הסדרה הרביעית הכי טובה בטלוויזיה

פורסם במקור בגיליון אוקטובר 2013 של "בלייזר"

לא עוד פרצוף יפה (במלאת שלושים למותו של ג'יימס גנדולפיני)

פורסם במקור בגיליון יולי של "בלייזר"

בראשית היה אנדי סיפוויץ. סיפוויץ היה בלש בגיל העמידה מהלואר איסט סייד של מנהטן עם קרחת שחוצה את הגולגולת, שפם טבול באלכוהול וכרס מלאה בתובנות גזעניות. דמות מרתקת וחריגה, אבל לא פורצת דרך. לא היו בטלוויזיה סיפוויצ'ים לפני ההוא שעשה דניס פרנץ, ולא היו הרבה אחריו. בקושי ג'ורג' קוסנטזה. וגם זה בסיטקום, וגם זה בתפקיד משנה.

ואז בא טוני סופרנו.

כבר שמעתם הכל על טוני סופרנו. ואת מה שלא שמעתם כשטוני חי, שמעתם בחודש שעבר כשגנדולפיני מת. בזמן שדייויד צ'ייס המציא מחדש את הטלוויזיה כז'אנר איכותי ומכובד וכמקבילה המודרנית של הספרות, גנדולפיני המציא מחדש את הגיבור הטלוויזיוני כגבר שלא יצא מהפקת אופנה של GQ.

גנדולפיני – פולי גולטיירי ייקום דמו – חייב הרבה לפרנץ, אבל טוני לקח את סיפוויץ' צעד קדימה. הטלוויזיה הפוסט-סופרנואית, בעיקר זאת של הכבלים האמריקאיים, היא טלוויזיה של גיבורים עם עמוד שדרה מוסרי של ראש עירייה ישראלית מסדר גודל בינוני. אבל הגיבורים הפוסט-סופרנואים הם לא רק אפלים יותר מקודמיהם; לא אחת הם גם מכוערים מהם. פרנץ לא רק הפך אלכוהוליסט גזען לגיבור אהוד של סדרת טלוויזיה. הוא הפך גם גבר כרסתן ומקריח לגיבור כזה.

אלא שלפרנץ הנפלא היה יתרון בסיסי על גנדולפיני: הוא גילם שוטר. אמנם מקלל, אמנם מרביץ, אבל אחד מהחבר'ה הטובים. וגנדולפיני – הוא היה "החבר'ה הטובים". אלו היו נתוני הפתיחה שלו: גבר שמן, קירח, עם סקס אפיל של דוב גריזלי בחלוק בית, שחונק אנשים למוות בזמן שהוא מחפש קולג' לילדה. ואיכשהו, הוא צלח אותם. לראיה, הפיד שלכם בפייסבוק ביום שהוא מת.

כן, טוני סופרנו סיבך את כולנו. לא רק שמצאנו את עצמנו מריעים לנבל; הוא אפילו לא היה סקסי. לנבלים מותר להיות לא אטרקטיביים – לפעמים אלה אפילו כישורים נדרשים – אבל כשהנבל הוא הגיבור שלך, ואתה מחפש ליצור הזדהות בינו לבין הצופה, מראה לא אטרקטיבי עשוי להיות מכשול מיותר. אלה אם כן קוראים לך דייויד צ'ייס ואתה מלמד את כולנו איך עושים טלוויזיה.

אחרי טוני סופרנו הגיעו עוד כמה חבר'ה ששילבו ידיים מלוכלכות עם פרצוף מטונף: ויק מאקי ("המגן") חלק עם טוני משקל עודף וקרחת, וולטר ווייט ("שובר שורות") הציג חזות ממושקפת ומשופמת עם כריזמה מתפרצת של מורה לכימיה. השיא הוא כנראה נאקי תומפסון מ"אימפריית הפשע", גיבור וארכי-נבל שמגולם על ידי אחד הפרצופים הפחות קלים לעיכול בהוליווד, סטיב בושמי, קומפלט עם קו השיער המובס והעיניים שמחזיקות מם אינטרנטי משלהן. ואני כבר לא מדבר על זה שהגיבור הכי בולט בטלוויזיה היום הוא גמד.

זה עוד אחד מהמקומות האלה בהם הטלוויזיה מראה לקולנוע בשנים האחרונות שאת כל מה שהוא יודע לעשות בגדול, היא יודעת לעשות בעמוק. הסחף המתמשך של כוכבים הוליוודיים לכיוון אולפני הטלוויזיה נובע מהאתגרים הבלתי רגילים שהאחרונה מציעה להם. הוליווד הבלוקבאסטרית היא טריטוריה נוצצת של פרצופים יפים שנשלטת על ידי אותם פרצופים: בראד פיט, ג'ורג' קלוני, טום קרוז, וויל סמית'. אפילו ברוס וויליס קשישא. לתעשייה הזאת יש מעט מאוד תפקידים רציניים ו/או מכניסים להציע למאותגרים גילית ורפרזנטטיבית. פיליפ סימור הופמן, אולי השחקן הגדול בדורו, בקושי מצליח לגרד תפקידים ראשיים בצנטרום של הוליווד. כך גם פול ג'יאמטי הנפלא. את תור הזהב של הקולנוע האמריקאי בסבנטיז הם היו גומרים כאל-פאצ'ינואים ודסטין-הופמנים, הפרצופים הלא מלוקקים של אז. היום, איש לא מניח על כתפיהם את הסרטים הגדולים של התקופה. וזה לא רק ספקטקלים: בזוכי האוסקר האחרונים כיכבו בן אפלק, ז'אן דוז'ארדן, קולין פירת' וג'רמי רנר, קאדר פוטנציאלי לרשימת הגברים הסקסיים של פיפל מגזין. אם צריך גיבור יפה תואר כמו גטסבי, מלהקים את לאונרדו דיקפריו. אם צריך גיבור מזדקן ומכוער כמו ג'יי אדגר הובר, מלהקים את דיקפריו.  יש מעט מאוד שון-פנים בהוליווד.

הנה עוד משהו שהטלוויזיה חייבת לג'יימס גנדולפיני. בחייו ובמותו ציווה לנו את הגיבורים המכוערים.

אז למה להם פוליטיקה עכשיו? (שובן של הדרמות הפוליטיות)

פורסם במקור בגיליון אפריל של "בלייזר"

מאות מאמרים מלומדים כבר נכתבו על הטלוויזיה שאחרי "הסופרנוס"; טלוויזיה של סיפורים מורכבים ורחבי יריעה על סקס, שקרים ואקדחים, בסגנון בוטה וברמת גימור קולנועית. כולם רוצים להיות הסופרנוס, וכולם משתמשים באותו המתכון: להתקין ציר תאוות שררה בקדירה משפחתית, לתבל בנדיבות בפירורי שחיתות, להוסיף הרבה סקס, לבחוש באלימות ולבשל על אש גבוהה. בסופו של דבר, כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, וכל משפחות האצולה הפוליטית — יקראו להן קורלאונה, סופרנו, טיודור או בורג'ה — מסובבות על כל הראש.

טוני סופרנו הוליד צאצאים מורכבים ואפלים כמותו בדמותם של גיבורים כגון ויק מאקי ("המגן") או וולטר ווייט ("שובר שורות"). אבל כשהטלוויזיה האמריקאית ביקשה לשרטט אילנות יוחסין רקובים של שחיתות ורשע, היא נאלצה שוב ושוב להרחיק עדות אל העבר. כך התגלגלו המאפיונרים בטריינינג מניו ג'רזי בדמויותיהם של לגיונרים בשריון קשקשים ב"רומא", אקדוחנים במגפי בוקרים ב"דדווד", אצילים באדרות ב"שושלת טיודור", קרדינלים בגלימות ב"הבורג'ס" וגנגסטרים בחליפות ב"אימפריית הפשע". מזל שלהפקרות מינית, לתאוות בצע ולאלימות אכזרית תמיד נמצא מקום בהיסטוריה האנושית.

התוצאה שהתקבלה הייתה מבט מרוחק יותר על העולמות הרקובים האלה. אם "הסופרנוס" הציגה עולם אלים ויצרי שקיים ממש כאן, מעבר להאדסון, יורשותיה הנ"ל התקבלו כמעין תיעוד היסטורי רופף, מוקצן, לא פורמלי ולא מחויב למציאות, של עולמות אלימים ויצריים שלכאורה היו ואינם עוד. הקונוטציות האקטואליות והאלגוריות החברתיות ברורות כשמש, אבל הפילטר התקופתי עושה את הצפייה לנוחה יותר. ועם זאת, המסר שמגולם בהן מדאיג: בעוד שסדרות כגון "המגן" ו"שובר שורות" מציגות כיסים של פשע ושחיתות המתקיימים בתוך עולם מוסרי שמבקש למגר אותם, הרי שסדרות כגון "הבורג'ס" ו"אימפריית הפשע" מלמדות שהשררה היא המאפליה.

ואני מרגיש שמרק היום הוא…

החזרה של הטלוויזיה האמריקאית לעבר אינה מקרית. היא לא נובעת ממצוקת חומרים או מייאוש מהזמנים הפסטורליים והמשעממים שבהם אנו חיים. העת החדשה בטלוויזיה — והימים ימי HBO, איש הישר בעיניו יעשה, ועדיף שיעשה זאת בעירום — מאפשרת ליוצרים להסתנכרן סוף סוף עם הנורמות הקלוקלות של ימים עברו, שבהם אלימות הייתה מכשיר פופולרי ליישוב סכסוכים, חטאים מיניים התקבלו כדחפים גבריים מובנים, ושחיתות פוליטית לא הייתה אופציה אלא ברירת מחדל.

אין סדרה שעושה את כל זה טוב מ"משחקי הכס", שחוזרת כעת לעונה שלישית אחרי פגרה בת עשרה חודשים שנדמתה למעריציה ארוכה כחורף בווסטרוז. מי שטרם התוודע לסדרת הדגל המופתית של HBO עלול להתרשם בטעות שמדובר בסדרת פנטזיה — ככלות הכל יש בה אבירים ונסיכות, חרבות וכשפים, ואפילו דרקונים — אלא ש"משחקי הכס" היא עוד חוליה בשושלת הסופרנואית, שבמקרה לא מתרחשת בעולם המודרני או באיזה עידן היסטורי אקזוטי, אלא בעולם בדיוני לחלוטין שבו יש גם כוחות מכושפים ומפלצות מסתוריות.

בעצם, לא לגמרי בדיוני. ווסטרוז של "משחקי הכס" מבוססת באופן די ברור על אנגליה המבותרת פוליטית של מלחמות הוורדים. התוצאה היא סדרה שנראית פחות כמו "הארי פוטר" ויותר כמו "בית הקלפים" פוגש את "שר הטבעות" בליל הסכינים הארוכות: הממדים אפיים (גם התקציב); הפנטזיה מינורית (יש מפלצות ומכשפות, אבל זה לא העיקר); האינטריגות הפוליטיות לא מביישות את הימים היפים של ביתן 28 במרכז הליכוד; וההורמונים משתוללים כמו בספרינג ברייק אמריקאי. והכי כיף: כולם מאבדים את הראש. חלקם פשוטו כמשמעו.

למי קראת שימדון?

"משחקי הכס" הפנטסטית תרתי משמע היא אכן עוד נצר יפהפה לעידן הפוסט־סופרנואי, אבל נדמה שדווקא עכשיו הולכת הטלוויזיה האמריקאית ומשתחררת מכבלי העבר. אחרי שבמשך תקופה ארוכה חיפשה התעשייה את משפחת סופרנו בכל תקופה בתולדות המין האנושי, היא חוזרת לחפש אותה מתחת לפנס. הרי לא צריך לגלגל את הסופרנוס לכל אורך ההיסטוריה כדי להבין את מה שאנחנו יודעים עוד מהגיבורים של שייקספיר ומלורד אקטון: הכוח משחית, וכוח מוחלט משחית באופן מוחלט.

בחודשים האחרונים אנחנו עדים למתקפה פוליטית שאפילו ספינולוגים מדופלמים היו מתקשים לתזמר. "כן, אדוני ראש הממשלה" זכתה לגלגול חדש; סיגורני וויבר וביל פולמן הגיעו לגבעת הקפיטול ב"חיות פוליטיות" וב־1600 Penn (בהתאמה); ארון סורקין (מאבות הז'אנר עם "הבית הלבן") חזר לנאום בפני האומה ב"חדר החדשות" (חוזרת ביוני לעונה שנייה). החודש תוכלו למצוא ב־Yes לצד "משחקי הכס" גם את "בית הקלפים" המשובחת ואת העונות השניות של "בורגן" ושל "ויפ".

"ויפ" היא סאטירה שנונה וצולפת, אך בכל זאת, קומדיה. "בית הקלפים", לעומתה, היא דרמה פוליטית שאפשר לזהות בה בקלות את טביעות האצבעות של הסופרנוס. הסדרה — מופת של עשייה טלוויזיונית שכמעט קשה להאמין שהיא צעדה הראשון של נטפליקס בעולם ההפקות — מעמידה במרכזה את פרנק אנדרווד, טוני סופרנו בטוקסידו. אנדרווד, אחת הדמויות המרתקות שנראו על המסך (בגילומו הממגנט של קווין ספייסי), הוא פוליטיקאי דורסני שחי על אמביציות ואדרנלין כמו שאנשים רגילים חיים על חמצן. נסיך מקיאווליאני, מאסטר של פוליטיקה, משחקי כס של איש אחד. ב"הסמויה" — סדרה שהצטיינה יותר מכל סדרה אחרת בשרטוט מעגלי הכוח — היה נהוג לדבר על "המשחק", מערך הכוחות היומיומי שבו כולם ממלאים תפקידים (שייקספיר אמר את זה, קצת אחרת, ב"כל העולם במה" שלו). במשחק הקלפים הפוליטי אין פוקר פייס ערמומי מאנדרווד, ואין ג'וקר עוצמתי ממנו.

ואז היא אומרת לה: "נרחיב בנושא אחרי הפרסומות"

"בורגן" הדנית היא מקרה מעניין לא פחות מאחיותיה האמריקאיות. בניגוד ל"בית הקלפים" או ל"חיות פוליטיות", היא אינה מציבה במרכזה גיבור כוחני ונכלולי מבית מדרשו של טוני סופרנו (ושל שייקספיר: "הרע שבגדולה הוא שהעוצמה מפרידה אותה מן המצפון"). להפך. בירגיטה ניובורג (סידסה באבט קנודסן המרשימה) היא פוליטיקאית מזן שאפשר רק לחלום עליו, ציפי לבני אחרי כביסה בהרתחה מלאה. היא באה לשנות, כמו שאומרים בפוליטיקה החדשה. ובמובן הזה, "בורגן" מלמדת אותנו כמה לקחים לא מפתיעים על ההתנגשות הערכית בין פוליטיקה ישנה לחדשה ובין טוב לרע. למשל, אם לעשות פראפראזה על המוטו של גיבור עם דני אחר, טרול בשם הוגו: הטוב לא מוכרח לנצח.

כמו סדרות סקנדינביות נוספות, למשל "הגשר", "בורגן" מבהירה שסקנדינביה היא לא רק ארץ החלומות של מומחי ה־OECD. זה נחמד מאוד שיש לך ראש ממשלה אישה (נבואה טלוויזיונית שהתגשמה) וממשל שמאמין בשקיפות מלאה, אבל המשחק הפוליטי הוא עדיין קרב מלוכלך של שקרים, תרגילים וקריצות. גם בממלכת דנמרק יש משהו רקוב. הנה עוד משהו ששייקספיר כבר אמר לנו.

בין "בורגן ל"בית הקלפים" ול"ויפ" ולמה שלא יבוא אחריהן, אי אפשר שלא להצר על מנהיג פוליטי אחד שהודח בטרם עת: טום קיין, הבוס של "בוס". קיין — קלסי גראמר בתפקיד חייו — היה מבשרו של אנדרווד. בעוד שאנדרווד החלקלק הוא מעין יאגו, משרת ערמומי וצבוע, הרי שקיין הוא המלך ליר, השליט הכעוס והחלוש שנאבק על כיסאו ובעצם על קיומו. "בית הקלפים" היא מעין גירסה מהוקצעת ומתוחכמת של "בוס" התאטרלית והתובענית. שתיהן ניזונות מאותם החומרים: סקס בחלונות הגבוהים, שחיתות בצמרת, כל דאלים גבר. אבל טום קיין קיבל את צו הבוחר — רייטינג נמוך — והלך הביתה אחרי שתי עונות בלבד. הוא לא יכול היה כנראה לחיות לצידו של פרנק אנדרווד. גם את זה לימד אותנו שייקספיר: אם שני אנשים רוכבים על סוס אחד, אחד מהם חייב להיות מאחור.

(מתוך "Funny or Die")

מאיפה אני מכיר אותך? המחלקה לזיהוי פנים. והפעם: מייקל ריספולי

מי זה? מייקל ריספולי (Michael Rispoli).

איפה ראיתי אותו עכשיו? ב"מג'יק סיטי". הוא בל, הבוקי המקומבן עם כל העולם.

מאיפה אני זוכר אותו? הלו? מדובר בג'קי פאקינג אפריל, הבוס האגדי של משפחת דימאיו. "הסופרנוס", כאילו?

אז אני מבין שהוא קבוע בעסקי המאפיה? כן. הוא שיחק גם ב"הסנדק האחרון" עם הארווי קייטל, ובתפקיד ביג ג'ו ב"קיק אס". ובאופן כללי, עם הלוק, הקול וההגייה האולטרה-מאפיוזית שלו, זו די הנישה שלו.

רגע, ראיתי אותו כבר כבוקי, לא? נכון, ב"עיני נחש" של בראיין דה פאלמה.

וגם ראיתי אותו עוד פעם עם טוני סופרנו, לא? נכון, הוא שיחק עם ג'יימס גנדולפיני ב"חטיפת פלהאם 1, 2, 3" בתפקיד מנהל הרכבת התחתית.

אז הוא תמיד ככה בשוליים? בדרך כלל. ב"יומני הרום" היה לו דווקא תפקיד מרכזי כסלה, החבר השתיין של פול קמפ/האנטר תומפסון/ג'וני דפ. והוא היה מצוין.

ובטלוויזיה הוא יותר חזק? כן. הוא הופיע ב"חוק וסדר", ב"CSI", ב"משמרת שלישית", ב"Blue Bloods" ועוד.

מי אוהב אותו? נראה לי שניקולאס קייג'. ריספולי שיחק לצדו ב"לעזוב את לאס וגאס", ב"עיני נחש" וב"החזאי".

יש לו פרסים? אחד, מפסטיבל סרטי אהבה בורונה, לשחקן הטוב ביותר, עבור "Two Family House".

מה זה? שווה לראות? כן, למרות שזו דרמה רומנטית, ולו משום שמופיע שם בערך חצי מקאסט המשנה של "הסופרנוס", מקתרין נרדוצ'י (שרמיין בוקו, אשתו של ארטי) ועד וינסנט פסטורה (ביג פוסי).

איפה עוד נראה אותו? בחדש של מייקל ביי, "Pain and Gain", לצד מארק וולברג ודה רוק; ובסרט הטלוויזיה "The Manzanis", לצד הכוכבות הנשכחות קירסטי אלי וריה פרלמן.

ומה עוד? עוד כאן.

Wireless

ארט: טים דויל

פורסם במקור במגזין יוני של "בלייזר"

בין התענוגות הרעננים והמלהיבים שמורעפים על המסך מדי יום בערוץ Yes Oh צצים גם שידורים חוזרים של סדרות שכבר ראינו, מעט פה מעט שם. אלא שבניגוד למתכונת המעייפת של רי־ראנז שאינם אלא פילרים בלוח השידורים, כאן מדובר בתוצרת הטלוויזיונית הכי משובחת של השנים האחרונות. חלק מהסדרות נועדו להוביל אותנו לעונות חדשות, אבל חלקן שם פשוט כי מדובר בסדרות מעולות שתמיד כיף לפגוש. כל היתקלות בסמטה חשוכה או בסלון מואר עם הגנגסטרים של "הסופרנוס" מזכירה עד כמה רוחם עדיין שורה על הטלוויזיה האמריקאית; חזרה ל"אימפריית הפשע", שמשודרת החודש מההתחלה בשידור יומי, מגלה את האופן שבו התפתחה ויצאה מצילה של הסדרה־האם. וכל מפגש עם "הסמויה", שחוגגת החודש עשור לעלייתה לאוויר, מזכיר שפשוט לא הייתה עוד סדרה כזאת.
"הסמויה" היא מין בון טון של מבקרים שהקהל הרחב לא תמיד ידע איך לאכול. היא כוכבת קבועה בצמרת רשימות סדרות הטלוויזיה הטובות ביותר, לא פעם במקום הראשון. ניק הורנבי אמר שהיה מת לכתוב לה. ברק אובמה אמר שזאת הסדרה האהובה עליו. מריו ורגס יוסה אמר שמעולם לא ראה סדרה כמותה. ראש עיריית רייקיאוויק יון גנאר — שהוא גם שחקן קולנוע — אמר שלא ישב בקואליציה עם אדם שלא ראה את "הסמויה". אבל הרייטינג — הרייטינג היה סביר. לא יותר.
גם אני כבר הכרזתי מעל דפי מגזין זה על "הסמויה" כסדרת הטלוויזיה הטובה ביותר שנעשתה אי פעם — לא הצהרה מובנת מאליה כשעולים בראש שמות כמו "הסופרנוס" המופתית, "סיינפלד" המבריקה ו"הסימפסונס" פורצת הדרך (היום מקובל לחבוט בה, רק שבלעדיה היו פיטר גריפין ואריק קרטמן נשארים סקיצות במחברת). אבל זאת הצהרה שאני עומד מאחוריה גם היום, ארבע שנים אחרי שתושבי בולטימור, שוטריה ועברייניה נפוצו לכל עבר, ובעיקר לעבר שערי שמיים.

מה הופך את "הסמויה" לראויה לתואר האולטימטיבי? תשובה הולמת לשאלה דורשת בערך חצי גיליון, אבל אם לתמצת את זה לכדי מדור, אפשר לנקוב בשלוש סיבות מרכזיות.
1) היא אמיתית. כן, אני יודע שהיום בטלוויזיה כולם "אמיתיים" (כלומר, רגע לפני שהם משקרים לחבר שבט או לדייר וילה), אבל "הסמויה" באמת אמיתית. זה לא רק עניין סגנוני של ליהוק שחקנים לא מקצועיים וצילומי חוץ סיטוניים; זה עניין של בחירה יצירתית, של תחקיר מעמיק ושל מחויבות למציאות. אם נערים שחורים מספרים לוושינגטון פוסט שהם רואים בסדרה סיפורים שהם מכירים מהחיים, ואם צעירה מבולטימור תוהה אם היוצר דייויד סיימון לא הציב מצלמה נסתרת במסדרונות בית הספר שלה, אז נראה ש"הסמויה" יכולה להתגאות בצדק בתדמית הריאליזם הכמעט־דוקומנטרי שלה.
אחרי הניסיון המוצלח עם "רצח מאדום לשחור" המעולה, סיימון החליט לקחת את החספוס צעד אחד קדימה ולייצר סדרת משטרה לא קונבנציונלית, אותנטית וחסרת פשרות. הוא קרא לזה "אנטי סדרת משטרה", ו־HBO משום מה קנו את זה.
סיימון הצטייד בכלים המתאימים: בצוות שלו היו בין השאר אד ברנס, שהיה בלש משטרה במשך 20 שנה (ואחר כך גם מורה, מה שתרם לקו העלילה הבית־ספרי שנפתח בעונה הרביעית); רפאל אלוורז, שעבד בצי הסוחר (העונה השנייה מתרחשת בנמל); וביל זורזי, כתב פוליטי ותיק (העונה השלישית עוסקת בפוליטיקה המקומית). סיימון עצמו היה עיתונאי (העונה החמישית נכנסת למערכת עיתון) שהכיר את הרחוב מקרוב וכבר המיר אותו בהצלחה לפורמטים ספרותיים וטלוויזיוניים — ב"רצח מאדום לשחור" וב־The Corner, שהייתה במידה רבה הבסיס ל"הסמויה". בקיצור, לא מדובר בישיבת תסריטאים צעירים ושזופים במגדל במנהטן. זה דמה יותר לסדנת כתיבה מיוזעת, אפופת עשן סיגריות ואדי אלכוהול, שמתקיימת בפאב מטונף ומשחררת מתוכה את הסיפורים הכי עוצמתיים שמסתובבים ברחוב.

ואז גלפנד עשה פרש לג4 וניצח

2) היא עמוקה. כמות הדמויות, העלילות והרבדים שהתרוצצו על המסך במשך חמש עונותיה של "הסמויה" לא דומה לשום דבר אחר שנראה על המסך לפניה או אחריה. בכל עונה יצק סיימון קומה חדשה על הסדרה, שעה שעלה וטיפס במגדל המשקיף על בולטימור עד שהציג פנורמה של החברה האמריקאית ברגעיה העלובים והמסואבים ביותר: העולם התחתון, המשטרה, הפרולטריון, הפוליטיקה המוניציפלית, מערכת החינוך, העיתונות. תמונת לוויין של טבעות חנק: כולן אלימות, כולן מושחתות, בכולן נקודות אור קטנות של מוסר וצדק נחנקות באפלה. זרועות רקובות משתרגות זו בזו עד ליצירת מין נמק חברתי ענקי שאין ממנו גאולה. "זו טרגדיה יוונית", הסביר סיימון בראיון מאלף שנתן להורנבי ב־The Beliver (חפשו אותו מתורגם בבלוג "הסיפור האמיתי והמזעזע של").
וזה עוד נדבך באותנטיות של "הסמויה": המוסדות הגדולים והכוחניים משחקים בסדרה הזאת את תפקיד האלים שמתעללים באנשים הקטנים והיהירים שמסתובבים ברחוב משני צידיו של החוק. והם מנצחים. אם אני ביבי, במקום להילחם במחאה החברתית אני מקרין את "הסמויה" בלופ. היא יכולה לרוקן את המצברים גם לדני האדום.
"אף אחד לא מנצח", קבע השוטר־מורה פרז, "צד אחד פשוט מפסיד לאט יותר". "הסמויה" — שמתעללת באופן כמעט שיטתי בכל מוכי הגורל שמאכלסים אותה, שיוצרה אמר במגזין "סלון" שהיא עוסקת "ברעיון הפשוט שבעולם הפוסט־מודרני כל בני האדם חסרי ערך" — היא אחת מיצירות הייאוש המושלמות שנכתבו, והיא עושה זאת מבלי להיות מלנכולית או סנטימנטלית לרגע. היא פשוט נוקבת. כמו קליע בלב.

בואו ננסח את זה מחדש: "נתניהו היה הראשון שהתריע שגלפנד עומד להפסיד בגלל צריח לד5"

3) היא מכבדת את הצופה. קצת מצחיק להגיד את זה על סדרה שיוצרה אמר בראיון "שילך להזדיין הקורא הממוצע", אבל זה בדיוק מה ש"הסמויה" עשתה: שלחה את הקורא הממוצע להזדיין, ואמרה לו לחזור כשהוא יחליט שהוא מעל לממוצע.
זה לא בא על חשבון קומוניקטיביות. "הסמויה" לא הייתה סדרה ניסיונית, הזויה או מוזרה. היא נעשתה בכלים הטלוויזיוניים המקובלים וברמה הגבוהה ש־HBO יודעת להציג. האותנטיות שלה לא באה על חשבון עוצמת הדרמה והמתח, והיא נעזרה בכותבים מקצוענים כמו דניס ליהיין ("מיסטיק ריבר") וריצ'ארד פרייס ("קלוקרס"). לא מדובר כאן ביצירה אינטלקטואלית כבדת ראש אלא בבידור משובח.
אבל היא הייתה מאתגרת. היא לא הציעה אסקפיזם, פרובוקציות או סנסציות, והיא דרשה מהצופה הקשבה מלאה. ריבוי הדמויות, הסלנג הייחודי והלא מובן, הסיפורים שנמשכים מפרק לפרק ומסרבים להיסגר — כל אלה חייבו את הצופה להתמסר אליה כדי להפיק את מלוא ההנאה. "כמה אנשים יכולים לראות עונה שלמה של 'הסמויה' בפעם אחת?", שואל הכלב האנושי ווילפרד בסדרה הנקראת על שמו. "החרא הזה דחוס!". זאת סדרה של טרם עידן האייפון והאייפד ותרבות "המסך השני" שבה אנשים צופים בטלוויזיה אגב גלישה בגוגל ופרסום סטטוסים בפייסבוק. ספק אם הייתה שורדת היום. גם בשעתה לא היה לה קל.
"הסמויה" הייתה כמו ספר מצוין שדורש ממך להגיע לעמוד 50 לפני שיותר לך להתלונן שאתה לא מבין מה הולך פה, והוא כל כך טוב שבעמוד 50 הוא כבר תופס אותך בגרון ואתה לא רוצה ללכת לשום מקום, למרות שגיבורים חדשים עם סיפורים חדשים ממעגלים חברתיים חדשים ממשיכים להגיע ולדרוש ממך להתחיל בכל התהליך מחדש. הסדרה כמו הידהדה את עבודת הבילוש נטולת הזוהר של גיבוריה: פחות מעצרים אלימים ופשיטות ראוותניות ויותר מלאכת איסוף פרטים עמלנית, אינטליגנטית — ומאוד מספקת כשהיא מביאה את הסחורה.

אני לא מצליח להבין את הבחירה בהגנת גרינפלד

"כשלא נהיה באוויר כמה שנים, כבר נהיה להיט", אמר סיימון באותו ראיון להורנבי ב־2007. לא בטוח שהנבואה התגשמה, אבל לפחות מבחינה אחת הגשימה הסדרה את ייעודה; סיימון יצא ב"הסמויה" נגד הבריונות הכלכלית שהשתלטה על אמריקה כבר לפני עשר שנים. "קפיטליזם נטול מחויבות אינו תחליף למדיניות חברתית", אמר באחד הראיונות. "קפיטליזם בצורתו הבסיסית נועד לשרת מעטים על חשבון רבים". היום יכול סיימון להביט במידה של שביעות רצון באנשי Occupy Wall Street ובאזרחים שמאסו בשחיתות שלטונית ובתאוות בצע תאגידית. זה מה שהוא רצה לראות כשעיצב לאמריקה מראה, קרא לה "הסמויה" וניפץ אותה על ראשה.