החדשות הרעות הן שזה לא הנולאן הכי טוב. זה אפילו לא הבאטמן הכי טוב.
החדשות הטובות הן שזה עדיין סרט אדיר שכמעט ומצליח לעמוד ברף ציפיות בלתי אפשרי.
צריך להודות שלא היה לכריסטופר נולאן למעשה שום סיכוי. בסדרה המופלאה של "האביר האפל" הרים נולאן את הרף לגבהים שקשה, אם לא בלתי אפשרי, לשחזר. אחרי "באטמן מתחיל" המכונן ו"האביר האפל" המופתי (ביקורת כאן), לך תעשה סרט שלישי שיצליח להתמודד איתם כשווה. "האביר האפל" היא הרי טרילוגיה שאם לא שינתה במשהו את פני הקולנוע, אז לפחות היוותה בו חריג בלתי רגיל. אם "ספיידרמן" של סם ריימי נחשב לסרט המכונן של עידן סרטי הקומיקס של המילניום הנוכחי, שבו עמו קיץ גיבורי על אחד אחרי השני, הרי שסרטי "האביר האפל" הם שהוציאו את הסרטים האלה מגטאות הז'אנר והפכו אותם לקולנוע לגיטימי לא פחות מדרמת פשע של קופולה, נניח, אם לא למעלה מכך (בשעתו כתבתי על "האביר האפל" כי כך היה נראה סרט קומיקס בבימויו של מרטין סקורסזי). הגם שלא זכה להכרה האוסקרית המקבילה והראויה, "האביר האפל" הוא "שר הטבעות" של סרטי הקומיקס.
לאור זאת, משא הציפיות על כתפיו של נולאן לקראת חלקה השלישי והמסיים של הטרילוגיה היה כבד מנשוא. אין פלא שהוא התלבט אם בכלל להיכנס לפרויקט. לבסוף, למזלנו ובחסות סיפור שמצא חן בעיניו, הסכים להרים את הגלימה פעם נוספת. התוצאה היא אולי החלש שבסרטי הטרילוגיה – ובכל זאת נפלאה.
"עלייתו של האביר האפל" מוצאת את באטמן (כריסטיאן בייל) במקום אליו מגיעים גיבורי על רבים שכמותו (ספיידרמן בשני של ריימי, למשל): בודד ומנודה. זה תמיד היה גורלו של באטמן: גיבור שנגאליו אינם מכירים בו, אין נביא בעירו. לאחר שלקח על עצמו את מותו של הארווי דנט, הוא מסתגר במערה ותולה את הגלימה, בזמן שברוס וויין מתבודד מהחברה ונותן לאימפריה שלו לשקוע מהר. במקביל עולה כוח חדש בעיר: ביין (טום הארדי), פושע אלים ומטורף שמבקש להסיר את פצעי הריקבון מגות'האם המושחתת וזורע אנרכיה בעיר. ביין לוחם לכאורה למען צדק חברתי, אבל בניגוד לכל מיני פעילים שמקסימום יכולים לזרוע אבן על שמשות בנקים, לביין יש חתיכת נשק ביד: פצצה גרעינית שיכולה להשמיד את העיר, על תושביה. אלא אם האדון האפל יחליט לחזור מפנסיה.
לצד ביין מופיעות דמויות חדשות – תמיד עניין אהוב בסרטי באטמן – כמו סלינה קייל (אן האת'אוויי, אולי בתפקיד הכי פחות מעצבן שראינו ממנה), קאטוומן הערמומית (בלי ספק אשת החתול הטובה בעיבודים הקולנועיים); ג'ון בלייק (ג'וזף גורדון לוויט), שוטר נועז בצלמו של ג'ים גורדון; פולי (מתיו מודין), סגנו של צ'יף גורדון; ומירנדה טייט (מריון קוטיאר), אשת עסקים עשירה שעשויה להציל את "תעשיות וויין". לכבוד סיום הטרילוגיה מחזיר נולאן גם כמה דמויות מן העבר כמו ראס אל גול (ליאם ניסן) והדחליל ג'ונתן קריין (סיליאן מרפי), וכמובן שגם החבר'ה הוותיקים פה, שלושת האבות – גורדון (גארי אולדמן), המשרת הנאמן אלפרד (מייקל קיין) ונשיא "תעשיות וויין" לושיוס פוקס (מורגן פרימן). בהקשר זה, בולט חסרונו הבלתי נמנע של אחד, ג'וקר, שלמרבה הצער כבר לא יחזור, לפחות לא במהדורה המחשמלת של הית' לדג'ר.
הוא עומד מאחורי, נכון?…
האחים כריסטופר וג'ונתן נולאן – האחים-תסריטאים הכי מוכשרים בהוליווד מאז האחים כהן – הם מאסטרים בבניית סיפור קולנועי. טרילוגיית "האביר האפל" דווקא לא מציגה את שיא הברק והתחכום שלהם הם מסוגלים – התסריטים המבריקים של "ממנטו", "יוקרה" ו"התחלה" עולים עליה. אבל דווקא בסרטי "האביר האפל", ששומרים על אופיים המסחרי והלא מתנכר לקהל (לעומת "התחלה" התובעני, למשל), מתגלים האחים במלוא כישרונם לספר סיפור סוחף שמצליח לברוא מיתולוגיה עמוקה, להציג דמויות מורכבות, לפרוש עלילה אפקטיבית, ולנווט מספר רב של דמויות ועלילות לכדי קליימקס ארוך ומפוצץ. גם אם הפעם הם לוקחים כמה קיצורי דרך (אולי אלה קיצורי דרך עריכתיים בלתי נמנעים דווקא – נחכה ל-DVD), אבל ששוב הם מצליחים לנתב את הבאטמוביל הרועם שלהם, ולהניע את הסרט בין סיקוונסים ארוכים ועוצרי נשימה (חטיפה במטוס, מרדף אופנועים) לקראת מערכה שלישית אימתנית שמדביקה את הישבן למושב במשך כחמישים דקות, וסופה בקרשנדו עוצמתי שנותן לסרט את התנופה האפית שחסרה לו בדקות הקודמות.
זו אולי חולשתו המרכזית של "עלייתו של האביר האפל" – בעוד שהוא מפליא להיות סרט חברתי אקטואלי העוסק בנושאים כמו סדר, קפיטליזם ורווחה (הניגוחים ההדדיים שכבר חוטף נולאן מימין ומשמאל מלמדים עד כמה מורכב הטיפול שלו בנושאים החברתיים), הרי שבמשך רוב הזמן חסרים בו הממדים האפיים והמיתולוגיים של באטמן ושל הסרטים הקודמים (אם כי המערכה השלישית היא כולה תנופה אפית – אבל לא בהקשר קומיקסי-באטמני). למעשה, לרגעים ארוכים זה נראה כמו גרסת הקומיקס של "האיש שבפנים", נניח. זו פריבילגיה של מי שכבר שפך שני סרטים, עשרות דקות ומאות מיליוני דולרים על בניית המיתולוגיה, אבל חסרונה בכל זאת מורגש. זהו הסרט הכי פחות "באטמני" בסדרה, ואולי זו שבה באטמן לוקח את המקום הכי פחות מרכזי. הוא עדיין הגיבור, כמובן, אבל הוא כבר לא לגמרי במרכז. נדמה שסיפורו של בלייק, למשל – שנראה בתחילה כדמות זניחה, מתקדם לנעלי ג'ים גורדון, ומסיים כגיבור במשרה מלאה לקראת המשך אפשרי של המיתולוגיה – מרכזי לא פחות.
כנגד זאת, כאמור, עומדות שתי מעלות משמעותיות: הראשונה היא טור דה פורס קולנועי מרהיב, והשניה – דרמה חברתית מרתקת. כששני אלו נפגשים, במערכה השלישית המופתית של הסרט, אי אפשר כבר לעצור את טיסת העטלף הזו. אלו רגעים קולנועיים מסעירים של הרהורים מוסריים-פילוסופיים, של אקשן אדיר מימדים, ובעיקר – של אימה אורבנית חונקת. אלו הרגעים שבהם אתה מפחד מההון הנצלני, מפחד מהאנרכיזם הפרוע, מפחד מכולם. אלו הרגעים שבהם אתה רוצה להרים את אות העטלף.
נולאן ממשיך כאן את קו הריאליזם הנוקשה שהעניק לז'אנר סרטי הקומיקס בטרילוגיה. שיאו של הקו הזה בדמותו של הג'וקר, כפי שהיה ניתן ללמוד אפילו מצבעי האיפור המרוחים על פניו (בניגוד למוטאציה הצבעונית של הג'וקר אצל טים ברטון, למשל). זה נמשך כאן בדמויותיהם של קאטוומן – שאפילו לא זוכה להיקרא כך במפורש, ושחליפת הלייטקס הלוחצת שלה הוחלפה בתחפושת חתלתולה צנועה יחסית אם כי עדיין סקסית – ושל ביין, שבקומיקס (ובהופעתו הזניחה ב"באטמן ורובין") נראה כמתאבק מקסיקני, והפעם נראה פשוט כאיש מאוד מפחיד עם מסיכת פה שאתה לא רוצה לראות אותו מוריד. חניבעל לקטר סטייל.
אתה חושב שהחליפת עור הזו עושה לי תחת?
ביין הוא אחד הארכי-נבלים האהובים עלי בקומיקס של באטמן – בלי ספק סדרת הקומיקס בעלת הנבלים המוצלחים ביותר. מדובר בפושע שמשלב בין פסיכופטיות שלוחת רסן לאינטליגנציה גבוהה, בריון מנופח שיורה שורות כמו "אתה אימצת את האפילה, אני נולדתי אליה". ואם הג'וקר היה סוכן כאוס, ביין הוא פשוט אנרכיסט שקורא תגר על הממסד, על ההון ועל השלטון. נולאן הפך אותו אולי לנבל הטוב בסדרה אחרי הג'וקר. הניגוד בין הארדי מנופח השרירים (העלה לצורך התפקיד ק"ג) לבין קול השון-קונרי המכובד שבוקע מן המסכה, והסאונד שבוקע כאילו מעולם אחר, הופך אותו למעין דמון מיתולוגי וחתיכת אימה מהלכת. החיבור של ביין לאקטואליה – הוא מוביל מעין ורסיה אלימה של Occupy Wall Street על גות'האם – רק מעצים אותו. הסצנה בה ביין מפרק את באטמן, כולל ניפוץ בנוסח מתאבקי WWE, פשוט מדהימה. לא בכל יום רואים נבל עושה קציצות מגיבור על. ועוד מגיבור העל הכי קול שיש.
סיום הסדרה הוא הזדמנות לתת קרדיט גדול להאנס זימר – מלחין הוליוודי גדול שנסק ב"האביר האפל" לגבהים חדשים. הכישרון המופלא של נולאן (קרדיט גם לעורך לי סמית') לביים סיקוונסים גדולים של אקשן שחותכים בין לוקשיינים וסיפורים נשענים גם על הפסקול הנשגב של זימר. כך גם דיאלוגים מלאי פאתוס היו מתקשים לעבור אלמלא התזמור הזימרי המשלים את התזמור הנולאני.
"עלייתו של האביר האפל" הוא סיום הולם למיתולוגיה קולנועית מפוארת. גם אם הוא נופל מקודמיו, צריך לזכור שיש לשפוט אותו ביחד איתם, כמקשה אחת. "באטמן מתחיל" יצק את היסודות ל"האביר האפל" ולסיום דרכו הקולנועית בלהבות.
אפשר רק להתפלל שנולאן לא ירפה ידיו, שהאביר האפל עוד יחזור (הייתי שמח לראות את דייויד פינצ'ר או פיטר ג'קסון, למשל, לוקחים לידיהם את הטרילוגיה הבאה), ושנולאן יצליח איכשהו להציל גם את סופרמן מידיו של זאק סניידר. אם הוא יצליח בכך, הוא באמת יהיה גדול הבמאים של דורו.
נ.ב. צפו בימים הקרובים להמשך חגיגות הסיום של האביר האפל בבלוג.
Twitsonfilms: סיום מנצח לטרילוגיה מופתית? בהחלט כן. טור דה פורס קולנועי, צדק חברתי ותחייה עטלפית. ½****
"עלייתו של האביר האפל" (The Dark Knight Rises). בימוי: כריסטופר נולאן. תסריט: כריסטופר נולאן וג'ונתן נולאן (על פי סיפור של כריסטופר נולאן ודייויד ס. גוייר ועל פי הקומיקס מאת בוב קיין). שחקנים: כריסטיאן בייל, טום הארדי, גארי אולדמן, אן האת'אוויי, ג'וזף גורדון לוויט, מייקל קיין, מריון קוטיאר, מורגן פרימן, מתיו מודין, אלון אבוטבול, אורי גבריאל, טום קונטי, איידן גילן, ג'ון סטיוארט, דניאל סנג'טה, נסטור קרבונל, ברן גורמן, רג'י לי, כריס אליס, ליאם ניסן, סיליאן מרפי. 164 דקות.
IMDB כאן
עין עצלה 