תגית: ג'יימס פרנקו

קולות מן הארכיב: חדל קשקשת ברשת ("ספיידרמן 3" – ביקורת)

פורסם במקור ב"NRG מעריב" (מאי 2007)

כבר הצהרתי כאן לפני כמעט שנה, במסגרת ביקורת על "סופרמן מתחיל", על אמוני שאינו תלוי בדבר, לבאטמן. זה נאמר בעיקר כהתייצבות בעמדה ברורה בדו-קרב מפצל חובבי הקומיקס בין שני גיבורי "די-סי קומיקס". אבל את חברם לטריו הבכיר של עולם הקומיקס, ספיידרמן (של "מארוול קומיקס"), אני דווקא מחבב. בניגוד לסופרמן האולטרא-מלוקק ולבאטמן המגה-מיוסר, ספיידרמן היה תמיד נער שובב וחינני שהחליפה האדומה רק נותנת לו צידוק להפוך את ניו-יורק למגרש המשחקים שלו. לעומת קלארק קנט החייזרי וברוס וויין הטראומטי, פיטר פארקר היה בחור רגיל – בעצם, פחות מרגיל, ממש חנון לוזר מהסרטים – שעקיצת עכביש רדיואקטיבי הפכה אותו לשריף אורבני עם כוחות על, אבל בפנוכו הוא נשאר אותו בחור פשוט וצנוע, שרק הבין ש"עם כוח גדול מגיעה אחריות גדולה" (הדוד בן, בשם אומרו). זה מה שהפך אותו למושא הזדהות כה פופולרי בקרב נערים מתבגרים. זה, והקורים המגניבים האלה שהוא מעיף מכף היד.

סדרת ספיידרמן הקולנועית אחראית במידה רבה על כך שספיידרמן נשאר גיבור העל האנושי והנגיש מכולם. לעומת האווירה המיתולוגית שמרחפת על "סופרמן חוזר" והטון האפל ששורה על "באטמן מתחיל", "ספיידרמן" שומר על הטון הקליל והמהנה, כיאה לדמות הקלילה והמהנה מבין השלושה. סם ריימי ממשיך לתבל את הסרטים במנות לא שגרתיות של הומור ומודעות עצמית, ומקפיד שלא לקחת את עצמו ואת גיבור העל שלו יותר מדי ברצינות. "ספיידרמן 3" כולל מספר סצנות שהן לא בעלות טון קומי אלא פשוט סצנות קומיות מובהקות. כזו, למשל, הסצנה בו מטלטלים צפצופי המזכירה את שולחנו של עורך ה"דיילי ביוגל" ג'ונה ג'יימסון (סלפסטיק צפוי ומצוין בניצוחו של ג'. ק. סימונס), או ברוס קמפבל כמארח במסעדה הצרפתית. הסיקוונס בו מהלך פיטר פארקר, בפאזה האקסטרווגנטית שלו, ברחובות מנהטן משל היה ג'ון טראבולטה בדרך למועדון הריקודים הוא פרודיה מגוחכת ומשעשעת. ואיך שטובי מגווייר לא יכול להיראות "רע" גם כשהוא ממש מנסה? זו הבדיחה הכי טובה בסרט.

למי שתהה איך פיטר פארקר פסח לחלוטין במסע ההתבגרות שלו על שלב ההנאה ושכרון הכוח, וקפץ ישר מההתבגרות המואצת (קבלת כוחות העל ב"ספיידרמן") לדיכאון תהומי (ויתור על הכוחות ב"ספיידרמן 2"), מגיע "ספיידרמן 3" ומספק את החלק החסר. הסרט מוצא את ספיידרמן על גג העולם: ניו-יורק מאוהבת בו, מארי ג'יין גם, ועושה רושם שהכל הולך לעכביש האנושי, שלא נותר לו אלא למלמל בסיפוק "הם אוהבים אותי". אבל מאורעות הימים הקרובים עתידים להזכיר לפיטר למה התכוון הדוד בן באותו יום בו החזיר מנה אחת אפיים לפלאש תומפסון. אחריות היה מרחיב הדוד לו ניתנה לו ההזדמנות כעת, היא לא רק להשתמש בכוחותיך (ראה "ספיידרמן 2"), אלא גם לעשות בהם שימוש מושכל ולא לנצל אותם לרעה.

עם כוחות כה גדולים, השטן אורב לפתח, והפעם השטן מתגלה בדמות חומר עכבישי-חייזרי שנצמד לפארקר כטפיל והופך אותו לספיידרמן השחור: אפל, עוצמתי ויהיר מאי פעם. אם ב"ספיידרמן" פארקר קיבל את הכוחות ולמד לשלוט בהם, וב"ספיידרמן 2" הוא נבהל מהם וביקש לברוח מן האחריות הכרוכה בהם, הרי שב"ספיידרמן 3" הוא סוף סוף מתחיל ליהנות מהם.

כמו בקודמיו גם ב"ספיידרמן 3" מגלם המאבק בין הגיבור לנבל את התמה המרכזית של הסרט. השאלה בדבר האחריות שבכוחות-על עמדה בבסיס המאבק בין ספיידרמן לגובלין; מרחביה של האחריות הזו, גבולותיה והסכנות הטמונות בה עלו בעימות בין ספיידרמן לד"ר אוקטופוס. הסרט השלישי ממשיך להרחיב את סוגיית האחריות, במאבק הפנימי בין פיטר פארקר לבין עצמו. כפי שטוען באוזניו סאנדמן (איש החול), כל אדם הוא טוב ביסודו, אך יצר הרע רוחש בו ומאיים להתפרץ. הטפיל הרעבתני שמשתלט על נשמתו של פארקר משחרר את היצר הזה מרסנו, לפחות עד לרגע בו יקח ספיידרמן את גורלו בידיו ויכיר בדבריו של יוצרו, סטן לי (אורח קבוע בסרטים המבוססים על יצירותיו) – "אני מניח שאדם אחד יכול לגרום לשינוי". ולא יסף.

אין, אני כזה באטמן…

עם שטן פנימי כה עוצמתי והרסני קשה להבין מדוע התעקשו יוצרי הסרט להכביד על ספיידרמן בנבלים נוספים (לא פחות משלושה!): סאנדמן, פלינט מרקו, אסיר נמלט שנקלע לניסוי הלא נכון וכעת הוא מסוגל להפוך ברצותו למפלצת חול אימתנית; ונום, הדוגמה המפלצתית למה קורה כשישות חוצנית שמתעבת את פיטר פארקר פוגש ישות אנושית שמתעבת את פיטר פארקר; ולסיום, הגרין גובלין (ג'וניור), למקרה שהתגעגעתם. וכנהוג אצל ספיידרמן, הכל אישי: פלינט מרקו (תומאס היידן צ'רץ', ללא צל של חיוך על פניו) מתגלה כאיש שבאמת רצח את הדוד בן; ונום – אדי ברוק (טופר גרייס) – הוא צלם פרילאנס נכלולי וחסר מעצורים שמבקש לתפוס את מקומו של פארקר בעיתון; ועל האישיוז שעומדים בין פארקר להארי אוסבורן (ג'יימס פרנקו) אני לא צריך לספר לכם.

כל אחד מהנבלים הללו יכול לספק חומר לסרט ספיידרמן בפני עצמו, אבל ה"תפסת מרובה" של ריימי יוצא הפעם בבחינת "לא תפסת". סאנדמן הוא דמות מורכבת שסיפורה מוצג בפשטנות ובמהירות ולכן לא מספיק לעורר אהדה (מה שמקשה על קבלת תגובתו הסופית של פארקר). סיפור עלייתו ונפילתו של ונום כל כך קצר עד שהוא אפילו לא מוזכר בשמו, ודאי שלא מספיק לתעל את מלוא שטמתו לקרב עכבישים מדמם. הגרין גובלין ניצל איכשהו בזכות הפסיכולוגיה שכבר נבנתה לו בסרטים הקודמים, אבל קו העלילה המעניין והמשמעותי ביותר של הסרט – ספיידרמן האפל – נכנס לפעולה רק בחצי השני של הסרט, מה שמבטיח שגזר דינו יהיה מהיר וחד.

ההחלטה לתת הפעם גם את המושכות התסריטאיות בידיו של ריימי (כשלצדו אחיו איוון ואלווין סרג'נט הוותיק, שעבד גם על "ספיידרמן 2") היא נועזת, והחירות היצירתית שניתנה לו היא שהופכת את "ספיידרמן 3" למוצר קליל ומשעשע אף יותר מקודמיו. אבל היא גם עומדת בעוכרי התסריט הקורס מעומס הדמויות והתהפוכות. לשלושת הנבלים ולאויב שבפנים תוסיפו שתי נערות – מרי ג'יין (קירסטן דאנסט), אשת העכביש, וגוון (ברייס דאלאס הווארד), בתו הדוגמנית של מפקד המשטרה – שמרכיבות שני משולשים רומנטיים (אחת עם הארי, האחרת עם אדי); עורך עיתון עצבני שרוצה לחשוף את פרצופו האמיתי של ספיידרמן בכל מחיר; דודה אלמנה שמנסה לשמור על איזון (רוזמרי האריס); ושורה של דמויות משנה עם גיחות קטנטנות שטומנות פוטנציאל גדול (כמו נורמן אוסבורן האב ושכנתו הרוסייה האנורקטית של פיטר). עם כל כך הרבה מורכבויות, פיתולים ומערכות יחסים, קשה לנסח אמירות פשוטות ואפקטיביות. ובהתאם לכך "ספיידרמן 3" שופע ברגעים תסריטאיים שבנייתם החפוזה גוררת הרמת גבה: מה עבר לפיטר בראש כשנישק את גוון? למה מניחים לאחד הקורבנות לגסוס בניחותה במקום להקפיץ אותו על גבי הקורים לבית החולים הקרוב? ואיך בדיוק הורגים בנאדם "בטעות"? לכל השאלות הללו יש תשובות, אבל לריימי אין זמן לספק לכם אותן.

לחובתו של סרג'נט, אני מניח, נזקף עודף הרגשנות ש"ספיידרמן 3" לוקה בו. אני מניח שבחינת מבנה התסריט של הסרט יוכיח שהוא נבנה כמשחק שחמט בין ריימי הקליל לסרג'נט כבד הראש. על כל סצנה קומית של ריימי, מגיב סרג'נט בסצנה דרמטית רגשנית. השליטה של ריימי במקצב ובמעבר בין הטונים עובדת במרבית הסרט, אך מתפספסת ברגעים אחרים, שהופכים סצנות מסוימות לפיהוקון דביק ומתמשך. והכי גרוע – בין שני הטונים הללו, שכח ריימי לגמרי מה אנחנו עושים כאן מלכתחילה: מחפשים סרט אקשן מגניב להתחיל איתו את הקיץ. סצנות האקשן של "ספיידרמן 3" נהדרות, אך מוגשות בכזו קמצנות שהן רק משאירות טעם לעוד.

עודף מעשרים מילה: ריימי טווה הפעם קורים ארוכים מדי, דביקים מדי ומסורבלים מדי – אבל עדיין תענוג להילכד ברשת הזו.

הבו לסיזר את אשר לסיזר ("כוכב הקופים: המרד" – ביקורת)

לא ציפיתי. מהוליווד – נצלנית מותגים שכמותה – לא ראיתי את זה בא. "כוכב הקופים" – סרט שישבתי מולו נפעם בילדותי, מהופנט מהכריזמה של הקופים המדברים – כבר הכשיל במאי בעל חזון כטים ברטון. מה זה בשבילו אלמוני כרופרט וויאט? ואחרי שראיתי מה עשתה הוליווד לדרדסים מחמלי נפשי, בוודאי שלא רציתי לראות גם את הקופים נשחטים באותה מטחנת בשר סלאש מדפסת כסף.

אבל וויאט הפתיע, ו"כוכב הקופים: המרד" שבבימויו הוא לא עוד ניסיון נצלני לחדש מותג ישן ולהזניק סדרת סרטים חדשה וקופתית, אלא יצירה נהדרת, מרהיבה וסוחפת, שמחזירה את הקופים למקומם הראוי בשרשרת האבולוציה. לא נותר אלא להריע בפניו, או לכל הפחות לצעוק מולו "הו! הו! הו!" תוך גירוד עצבני בבתי השחי והלימת אגרופים על החזה.

"כוכב הקופים: המרד" (להלן: "המרד", להבדילו מעמיתיו למשפחת הקופים) הוא פריקוול ל"כוכב הקופים" המקורי מ-1968, ההוא שהסתיים באחד הסופים הידועים והגדולים בתולדות הקולנוע. "המרד" מבקש להסביר איך קרה (עלק-ספוילר אין) שצ'רלטון הסטון נחת על כוכב מאוכלס קופים מדברים שהתגלה ככדור הארץ (עלק-ספוילר אאוט).

התשובה, במילה אחת, היא המדע. בשתי מילים: הטבע האנושי. התמאטיקה של "המרד" מפנה את האצבע המאשימה אל המין האנושי, שתאוותו הבלתי ניתנת לריסון לדעת הכל, לכבוש הכל ולשלוט בכל מביאה עליו את אסונו המוחלט, האפוקליפטי – הכחדתו מעל פני האדמה.

הכוונות דווקא טובות: לאו דווקא בצע כסף ומידות מושחתות מביאות את בני האדם לגרום במו ידיהם לכריתת הגזע האנושי. הרי המדע נולד ממניעים הומאניים. הוא נועד להיטיב עם המין האנושי, לרפא את מחלותיו ולשפר את איכות חייו. גיבור הסרט – ליתר דיוק, גיבור המשנה של הסרט – הוא מדען, ד"ר וויל רודמן (ג'יימס פרנקו), המבקש לגלות את התרופה לאלצהיימר. כשהוא חושב שגילה את התרופה, הוא אינו עוצר וממתין להליך המקובל של ניסויים וביקורות. הוא נחפז לנסות אותו על בני אדם – ולא כדי לעשות רווח מהיר על הפטנט, אלא כדי להציל את אביו המאבד את צלמו לנגד עיניו. אבל הדרך לגיהנום הרי רצופה כוונות טובות, וכמותה הדרך לכוכב הקופים.

כאן אולי ניצבת המחלוקת שבבסיס "המרד": המדע, שלרוב מעומת עם הדת, מוצא עצמו לפתע מעומת עם הטבע. הרבולוציה המדעית כנגד האבולוציה הטבעית. האבולוציה הניחה למינים להתפתח מתוך תהליכים של ברירה, והעמידה את הקריטריונים להישרדות למבחן הטבע. המדע מבקש לאתגר את הטבע, ללמוד את רזיו ולגבור עליו – להשמיד חיידקים, לתקן פגמים, לנצל משאבים. "המרד" הוא נורת אזהרה המהבהבת מעל למכוני המחקר ומעבדות הניסויים, ואומרת למין האנושי: אט לך.

לכל זה יש להוסיף כמובן את הביקורת המוטמעת בסרט על ניסויים לא מבוקרים בבעלי חיים, גם אם הם נעשים מכוונות טהורות, בתנאים נעימים ועם חיוך מנציג השירות. ב"המרד", גם ניסויים שאינם כוללים התעללות מכוונת ותנאים מחפירים מסתיימים באסון. אפילו הניסיון לביית קוף בסביבה אנושית מסתיים בתקרית אלימה. "המרד" מדפיס על תעשיית הניסויים כולה חותמת ברורה: "נכשל".

העם דורש צדק חברתי!

עד כאן תמאטיקה – שיש בה, כפי שאפשר להבין, בשפע ב"המרד", ורק על כך שסרט קיץ מציע חומר רב כל כך למחשבה יש לגמול לו באשכול בננות. אבל "המרד" הוא גם סרט מעולה באספקטים הסינמטיים שלו – ובראש ובראשונה באופן בו הוא משרטט על הבד את דמויותיהם של הקופים. בחסות אנשי האפקטים של פיטר ג'קסון, הופכים הקופים של "המרד" ליצורים חיים וחמים, בעלי תנועה זורמת ומבע עז. בראשם ניצב כמובן סיזר, גיבורו האמיתי של הסרט – הקוף המבריק שגדל בחיקו של המדען. אנדי סירקיס, שכבר יצר דמות קאלט וירטואלית (גולום ב"שר הטבעות"), משחזר כאן את הישגו ומשפר את סיכוייו לזכות הפעם באוסקר. סירקיס הוא לתקופתו מה שהיה קווין פיטר הול, האיש שנכנס לעורם של "הטורף" והארי הביגפוט מ"הארי והאנדרסונים" לשנות השמונים, אבל גם יותר מזה – שחקן משובח מהשורה הראשונה.

סיזר שלו – קוף שימפנזה אינטליגנטי וכריזמטי שנע בין ריסון לסערה ובין יצרים אלימים, "חייתיים", לתבונה "אנושית" – המרכאות הן אתגורו של הסרט את המושגים האלו – הוא גיבור מרתק ובלתי צפוי. הוא עושה את המסלול ההפוך, הלא-טבעי, מדמוי-אנוש בעל רגשות חמלה, חום והפנמה של נורמות חברתיות ומעמדיות, לחיה אנרכיסטית שמכירה בכוח כאמצעי לגיטימי לשחרורה. כן, "המרד" הוא גם מניפסט אנרכיסטי.

תוצאתו של הניסוי האכזרי הזה במניפולציות דרמטיות וטכנולוגיות היא שהצופה בן האנוש מוצא את עצמו מזדהה עם חיה אלימה ופורעת חוק שמבשרת את קצו של המין האנושי. הנה כך ממשיך "המרד" במסורת סרטי הסדרה ומאתגר את מחשבותינו על האנושות ומקומה בעולם.

"המרד" אינו סרט מושלם – הוא מתניע באיחור מה, רק עם מעבר המיקוד מדמותו של רודמן לזו של סיזר, ומסתיים בחופזה – אבל הוא ככל הנראה סרט הקיץ המושלם, שילוב יוצא מן הכלל בין אקשן קולנועי עשוי לעילא לדרמה אינטליגנטית. סיומו מלמד שהמרד רק התחיל, וקופים רבים עוד יבואו בעקבותיו. אלו בשורות נפלאות – העיפו מן המסך את בני האדם השטוחים האלו, ותנו לקופים האנושיים של וויאט וצוותו את הבמה. הבו לסיזר את אשר לסיזר.

Twitsonfilms: שיבה נפלאה לכוכב האהוב, בזכות קופים מפעימים שלא הולכים אחרי בני אדם. חוליה אינטליגנטית באבולוציה של הקיץ. משוגע על הקוף. ****

כוכב הקופים: המרד (Rise of the Planet of the Apes). במאי: רופרט וויאט. תסריט: ריק ג'אפה ואמנדה סילבר. שחקנים: אנדי סירקיס, ג'יימס פרנקו, פרידה פינטו, ג'ון לית'גו, בראיין קוקס.

אידיבי כאן, IMDB כאן