בניגוד לרוב המוחלט של הקהל (אבל כמו מבקרים רבים אחרים), לא חיבבתי את פדרו אלמודובר של השנים האחרונות. את השנים בהן קנה את עיקר אהדתו בקהל הישראלי, עם "הכל אודות אמא" ו"דבר אליה", פספסתי (הייתי בצבא, הייתי בטיול שאחרי צבא). ואני נותרתי בהעדפתי לאלמודובר הבועט, הפרובוקטור והנון-קונפורמיסט של פעם על פני אלמודובר הקיטשי, הרגשני והפופולארי של היום.
על רקע זה, "העור בו אני חי" תפס אותי בהפתעה – אבל לא בהפתעה מוחלטת. מקולגות שצפו בסרט לפני כבר הבנתי (בלי להיכנס לפרטים, מהם נמנעתי עד לצפיה) כי מדובר באלמודובר אחר, שונה, מזכיר את ההוא של פעם, ההוא שעבד עם אנטוניו בנדרס. שמעתי רמיזות כי מדובר בסרט אימה. שמעתי כי הוא קרוב ברוחו ל"עיניים ללא פנים" של ז'ורז' פראנז'ו (אתם יכולים לקרוא עליו אצל דני ורט כאן). ושמחתי לגלות כי הכל נכון, ועוד.
"העור בו אני חי" הוא אחד הסרטים הטובים של פדרו אלמודובר. הוא יוצר שילוב נהדר בין בי-מוביז של אימה, סרטי פרנקנשטיין, סרטיו של היצ'קוק ו"עיניים ללא פנים", בתוך הקולנוע המוכר של אלמודובר, שהוא כרגיל מלאכת מחשבת ויזואלית פלוס מוטיבים של אלימות, סקס, מתח, סודות, תעתועי מיניות ומשחקי זהות.
אבל את כל זה אתם יכולים לקרוא אצל מבקרים אחרים (למשל, אצל אורי קליין, יאיר רוה ואבנר שביט). "העור בו אני חי" הוא גם סרט עמוק ומעורר מחשבה, בנושאים בהם הוא עוסק ובאופן בו הוא עוסק בהם. מכיוון שמדובר בעלילת מתח, ועוד כזו שמגוללת באופן לא שגרתי (כלומר – לא ליניארי), עיסוק בהם מחייב שפיכה מוגזמת של ספויילרים.
בשביל זה אני כאן, עם כמה הרהורים עתירי ספויילרים על "העור בו אני חי".
הקרבה. השאלה המרכזית שעומדת בבסיס "העור שבו אני חי" היא שאלת הזהות המינית והזהות המגדרית. מה ביני, לבין העור שבו אני חי. אלמודובר מבלבל פה בין שני מושגי הזהות, כשהוא יוצר יצור כלאיים שנעשה ניסיון לכפות עליו זהות מינית ומגדרית חדשה. התוצאה מבלבלת. "העור שאני חי", שברובד הראשוני והמיידי שלו הוא סרט אימה מצוין, מתגלה ברובד המעמיק יותר שלו כדרמה אנושית עמוקה. פענוח שלו בדיעבד הוא ניסיון ארוך לפצח את החידה: מיהו ויסנטה/ורה, הגיבור שהפך לגיבורה בעל כורחו? וכפועל יוצא מזה – האם ניתן לשנות את אישיותו של האדם, את זהותו המגדרית, על ידי שינוי זהותו המינית?
השלב האחרון של הסרט – ההווה – מציב בפנינו שאלה מעניינת. בדיעבד אנו מבינים כי ויסנטה/ורה רקם תוכנית מילוט. ברגע זה הוא הופך למקבילו של רוברט. רוברט גרם לנו לחשוב שהוא עורך ניסויים אכזריים בבני אדם (אבל למען מטרה טובה – קידום בריאותו של הגזע האנושי), אבל בעצם הריץ תוכנית נקמה שטנית ואגואיסטית. רוברט היתל בעמיתיו, בקהילה הרפואית, וגם בנו, הצופים.
ויסנטה/ורה נוקט בתרגיל הסחה דומה. לכאורה, משתפת ורה פעולה באופן מלא עם רוברט. היא מחזירה לו אהבה, שוכבת איתו ומבטיחה לא לעזוב אותו לעולם. למעשה, היא עושה זאת רק כדי לקנות את אמונו, ובכך להבטיח את שחרורה.
בתוכנית של ורה ישנם שני שיאים, שקשה להכריע מי מהם משמעותי יותר. הראשון הוא הסקס – וצריך לחשוב מה פירוש קיום סקס כאישה עבור מי שבתודעתו הוא גבר. השני הוא הרגע בו היא נחלצת לעזרתו של רוברט, כאשר אחד מעמיתיו מופיע ומעמת אותו עם הידיעה על היעדרו של ויסנטה ועל חשדו ברוברט. רוברט כבר שולף אקדח ונכון להגן על השקר שלו באלימות, אלא שאז מופיעה ורה ועושה למענו את העבודה. היא מספרת שהדבר נעשה ביוזמתה ומרצונה החופשי והמלא. הקולגה נסוג.
ויסנטה, שנדמה בתחילה כנער רך ועדין נפש, מתגלה כערמומי לא פחות מהרופא האכזר. במחשבה נוספת, זה לא צריך להפתיע אותנו – ראינו את החיה מתפרצת מתוכו כבר ברגע שהסתער על נורמה, גם אם אז נעשה הדבר בהשפעת סמים.
למעשה, ויסנטה מתגלה כנועז אף יותר מרוברט, מוכן ללכת רחוק יותר כדי לבצע את תוכניתו. רוברט מסכן לא מעט כדי להוציא לאור את הנקמה שלו. הוא מסכן את הקריירה שלו, מבצע שורה של מעשים פליליים, מסתכן בהחזקת אדם בביתו בתנאי שבי וכן הלאה. אבל ויסנטה מוכן להקריב את העצמיות שלו, את האישיות שלו, כדי להשתחרר מהכלוב. יתכן שאין לו ברירה, אך זה לא משנה את הצעד מרחיק הלכת שבו הוא נוקט על מנת להשתחרר – הוא מוכן להשלים את הפיכתו לאישה. רוברט ביצע רק את החלקים "הטכניים" של התהליך, השינוי הפיזי. ויסנטה, למען שחרורו, מוכן להשלים את השינוי המנטאלי והתרבותי. זה לא אומר שהוא נכון לקבל על עצמו את היותו אישה – זה אומר שהוא נכון לקבל על עצמו את תודעת האישה. לקבל את עצמו למלא את תפקיד האישה.
אלמודובר מדלג כמעט לגמרי על שלב מרתק בסיפור – השלב בו הופך ויסנטה לורה הלכה למעשה. לאחר שהכרנו את ויסנטה בגופו החדש והמצולק ובשיער קצוץ, אנו קופצים לרגע בו ניצבת לפנינו צעירה יפהפיה ששיערה ארך. איפשהו במהלך פרק הזמן הזה נרקמה בלבו של ויסנטה תוכנית המילוט, והוא הסכים לקבל על עצמו את תפקיד ורה. בתחילה היה קורע את השמלות שהוכנו לו ודוחה מעל פניו את סט האיפור. כעת הוא נכון לשחק את המשחק; להיות האישה היפה שלובשת שמלות, מתאפרת, צועדת על נעלי עקב, וגם מתעלסת עם בן זוגה.
זה בלט לעיני דווקא ברגע אגבי. באחת הסצנות נראית ורה בגבה למצלמה, שערה מהודק בסיכות ראש. העניין משך מיד את תשומת לבי; כגבר שמעולם לא האריך שיער, אינני יודע כיצד מסדרים כך שיער ארוך וכיצד מטפלים בו. ורה כבר למדה זאת. יתכן שאלמודובר לא כיוון לכך, ובכל זאת, אלו הדברים הקטנים והפשוטים של חיי היומיום – התנהגויות, הליכות, יציבה, שפת גוף וכן הלאה – שמבחינים בין גברים לנשים. העובדה שורה הפכה לאישה טבעית כל כך, נשית כל כך, יפה כל כך, מלמדת שויסנטה למד להיות אישה.
למעשה, ראשית כל היא מרמזת שויסנטה הפנים את עובדת הפיכתו לאישה. ורק בדיעבד היא מלמדת שהוא רק קיבל על עצמו את התחפושת.
זהות מינית וזהות מגדרית. בסיום הסרט, לאחר שורה הורגת את רוברט ואת אמו, היא פושטת את כותנת הלילה ולובשת בגדים חדשים. זה רגע משמעותי שישליך גם על הבנת כל מה שקדם לו (כמו כמעט כל רגע בסרט הזה). אם ורה תלבש בגדי גבר, פירוש הדבר שויסנטה עדיין נלחם על זהותו ומסרב לקבל על עצמו את הגוף שהולבש עליו. ההתנהגות הנשית שקיבל על עצמו היתה רק לצורך התוכנית, והוא מתנער ממנה ברגע שהוא יכול לעשות כן. חשבו, לאור זאת, על מה שעשה למען התוכנית. על מה שהיה מוכן (או נאלץ), כגבר הטרוסקסואל, לעשות למען שחרורו. כצופה גבר הטרוסקסואל, המחשבה על כך והצפיה בויסנטה בשעה שתיפקד כורה במיטתו של רוברט מצמררת.
מנגד, אם ורה תלבש בגדי אישה, פירוש הדבר שהיא מקבלת על עצמה במלואה את זהותה החדשה. במקרה הזה, תוכנית המילוט היתה אמנם תוכנית, אבל המעשים להם נדרשה ורה מזעזעים מעט פחות. ואולי בעצם לא – גם לאחר הפיכתו לאישה, ונניח שקיבל את עצמו ככזה, מנין לנו שנטיותיו המיניות של ויסנטה השתנו? האם לא ניתן להניח במידה גבוהה של סבירות כי מי שהיה גבר הטרוסקסואלי הפך כעת, בלית ברירה, לאישה לסבית? ולפיכך, אם האפשרות הראשונה (ויסנטה הוא גבר בדמות אישה) מציעה שויסנטה נאלץ לבצע אקט הומוסקסואלי, האפשרות השניה (ויסנטה הפך לאישה) מציעה שויסנטה – הוא ורה הלסבית – נאלץ לבצע אקט הטרוסקסואלי. לא נעים, איך שלא תהפכו את זה.
וישנה גם אפשרות שלישית. ורה, כפי שאנו מגלים, לובשת בגדי אישה בצאתה מאחוזתו של רוברט. היא לובשת את השמלה אותה הציעה למוכרת בחנות של אמה, כריסטינה, ללבוש, וזו ענתה לה (כלומר, לויסנטה): "אם אתה רוצה לראות, תלבש אותה בעצמך". אלמודובר משתמש כאן בשמלה רק ככלי עלילתי, כדי לפצח עבור כריסטינה ועבור אמו של ויסנטה את התעלומה (מכיוון שרק כריסטינה ידעה על השמלה וחילופי הדברים בין השניים). כלומר, הבחירה של ורה בבגדי האישה נועדה דווקא ליצור את הקשר הראשוני והמסובך עם אמה. ובעצם, אין ללמוד מכך דבר על השינוי שעבר על ויסנטה, ואיננו יודעים אם הוא אישה בחוץ וגבר בפנים, אישה בחוץ ואישה בפנים, או השד יודע מה.
כך, למרות שסיפור העלילה נסגר עם שובו של השבוי מכלאו אל חיק אמו, אלמודובר משאיר לנו בעצם סוף פתוח, שבו אין תשובה לשאלה המסקרנת מכולם באשר ליצור הכלאיים בעל כורחו שברא. מיהו ויסנטה החדש? האם הוא ורה, שתלמד לחיות עם זהותה החדשה? האם הוא ויסנטה, שיחפש לעצמו רופא שישחזר את גופו?
כך משליך אותנו אלמודובר אל מחוץ לאולם הקולנוע, תוהים ומבולבלים. כמו המבולבלים מינית והמבלבלים מינית שמאיישים את סרטיו. זה מסר שחביב על הקהילה הגאה עליה נמנה אלמודובר, שנדמה כי היא סולדת מתיוגים ותוויות. החיים מסובכים מדי בשביל הגדרות.
Twitsonfilms: כמו בי מובי מסוגנן, כמו היצ'קוק עם חוש אופנה מפותח, כמו פדרו אלמודובר של פעם. סרט אימה עוכר שלווה בו אלמודובר חוזר לסורו. ****
העור שבו אני חי. תסריט ובימוי: פדרו אלמודובר. שחקנים: אנטוניו בנדרס, אלנה אנאיה, מריסה פארדס, יאן קורנט, רוברטו אלאמו. 117 דקות.
עין עצלה 
פינגבק: דאבל דאבל אימפקט: מאלנה אנאיה לקווין ספייסי בחמישה צעדים פשוטים | עין עצלה
נהניתי לקרוא את הניתוח המעמיק. העלית יפה על הכתב את הדילמות של ורה\ויסנטה (או שמא עלי לכתוב ויסנטה\ורה?), ובמיוחד את ההבחנה בין הזהות המגדרית והמינית.
נתקלתי במקרה באתר שלך, ועכשיו בא לי לקרוא עוד ביקורות שלך!