הסרט הטוב מבין השניים (ושניהם מצוינים), עוסק בתקופה הכי פחות סוערת ואמוציונאלית. מנגד, הוא עוסק בעשיית סרט מרתק שכולו סמלים ורמזים, ועל רקע זה מאכזב מעט לגלות עד כמה הוא ממעט להפנות זרקור אל החוכמה שבבסיס הסרט: הסמלים והדימויים (מראות), העיצוב (קווים אנכיים ואופקיים), השימוש בנקודות מבט, השמות (מאסטר בייטס=מאונן, מפחלץ ציפורים=שוכב עם בחורות). הסרט מזכיר את הסצנה המוכרת ביותר מ"פסיכו" – סצנת המקלחת, המוכרת אפילו למי שלא צפה בו – תוך שהוא מציג את המאבק של היצ'קוק עם הצנזורה, את האופן שבו הדריך את לי בסרט (לפי "היצ'קוק", הוא "תקף" אותה בעצמו) ואת הדרך שבה שיפרו אותה אלמה והפסקול הצורמני של ברנרד הרמן. אבל לבד מזה, אין כמעט רגעים בסרט שעושים חסד עם הגאונות ההיצ'קוקית.
להיפך – רובו של "היצ'קוק" דווקא מעמעם את זוהרו של היץ' וחולק קרדיט לאלמה (הלן מירן המצוינת, אם כי נדמית לי כקצת כריזמטית מכדי לגלם את הדמות). היא שמסייעת לו בבחירת תסריטים ובשכתובם, היא שעוזרת בליהוק – וברגע האמת, כאשר הוא נופל למשכב, היא שממלאת את מקומו על הסט.
לא!!! מי פתח מים חמים?!
"היצ'קוק" נע סביב מרובע אהבים פתוח שבמרכזו אלפרד ואלמה. בזמן שאלפרד מסתובב סביב הבלונדיניות שלו, ג'נט לי (סקרלט ג'והנסון הנהדרת) ו-ורה מיילס, אלמה מפתחת סמי-רומן משלה עם הסופר-מחזאי ווילפרד קוק (דני יוסטון). "פסיכו" הוא רק הרקע לסיפור האהבה הזה שכל כולו אילוסטרציה למימרה הידועה "מאחורי כל גבר מצליח עומדת אישה". ובמקרה של היצ'קוק, מתאימה יותר אמירתו של גראוצ'ו מרקס המופיעה כאן למעלה. ומאחורי אלפרד היצ'קוק עמדה אישה חזקה שהיתה מוכנה להתמודד עם אובססיית הבלונדינית שלו, ונשארה לעמוד אחרונה (כדאי לקרוא כאן את תומר קמרלינג על הדמיון שביחסי היצ'קוק-רוויל וביחסי ג'ורג' לוקאס ורעייתו. חוץ מזה שהיצ'קוק גאון ולוקאס מחורבן). בדיאלוג הסיום הנהדר של הסרט מכריז היץ' שלעולם לא ימצא היצ'קוק-בלונד כמוה. "חיכיתי 30 שנה לשמוע אותך אומר את זה", אומרת אלמה הנרגשת. "ולכן, יקירתי", אומר היצ'קוק, "קוראים לי אמן המתח".
בכך מתעלה "היצ'קוק" על יריבו הטלוויזיוני. אף שהחומרים מהם הוא עשוי מעניינים פחות מהסיפור המזעזע של היצ'קוק והדרן, ולמרות חלקים בעייתיים (כמו הרומן המשעמם של אלמה ודמות הרוצח הפסיכולוגיסטית בגרוש שרודפת את היצ'קוק), הרי שהוא עשוי באופן חינני ומענג כל כך (לרבות המשחק המצוין של כל הנזכרים למעלה, לרבות-לרבות הופקינס-מירן), שהצפייה בו היא בידור מצוין. לא ברמה של היץ' עצמו, אבל בהחלט ברוחו שכה אהבה לבדר את הקהל, לבצע עליו מניפולציות ולתזמר את תגובותיו, כמו בסצנה הנפלאה שבה עומד היצ'קוק מחוץ לאולם בו מוקרן "פסיכו" ומנצח על צרחות הצופים לצלילי כלי המיתר של הרמן.
זה המקום גם לציין שבשני המקרים מדובר בהיצ'קוקים פנומנליים. ואני לא מתכוון לסרטים, אני מתכוון להיצ'קוקים. אנת'וני הופקינס וטובי ג'ונס – שני שחקנים מעולים, גם אם לא באותה הסקאלה – יוצרים בראש ובראשונה חיקויים מרשימים של היצ'קוק. הקול, האינטונציה, ההליכה, המבט והמבע שמשתלבים עם האיפור (השפתיים המרירות, הסנטר הכפול בריבוע) והשומן (נדמה לי שהופקינס שמן יותר) ממש מפיחים חיים בצדודית-צללית האיקונית.
לא יכולתי לוותר על זה
אלפרד היצ'קוק לא יוצא טוב מ"היצ'קוק" ומ"נערתו של היצ'קוק". בראשון מוצגת התזה שלפיה המאסטרו הקולנועי היה חייב את הצלחתו לאישה שמאחוריו. בשני מוצג אדם שגאוניותו היתה כרוכה בהרגלים אנושיים מגונים ואפילו מתועבים. יתכן בהחלט שלהיצ'קוק מגיע יותר מזה. אבל האיש שלא זכה מעולם באוסקר על סרטיו (אלא על מפעל חיים) כבר רגיל לקבל מהוליווד את היחס הזה. על כך כבר אמר פעם: "תמיד השושבינה, לעולם לא הכלה".
(ומי שרוצה לקרוא עוד על היצ'קוק, מוזמן לבקר בבלוג ההיצ'קוקיאני של יסמין גיל)
היצ'קוק: דיוקנו של האמן כגבר שתלוי באשתו?בהחלט. בידור טוב במסורת כמו-היצ'קוקית שעושה צדק עם אלמה רוויל וקסם עם אנת'וני הופקינס. ****
נערתו של היצ'קוק: דיוקנו של האמן כאשמאי חרמן? בהחלט. תיאור מעניין ומזעזע לפרקים של אובססיית הבלונד ההיצ'קוקית ברגעיה האכזריים. ½***
"היצ'קוק" (Hitchcock). בימוי: סשה ג'רבסי. תסריט: ג'ון ג'יי. מקלפלין (על פי Alfred Hitchcock and the making of Psycho מאת סטיבן רבלו). שחקנים: אנת'וני הופקינס, הלן מירן, סקרלט ג'והנסון, ג'סיקה בייל, טוני קולט, דייויד ד'ארסי, דני יוסטון, מייקל סטולברג, ראלף מאצ'יו, מייקל ווינקוט, קורטווד סמית', ריצ'ארד פורטנאו, וואלאס לאנגהאם, ריצ'ארד צ'סלר, פול שקמן. 98 דקות.
"נערתו של היצ'קוק" (The Girl). בימוי: ג'וליאן ג'רולד. תסריט: גווינת' יוז (על פי Spellbound by Beauty מאת דונלד ספוטו). שחקנים: טובי ג'ונס, סיינה מילר, אימלדה סטנטון, פנלופה ווילטון, קנדיס ד'ארסי, קרל ביוקס, קונראד קמפ. 91 דקות.
השבוע נפתח פסטיבל הקולנוע הבריטי, שכולל מחווה למונטי פייטון, שכוללת את הקרנת סרטו החדש של הפייטון המנוח גרהאם צ'פמן. כן, אף על פי שצ'פמן מנוח, אין לו מנוח.
לרגל הפסטיבל ראיינתי ל"פנאי פלוס" את גורי אלפי, AKA האיש הכי מצחיק בטלוויזיה, שהוא גם מעריץ מושבע. כזה שמדקלם מערכונים בעל פה, תוך כדי שיחה, ברמת האינטונאציה. ולצד הראיון, הנה ביקורת קצרה על "סיפורו של שקרן: הסיפור הלא אמיתי של גרהאם צ'פמן" (חפשו את הקרנותיו בפסטיבל כאן, או שתמתינו לצאתו להקרנות מסחריות), ועוד חמישה מערכוני פייטון שחייבים להכיר (מינוס עוד חמישים שחייבים להכיר).
"גרהאם צ'פמן היה הגדול מכולם", אומר גורי אלפי. "הוא לא היה השחקן הכי גדול, אבל הוא המנוע הקומי. כשהוא היה אומר משהו, זה היה קורה. והוא גם באמת חי את החיים האלה של האיש המופרע והמופרך. הוא היה ההומו המוצהר הבועט בכל מוסכמה".
צ'פמן הוא היחיד מבין חברי הלהקה שכבר אינו בין החיים – הוא נפטר מסרטן ב-1989 בגיל 48 – אבל זה לא מפריע לו לככב בסרט חדש, "סיפורו של שקרן" ("A Liar's Autobiography"), שיוצג במסגרת הפסטיבל ובהמשך בהקרנות מסחריות ברחבי הארץ. "סיפורו של שקרן" הוא שם ספרו האוטוביוגרפי לכאורה של צ'פמן, שראה אור ב-1980 תחת חמישה מחברים שונים (כיאה לאוטוביוגרפיה). הסרט מבקש לחקות את הרוח הצ'פמנית ונתלה בשלושה במאים וב-14 חברות אנימציה שונות שנטלו בו חלק. התוצאה היא סרט מפתיע, זיקיתי וחופשי עד כדי בלבול, שמחליף סגנונות כמו שצ'פמן החליף זהויות בימי המערכונים. וזה עוד לפני שהגענו לתוכן, שהוא, כאמור, אוטוביוגרפיה שקרית פרי עטו של אחד הקומיקאים המבריקים והחתרניים שידענו.
מעריצי פייטון לא ימצאו בסרט אנקדוטות חדשות מאחורי הקלעים, אבל יתענגו שוב על קולו המוכר של צ'פמן (שהקליט את הספר לפני מותו) שמשחזר פכים מחייו הסוערים, מימיו באיטון (שלא היו) ועד לרומנים הומוסקסואליים (שהיו בהחלט). הם גם בוודאי ייהנו מהעושר ומההמצאות הויזואליות שהולמות את רוחו של צ'פמן, כמו רכבת הרים בצורת פין ומונטי פייטונים בצורת קופים.
פיסות המציאות והבדיון – מסיבות קוקטייל, זיונים בחדרי מלון, טיול אופניים באיביזה, שיחות על ספרים במושב האחורי של האוטו – מצטברות לכדי פרופיל מעורפל של אדם מצחיק מאוד ומתוסבך מאוד, מבריק ומוזר, משועשע ומתוסכל, ובעיקר חסר. "הוא אחד הגדולים שהיו", אומר אלפי, "זו אבידה ענקית".
"סיפורו של שקרן: הסיפור הלא אמיתי של גרהאם צ'פמן" (A Liar's Autobiography: the Untrue Story of Monty Python's Graham Chapman). בימוי: ביל ג'ונס, ג'ף סימפסון, בן טימלט. תסריט: גרהאם צ'פמן ודייויד שרלוק (על פי ספרם הנושא שם זה). שחקנים: גרהאם צ'פמן, ג'ון קליז, טרי ג'ונס, מייקל פיילין, טרי גיליאם, קרול קליבלנד, קמרון דיאז, ג'סטין מקדונלד. 85 דקות.
כל דיון במערכונים של מונטי פייטון חייב להתחיל בתוכי מת: לקוח (ג'ון קליז) נכנס לחנות בעלי חיים ומתלונן שהתוכי שקנה מת. המוכר (מייקל פיילין) מתעקש שהתוכי רק נח. מכאן והלאה מתנהל ויכוח בין קליז לפיילין, ויכוח שנכנס למיתולוגיה הבריטית כשמרגרט תאצ'ר קראה לאיחוד המפלגות היריבות לה "תוכי מת".
המשרד להליכות מטופשות (Ministry of silly walks)
קליז עובד במשרד להליכות מטופשות. פיילין הוא לקוח שמחפש הליכה מטופשת חדשה, וקליז שמח להציע לו כמה, בעודו שולח איברים לכל עבר. אחת מההליכות, אגב, שייכת לישראלים, אבל קליז לא מספיק להציג אותה, כיוון שלמשרד בדיוק מגיעה המזכירה עם מגש הקפה המקרקש בעת שהיא הולכת באופן מטופש. קומדיה פיזית במיטבה.
האינקוויזיציה הספרדית (The Spanish Inquisition)
"לא ציפיתי לאינקוויזיציה הספרדית", אומר גרהאם צ'פמן לאשתו, וזוכה לתשובה שהפכה לאחד הציטוטים הפייטונים הנודעים מכולם: "אף אחד לא מצפה לאינקוויזיציה הספרדית". כך עונה לו שלישיית הקרדינלים שמזנקת לחדר לצלילי מוזיקת הפתעה, ומיד מסבירה שהפתעה היא הנשק שלה. ופחד. ויעילות חסרת מעצורים. וכן הלאה. יש לה הרבה כלי נשק, לאינקוויזיציה הספרדית, והרבה מערכונים נהדרים.
שיר חוטב העצים (The Lumberjack Song)
הפייטונים אהבו לשיר, ואחד השירים הנפלאים בפלייליסט הפייטוני הוא זה שמספר על חוטב העצים מסוקס. נערתו מאושרת, רעיו השוטרים הקנדים מהללים. אך לאט לאט מתקלפות השכבות המחוספסות וחולצת הפלנל ותחתיהן מתגלה גבר עם חיבה תורשתית לבגדי נשים. התגובה של הקנדים, שמעכלים את הבשורה המפתיעה תוך כדי חזרה על הפזמון, עושה את המערכון.
ריקוד הדגים המצליפים (Fish-Slapping Dance)
20 שניות. זה אורכו של הריקוד שרוקד פיילין לפני קליז כשהוא סוטר ליריבו עם זוג דגים, לפני שקליז עונה לו בריקוד-הצלפה משלו. פיילין טוען שבמערכון הקצרצר הזה מזוקקת תמצית המונטי פייטניות, וגורי אלפי, שמציין שמדובר באחד המערכונים האהובים עליו, קורא לזה "רגע סלפסטיק צ'פליני נפלא. פשוט מושלם".
עין עצלה 