פורסם במקור ב"פרומו" של "מעריב" ביולי 2008
כריסטופר נולאן ממשיך להוכיח ש"בלוקבאסטר" זו לא מילה גסה. ש"קיץ קולנועי" זה לא רק אפקטים דיגיטליים לאוורור המוח. שאדפטציות קולנועיות לקומיקס לא חייבות להיות רק דרך קלה לעשות קופות על חשבון מותג מוכח. וכשהבמאי טוב – מה טוב? גאון – סרט המשך לא חייב להיות יצירה ממוסחרת וריקנית שנולדה מכורח חוזים. "האביר האפל" שלו – חלקה השני של הסאגה הקולנועית שברא נולאן מחדש עם "באטמן מתחיל" – הוא יצירה קולנועית מופלאה, שעושה עוד צעד מגטו סרטי הקומיקס אל הקנון הקולנועי. זו אופרת פשע מפוארת, כמו סרט של קופולה או דה פאלמה, רק שהגיבור לובש חליפה עם גלימה. אם סקורסזה היה מביים סרט קומיקס, זה היה מזכיר את "האביר האפל".
יותר מכל, טמונה גדולתו של נולאן בהיותו מאסטר של בניית סיפור קולנועי. זה ניכר לכל אורך דרכו הקולנועית המסחררת – המבנה ההולך לאחור של "ממנטו", התבנית המעגלית של "באטמן מתחיל", התסריט מאחז העיניים של "יוקרה". גם ב"האביר האפל" מציג נולאן (ביחד עם אחיו ג'ונתן) תסריט מופתי, שמוביל בכישרון שלוש דמויות מרתקות אל שיאו של הסרט.
אני רוצה שתגידי לי את האמת – איך אני נראה?
שותפו שווה הזכויות של באטמן בסרט החדש הוא הארווי דנט (ארון אקהרט), התובע המחוזי. אידיאליסט טהור וחסר מורא, מין אליוט נס של גותהאם סיטי, שמנקה את העיר בהתמדה מפושעיה. הוא "האביר הלבן של העיר", המתייצב מול האביר האפל. ביניהם עומדת לא רק אהדת הציבור, אלא גם אהבת הנערה – רייצ'ל דוז (מגי ג'ילנהול), אהובת העטלף, היא כעת אשת חיקו של דנט. הסרט נע על ציר העימות בין השניים – עימות שכורך בתוכו גם אהדה, הערכה והזדהות – כאשר נסיקתו של האחד מסמלת את צניחתו של האחר. עלילת "האביר האפל" מלווה דרך דנט את התמודדותו של ברוס וויין (כריסטיאן בייל) עם תפקיד הגיבור שהועיד לו הגורל, והמחיר האישי שהוא נדרש לשלם על כך.
לבאטמן אין זמן רב להתחבט. בזמן שדנט עסוק בלכידת ראשי המאפיה, באטמן זוכה להיכרות ראשונה עם גדול אויביו: הג'וקר (הית לדג'ר). יש פושע חדש בעיר, והוא כל כך מטורף שאי אפשר אפילו להתחיל ולהבין את מניעיו. לעומת הדחליל, למשל – יריבו הקודם של באטמן – לג'וקר אין מאחוריו יד מכוונת, אין מזימות מורכבות, אין אידיאולוגיה. "אני נראה לך כמו מישהו שיש לו תוכניות?", הוא צוחק. "אני סוכן של כאוס".
לצפייה בג'וקר החדש מתלווים בהכרח שני ספיחים: דמותו של הג'וקר בגילומו של ג'ק ניקולסון ב"באטמן" של טים ברטון מ-1989, והעובדה שלדג'ר איננו עוד בין החיים. ליהוקו של ניקולסון, שחקן שניצוץ הטירוף קבע לו משכן בעיניו, היה מושלם. אבל לדג'ר יוצר כאן ג'וקר אחר: פחות גרוטסקי ונכלולי, יותר אפל ומסתורי. בעוד שלג'וקר של ניקולסון היו שם (ג'ק נפייר), היסטוריה, ביוגרפיה, לג'וקר של לדג'ר אין את כל אלו. איש אינו יודע מנין בא, ובוודאי שלא לאן הוא הולך. הוא עצמו דואג לטפח את האניגמה סביב אישיותו, בפזרו מעשיות שונות על מקור הצלקות בזויות פיו שהותירו אותו עם חיוך נצחי. ואם לג'וקר הישן היתה אג'נדה קרימינלית מובהקת – שוד בנקים – לג'וקר החדש אין אג'נדה שכזו. אם הג'וקר הישן היה שודד מיליוני דולרים – הג'וקר החדש היה מעלה אותם באש, ואז, לנוכח פרצופו הנדהם של ניקולסון, היה מצחקק: "Why So Serious?".
לדג'ר מצליח לעשות את הבלתי ייאמן ולברוא ג'וקר משלו, מנותק מזה של ניקולסון (אחד הנבלים הגדולים בתולדות הקולנוע, להזכירכם). ההבדל ביניהם הוא כמו ההבדל בין האיפור המסודר, המטופח, של הראשון, לזה המרוח, המרושל, של השני. הופעתו של לדג'ר מחשמלת, מבריקה. זהו ללא ספק "תפקיד חייו". כשלצירוף הזה מצטרפת העובדה שזהו גם התפקיד האחרון בחייו, הופכת הצפייה בלדג'ר לחוויה מצמררת בפני עצמה, שהופכת את "האביר האפל" – כאילו לא היה אפל דיו – ליצירה קודרת ומורבידית עוד יותר.
תן לי לנחש… אתה השוטר הרע?
עין עצלה 