תגית: ג'יי. אדגר

נמרים על סירות, הוביטים על סוסים וכלבים על הבד: סיכום 2012 בקולנוע

עלייתו של האביר האפל

כמעט ולא סיכמתי את השנה. קודם כל, אין לי זמן. שנית, אני קצת משתעל. שלישית, לבושתי ואחרי שנים של הופעות סדרתיות בבתי הקולנוע, פספסתי לא מעט סרטים השנה. הרשימה שערורייתית כמעט כמו זו של הליכוד-ביתנו, ורק מלהעלותה על הכתב עולה סומק בלחיי: "פרנורמן", "הוואלס האחרון", "עד החתונה זה יעבור", "שטח פראי", "זיכרון גורלי 3", "האחות של אחותך", "פיץ' פרפקט", "פרוג'קט X", "ראלף ההורס". אלה רק כמה, מהראש. ועוד לא דיברתי על הסרטים הזניחים ועל הסרטים הזרים שפספסתי. עזבו את זה – לא ראיתי את "מחוברים לחיים"!

מבטיח להשלים, בחיי.

ובכל זאת, זה מפעל שאני מעמיד (נדמה לי שבהפסקות) מאז 2006. ולכן, הנני כאן, ועמדי הסיכום, שיהיה קצר אך קולע. מעולם לא הצטיינתי בהגבלת הבחירות (ראה סיכום 2011), אז אני מרשה לעצמי יריעה רחבה של בחירה ויריעה קצרה של הסברים. ביקורות מורחבות תוכלו למצוא בקישורים.

הכלל בעינו עומד: רק סרטים באורך מלא שהוצגו במהלך שנת 2012 בבתי הקולנוע המסחריים בישראל הועמדו לבחירה. וזה אומר שהסרטים שלא הופצו כאן או שנגאלו רק בזכות סינמטקים ופסטיבלים נותרו בחוץ, ושיש כאן גם סרטים ששייכים באופן רשמי ל-2011, אם לא למטה מכך.

במשפט אחד: זאת לא 2011, השנה של "דרייב" ו"אומץ אמיתי" ו"ברבור שחור" ו"כוכב הקופים: המרד" ו"קר עד העצם" ו"מאניבול" (וואו). אבל זאת אחלה שנה.

הוגו

סרטי השנה

עלייתו של האביר האפל

הוגו

ההוביט: מסע בלתי צפוי

היו זמנים באנטוליה

הארטיסט

החמישייה השנייה, בפער ניכר:

הרוג אותם ברכות

פרידה

ניצוד

ממלכת אור הירח

סקייפול

והעשירייה השנייה, כבר לא לפי סדר חשיבות:

אופטימיות היא שם המשחק

הבלתי אפשרי

היורשים

חיי פיי

ארץ יבשה

חיות הדרום הפראי

המאסטר

ג'יי. אדגר

לופר

הנוקמים

THE HOBBIT: AN UNEXPECTED JOURNEY

הכי אוברייטד

"ענן אטלס" ו"סוס מלחמה"

דווקא השנה לא זיהיתי אוברייטד מובהק כמו בשנים קודמות ("העזרה" ב-2011, למשל). אני לא אוונגרדי בטעמי, אבל בדרך כלל יש סרט או שניים שאני מופתע לראות את ההשתפכות בפניהם. בשנה שעברה, למשל, לא הבנתי את ההתלהבות מ"האנה", שבעיני רוב המבקרים נראה נורא מגניב ובעיני הזיע ממאמץ להיות נורא מגניב. השנה, אני מודה, מצאתי את עצמי קולע לטעם הרוב, או להיפך.

וישנו "ענן אטלס". שבעיני חלק מהמבקרים הוא יצירת מופת, ובעיני אחרים בלוף. אני חושב שהוא סרט שקופץ הרבה מעל לפופיק ושלא מצליח לעמוד ברף הציפיות שהוא עצמו מציב. אין ספק שהתשואות היו מוגזמות.

Twitsonfilms: ניאו-מטריקס? לא ממש. יצירת אינדי מגלומנית ושלם שאמור להיות גדול מסכום חלקיו אך קטן ממנו. ובכל זאת – מאתגר ומעניין. true-true. ***

וישנם גם אלו שמחכים לשובו בסערה של סטיבן ספילברג. זה לא קרה עם "סוס מלחמה", שהיה רכיבה מתישה על סוס מסוכר (מה שלא מנע שש מועמדויות לאוסקר). יש לי הרגשה (תקווה) שעם "לינקולן" זה יגמר אחרת. יותר טוב.

Twitsonfilms: הם יורים גם בסוסים מגויסים? לא אם זה תלוי בספילברג. אפוס הרפתקאות רומנטי מרשים אך אפיזודלי, מתקתק ונטול עניין וערך. ½***

הכי אנדרייטד

"שלגיה והצייד"

אולי בגלל הסמיכות המוזרה שבין הקרנתו לבין הקרנת "מראה, מראה", גרסת שלגיה לכל המשפחה; אולי בגלל קריסטן סטיוארט המעצבנת; ואולי כי קצת קשה לשפוט בהגינות סרט שיוצא במקביל ל"עלייתו של האביר האפל". כך או אחרת, "שלגיה והצייד" זכה לכתף ביקורתית קרירה, ולא בצדק. הוא אמנם חטא במידה רבה לאגדה של האחים גרים, אבל בה בעת הרים יצירה אפית, קצת ז'אן-דארקית, לא רעה בכלל. בסוף הערב יכולתי אפילו להריע לסטיוארט בדרכה לקרב האחרון. הישג לא מבוטל.

עוד באנדרייטד: "פרנקוויני" של טים ברטון. כן, הוא ארוך מדי, ומרגיש ארוך מדי (בדיוק כפי שהוא: סרט קצר שנמתח), אבל יש בו סיפור נהדר, רפרנסים קולנועיים משעשעים ואנימציה מקסימה. כן, אני סאקר של ברטון, תהרגו אותי. בעצם, חכו לסעיף הבא.

Twitsonfilms: עוד סיפור שלגיה? למה לא? במקום סרט לכל המשפחה – דרמה אפית קודרת עם יער אפל באמת ושלגיה בתפקיד ז'אן ד'ארק. ****

הכי אוברייטד-אנדרייטד

"ג'יי. אדגר"

אני גם סאקר של קלינט איסטווד. בקטגוריה החביבה עלי במיוחד מופיעים סרטים שמגיעים עם שק ציפיות, עולים על המסך וחוטפים מהמבקרים סנוקרת. השנה זה קרה לאדם שקרוב ללבי במיוחד: קלינט איסטווד, האגדה והאגדה. "ג'יי. אדגר" חטף על ימין ועל שמאל, ולא בצדק. בעיני הוא היה סרט שצייר דיוקן מרתק של אדם מרתק. התסריט (של דאסטין לאנס בלאק) עמד לעתים בעוכריו, אבל איסטווד, בכישרונו יוצא הדופן לייצר קולנוע שהוא קשוח ורך בעת ובעונה אחת, התגבר עליו.

ודיקפריו שוב הוכיח שהוא שחקן מעולה.

עוד באוברייטד-אנדרייטד: "נערה עם קעקוע דרקון". גם פינצ'ר בינוני זה סרט מצוין.

Twitsonfilms: דיוקנו של השטן כלובש שמלות? לא ממש. פרופיל מקיף, מורכב ומרתק של גיבור-נבל שניסה להוציא את אויבי האומה מהארון וננעל בפנים. ****

הכי חבל שלא באתם

"כרוניקה בזמן אמת"

יש לי הרגשה שלכמה מה"הכי חבל שלא באתם" של השנה גם אני לא באתי. ככה זה, כשנאלצים לוותר על סרטים מתחילים עם אלה שנראים זניחים, ודווקא אז מפסידים את התענוגות הכיפיות באמת. איך היה "That's my boy"? ואיך "שומרים על השכונה"? ו"סוף המשמרת"? משהו אומר לי שהייתי נהנה בכולם, אבל אצטרך לחכות ולבדוק את זה ב-2013.

ובכל זאת, הנה אחד שלא באתם אליו, וחבל: "כרוניקה בזמן אמת". כמו פריקוול על הולדת מסדר הג'דיי, רק עם תיכוניסטים ומעודדות. ואם זה לא מספיק לכם כדי לרוץ לראות, אז אני לא יודע מה כן.

עוד חבל שלא באתם: "קוריולאנוס". רייף פיינס עושה שייקספיר.

Twitsonfilms: "גיבורים" פוגש את "קלוברפילד"? למה לא? אפס דמויות ועלילה, שפע בידור ואקשן. כמו קומדיית התבגרות בכיכובם של אבירי ג'דיי. ½***

IMG_3074.CR2

הכי שיר השנה

"סקייפול"

שיר בונד כמו ששיר בונד צריך להיות.

הכי כיף לשמוע

"ארץ יבשה"

נו, מה? ניק קייב.

עוד שירים כאן.

הכי גיבור על

"עלייתו של האביר האפל"

כל הנוקמים שבעולם וכל הקורים שבעולם לא יוכלו לאפילוג המנצח של טרילוגיית המופת.

Twitsonfilms: סיום מנצח לטרילוגיה מופתית? בהחלט כן. טור דה פורס קולנועי, צדק חברתי ותחייה עטלפית. ½****

הכי נסיכה

"אמיצה"

שתי שלגיות רבות והג'ינג'ית הסקוטית מנצחת. קריסטן סטיוארט היתה שלגיה מעצבנת בסרט לא רע ("שלגיה והצייד"), לילי קולינס היתה שלגיה חביבה בסרט קצת ילדותי ("מראה מראה"), אבל הנסיכה הטובה מכולן היתה בכלל בחורה מצוירת עם רעמה אדמונית אדירה. "אמיצה" לא היה הסרט הכי טוב של פיקסאר, אבל הוא בהחלט עמד בסטנדרט והבהיר שגם כשפיקסאר נאלצים לעשות "דיסני", עם נסיכה ומכשפה והכל, הם עושים את זה כמו פיקסאר. בחוכמה.

Twitsonfilms: "מולאן" פוגשת את "שלגיה" ביערות סקוטלנד? למעלה מכך. סינרגיה קרובה לשלמות בין השורשים הקלאסיים של דיסני לטאץ' האינטליגנטי של פיקסאר. ½****

הכי נבל

ביין ("עלייתו של האביר האפל")

סילבה מ"סקייפול" היה אחד הנבלים הגדולים בתולדות ג'יימס בונד, אבל ביין הוא אחד הנבלים הגדולים בתולדות באטמן, וזה שווה יותר. נולאן לקח אותו למקומות חדשים עם השילוב בין הגוף הבריוני של טום הארדי וקול השון-קונרי המכובד שבקע מתוך המסכה ונשמע כאילו הגיע מעולם אחר, שהפך את ביין למעין דמון מיתולוגי מטיל מורא. וכשביין פירק את באטמן כמו מתאבק WWE – זה היה רגע קולנועי עוצר נשימה. רגע שמסביר את המשפט הנהדר שאומר ביין לבאטמן: "אתה רק אימצת את האפילה. אני נולדתי לתוכה".

עוד בנבלים: סילבה ב"סקייפול" (חביאר בארדם ב"סקייפול"), אזוג ("ההוביט"), ג'קי (בראד פיט ב"הרוג אותם ברכות"), פורסט (טום הארדי ב"ארץ יבשה"), לנקסטר דוד (פיליפ סימור הופמן ב"המאסטר"), ג'יי. אדגר הובר (לאונרדו דיקפריו ב"ג'יי. אדגר").

עלייתו של האביר האפל - ביין

הכי אנימציה

"מדגסקר 3" ו"עידן הקרח 4"

אני מת על סרטי אנימציה, והפסדתי השנה לפחות ארבעה מהיותר מסקרנים שבהם ("פראנורמן", "רלף ההורס", "מלון טרנסילבניה" ו"שומרי האגדות"). בלעדיהם, ובלי "אמיצה" שכבר הוזכר, נשארתי עם שני מתחרים דומים להפליא – "מדגסקר 3" ו"עידן הקרח 4" – שני סרטי המשך שמוותרים על עומק דרמטי לטובת הנאה צרופה. שניהם עמדו היטב במשימה.

עוד באנימציה: "הלורקס", "פרנקנוויני".

Twitsonfilms: שוב החיות בסכנת הכחדה? למה לא? הן הרי תמיד יודעות להוציא מעצמן את המיטב עם הגב לקיר. משב קפוא של בידור קיצי מהנה. ****

Twitsonfilms: אלכס בורח עם הקרקס? כן, וזה עושה לו רק טוב. החיות מניו יורק מלהטטות באירופה, ונותנות שואו מרהיב ומשעשע. ****

הכי חיה

אוגי ("הארטיסט")

היו מתחרים ראויים. הסוס ב"סוס מלחמה" היה מרגש. הטיגריס הדיגיטלי ב"חיי פיי" היה מפעים (אבל דיגיטלי). אבל אוגי היה שחקן.

הכי גילטי פלז'ר

"באטלשיפ"

"באטלשיפ" מבוסס על רעיון מטופש: לעבד את המשחק "צוללות" לסרט. פיטר ברג הפך את זה לסרט ארמגדוני עם מודעות עצמית גבוהה, כזה שאומר לעצמו מדי פעם "מי מדבר ככה?". שובר קופות הוליוודי מדבר ככה. וזה בסדר.

עוד גילטי פלז'רס: "בלתי נשכחים 2", "ג'ק ריצ'ר".

Twitsonfilms: סרט אסונות ארמגדוני? למה לא? מי רוצה לשחק צוללות עם נייר ועיפרון כשאפשר לשחק עם טילים וחייזרים? ½***

הכי מאכזב

"פרומתיאוס"

מתבקש להגיד "ג'ון קרטר", אבל אני לא הגעתי ל"ג'ון קרטר" עם ציפיות גבוהות. למען האמת, גם ל"פרומתיאוס" לא הגעתי עם ציפיות גבוהות. בכל זאת, רידלי סקוט, האיש והיומרה. זה נגמר ביותר מדי התקשקשות פילוסופית ומחשבה שזאת התחלה לא רעה לסדרה חדשה של "הנוסע השמיני", כל עוד מישהו אחר יתפוס את הגאי הספינה בסיקוול. הי, כריסטופר נולאן בדיוק התפנה!

Twitsonfilms: ה"אודיסיאה בחלל" של "הנוסע השמיני"? לא ממש. סקוט מכוון לכוכבים ומפספס יותר מדי חייזרים רצחניים בדרך לטובת פסבדו-פילוסופיה. ½***

הכי מחכה לסיקוול

"האביר האפל"

כן, זה נגמר. אבל הי, ג'וזף גורדון-לוויט הפך לנייטווינג, לא?

עוד מחכה לסיקוול: "ההוביט", "לופר", "פרומתיאוס".

הכי ברוך שפטרנו

"דמדומים: שחר מפציע, חלק 2"

את כל מה שיש לי להגיד על "דמדומים" כבר אמרתי בחלק הראשון. כולל: " הדבר הכי טוב שיצא מ'דמדומים' זו אנה קנדריק". וזה עוד לפני שראיתי את "פיץ' פרפקט".

דמדומים - רוברט פטינסון

הכי וואו

סצנת הצונאמי ב"הבלתי אפשרי"

ל-2011 היתה סצנת צונאמי נפלאה. הנה היא כאן, מתוך "מכאן והלאה":

סצנת הצונאמי של 2012 לא נופלת ממנה. הנה היא קצת כאן, בטריילר:

חואן אנטוניו באיונה עושה עם הצונאמי דברים נפלאים. הוא עושה מנעמי ווטס בובת סמרטוטים פצועה. הוא עושה מהלב של הצופה קווץ'.

עוד בוואו: סקורסזי משחזר את צילומי "המסע אל הירח" בהוגו, ביין שובר את באטמן ב"עלייתו של האביר האפל", הסיום הקתרטי של "לופר" ואיזה עשר סצנות מופלאות של חואקין פיניקס ב"המאסטר".

Twitsonfilms: סרט אסונות מניפולטיבי? לא ממש. מפחיד ומטלטל, ותסלחו לי על משחק המילים על חשבון הצונאמי, אבל זה פשוט קולנוע סוחף. ****

הכי מפתיע

דיסני רוכשת את לוקאספילם

יש מעריצים שהריעו. יש כאלה שהתחילו למכור את כל הממורביליה. יש כאלה שבשבילם זו מכה ניצחת לאימפריה. יש כאלה שבשבילם זו תקווה חדשה.

לפחות קיבלנו מלא ממים מעולים.

מלחמת הכוכבים ודיסני - מלחמות החנונים

הכי ישראלי

"הבלדה לאביב הבוכה"

אחרי פתיחת שנה צולעת ("נמס בגשם", "סרק סרק", "רסיסי אהבה") הלכה השנה והשתפרה מבחינת הקולנוע הישראלי. שמי זרחין הגיע עם סרט חדש ("העולם מצחיק"), ערן קולירין חזר מ"ביקור התזמורת" עם סרט חריג ("ההתחלפות"), אסי דיין חזר ("ד"ר פומרנץ"), איתן פוקס הקים לתחייה את יוסי וג'אגר ב"הסיפור של יוסי", דינה צבי-ריקליס עלתה עם "ברקיע החמישי". מני יעיש ("המשגיחים") ורמה בורשטיין ("למלא את החלל") הרשימו בסרטי ביכוריהם. וכן, היה שם גם את דובר קוסאשווילי ("רווקה פלוס").

אבל ההפתעה הנעימה חיכתה בסוף השנה, עם סרטו החדש של בני תורתי, שלא דומה לשום דבר שרואים כאן בדרך כלל. מעין מערבון ים-תיכוני, עם הרבה סגנון, הרבה רפרורים והרבה אומץ להיות אחר.

עוד בישראלים: "למלא את החלל", "ההתחלפות", "המשגיחים".

הכי זר

"היו זמנים באנטוליה"

הסרט הזה מסתובב בעולם מ-2011. הוא גם עבר בארץ בפסטיבלים, פעמיים. אבל השנה הוא הגיע להקרנות מסחריות, בזכות סרטי אורלנדו, וצריך להצדיע להם על כך. סרט מופתי.

עוד בזרים: "פרידה", "בושה", "אהבה"', "ניצוד" וגם כמה סרטים עם יותר ממילה אחת בשמם.

היו זמנים באנטוליה

הכי גבר

ג'וזף גורדון לוויט

2011 היתה השנה של ראיין גוסלינג עם "משחקי שלטון", "טיפש, מטורף, מאוהב" וכמובן "דרייב". ב-2012 הוא הוריד פרופיל ופינה את הבמה ליריב הבולט ביותר שלו על כתר "השחקן הצעיר הגדול של דורו". לגורדון לוויט היתה שנה נהדרת עם "לופר" ו"עלייתו של האביר האפל", וזה עוד לפני שראיתי את "Premium Rush" ועוד לפני שראינו את "לינקולן". יצויין שאני מעריץ עוד מ"בריק".

עוד גבר: טום הארדי ממשיך לנסוק עם שנה נהדרת ("ארץ יבשה" ו"עלייתו של האביר האפל"), רגע לפני שהוא הופך להיות מקס הזועם ואל קאפון.

Twitsonfilms: "שליחות קטלנית" לעניים? לא בדיוק. ג'ונסון רוקח מהחומרים המוכרים מותחן פשע מהנה, לא נטול פגמים אך מעורר מחשבה. ****

הכי גבירה

קייט בקינסייל וג'ניפר לורנס

קייט בקינסייל היא אחת הנשים המועדפות עלי, ולא משנה כמה היא מנסה לאתגר אותי עם בחירות הסרטים הבעייתיות שלה. השנה היא עשתה את זה שלוש פעמים. ב"המבריח" היא עשתה את אחד התפקידים המבוזבזים בקריירה שלה: להיות יפה. מובן שהיא עשתה את זה נהדר. וזה בדיוק מה שהיא עשתה גם ב"מלחמת האופל: התעוררות", עם תפקיד הרבה יותר משמעותי, אבל אפילו לא טיפה יותר מורכב. טוב, ממילא תמיד חשבתי של"מלחמת האופל" לא היו מעולם יומרות שחרגו מ"מלהראות את קייט בקינסייל בבגדי עור צמודים". הריעו לזה.

את "זיכרון גורלי 3" עוד לא ראיתי. תנו לי לנחש: עוד מאותו הדבר. כלומר, בקינסייל מדהימה. סליחה, אני חייב ללכת לראות איזה סרט.

מלחמת האופל התעוררות - קייט בקינסייל

הבחורה השנייה שעבדה יפה השנה כיכבה בשני סרטים שעדיין לא ראיתי ("Devil you know" ו"הבית בקצה הרחוב") ובשניים שכן ("משחקי הרעב" השטחי ו"אופטימיות היא שם המשחק" הנפלא). אז תנו לי לספר לכם משהו: ג'ניפר לורנס היא נסיכה. אני שבוי בקסמיה מאז "קר עד העצם" בשנה שעברה. והיא לא עוזבת אותי.

ג'ניפר לורנס - הבית בקצה הרחוב

הכי שחקן

חואקין פיניקס

בדור שמעל לגוסלינג ולגורדון לוויט, חואקין פיניקס הוא השחקן הגדול של דורו. ההופעה שלו ב"המאסטר" היא עבודת מופת מחשמלת של שחקן טוטאלי, שלוקחת את התפקיד האדיר שלו ב"הולך בדרכי" עוד שלושה צעדים אל הפנתיאון. לא להאמין מה צמח מהאח הקטן והכאילו פחות מוכשר של ריבר פיניקס. מרלון ברנדו, זה מה שצמח.

פרס המשנה הולך לאנדי סרקיס, שוב באחד התפקידים הקולנועיים הגדולים של השנה (גולום ב"ההוביט") ושוב בלי שאף אחד יכיר בכך.

הכי שחקנית

מישל וויליאמס

לא ראיתי אל מישל ב"הוואלס האחרון", אבל כן ראיתי אותה עושה מרלין מונרו נפלאה ב"השבוע שלי עם מרילין". אז נכון שזאת היתה השנה שבה מריל סטריפ עשתה תפקיד מעורר התפעלות ב"אשת הברזל", אבל וויליאמס מרשימה אותי יותר. דווקא משום שהוא לא סומנה לגדולה, ויכולה היתה בקלות להפוך לעוד בלונדה מן המניין בהוליווד. אבל היא טיפסה מ"דוסון קריק" במעלה סרטים קטנים ותפקידים מעולים ("וונדי ולוסי", "סינקדוכה, ניו יורק", "בלו ולנטיין"), והיא תמשיך לטפס גם בשנים הבאות. הבטחה.

וחוץ מזה, תראו אותה.

מישל וויליאמס GQ

הכי נערת השער

ברוקלין דקר

על התואר הידוע גם כ"התחלתי לראות ממך קצת השנה ואני מצפה לעוד" התחרו, כרגיל, הרבה נערות יפהפיות. אני עדיין רוצה לשמוע עוד על רוקסי מקי מ"משחקי הכס", על האנה ווייר מ"בוס" ועל ג'נסיס רודריגז מ"אדם על הקצה", למשל. גם אחרי שיילין וודלי מ"היורשים" אני ממשיך לעקוב (איפשהו ב-2013 היא תשחק אצל גרג אראקי, איפשהו ב-2014 היא תהפוך למרי ג'יין ווטסון ב"ספיידרמן המופלא 2").

אבל עד אז, מי שהראתה צעדים קלילים ועדינים של התקדמות בתעשייה היא ברוקלין דקר, שאחרי הופעה אחת בשנה שעברה ("תזרום עם זה") השתדרגה לשתי הופעות חסרות משמעות השנה ("למה לצפות כשאתה לא מצפה" ו"באטלשיפ"). וזו סיבה מספיק טובה להביא כאן תמונה שלה, נכון?

ברוקלין דקר

הכי 2011

"הארטיסט"

לא להאמין שהחוויה הקולנועית הזאת היתה השנה.

Twitsonfilms: סרט אילם? למה לא? מחווה שנונה, אוהבת ורבת קסם לקולנוע האילם. קולנוע מסוגנן, תמים ומרומם לב. אין מילים. ½****

הכי 2013

"ארגו"

Didn't make the cut. תזכירו לי אותו בסיכום השנה הבאה. אם הוא לא יהיה בעשירייה, תדעו ש-2013 היתה שנה גדולה.

הכי מחכה לו ב-2013

"דג'אנגו חסר מעצורים". ברור שדג'אנגו.

אבל גם "לינקולן", "כוננות עם שחר", "ההוביט: ישימון סמוג", "ארץ אוז", "והרי החדשות: האגדה ממשיכה", "A Good Day to Die Hard", "Evil Dead", "מלחמת העולם Z", "סוף העולם" (על פי סיימון פג ואדגר רייט), "The Wolverine", "סטוקר" (ההוליוודי של פארק צ'אן ווק), "Pacific Rim" (דל טורו), "ג'ק מחסלים הענקים" (סוף סוף משהו חדש מבראיין סינגר), "קיק אס 2" (בעיקר בגלל ג'ים קארי), "איירון מן 3" (בעיקר בגלל שיין בלאק), "הפרש הבודד", "הקבר" (סטאלון ושוורצנגר בשיתוף פעולה עם קצת יותר משקל מ"בלתי נשכחים"?), "שבעה צעדים" (גרסת ספייק לי), "עיר החטאים: עלמה להרוג בשבילה", "המשחק של אנדר", "רונין 47" (קיאנו ריבס!) ו"Star Trek into Darkness". ויש עוד מלא, חפשו כאן (דן אוף גיק) או כאן (av club), או במדריך הסיקוולים של "נקסט מובי". ויש גם את המדריך הענק של אמפייר.

אבל דג'אנגו. ברור שדג'אנגו.

הנה 2012 בקולנוע. נתראה בעוד שנה.

אינוויקטוס – יומולדת 82 לקלינט איסטווד

קלינטון איסטווד ג'וניור – ראש פנתיאון הבלוג – חגג השבוע יומולדת 82. את טקסט המעריץ הזה כתבתי כבר לפני כמה שנים, ואני מביא אותו כאן בעדכונים קלים ובאהבה גדולה.

"אתה מבין, יש בעולם הזה שני סוגים של אנשים, ידידי: זה שמחזיק רובה טעון, וזה שחופר. אתה חופר".

פעם, כשהמערב הפרוע עוד היה פרוע, גברים היו גברים ונשים היו זונות, הסתובב שם אקדוחן אחד שאין לו שם ועשה צחוק מכולם. אחר כך, כשסן פרנסיסקו עוד היתה מושחתת, והתושבים שם היו יורים בצרורות ולא נושכים כריות, הסתובב שם אקדוחן אחד – שדווקא יש לו שם, ואפילו מפחיד – ועשה קציצות מכולם. היום, כשהוליווד כבר ממוסחרת עד זרא, גברים שרים במיוזיקלס ונשים מביאות אותה בבעיטות קונג פו (איפה הסדר בעולם?), מסתובב שם אקדוחן אחד, עם שם ענק, ועושה לכולם קורסים מזורזים בגבריות קולנועית. קוראים לו קלינט איסטווד, והוא המאצ'ו הבנזונה הכי גדול שהמסך הזה ראה אי פעם.

ולחשוב שיוניברסל זרקו אותו ב-56' אחרי שנה וחצי (כשמגלים שבאותו יום העיפו גם את ברט ריינולדס, ברור שזה מחייב עריפת ראשים). קלינט הצעיר לא וויתר, המשיך ללקט תפקידים שוליים בהפקות מערבונים (ביניהם הופעה חד פעמית אך מרשימה בסדרת הטלוויזיה "מייבריק"), לצד עבודות מזדמנות כמו כריית בריכות שחיה בסן פרנסיסקו ואלי. כמו תמיד בסיפורים האלו, הקץ לאלמוניות הגיע כשמנהל חד עין ב-CBS, שבדיוק חיפש שחקן משנה לסדרת הטלוויזיה המערבונית החדשה "רוהייד", הבחין בו במסדרון כשביקר חבר, וליהק אותו בו במקום לתפקיד ראודי ייטס, הקאובוי הראשון עמו מזוהה איסטווד.

איסטווד היה די ממורמר מהתפקיד, שלא עשה חסד עם יכולות המשחק שלו. ב-64' – והוא כבר בן 34 – עדיין גילם איסטווד בוקר צעיר ומנומס. אין פלא שהוא הסכים, למרבה מזלנו, לבלות את הפסקת הצילומים של "רוהייד" באותה שנה בספרד, במערבון שביים במאי איטלקי אלמוני בשם סרג'יו לאונה. לסרט הזה קראו "בעבור חופן דולרים", ואיך זה נגמר בסוף כולם יודעים.

קלינט גילם שם אקדוחן קשוח ומסוקס עם מוסר גמיש וחצי סיגר לעוס בזוית הפה, ששם עיירה שלמה של מקסיקנים חמומי מוח ללעג, בסיפור המבוסס על "יוג'ימבו" של אקירה קורוסאווה. הסרט – שהיה זריקת מרץ אלימה לישבן הרדום של הז'אנר – זכה להצלחה מדהימה. גם לאונה וגם איסטווד זכו לעבוד עם אווזות המטילות ביצי זהב – איסטווד קיבל במאי גאוני עם סגנון מקורי וחוש ויזואלי מבריק (סליחה על הסופרלטיבים, אבל כולם במקום), ולאונה זכה באבטיפוס האולטימטיבי של הקאובוי החדש. הגיבור הפשוט והישיר, שוחר הטוב והצדק, של ג'ון וויין, הפך לאופורטוניסט קשה זיפים, מתוחכם וערמומי. הדמות הזו, של האקדוחן ללא שם, ליוותה את איסטווד מכאן ואילך, בטרילוגיית מערבוני הספגטי של לאונה ("For a Few Dollars More" שנקרא בעברית "הצלפים", ו"הטוב, הרע והמכוער") ולכל אורך הקריירה שלו.

אחת הסצנות האהובות עלי בתולדות הקולנוע. מלאכת מחשבת

צריך להבין את הסיכון שאיסטווד לקח כאן: הוא עבד בשכר זעום, בהפקה זניחה, ללא סיכוי ממשי לתוספת יוקרה. ובנוסף לכל, הוא ניפץ לרסיסים את התדמית שהעניקה לו לראשונה בחייו ביטחון כלכלי כשחקן. פעם, מספרות האגדות, היית צריך להיות כזה כדי להיות כוכב. לקלינט איסטווד אף אחד לא שלח סמסים.

טרילוגיית הספגטי של לאונה שינתה את פני המערבון לנצח, ואיסטווד היה שם כדי להמשיך ולהטביע את חותמו, למצב את עצמו כגיבור המיתולוגי החדש של הז'אנר: "תלה אותם גבוה", "פורע החוק ג'וסי וולס", "הנוקם", "עיר ושמה גיהנום" ועוד. הידעתם: שיכול אותיות השם Clint Eastwood יוצר את המילה Old West Action. צירוף מקרים?

ריצ'ארד שיקל, הביוגרף של איסטווד, כתב ש"קלינט איסטווד הפך לכוכב במערבונים, אך נהיה סופרסטאר כשגילם שוטרים". הכל התחיל ב"הארי המזוהם" של דון סיגל מ-71'. ככה נולדה האגדה: עומד לו הארי קלהאן ולועס להנאתו נקניקיה, תוך שהוא מזעיק ניידות משטרה לשוד בבנק סמוך. כשהפושעים מתחפפים מוקדם מהצפוי, הוא מסנן קללה, שולף את האקדח הכי מפורסם בתולדות הקולנוע – מאגנום 44 אימתני – יורה בנמלטים, הופך את רכב המילוט על ברז כיבוי – הכול תוך כדי לעיסה, כמובן – ניגש לשודד הפצוע, ואז משחרר מולו את הדיאלוג הנצחי שרובנו כבר דקלמנו מול המראה עם אקדח דמיוני ביד בשלב מסוים בחיינו.

מותר לקום ולהצדיע.

הארי המזוהם היה שוטר חסר מעצורים עם נטייה לשיפוט מהיר. החוק מבחינתו זה קווים מנחים, והאלימות זה לא יצר חבוי – זו דרך חיים. להגיד עליו שהוא קשוח, זה כמו להגיד על אהוד ברק שהוא שאפתן. אמסטף לידו זה חתול סיאמי.

הארי המזוהם הפך לדמות הקולנועית המיתולוגית השנייה המזוהה עם איסטווד לאורך שנים, כאשר קלינט גילם את דמותו ארבע פעמים נוספות: ב"הארי המזוהם חוזר", ב"בכוח החוק", ב"מכת פתע" וב"הימור מסוכן". רבים בלבלו בין השוטר הפשיסטי המסוכן לשחקן המגלם אותו, והדימוי רדף את איסטווד זמן רב. מבט מפוכח היום, הרחק מן הביקורת שהשתלחה אז בבלש האכזרי, מגלה שהאלימות של הארי נראית כמעט כירורגית ליד נהרות האש ונחילי הדם השוטפים את הרחובות בסרטי הפשע של העשורים האחרונים, מ"מת לחיות" ועד "השתולים".

הארי המזוהם זכה לפופולאריות עצומה. אך יותר משזו נבעה מן האלימות המצטלמת היטב שלו, או מהצדק הפואטי שלו, היא נבעה מהיותו איש פשוט, עם משכורת נמוכה, תנאים מסריחים ובוסים מעצבנים, שהיתה לו החוצפה שלא תיאמן לקחת שליטה על חייו. תוסיפו לזה פרצוף עגמומי, מלתחה מוזנחת, הרבה ג'אנק פוד וחיי אהבה ריקים, וקיבלתם את הסופר מאצ'ו הגדול בתולדות התרבות הפופולארית.

כמו עם האקדוחן האלמוני, קלינט מיחזר גם את דמות השוטר המיוסר שלו שוב ושוב – ב"מלכודת לבלש", ב"על חבל מתוח", ב"שיעור באש" ועוד. אבל איך אפשר להאשים אותו? הרי ככה אנחנו אוהבים אותו. לקוני, מסוקס ונותן בראש.

חוץ מלתת לנו את שניים מהגיבורים הקולנועיים החשובים בהיסטוריה, ובוודאי שניים מהגברים החשובים בתולדות המאצ'ואיזם, איסטווד גם המשיך לטפח את תדמיתו כראשון גיבורי הפעולה, בסרטים כמו "הנשרים פשטו עם שחר", "שועל האש", "המקצוע: לוחם" ו"הבריחה מאלקטרז". בדרך הוא גם עשה כמה שטויות שכמעריץ אני מוכן להעלים מהן עין (רק ארמוז שהיו מעורבים בהן קופים), נבחר לראשות עיריית כרמל הקליפורנית והונצח בשיר של "הגורילאז". אבל בפראפראזה על דברי שיקל, קריירת המשחק הביאה לאיסטווד את הכוכבות, אבל קריירת הבימוי היא שהביאה לו את התהילה.

כבר בתחילת דרכו כבמאי היה ברור שלא מדובר כאן בעוד כוכב שחוצה את קו המצלמה, אלא ביוצר קולנוע חכם עם תפיסה אמנותית ואידיאולוגית ברורה. "מיסטי", "צייד לבן, לב שחור", "עולם מושלם", "פשע אמיתי", "חצות בגן הטוב והרע" – כולם הבהירו שאיסטווד הוא במאי מוכשר. אבל היתה זו יצירת המופת "הבלתי נסלח" – תמיד הבחירה האינטואיטיבית שלי לשאלה "מה הסרט האהוב עליך" – בה התייחס איסטווד באינטליגנטיות מפעימה למיתוס שהוא עצמו ברא, שסימנה אותו כיוצר גדול.

בשנות האלפיים, והוא כבר בעשור השמיני לחייו, הגיעה שורה ארוכה של סרטים מעולים: "מיסטיק ריבר", "מיליון דולר בייבי", "גיבורי הדגל", "מכתבים מאיוו ג'ימה", "ההתחלפות", "גראן טורינו", "אינוויקטוס", "מכאן והלאה" ו"ג'יי. אדגר". גם אם הם לא היו אחידים ברמתם, הם הצטברו לכדי יבול משובח של יוצר לכאורה בסתיו ימיו ולמעשה בשיא אונו.

איסטווד מנסח בהם קול הומניסטי חד ומובהק, עטוף בעשייה קולנועית ישירה, נבונה ולא מתחכמת, ומתעסק בצורה מורכבת עם תמות מרכזיות בחברה האמריקאית בפילמוגרפיה שלו עצמו. ביד בוטחת של אקדוחן מנוסה ובתבונה מפוכחת של לוחם שבע קרבות הוא מרכיב פצצות שחודרות ישר ללב. במובנים מסוימים, הוא התבגר ולמד לבוא בחשבון עם עצמו ועם אמריקה. במובנים אחרים, הוא נשאר אותו המאצ'ו.

הרולר (27.1.12)

1.

זוהי קריאה אחרונה: היום (10:00-16:00) ומחר (10:00-22:00) זו ההזדמנות האחרונה שלכם לבקר בתערוכת World Press Photo 2011, ובתערוכת "עדות מקומית" המלווה אותה. אם תעזבו עכשיו את הפוסט הזה ותלכו לשם, אני לא אעלב. כמדי שנה, היא שווה כל שקל.

אני מתאפק ומביא לכם רק שלוש דוגמיות. הראשונה היא תמונת השנה (ביבי עיישה האפגנית, שנענשה על עזיבת בעלה בחיתוך אפה ואוזניה), השניה פשוט מרהיבה, והשלישית גרמה לי לפלוט בקול "וואו".

פרטים נוספים כאן

2.

השבוע עמד כמובן בסימן הכרזת המועמדים הסופיים לאוסקר, ובראשם, לפחות מבחינתנו, "הערת שוליים". עכשיו רק צריך להחזיק אצבעות לפרישה איראנית מסורתית, ואנחנו כפסע מהגביע.

עיקר העניין היה, כרגיל, מי נשאר בחוץ. טינטין נשאר בחוץ. טילדה סווינטון (וכל "חייבים לדבר על קווין") נשארה בחוץ. וראיין גוסלינג (וכמעט כל "דרייב") נשאר בחוץ. והוא לא אוהב את זה. גם אני לא.

20 הערות על המועמדויות לאוסקר כאן, והעתידות של יוצרי וכוכבי "הערת שוליים" – כאן.

3.

זו היתה, אגב, שנה טובה לחיות בהוליווד. הזכרתי כבר בעבר שלאוסקר הקרוב היו אמורים להיות מועמדים קוף מדבר, כלב פנטומימאי, סוס קרבות ולאונרדו דיקפריו. כולם בחוץ, כולל דיקפריו.

נטע אלכסנדר כתבה על הכוכבים האמיתיים של השנה הקולנועית ב"עכבר העיר".

4.

סיכום השבוע בבלוג:

כאמור – הרהורי אוסקר והערות שוליים, עיונים נוספים בחייו ומורשתו של ג'יי. אדגר הובר ("התיקים הסודיים של ג'יי. אדגר הובר" ומחשבות אקטואליות בעקבות "ג'יי. אדגר"), נערת שער חדשה (שיילין וודלי מ"היורשים"), ביקורות קולנוע ("המבריח", "מלחמת האופל: התעוררות", "אדם על הקצה") וטלוויזיה (עונות שניות ל"אימפריית הפשע" ו"המתים המהלכים"), וקבלת פניה של הסדרה הכי טובה שהיתה בטלוויזיה לשידורים חוזרים עם מחשבות על איך עושים טלוויזיה טובה (נניח – "הסמויה") ואיך לא (נניח – "טרה נובה").

וכך היתה נראית "הסמויה" כסיטקום מהניינטיז:

וכך היתה נראית "המפץ הגדול" בלי הצחוקים המוקלטים. בעייתי משהו.

5.

תיאו אנגלופולוס הלך השבוע במפתיע לעולמו. אורי קליין סופד לו ב"גלריה", ויאיר רוה מעלה בבלוגו טקסט שכתב ב-2005 לרגל המחווה בפסטיבל חיפה לבמאי היווני. אנגלופולוס, אגב, מעולם לא היה מועמד לאוסקר (אבל זכה בדקל הזהב ובפרס הגדול של חבר השופטים בקאן).

את כמה מסרטיו – כמו "נוף בערפל" ו"מבטו של יוליסס" – תוכלו למצוא במלואם ביוטיוב.

6.

אטה ג'יימס הלכה למותה ביום שישי שעבר. באמת שמדובר באחת הגדולות, שניה כנראה רק לארית'ה פרנקלין תבדל"א, כפי שכתב עמוס הראל ב"גלריה". גם אם קשה לי לסלוח לה על מה שאמרה על ביונסה אהובתי.

גם אייל רוב ספד לה ב"וואלה". ומחר ב-21:00 בגל"צ תוקדש לה שעה מוסיקלית.

7.

במוסיקה גדולה עסקינן, וגם קוטנר בעניין. אם אתם לא רואים את "האלבומים" – בערוץ 8, ב-VOD או באתר האינטרנט – כדאי שתתחילו. זה לינק לפרק הראשון (אביתר בנאי), זה לשני ("זמן סוכר" של "איפה הילד"). ובשבת – האלבום האהוב עלי בסדרה: "סימנים של חולשה". הוא כולל את אחד מ"השירים שלי" – "כמה יוסי". אבל בחרתי להביא לכאן דווקא רצועה אחרת שאני לא מצליח לעולם לעמוד בפניה. ליתר דיוק – לשבת בפניה.

8.

הזכרתי בשבוע שעבר את מופע המחווה לעלי מוהר. היום ב-12:00 תוכלו להאזין לו בגל"צ. די ברור שזה משהו שאסור להחמיץ. הנה אחד העלי-מוהרים האהובים עלי.

9.

השבוע בפינתנו "מחפש מימון לסרט": יואב שמיר. הסרט שלו נשמע מרתק: בעקבות הניסויים המפורסמים של מילגרם וסטנפורד על הרוע האנושי, יוצא שמיר לבחון דווקא את הגיבורים, ה"10%" שיוצאים נגד הטבע האנושי, החברה והסביבה. חוץ מזה שהוא מכליל כאן את יונתן שפירא, הטייס הסרבן, שזה קצת תמוה בעיני. ובכל זאת, זה פרויקט מעניין. וחוץ מזה, מייקל מור כבר בפנים. עוד פרטים כאן. ויש בונוס:

"אני חושב שזו פעם ראשונה שמישהו עושה את זה: כתמריץ עבור תרומה של 10,000 דולר אתה מקבל אותי ל-48 שעות, עם ציוד צילום ועריכה, ואני עושה איתך סרט קצר. שזה דיל לא רע, לאדם חובב סרטים שרוצה לחוות את זה בצורה מעשית, או שתישאר לו איזו מזכרת מגניבה ממשהו"

אז אם במקרה הפרוטה נמצאת בכיסכם, ביחד עם עוד כמה אלפי פרוטות – זה ממש דיל בהזדמנות.

10.

שלושה סיפורים מרתקים על קולנוע, שואה ומלחמת העולם השניה:

א. מיכה שגריר, זוכה טרי בפרס האקדמיה הישראלית לקולנוע על מפעל חיים, עובד על פרויקט יוצא דופן: "הבריחה 3G", שמתחקה אחר תנועת ניצולי השואה מאירופה לישראל. הסרט לוקח בני נוער במסלול אותו עברו הניצולים, במעין ריאליטי-זיכרון דוקומנטרי. זה לכל הפחות נשמע מעניין. הרבה יותר מ"המרוץ למיליון", נניח.

ב. נירית אנדרמן הביאה ב"גלריה" את סיפורו של הסרט "הבלתי לגאליים", סרטו מ-1947 של מאיר לוין, שהוקרן בשבוע שעבר בסינמטק, ומלווה זוג במסעו מאירופה לישראל אחרי מלחה"ע השניה, בשילוב של קטעים עלילתיים ותיעודיים. אריאל שוייצר מרחיב במאמר כאן.

ג. הסיפור המדהים שמאחורי "הבריחה הגדולה". לא הסרט – הבריחה.

11.

"דה מארקר" בשירות הציבור: כך תצפו בסרטים באופן חוקי. יש גם יוטיוב, זוכרים?

12.

כלל בסיסי בעיתונות קובע ש"כלב נשך אדם" זה לא סיפור. "אדם נשך כלב" – זה כבר סיפור.

טוב, אז הסיפור על התינוק שנשך נחש זה חתיכת סיפור.

13.

אפרופו עיתונות: אחד הסיפורים המעניינים של השבוע היה, כרגיל, יאיר לפיד. הפעם הופצץ הדף של לפיד בשאלות הנוגעות לעישון סמים קלים – וליתר דיוק, האם לפיד עצמו אחז פעם ג'וינט. לפיד, וסביר יותר להניח שמי שמנהל מטעמו את הדף, לא רק שהעדיף להתעלם מהשאלות – הוא פשוט מחק אותן. מה שכמובן הסעיר את הרשת. בוא נגיד ש"יאיר לפיד+סמים" שווה כרגע בגוגל למעלה מ-55,000 תוצאות. הנה רק כמה מההתייחסויות: ב"חורים ברשת" מסופר על התופעה, ב"דה באזר" איתן בקרמן שואל ונמחק ושואל ונמחק, וב"הארץ" ספי קרופסקי כותב על יאיר לפיד כסירי אנושי.

נדמה לי שלפיד – ושוב, כנראה מישהו מאנשיו – עשה כאן טעות. זה בסדר, אנשיו של ביבי עושים טעויות כאלה כל יום לפני ארוחת הבוקר. רק צריך להכיר בכך ולתקן. ואולי לנהוג כמו החבר'ה האלה, למשל.

ויש גם ממ חדש: "Israelist Yair"

ויש עם עוזי וייל חדש:

זה הכל היה מתוכנן. פחדנו שהאיראנים, שתגידו עליהם מה שתגידו, פראיירים הם לא – יתחילו גם לחסל לנו מדענים. אז אמרנו, בוא ניתן להם מדען שאפשר בלעדיו. והלכנו ליאיר לפיד, ואמרנו לו: הי גבר, רוצה להיות דוקטור תוך שלושה חודשים? חשב שתי דקות, ואמר: דוקטור למה? גבר, אמרנו והענקנו לו סנוקרת חביבה על הלקקן, למה שבא לך. ואם רק הייתם שותקים, תוך שלושה חודשים הוא היה הופך להיות הדוקטור הישראלי המפורסם ביותר אחרי דוקטור לק, ואז ההוא מהפרס נובל היה יכול לחזור לחקור גבישים קוואזי-מחזוריים בשקט. אבל אתם התקשורת, לא יכולים לסתום את הפה, אה? לעזאזל איתכם. עד שלאוניברסיטת בר אילן היה, סוף סוף, תלמיד מפורסם שלא רצח ראש ממשלה (דובר האוניברסיטה)

14.

מה הקשר בין יאיר לפיד לצ'אק נוריס? העובדות, כמובן. והנה עובדה חדשה על צ'אק נוריס.

ועוד בגזרת צ'אק נוריס.

15.

אם הסתובבתם לרגע בפייסבוק בשבוע האחרון, סביר להניח שלא חמקתם מזה:

ואם במקרה כן – זו חידה. את התשובה תגלו אם תניחו את סמן העכבר על התמונה.

16.

מישל טלו וה"Ai Se Eu Te Pego" שלו משגעים גם את אמריקה. הנה הלהקה הרב-לאומית של הדנבר נאגטס מבצעת. משתתפים: רודי פרננדז הספרדי, דנילו גלינארי האיטלקי, קוסטה קופוס היווני, טימופיי מוזגוב הרוסי והאמריקאים אל הרינגטון וג'וליאן סטון.

17.

יואב קוטנר (ההוא מ"האלבומים") יקדיש מחר (שבת) בצהריים תוכנית לכבוד אלבומו החדש של לאונרד כהן, "Old Ideas". ובינתיים אפשר להאזין לו במלואו (!) לתקופה מוגבלת כאן.

18.

חפשו כאן מחר פוסט מוזיקלי לרגל חודש לנפילת "הקצה". הנה רמז עבה (שדווקא לא יהיה שם מחר), מתוך "Roadie".

עדכון: הנה הפוסט

19.

טריילר לשבת

מאדר-פאקינג ספייס נאציז.

התמונה מסתכלת עלי: "ג'יי. אדגר" ו"התיקים הסודיים של ג'יי. אדגר הובר"

זרים

בפתיחת הסרט "התיקים הסודיים של ג'יי. אדגר הובר" מ-1977 הובר הוא עדיין בחור צעיר במשרד המשפטים, חבר במחלק המטפל בזרים עוינים (The Alien Enemy Bureau). הוא מגיע למה שנראה כבית מעצר, ובו עשרות אנשים זועקים מאחורי הסורגים. הם עומדים בפני גירוש. הובר – תתפלאו – מתפלא. הוא תוהה מה קרה לזכותם החוקית של המגורשים, קומוניסטים ואויבי האומה על פי החשד, להגנה משפטית. "היא בוטלה", מודיע לו הבוס. "שסטאלין ידאג להם", מרגיע אותו הקצין במקום.

זו היתה האווירה בארה"ב של 1919, החרדה מאיום אנרכיסטי שהתפוצץ על מדרגות בתיהם של בכירים בממשל. א. מיטשל פאלמר, התובע הכללי (המגולם ב"ג'יי. אדגר" ע"י ג'ף פירסון), שניצל פעמיים מניסיונות התנקשות, החליט לרכז את הטיפול בתושבים הזרים בארה"ב. זו היתה מטרה קלה: את הזרים היה אפשר לגרש בהינף צו, מבלי להסתבך בפלפולים חוקיים ומשפטיים.

הובר, רק בן 24, מונה ע"י פאלמר לתפקיד החדש של מנהל מחלק המודיעין, ולמעשה למנהל המבצע. במהירה הוא הפך את מה שאולי היה עורו קודם לכן, אליבא דלארי כהן ו"התיקים הסודיים". הוא הפנים את כללי המשחק החדשים, ואז הקצין אותם. כל חברי המפלגה הקומוניסטית ומפלגת הלייבור הקומוניסטית הושמו במעקב והוצבו תחת איום הגירוש; פשיטה נערכה על משרדי איגוד העובדים הרוסיים; אלפי בני אדם נעצרו; וספינה עם כ-250 אזרחים שהוגדרו כ"קיצונים" (ביניהם אמה גולדמן "הידועה לשמצה") נשלחה לבריה"מ. זו היתה תקופת "פשיטות פאלמר", שהולידו עשרות גירושים. אלמלא משרד העבודה האמריקאי, המספרים היו כנראה גבוהים פי כמה.

זו היתה תקופה חשוכה בתולדות ארה"ב, אבל היא לא היתה האחרונה. "הבהלה האדומה" הוסיפה ללוות את אמריקה ואת הובר, שהוביל את חקירת הגורמים הפשיסטיים בין מלחמות העולם, את המצוד אחר משתפי פעולה נאצים במלחה"ע השניה ואת צעדיו האופרטיביים של המקרתיזם בשנות החמישים.

אלו אינם זמנים שארה"ב נזכרת בהם בערגה. גם אם יש הזויים שיטענו ש"מקארתי צדק" (כמו ח"כ אופיר אקוניס), רובם המוחלט של האמריקאים סולדים מדרכו, ומהדרך הכוחנית בה ניהל הובר את מורשתו. מקארתי והובר הם שני שמות משוקצים, אייקונים דמוניים שאמריקה מנערת מהם חוצנה. "ג'יי. אדגר" של קלינט איסטווד, שמנסה ליצור פרופיל מורכב של הובר ולהסביר את התנהלותו הבריונית באישיות מסוכסכת (הומוסקסואליות חבויה ויחסי אם-בן בעייתיים), זכה לקבלת פנים צוננת מאמריקה. היא מעדיפה לשנוא את הובר כפי שהתרגלה.

ב"ג'יי. אדגר" עולה הובר הצעיר מתוך אמריקה המפוחדת, רדופת אימת האנרכיסטים והבולשביקים. ב"התיקים הסודיים של ג'יי. אדגר הובר", לעומת זאת, עולה הובר מתוך בית המעצר שבו כלואים עשרות, אולי מאות אנשים שלפחות חלקם לא עשו דבר מלבד להימצא בתחתיתו של עץ השורשים הלא נכון.

ארה"ב הוקמה ע"י מהגרים ונותרה חברת מהגרים. תחת הובר, פאלמר, מקארתי ודומיהם היא למדה להביט בחשדנות אפריורית על מגזרים שלמים מתוך אותה חברת מהגרים, מגזרים שנחשדו כשלוחותיהם של כוחות זרים ועוינים, אידיאולוגית, כלכלית, חברתית ומדינית: בולשביקים, נאצים, פשיסטים. בזכות השילוב בין פאניקה ציבורית לכוחנות ממשלתית, מסורת חוקתית מפוארת נדרסה בעיוורון.

זהו לקח טוב למי שמציע לגרש אוכלוסיות שלמות של מהגרי עבודה – שלפחות חלקם פליטים – מבלי לזכות אותם במשפט צדק, להבחין בין העוינים (או במקרה זה, מהגרי עבודה שפוגעים באינטרס הלאומי) לבין אלו הזקוקים למקלט. אמריקה כבר מסתכלת בבושה בכתמים בעברה – אין צורך לחקות אותה בכל.

פרטיות

זיהוי וגירוש גורמים זרים עוינים היתה המטרה שהוצבה בפני הובר. כשלעצמה, זו היתה מטרה ראויה, ודאי לנוכח האיום הממשי שהיוו גורמים אנרכיסטים כלפי הממשל והחברה. מה שעמד במרכז המחלוקת היו האמצעים בהם נקט. הובר לא רק הקים את הבולשת הפדרלית והפך אותה לכוח ביון מרכזי, תקיף ונושא נשק; הוא הפך אותה לאימת הציבור. ה-FBI עצר את הגנגסטרים המשתוללים ברחבי המדינה, אבל גם צותת לכל משרד והפר בגסות את הפרטיות. איש לא היה חסין מפניו – לא אזרח מן השורה ולא הנשיא בבית הלבן. התיקים הסודיים שבשם סרטו של לארי כהן הם אותם תיקים שהחזיק הובר כנגד מעסיקיו. זו היתה דרכו לקנות לעצמו שירות נצח ב-FBI. לכל נבחר ציבור היתה קופת שרצים, והובר החזיק אצלו את כולן.

הובר לא הלך על הגבול הדק שבין הזכות לפרטיות לביטחון המדינה. הוא הפר אותו בבוטות. המשחק הפוליטי הפך אותו לחסין בפני החוק. כל עוד הוא החזיק את הנשיאים בביצים, הם נאלצו להרשות לו להמשיך במעלליו. באחת הסצנות המרכזיות ב"התיקים הסודיים" נקרא הובר למשרדו של הנשיא ניקסון, ומתבקש להרחיב את היקף פעילות ההאזנות והמעקבים שהוא מבצע אחרי אזרחי ארה"ב. הוא נרעש ומסרב. הוא אינו מוכן להפר את החוק בסמכות ממשלתית, מתוך חשש להימצאות הכוח בידי גורמים פוליטיים. "לי אין שאיפות פוליטיות", הוא מסביר, ובכך מנקה עצמו לכאורה. הוא משרת האינטרס הלאומי. אבל האמת היא שהוא פשוט רוצה את הכוח בידיו, ובידיו בלבד.

כך הפך הובר לשומר החוק ופורעו בנשימה אחת. האיש שהופקד על ביטחון האומה, היה גם זה שערער את אמון האזרחים באומה. מי שמתהדר בסיסמאות כמו "ביטחון אמיתי זו חברה יציבה" וכגון אלה יכול לחשוב על הנזק שהסב הובר לחברה האמריקאית כאשר ערער את יסודותיה החוקתיים באופן כה דרמטי.

העימות בין פרטיות לביטחון במדינה דמוקרטית ימשך לעד. הגבול הדק הזה מוגדר בחוקים ובתקנות, אך מופר חדשות לבקרים בצווי שופטים ובתקנות חירום. אין כל דרך אחרת. אולם אותן "הפרות" צריכות להיעשות בשום שכל, במשנה זהירות, ביסודיות. כל מקרה לגופו. גם הציבור צריך להאמין שכך הם פני הדברים. שפרקליטות המדינה, בתי המשפט והמחוקקים אוחזים ברסן כוחות הביטחון ומנתבים אותם אל היעדים הנכונים.

הסוגיה הזו עולה ביתר שאת עם פסיקת בג"צ הקונטרוברסלית באשר לחוק האזרחות ולאיחוד משפחות. זוהי סוגיה מוסרית וחברתית בעייתית מאין כמוה, ובית המשפט נחצה בהתאם ודחה את העתירות כנגד החוק על חודו של קול (ואלמלא פרישת השופטת איילה פרוקצ'יה, היה כפי הנראה מקבל אותן על חודו של קול). אבל כך ראוי לה למדינה דמוקרטית שתתנהל – סוגיות נפיצות המונחות על קו התפר שבין חופש הפרט וזכויות האזרח לבין ביטחון המדינה זוכות לדיון ציבורי ער ולעיסוק משפטי מעמיק, ואין פקיד ממשל, עוצמתי ככל שיהיה, שיעשה את הישר בעיניו. איננו זקוקים להובר משלנו.

ג'יי. אדגר הובר וריצ'ארד ניקסון

"התיקים הסודיים של ג'יי. אדגר הובר" (The Private Files of J. Edgar Hoover). בימוי ותסריט: לארי כהן. שחקנים: ברודריק קרופורד, ג'יימס וויינרייט, מייקל פארקס, חוזה פרר, ריפ תורן, דן דיילי, סלסט הולם, ג'ון האבוק, לויד נולאן. 112 דקות.

"ג'יי. אדגר" (J. Edgar). בימוי: קלינט איסטווד. תסריט: דאסטין לאנס בלאק. שחקנים: לאונרדו דיקפריו, ארמי האמר, נעמי ווטס, ג'ודי דנץ', דרמוט מלרוני, ג'וש לוקאס, ג'פרי דונובן, קן הווארד, סטיבן רוט, דניס או'הר, כריסטופר שייר. 137 דקות.

קלאסיקה רויזיטד: "התיקים הסודיים של ג'יי. אדגר הובר" (1977)

"אדם לא יחזיק בעמדה מוסרית אלא אם הוא מפחד ממישהו"

"התיקים הסודיים של ג'יי. אדגר הובר" הוא מקרה מעניין למבחן מול "ג'יי. אדגר", הגרסה החדשה של קלינט איסטווד לאותו מיתוס.

על פניו, הם מאוד דומים זה לזה. יש בהם סצנות דומות (גריסת התיקים הסודיים, מעצרו של ג'ון דילינג'ר) ולפעמים אפילו דיאלוגים זהים (למשל, כשהובר מקבל את משרת מנהל ה-FBI ומציג את תנאיו הנוקשים, עונה לו מנהלו: "לא הייתי מסכים לכך בשום אופן אחר"); השתלשלות העניינים בהם דומה (הכניסה לתפקיד, הבעיה עם נשים, המלחמה בגנגסטרים, רדיפת הקומוניסטים ורצח קנדי); ושניהם מגוללים כזיכרון.

אלא שבעוד ב"ג'יי. אדגר" הובר הוא המגולל את סיפורו בפני סוכני ה-FBI המשמשים לו כביוגרפים, ב"התיקים הסודיים" זהו אחד הסוכנים (בגילומו של ריפ תורן הצעיר) המספר לעיתונאי את הסיפור, לאחר מותו של הובר (בגילומם של ג'יימס וויינרייט בצעירותו וברודריק קרופורד בבגרותו). זוהי נקודה מהותית להבנת השוני בין שני הסרטים: לארי כהן, במאי ותסריטאי "התיקים הסודיים", מציע את גרסתו לסיפורו של הובר; איסטווד והתסריטאי דאסטין לאנס בלייק מציעים את גרסתו של הובר לאירועים (ורק בשלב מאוחר מעמתים אותה עם המציאות, כפי שמכיר אותה יד ימינו וידיד נפשו קלייד טולסון).

הדבר נובע מכך שאיסטווד מתעניין (לא לראשונה) בפער שבין המיתוס למציאות, בין הכזב לאמת, וכך יוצר דיוקן מורכב ומעמיק של הובר. כהן, לעומתו, תקיף ובוטה בהרבה. הוא מצייר דיוקן מפלצתי למדי של הובר, ואפילו רומז לאחריותו להתנקשויות בחייהם של מרטין לותר קינג ורוברט קנדי.

בהתאם לכך, גם סגנון הסרט בוטה. קצב האירועים מהיר (אולי אפילו מהיר מדי), המוסיקה דומיננטית, הכל אקספרסיבי. כהן נותן לסרטו פיל מלוכלך שהולם את האירועים המגוללים בו, ו"התיקים הסודיים" לא מרגיש כמו דרמת מתח פוליטית מהוקצעת (כמו "ג'יי. אדגר" או "משחקי שלטון"), אלא בי-מובי על בי-הירו.

"התיקים הסודיים" גם מוותר על כל הפסיכולוגיסטיקה שעומדת בבסיסו של "ג'יי. אדגר". הוא אמנם מתייחס לנטיותיו המיניות השנויות במחלוקת של הובר, ליחסיו עם טולסון ולמקומה הדומיננטי של אמו בחייו, אך אינו מתעכב על כך כמעט. ישנן מספר הלצות על הומוסקסואליות, שתי סצנות בהן הובר עומד בפני נשים, ובעיקר רגע בו כותב טור מפרסם דברים על יחסיהם של הובר וטולסון, אולם האירועים האלו נותרים זניחים בעלילה הרחבה שפורש הסרט.

קלייד טולסון וג'יי. אדגר הובר

כנגד זאת, מציג כהן את הובר כאדם תאב כוח אך בעל אתיקה משלו – לא מוסרית, אבל קשוחה. בפתיחת הסרט, כפקיד צעיר במשרד המשפטים, הוא ממונה על טיפול בגירוש זרים, ומתקשה להתמודד עם שלילת זכותם החוקתית להגנה משפטית. מאוחר יותר, באחת הסצנות החשובות בסרט, הוא מתעמת עם הנשיא ניקסון ויועציו המבקשים ממנו לבצע ברשות ובסמכות את מה שעשה את כה במחשכים: מעקב רחב היקף אחר אזרחי ארה"ב. את הכוח הזה, עוצמה שאין לה שיעור, הוא מבקש להשאיר לו ולו בלבד. הוא לא מוכן לעשות את העבודה הרעה מטעם הממשל. "לי אין שאיפות פוליטיות", הוא מסביר ליועצים את ההבדל בינו לביניהם.

התיקים הסודיים שאליהם מכוון שם הסרט הם התיקים שהחזיק הובר על בכירי הממשל האמריקאיים לאורך השנים. הם שקנו לו את כהונתו הנצחית בתפקיד ראש ה-FBI, בהתאם לעמדה שהביע בציטוט המופיע בתחילת מאמר זה: "אדם לא יחזיק בעמדה מוסרית אלא אם הוא מפחד ממישהו". הוא החזיק משהו על כולם, והם לא יכולים היו להיפרע ממנו.

אבל השם מכוון גם לתיקיו "הפרטיים" של הובר – חייו הסודיים, החיים הכפולים שאולי ניהל עם טולסון. לעומת העלילה הפוליטית, בביוגרפיה האישית מעדיף כהן להישאר מרומז. הן טולסון והן אמו של הובר נותרים ברקע סיפורו של הובר, שהוא בעיקרו סיפור על כוחניות דורסנית ושלוחת רסן. הוא פשוט וישיר פי כמה מ"ג'יי. אדגר", אבל בבוטותו יש משהו שהולם את מידותיו הגדולות של גיבורו.

*** כוכבים

"התיקים הסודיים של ג'יי. אדגר הובר" (The Private Files of J. Edgar Hoover). בימוי ותסריט: לארי כהן. שחקנים: ברודריק קרופורד, ג'יימס וויינרייט, מייקל פארקס, חוזה פרר, ריפ תורן, דן דיילי, סלסט הולם, ג'ון האבוק, לויד נולאן. 112 דקות.

IMDB כאן